שר הביטחון, אהוד ברק יביא ככל הנראה כבר ביום ראשון הקרוב לממשלה את ההכרעה על מינוי הרמטכ"ל הבא, כשהמועמד המוביל, שככל הנראה מינויו יאושר, הוא האלוף בני גנץ.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/daily/D041006/180beniganz_ron.jpg]

בסוף האדם הכי מתאים לתפקיד נבחר (הכי מנוסה והכי רציני)
נגולה אבן מליבי

מתאים? לפי איזו ברירת מחדל בדיוק...? הרי לא עומד חופש בחירה של ממש מאחורי הבאת שמו של גנץ לאישור הממשלה!
הרי בדיון הקודם לא מינו אותו לרמטכ"ל ולא רק בשל המחלוקת בין ברק לבין אשכנזי.
מבחינה מקצועית יש ביקורת על תפקודו של גנץ כסגן רמטכ"ל.

לא איכפת לי כמה הוא גיבור, מבריק חכם, פייטר ומקצוען
לא איכפת לי אם בנה מרפסת לא חוקית או לא
לא איכפת לי אם הוא מקורבו של פוליטיקאי זה או אחר...

מי שהיה במוצב בתל-א-ראס וצפה במשך שעות במה שקורה במוצב קבר יוסף
והפקיר את לוחם מג"ב מדחת יוסף הפצוע במשך שעות!!! עד שמת.
מי שסמך על המחבל ג'יבריל רג'וב שיציל את חיילי צה"ל אינו ראוי להיות רמטכ"ל!!!

נבלוסי לא שוכח ולא סולח!!!
ושלא תעיזו להתייחס לתגובה זו מבלי שצפיתם בקישורים הבאים:

הסרט "מלחמת קבר יוסף - אוקטובר 2000" (6 חלקים)


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.
ויקיפדיה
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E...%95%D7%A1%D7%A3

ויש לי 2 דברים בשבילך:
1. תרגע.
2. גם הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו (ובטח קצינים בדרגות נמוכות ממנו) פועלים לפי פקודה מהדרג המדיני, ואם הדרג המדיני אמר לסמוך על הפלסטינאים - אז סומכים על הפלסטינאים.

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

אני בכוונה לא רוצה לדון בדרג המדיני - כי זה לא פורום פוליטי
אבל כל קצין ערכי כשרואה חייל שלו מדמם למוות צריך להפוך עולמות ולעשות הכל כדי להציל אותו!
קצין שלא עשה כך אלא שתק וחשב רק על הקריירה שלו (וגם לא התפטר כמחאה אחר-כך) - אינו ראוי להיות רמטכ"ל!!!
זו אמת פשוטה שאי אפשר לבטל באמירה: "תירגע"

"לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו..." (בראשית ל"ז)
"ויאמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מ"ב)

נבלוסי לא שוכח ולא סולח!!!

מה שלא יהיה, תנסה להמעיט בלכתוב על עצמך בגוף שלישי ומומלץ להרגיע עם הפונטים והצבעים כדי שיתיחסו אליך ברצינות...
אגב, אני חושב ש-גנץ אוכל את עצמו על מדחת יוסוף הרבה יותר ממך.

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

חוצמיזה אין קדושים בצה"ל אתה צריך להבין שרק מי שלא עושה לא טועה אם ניתן רק לקדושים להגן על מדינת ישראל היא תפסיק להתקיים .
ועכשיו לגופו של עניין נעשתה טעות טעות טראגית(ע"י הדרג המדיני) שגרמה למותו של לוחם וכל מי שיש לו חלק בעיניין אחראי אבל אי אפשר להפיל את הסיפור הזה על גנץ באופן ישיר (מדובר בטעות בשיקול דעת מערכתי שנעשה ברובו מעל ראשו של בני גנץ )
בגלל טהרנים כמוך חסרים אנשים טובים בצבא ובשרות הממשלתי בכלל

לא אתיחס לדרג המדיני,
הצבא קיבל מציאות.
הצבא נכשל בניקוי סביבת הקבר ממקומיים.
הצבא נכשל בחילוץ הפצוע.
אין אני יודע מה חלקו של גנץ בעניין.

אתה לא יכול לטעון שהצבא נכשל בחילוץ הפצוע, מכיוון שהמשימה הזו לא הוטלה עליו באותו המקרה. הצבא קיבל פקודה מהדרג המדיני והוא היה חייב לבצע אותה גם אם היא נוגדת באופן חלקי או מלא את רוח צה"ל, לכן אתה לא יכול שלא להתייחס לדרג המדיני בעניין הזה.

להבנתי,הדרג המדיני החליט כי נשארים בקבר יוסף,
מכאן והלאה,הצבא אחראי על הגנת המקום,כמעשה שבשגרה.
הדרג המדיני לא אמור להכנס לעניינים אופרטיביים כמו איך מגינים,או איך מחלצים פצועים.
תקן אותי, אם אני טועה.

יש משהו בדברייך. ברוב המקרים הדרג המדיני לא מתערב בעניינים אופרטביים, אבל אם החליט שכן, אז חייבים לציית לו. זו בכלל לא שאלה של אמור או לא אמור. במדינה יש חוקים ובצבא יש חוקים. החוק מחייב את הצבא לציית ולמלא כל פקודה שניתנת ע"י הדרג המדיני ללא הבחנה.

ורק שתדע, יש מבצעיים שבהם יושבים אנשים מהדרג המדיני עם הקצינים הבכירים במטה ומפקדים על המבצע באופן ישיר, כולל התערבות בפרטים הכי קטנים. במצבים כאלה לקציני הצבא יש רק מילה בנושא, אבל הם לא יכולים לערער על החלטת הדרג המדיני, גם אם הוא מתערב במשהו שאין לו מושג ירוק בו.

אם שירתת בצבא, אני בטוח שניתקלת במפקד בדרגה גבוהה שלעיתים נכנס לפרטים הקטנים שבהם הוא בכלל לא אמור להתערב. עם זאת, אני בטוח שבאף אחת מהפעמים האלה לא עלה בדעתך לסרב לו רק משום, שהוא לא אמור להתערב בזה. ואם כן עלה בדעתך, אז חשבת פעם נוספת והיתחרטת, כי אתה יודע שאתה חייב.

מרגיז כמה שזה נשמע, אבל לגנץ לא ממש היתה ברירה והוא בסך הכל עשה את המוטל עליו. לכל היותר יכל להתעקש להכניס את הכוחות שלו במקום לסמוך על הרש"פ. אני לא מכיר את המקרה לעומק, לכן לא יכול לדעת אם עשה זאת או לא. גם אם הייתי מכיר, עדיין אף פעם אי אפשר לדעת מה נאמר מאחורי דלתות סגורות. לכן זה דבילי למתוח ביקורת על ההתנהלות של גנץ או על הצבא במקרה הזה, אלא אם כן אתה מצפה להצמיח בצה"ל קצינים מפירי פקודות.

מי שבאמת איכפת לו מחיי חייליו מוצא פיתרון ולא מסתתר מאחורי "מילוי פקודות"!
נבלוסי לא שוכח ולא סולח!

נבלוסי שלום

מספר גולשים כבר העירו לך על הצורה של ההודעות שלך וגם על התוכן, אבל אתה כניראה לא יודע להקשיב וליישם אלא ממשיך בשלך.

פונטים מודגשים גדולים וצבעוניים ללא צורך וסיסמאות שחוזרות על עצמן כמו שיש בהודעות שלך הן עבירה על דבר המנהל, לא מקובלות ופוגעות במהלך התקין של האשכולות.

זה רע מאד שלא הקשבת וכיבדת את בקשות הגולשים עד כדי כך שאנחנו נאלצים להתערב ולשים קץ לדבר.
מציע לך לקרוא את דבר המנהל ואת האשכול פעם ראשונה בפורום, הכל מוסבר שם!


לגבי תוכן ההודעות שלך, מאחר ונושא פרשת מדחת יעבור בדיקה אצל וועדת טירקל אז אין טעם לחרוץ את דינו של האלוף גנץ כבר מעכשיו ובעיקר כשחסר לך מידע רלוונטי לאותו אירוע.
אז הבנו אותך, אתה לא צריך לחזור על זה שוב.


קח כל זאת לתשומת ליבך כאזהרה!


המשך גלישה נעימה!

אגב, באשכול הזה משום מה יש יותר מידי ירידות לפסים אישיים בכל מיני הודעות...

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

נבלוסי לא שוכח ולא סולח, קלטנו. אני די בטוח שכל אחד מהכותבים כאן כואב את מותו של מדחת, ואף אחד לא מתווכח על כך. מה שאני חושש הוא, שמותו חלילה הפך והופך לקרדום פוליטי ופופוליסטי, ואני בטוח שגם נבלוסי לא מעוניין בכך. ולמרות שנבלוסי משוכנע שכל פיקוד הצבא הרלבנטי לאירוע וכל המערכת הפוליטית הרלבנטית לאירוע כשלו כשל מוסרי-ערכי-צבאי חמור מאין כמוהו, אני מציע לשים את האמוציות בצד, ולהתבונן בעיניים מפוקחות יותר על האירוע. אני מזכיר שאלוף במיל' יורם יאיר שלל את הטענה על הפקרת פצוע או על כשל ערכי, גם אם היו טעויות טראגיות (שלא יהיה ספק - אף אחד לא טוען להצלחה מסחררת באירוע) בשיקול הדעת כיצד להביא אותו למקום מבטחים.

תודה על ההתיחסות.
ראשית ,אינני מתיחס לגנץ, אני מתיחס לצבא.
קשה לי להאמין כי הצבא הציע פיזור המתפרעים [ונדמה לי כי הצבא הפעיל מסוקים וצלפים,שלא השיגו מטרתם], וחילוץ הפצוע,ואיש פוליטי התנגד.
הגיוני אומר,כי אם היה כך,דברים היו יוצאים החוצה.
אני משער כי בדרג הצבאי, היו כאילו שמסיבותיהם,בחרו לנהל האירוע כפי שהתנהל,
אנחנו לא יודעים יותר על מי אמר ומה אמר,בכדי לא להביך, ובכדי ' לשמור על צה"ל '.
ואשמח אם יתקנו אותי.

קשה לי שלא להזדהות עם דבריו של נבלוסי, אבל בניגוד אליו אני מאשים את ברק.
הוא היה הסמכות העליונה ויכול היה להפסיק את המו''מ עם ג'יבריל רג'וב ולהכניס 2-3 מסקר''ים שיטאטאו את סביבת הקבר כדי שיוכלו להכנס כלים ולחלץ את מדחאת יוסף הי''ד.

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

נסה בתגובותך לענות לעיניין ולא לגופו של גולש.

ואני לתומי חשבתי שהגבתי בדיוק לעיניין, אבל מכיוון שאתה בוודאי יודע יותר טוב ממני - אתה מוזמן להבא בעצמך להגיב לעיניין...

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

נקווה שלא יעשו לו בעיות כי הוא גם בנה בשטח ציבורי(אבל הרס ונראה לי שזה מקרה פחות רציני משל גלנט)

כמה פשוט הפתרון וכמה חבל שגלאנט לא התנהג באותו אופן והיה חוסך לעצמו ולכל המדינה הרבה עוגמת נפש וכאב ראש.

הכתבים והתחקירנים עובדים שעות נוספות? יש לי תחושה שכבר בתחילת שבוע הבא נמצא לכלוך ורפש על גנץ

Never Odd or Even

למה לחכות עד לשבוע הבא ? פורסם כבר לפני די הרבה זמן
http://digital-edition.israelhayom.....&view=ZW50aXR5

איך כל עם ישראל יודע מי הכי טוב לרמטכ"לות,
ורק לי אין מושג.....

היות ולא הרגשתי נוח בבורותי,
הצצתי באתרים המובילים באינטרנט, כולל התגובות,
ומצאתי כי אנשים יודעים מי עדיף,
והנה יתרונות גנץ כפי שמופיעים :
רומני/הונגרי
חתיך
שמו [גנץ=לגמרי]
כישורים
נסיון
עילוי
סייע להוריו בעבודה ברפת.
עכשיו אני יותר רגוע.

אני בטוח שהוא לא מושלם, אבל נראה לי שהוא הכי פחות פוליטיקאי שם - וזה בדיוק סוג הרמטכ"ל שאנחנו צריכים.

מתוך האשכול מאפריל 2010, מי יהיה הרמטכ"ל ה- 20 ?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי צנחן1 ההימור שלי הוא על בני, ולא רק בגלל שהיה המג"ד שלי. מכיוון שמדובר בשלישיית קצינים טובים מאד, מנוסים וראויים (מתוך הקאדר הקיים), הרי שבמקרה שלפנינו הגורמים העיקריים שישפיעו יהיו מס' תפקידי האלוף שביצעת, מי שלא ינענע את הסירה, ומי שלא ילך הביתה בזעם אם לא יבחר. My money is of Gantz.

http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...026#post3676026

! This is Sparta

הרי שמתוך המועמדים המקוריים, רק גלנט היה בזרוע ים ולא רק במז"י.

מדוע אז גנץ מתאים ממנו ? (ואל תענו כי עכשיו גלנט לא מועמד.)
אני מתאר שהם עברו תפקידי רוחב דומים או זהים.
ועל שניהם פקודיהם יעידו שהם מפקדים טובים.

ביון חמישי התבשרנו שיאיר נווה יהיה "רמטכ"ל זמני"
ביום חמישי בערב שמענו שאין תפקיד כזה בחוק וצריכים לעשות חושבים
בשישי בערב הבנו שגלנט נלחם על התפקיד
בשבת בצהריים שמענו שבני גנץ ימונה, אחרי שהחליטו שהוא לא מתאים להיות רמטכ"ל

אלוהים שבשמיים - שלח לנו משיח כי צמד המטכליסטים התברברו לגמרי. הם מחוץ למפה לחלוטין אבל הם גוררים אותניו איתם כי אנחנו הגולם בניווט הזה. מה עושים? מישהו היה ממנה אותם לשמור לו על המכולת 5 דק'?

לא תפעיל סיור - לא תדע מה לפניך.
לא תדע מה לפניך - תחטוף מכל הכיוונים
אם תחטוף מכל הכיוונים - תיאלץ לנהל קרב חילוץ וההתקדמות תיעצר.
אז לא כדאי להפעיל סיור?
יוכנס פרק "הפעלת מערך האיסוף" בקורס מג"דים ומח"טים מיד ולאלתר (פברואר 2008)

אתה קצת מעוות דברים.
רמטכ"ל זמני - אפשרי מבחינה חוקית. זה פשוט מינוי קצוב בזמן לתפקיד הרמטכ"ל, לא ממלא-מקום.
גלנט ומלחמתו בטחנות הרוח - לא קשור לאף אחד חוץ ממנו.
גנץ - מעולם לא הוחלט שהוא לא מתאים להיות רמטכ"ל. הוא פשוט הפסיד בהתמודדות (פעמיים, אם אני לא טועה...). הרבה אנשים טובים הפסידו בהתמודדות על התפקיד.

Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

גלנט כאלוף בצבא היה חייב לקבל אישור להתראיין
כיוון שהוא לא בקשר עם דו"צ, סביר מאוד להניח שהוא קיבל אישור מלשכת שר הביטחון. והמטרה של הנושא הייתה לאפשר לגלנט לשכנע את שרי הממשלה בדרך זו, (כיוון שבקשתו להופיע לפניהם נחדתה ע"י מזכיר הממשלה) להצביע היום על החזרת המינוי לוועדת טירקל.
לדעתי האלוף במי"ל ישראל זיו שהופיע אתמול במבט צודק, ע"מ שמינויו של גנץ לא יהיה בחסד, תהליך מינויו של גלנץ חייב לעבור את כל הדרך וזה אומר לחזור לוועדת טירקל.
אולי אני טועה, אבל אני חושב שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה בנושא גלנט.

יש בדיוק שני גורמים שמוסמכים לאשר לחייל להתראיין: הרמטכ"ל ודו"צ (דו"צ משמע גם מי שהוסמך מטעמו). שרהב"ט לא יכול לאשר את זה. ובכל מקרה זה לא קשור להודעה שלי....

Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

ודאי שכן, אתה אמרת שגלנט נלחם בתחנות רוח, לדעתי ההופעה שלו הייתה מתוכננת, ובמצב שנוצר במטה הכללי סביר להניח שבאישור שר הביטחון (אולי כמו שאתה אומר תוך כדי חריגה מנהלים)

אתה נצמד לביטוי...
גם מלחמה בתחנות רוח יכולה להיות מתוכננת היטב. שים לב שאני לא מותח ביקורת כלשהי על מי מהמעורבים בעניין.

Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

למיטב ידיעתי גלנט עדיין כפוף לרמטכ"ל.
הראיונות שלו בוודאי שאינם מורשים ומאושרים, בדיוק כמו הופעתו המגוחכת עם שלל סיכות בניגוד לפקודות.
כאשר בראיונות האלה הוא גם מתלכלך על הרמטכ"ל - נדרשת לדעתי תגובה מיידית: חדל קשקשת, או שתודח לאלתר.

אתה קובע עובדות בלי שבדקת אותן. נכון?

Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

ציטוט:

במקור נכתב על ידי NehemiaG אתה קובע עובדות בלי שבדקת אותן. נכון?

לאיזה עובדות אתה מתכוון?

זה שהוא עדיין כפוף לרמטכ"ל - בדוק.
זה שלרגל מתקפת ראיונותיו עטה על עצמו סמלים ואותות שלא עטה במשך שנים, וזאת בניגוד לפקודות מטכ"ל - בדוק.
זה שהתלכלך בראיונות על הרמטכ"ל וגם נאחז בקרנות המזבח לאחר שנמסר מעל כל במה אפשרית כי מינויו מבוטל - בדוק.
נכון, לא בדקתי אם קיבל היתר לראיון מדו"צ או מהרמטכ"ל. הרשיתי לעצמי להעיז ולהניח שלא קיבל - בטח ובטח שלא לראיונות ביום שישי, שבאו לאחר הראיון אצל סוקניק שבו לכלך על הרמטכ"ל.

גלנט מגחיך את עצמו. זו לא הופעה תקנית, אלא הופעה שיותר מתאימה לגנרל סובייטי.
לבטח הופעה זו נוגדת את פקודות מטכ"ל, וכשהיא נעשית במיוחד לצורך הופעה טלוויזיונית (והשווה את הופעתו בציבור לאחר מכך) היא מבישה.
כתבתי, ואכתוב שוב - ליואב גלנט יש זכויות רבות כלוחם ומפקד בצה"ל. בעברו 34 שנים שבהן תרם למדינה ללא גבול, ויש להוקירו ולהודות לו על כך. עם זאת, המבקר והיועמ"ש אמרו את דבריהם, בקול רם וברור. האיש אינו יכול להיות רמטכ"ל. כל התפתלות נוספת מצדו, כמו גם הופעה דורסנית עם שלל סיכות, לא ישנו זאת ורק ירעו את המצב.

מרקיע שחקים האתר למחקר ותיעוד ההיסטוריה של התעופה בארץ. www.sky-high.co.il

גלריה: www.pbase.com/amirsgv

אמיר אתה שוכח דבר אחד, בתרבות הsms והאח הגדול, רושם חיצוני, אפילו יהיה מגוחך בעיני המומחים, קובע בדעת קהל ,והיא משפיעה רבות על מקבלי ההחלטות (או אלו שאמורים לקבל החלטות אבל לא עושים זאת).
וזאת הסיבה לראיון המדובר ולתוספת המשקל על חזהו של גלנט.

דברים זולים עולים פחות!

משפחתו של מדחת יוסוף: נעתור לבג"ץ נגד המינוי.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1213502.html

מזל טוב, ניקו את האורוות, יש רמטכ"ל חדש (ואמין) עכשיו רק נשאר לדחוף את אהוד לכלא על העסקת עובד זר לא חוקי ואפשר יהיה לישון בשקט.

"אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל מדינתך."

לכל מי שלא מרוצה מהמינוי של בני גנץ, אל תשכחו שביטול מינויו של גלנט היה הפעם הראשונה בהסטוריה
שמינוי רמטכ"ל מתבטל, ובגלל כל הסיפור שלו עכשיו יחפשו על כל מועמד מה לא בסדר בו.
קחו הכל בעירבון מוגבל, יש כאן מינוי טוב מאוד ובעיקר שגרתי מאוד כמו שאר המינויים שהיו בעבר.
והעיקר שצה"ל יחזור לעבוד כרגיל.

עם גנץ, כאשר עוד היה ברור שהוא נפרד מצה"ל.
דבר אחד נראה ברור- הוא בן אדם.

http://www.mako.co.il/tv-ilana_daya...0&pId=731294849

אני חושב שראוי וטוב יהיה שהאלוף בני גנץ יהיה הרמטכ"ל הבא. צריך לעשות את זה נקי ומסודר, אבל אני חושב שהוא המתאים והראוי ביותר.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4024284,00.html

מכיר את הצבא מכל הכיוונים"

"הקצין הבכיר הוסיף כי ניסיונו הרב של גנץ יסייע לו לאחד את הצבא אחרי הסערה שעבר וגם להוביל את המפקדים קדימה. גנץ עצמו אמר לפני הפרישה כי בעימות הבא יש להגיע להישג משמעותי יותר ממה שהיינו רגילים במלחמות עבר. המשימה המרכזית הראשונה שלו תהיה לעצב את תכנית החומש הבאה של צה"ל, שתמחיש כיצד ייראה צה"ל בשנים הבאות. מבחינתו יש שלושה מאפיינים למצב הנוכחי: "יציבות, רגישות ונפיצות - והכל יכול להתרחש". כששאלו את גנץ רגע לפני הפרישה מצה"ל בסוף נובמבר 2010, מה התחנות המרכזיות בשירותו, הוא לא נקב באירועים או בתפקידים דרמטיים או יוקרתיים. מבחינתו, השיא האישי נרשם כאשר היה מג"ד צעיר בגדוד 890 של הצחנים ב-1987, בעת "מבצע שלמה" להעלאת יהודי אתיופיה, עת היה מפקד יחידת שלדג, שהייתה אחראית על האבטחה, והאירוע האחרון - הביקור שערך במחנה הריכוז ברגן בלזן. "הרשימה הזאת מאוד מאפיינת את בני. צניעות, חוסר יהירות, ללא אבק כוכבים. הוא מכיר את הצבא מכל הכיוונים ומכל הזירות", סיכם קצין ששירת תחתיו."

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

סקירה קצרה על האיש שיהיה, אולי (אם לא יטורפד המינוי) הרמטכ"ל ה20 של צה"ל.
"התגייסתי בשנת 1978 לגדוד 50, שאז נקרא "נח"ל מוצנח" והיה חלק מהצנחנים, ולאחר מכן הפך לגדוד 101. הטירונות עצמה לא הפחידה אותי יותר מדי, ידעתי שיטרטרו אותי, וכך באמת היה, ואני צחקתי מכל העניין. אבל שנה לאחר הגיוס עברתי לאימון המתקדם ופגשתי את המפקד שלי- אורי ארליך, ושם ראיתי מודל פיקוד אחר. היו בו כל- כך הרבה דברים יפים, והוא היה כל- כך בוגר. אפשר להגיד שהוא ממש יצק את האופן שבו התנהגתי כחייל. אני חושב שמה שהיה מאוד חשוב אצל אורי, זה שהוא היה גם בן אדם וגם מפקד, ולא טרח להסתיר את זה. יש כמובן מפקדים אחרים שהם בסדר, אבל הם עושים פוזות, והוא לא עשה פוזות. עם אורי היו לי המון אירועים מבצעיים חשובים ומשמעותיים, אבל יש אחד שאני זוכר במיוחד. זהו מבצע "איש דמים"- שהיה הפשיטה המוסקת הראשונה לדרום לבנון, עוד בטרם ימי של"ג. זה התרחש באזור גשר קסאמייה, גשר בגזרה המערבית של הליטאני. אורי היה מפקד הצוות ואני הייתי סגנו. הגעתי לעמדה וחיפיתי עליו כשהתקרב לבית. מחוץ לבית זיהינו מחבלים ופתחנו באש. אורי התקרב לבית במהירות, והיה צריך להניח מטענים כדי לפוצץ את הבית שהיה ידוע כבית מחבלים. התחלנו לשמוע פיצוצים בתוך הבית וקולות של בכי, שלא ידענו לזהות אותם. החלטנו שבגלל שאיננו יודעים את הבכי, מנתקים מגע ולא משאירים את המטענים בתוך הבית. אמרתי לאורי בקשר "תזכור את שלכת", כי במבצע שלכת, שהיה כאשר הייתי חייל, נהרגו שני מ"פים מגדוד 50, כשבית נפל עליהם. אמרתי לו שהבית תיכף יתפוצץ על יושביו ועליו, ואורי ניתק מגע. התרחקנו לא הרבה והבית עף באוויר. מסתבר שזה היה בונקר או משהו. אורי כיום סמח"ט של חטיבת מילואים בפיקוד, וכן, הוא גם יכול להיות כפוף אליי מדי פעם, זה לא נורא." (בני גנץ מספר לכתבת ליאת שלזינגר, על תחנות חשובות בחייו. מתוך עיתון "במחנה")

"גנץ למד בפנימיית כפר הירוק, ואת שירותו הצבאי החל בשנת 1977, אז התגייס כלוחם לחטיבת הצנחנים. גנץ עבר בכל תפקידי הפיקוד הזוטרים בחטיבה ובגיל 28 מונה למפקד גדוד 890. הוא בלט בשדה הקרב והיה אחד מהקצינים הבודדים בצה"ל שסיים קורס של הכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב ועבר בהצלחה את סדנת ההישרדות של יחידת העלית "הכומתות הירוקות" הנחשבת לאחת הקשוחות בצבא האמריקאי. ."(הרמטכ"ל גנץ: הלוחם שהפסיד וחזר מנצח\ מאת אמיר בוחבוט- nrg)

"רגע לפני שפרש מצה"ל, זכה גנץ לערב הוקרה מחטיבת הצנחנים. סגן הרמטכ"ל הגיע לבסיס האימונים בשומריה, שם השתתף בחניכת חורשת המח"טים - חורשת עצים על–שם מפקדי החטיבה לדורותיה. עם קצת עזרה מהטרקטור, הובל עץ הזית של גנץ אל הבור שנחפר מבעוד מועד, ואחרי עשרות יישורים ורוורסים, מוקם הגזע היטב באדמה. "נו, אפשר להתחיל לעבוד?" קרא האלוף - ויישר את הקרקע דקות ארוכות. אחרי כמה דקות הנוכחים החלו לאבד את הסבלנות. "יאללה, עזוב את זה, יישרו את זה עוד חמש עשרה פעם מחר", אמר המח"ט הנוכחי, אל"ם אהרון חליוה. אבל גנץ לא ויתר. הוא הידק את רגבי האדמה שוב ושוב, עד שהיה מרוצה מהתוצאה. "זהו, זה יספיק לנו", חייך לבסוף. "מזל שאני עם נעליים גבוהות". חבריו של גנץ ידעו לספר שההתעכבות הזאת לא הייתה מקרית. סגן הרמטכ"ל היוצא הוא אדום בנשמה, עד לפרט האחרון, ולא שוכח באיזו חטיבה שירת מאז היה טוראי ועד שהתמנה למפקדה (למעט גיחה קלה לתפקיד מפקד שלדג). "אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר", הוא אומר. "זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס".מהצנחנים, המשיך גנץ כתא"ל לתפקיד מפקד יחידת הקישור ללבנון ומפקד אוגדת איו"ש. כאלוף, שימש מפקד פיקוד הצפון, מפקד זרוע היבשה ונספח צה"ל בארצות הברית - עד שהתיישב בלשכת סגן הרמטכ"ל בקומה הארבע עשרה של הקריה. "לפני שנהייתי אלוף לא עשיתי שום תפקיד מטה, אפילו קמב"ץ גדוד לא הייתי", הוא אומר בחיוך. "שטח - זה כל הרקורד שלי. אבל כשאני חושב על זה, שום דבר לא היה באותה עוצמה כמו התקופה שלי כמג"ד. זאת הייתה תקופה מדהימה, ואם הייתי יותר צעיר, הייתי מאוד שמח לחזור אליה. אני חושב שהשירות שלי כאיש יחידות שדה עם בגדי עבודה, נעליים גבוהות ונשק מוצלב או בתלה כתף - זה השירות היותר דומיננטי שלי. הוא גם זה שזכור לי יותר כשירות משמעותי"."
(מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, עיתון "במחנה" בתאריך 2011\01\06)

"מכיר את הצבא מכל הכיוונים "

"הקצין הבכיר הוסיף כי ניסיונו הרב של גנץ יסייע לו לאחד את הצבא אחרי הסערה שעבר וגם להוביל את המפקדים קדימה. גנץ עצמו אמר לפני הפרישה כי בעימות הבא יש להגיע להישג משמעותי יותר ממה שהיינו רגילים במלחמות עבר. המשימה המרכזית הראשונה שלו תהיה לעצב את תכנית החומש הבאה של צה"ל, שתמחיש כיצד ייראה צה"ל בשנים הבאות. מבחינתו יש שלושה מאפיינים למצב הנוכחי: "יציבות, רגישות ונפיצות - והכל יכול להתרחש". כששאלו את גנץ רגע לפני הפרישה מצה"ל בסוף נובמבר 2010, מה התחנות המרכזיות בשירותו, הוא לא נקב באירועים או בתפקידים דרמטיים או יוקרתיים. מבחינתו, השיא האישי נרשם כאשר היה מג"ד צעיר בגדוד 890 של הצחנים ב-1987, בעת "מבצע שלמה" להעלאת יהודי אתיופיה, עת היה מפקד יחידת שלדג, שהייתה אחראית על האבטחה, והאירוע האחרון - הביקור שערך במחנה הריכוז ברגן בלזן. "הרשימה הזאת מאוד מאפיינת את בני. צניעות, חוסר יהירות, ללא אבק כוכבים. הוא מכיר את הצבא מכל הכיוונים ומכל הזירות", סיכם קצין ששירת תחתיו."

"ציון הדרך הבא היה מג"ד 890, הזירה העיקרית היתה דרום לבנון, שבה חווה ארבע היתקלויות."
(מתוך הכתבה "אלוף עצבות" מאת אביחי בקר, עיתון "הארץ" 2002\04\26)
בספר "חופשת קיץ" מתוארת תקופתו של גנץ כמג"ד:
"עוברים את הכניסה למצפה עדי, ושוב הזכרונות מכים בי: בגזרה הזאת ישבתי כמפקד מחלקה בציפורן במשך ארבעה חודשי קו בלתי- נשכחים תחת פיקודו של בני גנץ. בני, שהיה המג"ד שלי באותה תקופה, הוא אחד המפקדים שהשפיעו עליי לעומק בשירותי הצבאי. שקט, שקול, חכם ומתפקד בצורה מדהימה תחת אש......תחילת חודש פברואר. לילה נוסף יורד על רכס רמים. והלילה, כמו בלילה שלפניו וכמו בעשרות הלילות שמלאו מאז שעלינו לקו, אני שוב יוצא למשמרת הבט"שיות. בקשר נשמעים הקולות הרגילים של החמ"ל. מאחור קנקן עם קפה שחור ושלוש שקיות עם המעדן דל הקלוריות האולטימטיבי- לחם מטוגן בשמן ומצופה בסוכר. אני עייף מאוד אחרי רצף מארבים שביצעתי בשבוע האחרון. האחרון שבהם היה למפגש ואדיות עמוק בתוך הסלוקי, שנקרא חלת פארתה. אני אוהב את המארבים הללו. נותנים לקצין בן עשרים ואחת להוביל שניים- עשר חיילים בלילה להליכה של עשרה קילומטרים לגבול רצועת הביטחון. סומכים עליך. וכשאתה מרגיש שסומכים עליך, אתה עושה הכול כדי לא לאכזב. החל מלהכין את הציוד ואת הכוח, דרך להגיע במדויק לנקודה, והחשוב מכל- לא להירדם. לכל אחד שיטות משלו לשמור על ערנות. אני הגעתי למסקנה שהדבר היעיל ביותר הוא ללעוס שורשים של צמח האקסוס, או הסוס כפי שהוא נקרא בערבית. לשורשים הנ"ל טעם מר- מתוק שמטפס לך עד לתאי המוח וגורם לכאב ראש קל שמקשה עליך להירדם. הדבר קריטי בשעות האחרונות טרם זריחה, שבהן העייפות מגיעה לשיאים חדשים. אנשים נרדמים תוך כדי אכילה, שיחה חרישית, דיבור בקשר. קצת לפני הדמדומים מתארגנים מחדש על הציוד. הבגדים החמים נארזים בתיקי הגב כדי שלא יסרבלו את התנועה בחזרה. מוודאים שדבר לא נשאר בנקודת המארב. רוצים להתחיל ללכת כדי להתחמם. האור מוצא אותנו עוברים בין בתי הכפרים מרכבה וחולה. אותם כפרים שאליהם אני עתיד לשוב בעוד עשרים שנה. בשנים שיחלפו יסורסו סמכויות הקצינים הזוטרים מסיבות שונות ומשונות, שהמשותף לכולן הוא שאין בינן לבין שיקולים צבאיים טהורים דבר וחצי דבר. כשלמדתי באוניברסיטה, נדהמתי לשמוע מחברים שהשתחררו מספר שנים אחריי שלאותה נקודת מארב נשלחות רק יחידות מיוחדות לאחר נוהל קרב של מספר שבועות. הבט"שית ממשיכה בנסיעה המונוטונית שלה. דורבן ענק חוצה את הכביש ומפיג קצת את השעמום. המצח שלי נתקל בקת העץ של המאג. מקלל, אבל מבין את הרמז ויורד מהבט"שית. מתחיל ללכת לפני הבט"שית כדי להחזיר לעצמי את הערנות. לא נדיר היה לראות סיורים שחולפים זה על פני זה כשהחיילים והמפקדים הולכים ברגל לצד הבט"שית כדי לא להירדם תוך כדי נסיעה. והיו גם נהגים שנרדמו. אחד מהם הגיע למצב כזה שאחד החיילים החליף אותו ונהג במקומו בחזרה למוצב, כשהוא מודרך תוך כדי נסיעה מתי ואיך להחליף הילוכים... מקץ קילומטר של הליכה חוזרים אלי חושיי ואני מטפס שוב למושב שליד הנהג. באינטואיציה לא ברורה אני מחליט לנסוע לגזרה הדרומית יותר. מדובר במותניים הרחבים יחסית של הגזרה, מקום שבו יש התרעות שווא רבות. קצת חושש להפקיר את אזור קיבוץ מנרה, אבל מחליט בכל זאת לנסוע לכיוון. מודיע לחמ"ל ומתחיל להתקדם, כשמשמאלי פרושים מטעי התפוחים ומאחוריהם קיבוץ יפתח ומושב רמות נפתלי. ביפתח גר ניר, אחד המ"כים שלי לשעבר, שדאג לקרוע לי את הצורה באחד המקומות היחידים שבהם היה לי קר יותר מאשר כאן: בית- הספר למ"כים אשר בירוחם. הסיבה לכך היא פשוטה. לא רק שזכיתי לבלות בו את מיטב חודשי החורף, אלא שברוב שלבי שהותנו בו נאלצנו, עקב ביצועינו הירודים לדעת ניר וחבר מרעיו, לשמור כשרק חולצה לגופנו. אני זוכר עד היום איך היינו מסתכלים בבעתה על השקיעה המדברית המדהימה ביודענו שבעוד חצי שעה יצנח עלינו הקור מפרק העצמות. את הרהורי הנוסטלגיה שלי מפר דיווח החמ"ל על התרעת גדר בקו דיווח 240. הסיור שלי קרוב מאוד לנקודה, כך שאין צורך כרגע בהגעת הסיור השני המרוחק יחסית. ארבע הדקות מההתרעה ואנחנו נכנסים לקו הדיווח. מודיע בקשר על הגעה לנקודה ומתחיל לנסוע לאורך קטע הגדר. השטח מישורי ונמוך יותר וניתן לצפות בבירור ולמרחוק בתוואי הגדר שמתפתל בצמוד לכביש. נראה תקין בינתיים. מסתובב ומבקש מהנהג לנסוע לאט יותר. צרור ארוך נורה מהמאג בצד שלי שפונה לגדר. שלומי, החייל שיושב על המאג, סוחט את ההדק עד הסוף. "מחבל!" הוא צועק. ואז אני רואה אותו: חמישה- עשר מטר, מעט ימינה מאתנו, שוכב מחבל בתוך פרצה קטנה בגדר ומרסס לנו את הצורה בצרורות ארוכים. כל אנשי הבט"שית פותחים באש לכיוונו. מכת האש מאלצת אותו לזחול בחזרה לשטח לבנון. לפחות הוא לא עבר את הגדר, מבזיקה בי לרגע המחשבה. המחבל תופס שוב עמדה וממטיר על הבט"שית אש כבדה. הקליעים הפוגעים בה מתיזים ניצוצות. "לפרוק!" אני צועק, "להתכונן להסתערות!" מחליפים מחסניות. פיצוץ חזק נשמע מאחורינו. יש עוד מישהו שיורה עלינו? אי- אפשר להתעסק בזה כרגע. חייבים לדפוק את המחבל הזה עכשיו. ואז, כמו בחלום מסויט, מגיע הסיור השני מהכיוון המנוגד לנו. מוסקוביץ' חייל מהפלוגה ששימש כמפקד הסיור עקב מחסור באנשי סגל, שמע את מכת האש, וביוזמה ואומץ לב נוסע במלוא המהירות לנקודה. המחבל מזהה את הרכב המגיע, מדלג לכיוונו ופותח לעברו באש ממרחק מטרים ספורים. הבט"שית נעצרת. אני רואה את הפגיעות ברכב. מתרחש שם קרב ממרחק של חצי מטר. גומא את עשרים המטרים לבט"שית בריצה מטורפת. הגשש פצוע, שרוע על המושב הסמוך לנהג. מוסקוביץ' כורע לצד הרכב ומשיב באש. בחלקה האחורי של הבט"שית יש פצועים נוספים. מטלטל את הנהג וצורח לו לנסוע לאחור. הוא מתעשת ונוסע ברוורס פראי. המחבל נעלם... לא. הנה הוא שוב משתמש בתעלה בתור מחסה, רק הקנה בולט החוצה. "פחימה, תרים תאורה!" תוך חמש שניות התאורה באוויר, ועכשיו רואים אותו בבירור. זורק רימון ופקודת הסתערות שנייה תוך שבועיים. מסתערים עד גדר המערכת שכרגע מפרידה בינינו לבין המחבל. התאורה כבתה. לא רואים כלום, איפה החרייאת הזה? צריך לאתר אותו לפני שיחדש עלינו את הירי בעודנו עומדים חשופים בצמוד לגדר. כורע ליד הגדר, לוקח את הרימונים מהחיילים שלצדי וזורק אותם לתוך התעלה בשטח לבנון שבה שכב המחבל. הצעקות הנשמעות מבהירות לי שהוא נפגע. אני מתפנה לבחון את הפרצה. אין לי גשש אתי וגשש הסיור השני פצוע, כך אין מי שיכול לפענח את העקבות. לאור העובדה שרק מספר קטן של חוטי תייל נחתכו, אני מעריך שהמחבל היה הראשון בחוליה ולא הספיק להרחיב את הפרצה ולעבור. חייבים לזחול פנימה דרך הפרצה לשטח לבנון. בני המג"ד מגיע ואני מעדכן אותו בהתרחשויות. "ממליץ להיכנס פנימה ולרדוף אחריהם," אני דוחק בו. בני, כמו תמיד, שקול, רגוע ולא מושפע מהלחץ שלי. "חכה, נבדוק קודם שאין מחבלים בפנים." "חבל על הזמן, הם יברחו," אני אומר לו. בני לא מתרגש. "סבלנות, נוודא שהם לא בפנים." איזה בפנים? אני חושב לעצמי ובטוח שבני טועה, אבל לא מוסיף. שני גששים מגיעים ובוחנים את העקבות, מתייעצים ביניהם ומתחילים לנוע לכיוון הנגדי. שוב אני רוצה למחות, אבל הם מתרחקים ואני מזדרז לנסות להדביק אותם. כשאני מגיע אליהם, קופצת לפתע משום מקום דמות ענקית בידיים מורמות. מחבל נוסף! כמעט יורים בו, אבל רק כמעט. מסתכל עליו, בחור ענק, כמעט מטר ותשעים, עם בנדנה אדומה על הראש. איך לעזאזל עבר הענק הזה דרך הפרצה? ושוב אני יכול רק להעריך את בני המג"ד. נכנס לאירוע ותוך שתי דקות מקבל את כל ההחלטות הנכונות, וזאת למרות הלחץ שהפעלתי עליו. איזה מזל שהוא לא שמע בקולי, אני חושב. אין ספק שהוא עוד יגיע רחוק. מתברר שהמחבל שנשבה היה יכול לירות בנו בגב כשביצענו את ההסתערות, אבל הוא לא עשה כן כנראה עקב האש המסיבית שירינו לכל הכיוונים בשלב הראשון. הגששים מתחקים אותו, ומתברר שהחוליה מונה שלושה מחבלים. שניים הספיקו לחדור, ובשלישי, שעמו ניהלנו את הקרב, נתקלנו בדיוק כשניסה להשתחל דרך הגדר. הגשש ים נותנים למחבל מגפון ופוקדים עליו לקרוא למחבל הנוסף שחדר, להיכנע. הוא כורז לו, אבל גם מסביר להם שאין מצב שאותו מחבל ייכנע, כיון שאחיו נהרג בהפצצת צה"ל בעין חילווה במלחמת לבנון הראשונה. אין ברירה, צריך ללכת על העקבות ולחפש אותו. הבעיה היא שהשטח טרשי והגששים מאבדים את העקבות. הוא יכול להיות מאחורי כל שיח. מחדדים את העיניים ומקווים להיות הראשונים ללחוץ על ההדק. אין מצב לבצע ירי מונע עקב ריבוי הכוחות. ג'יפ ואגוניר ענק עוצר לידנו. מפקד האוגדה, תת- אלוף יורם יאיר (יה- יה), יורד ממנו באדישות. הוא חוגר עליו את האפוד וחובש את הקסדה. "בואו נדפוק את המחבל הזה," הוא מסנן לעברנו ומתחיל לצעוד קדימה. אני נזכר בסיפורים על יה- יה ממלחמת לבנון הראשונה. איך בשלבים הכי קשים הוא צעד כמפקד חטיבת הצנחנים קדימה, התעלם מהכדורים השורקים והוביל את הכוחות. מדהים איזו אדישות וקור רוח, אני מציין לעצמי. הוא אפילו לא טורח לחכות לנו ומתחיל להתקדם. עוברות כשעתיים, ויש כאלה המטילים ספק בגרסת השבוי. סרקנו כל שיח מאה פעם, איפה הוא יכול להיות? אני מנסה בינתיים להתעדכן במצב הפצועים, אבל לא מקבל תשובות. קרני אור ראשונות סודקות את מעטה החושך. כל פלוגות הגדוד וכוחות נוספים משתתפים בסריקות. בין הכוחות במחלקת הסיור של הפלוגה המסייעת נמצא גבי בשארי. אחיו אבשלום הוא חייל בפלוגה, ואילו גבי היה אתי במסלול כחייל באותה פלוגה. לא פעם היה תופס אותי ומבקש שאשים עין על אחיו. "אל תדאג," הייתי אומר לו, "כשאני באזור אתה יכול להיות רגוע." הראות הופכת להיות ברורה יותר, אין ספק שבאור יום יהיה קל יותר למצוא את המחבל האחרון. פיצוץ וצרור יריות. מישהו נתקל! רצים לנקודה, גופתו של המחבל האחרון מוטלת סמוך לאחד מצירי העפר. המחבל, שהסתתר באחד השיחים, זרק רימון על אחד מהג'יפים של מחלקת הסיור. הרימון נחת על ברכי הנהג, יוגב, והוא, בתושייה מופלאה- זרק אותו בחזרה! הכוח הסמוך הסתער על המחבל והרג אותו. המ"פ קורא לי הצדה. "יש הרוג ושני פצועים." אני תולה בו עיניים שואלות. "אלי שפר הרוג. אבשלום בשארי והגשש פצועים קשה מאוד." אני מרגיש שאני חייב לשבת. מסדר לעצמי את הראש כמה דקות. ואז אוסף את החיילים ומודיע להם. לא יכול להפסיק לחשוב על גבי בשארי. אני מודה לאלוהים שלא אני צריך לבשר את הבשורה הנוראה. התחושות קשות מאוד. אנחנו עושים את דרכנו בחזרה למקום שבו השארנו את הבט"שית. תוך כדי הליכה אני שם לב ששלומי, שהיה צמוד אליי במשך כל זמן הסריקות בלילה, צולע קצת. "עיקמת את הקרסול?" אני שואל אותו. "לא ממש," הוא עונה לי ומסתכל עליי במבט מוזר. אני מתקרב אליו, מסתכל על הרגל שלו ולא מאמין. חור כניסה של כדור באמצע הירך. הבן- אדם הלך אתי לילה שלם עם כדור ברגל! שלומי מפונה לתאג"ד. הוא עתיד לחזור במהרה לפלוגה, אבל הכדור נשאר נעוץ ברגלו עד עצם היום הזה. כשאני מגיע לבט"שית אני מבין שכבר לא נוכל לנסוע בה. הצמיגים שלה מנוקבים בכדורים, ובכלל היא נראית כמו מסננת אחת גדולה. אני ניגש לגדר ומקווה לאתר את גופת המחבל השלישי שנשאר בשטח לבנון. בצד השני הצמחייה סבוכה ולא ניתן לראות דבר. מבקש אישור לחצות את הגדר עם חמישה חיילים ולוודא שלא שלא הצליח להימלט. בועט בקרקע בזעם ובתסכול- אין אישור לחצות את הגדר. אבשלום בשארי ואלי שפר מובאים למנוחות. לבי לחיילי שזו להם ההלוויה השנייה בתוך שבועיים. ממרומי עשרים ואחת שנותיי וחמש ההלוויות שבהן נכחתי מיום גיוסי, אני יכול רק להתפלל עבורם שהלוויות אלה תהיינה האחרונות שלהם לפחות בשנים הקרובות. קשה להם. חלקם עומדים בצד ובוכים בכי חרישי. לימים יתפתח ויכוח מעל דפי העיתונים האם מותר או אסור לצנחנים לבכות על קברי חבריהם. בעוד הרמטכ"ל דן שומרון הביע מורת רוח על כך, אלוף פיקוד צפון יוסי פלד, שתחתיו פעלנו, הביע תמיכה ללא סייג. ואשר לי, זר לא יבין את יחסי הרעות הנצרבים בין הלוחמים. אותה רעות שמניעה אותך לקום ולהסתער יחד ולא לאכזב את החברים, קורעת את לבך בנפול חברך. בתום ההלוויות אנחנו עולים על האוטובוסים שלוקחים אותנו בחזרה צפונה. אין הפוגה, אין זמן לחשוב. לפנינו לילה נוסף של מארבים וסיורים לאורך הגדר. בתדריך שלפני היציאה מגיע נציג ממודיעין החטיבה ומעדכן אותי שהמחבל השלישי שנשאר בשטח לבנון ולא הספיק לחדור הצליח למלט את עצמו, נפטר מפצעיו בבית חולים בצידון. קשה לי לקרוא בשם לתחושה שעוברת בי לאור הידיעה הזו. לא שמחה, לא סיפוק, רק הקלה למחשבה שכדורינו השיגו אותו, והוא, שפגע בחייליי, לא שרד את הקרב." (מתוך הספר "חופשת קיץ" מאת יוסי ברגר, שבשירות בסדיר היה לוחם וקצין בגדוד 890, על חוויותיו כסמג"ד מילואים בחטיבת הצנחנים "הצפונית" במלחמת לבנון השנייה)

בשנת- 1991 הועלו ארצה יהודי אתיופיה במסגרת "מבצע שלמה". סגן הרמטכ"ל בני גנץ, שפיקד אז על יחידת "שלדג" שאיבטחה את שדה התעופה ממנו המריאו המטוסים לישראל אמר כי- "לא ידענו איך לגרום לכך שמשפחות לא תיפרדנה, הגענו וראינו אנשים עם פתקים ממוספרים על המצח. אתה בא ממשפחה של ניצולי שואה ורואה את זה ואתה מזדעזע. אתה חושב "אין דרך טובה יותר לעשות את זה?", אבל לא דיברנו את השפה והיה לנו חשוב לא להפריד משפחות. מישהו הכין אותם ואמר לנו 'מאחד עד שבע זו משפחה אחת." עוד סיפר האלוף ש- "כמפקד היחידה עסקתי בתחילת המבצע בהיבטים המבצעיים, בפרטים הטכניים של עוד כלי- רכב ועוד כח אדם ובטיסות ואבטחה ורק תוך כדי המבצע, הבנתי את גודל העשייה והמשמעות המיוחדת להיות שותף לארוע בסדר גודל כזה. זו היא אבן דרך בשירות שלי, המקפלת בתוכה את הערכים הציוניים שלנו ואת משמעות הקיום שלנו במדינה." (מתוך הכתבה "פרידה מסגן הרמטכ"ל" "אתר חיל- האוויר" 2010\11\22) בכתבה בתוכנית "עובדה" בה צפיתי, הביט גנץ, מתוך הרכב, על מתגייסי מחזור נובמבר 2010 לצנחנים, עימם שוחח קודם לכן, ואמר לאילנה דיין- " פשוט גאווה החבר'ה האלה. אני יודע שחלקם הרי לא יחזרו אפילו. " הדרך שבה הסתיימה כתבה היה בדיוק בהקשר לנושא הזה. בנאום הפרישה שלו מצה"ל אמר גנץ, בקול חנוק מהתרגשות- "מה יקרה אחרי הצהריים? אסע מכאן ואתייצב אל מול קיר שמות חברי, אלה שאינם עוד ובחסרונם נותרו נוכחים תמיד. הצדעה אחרונה ותקווה גדולה שהייתי ראוי לדרכם של אלו שנתנו הכל." ואכן הכתבה מסיימת בל- נוף באנדרטה המוכרת. כשנשאל גנץ, בכתבה, רגע לפני הטקס האחרון באנדרטה, בו נפרד גנץ ממשפחות אלו שנפלו תחת פיקודו, מי הולך איתו כעת? הוא ענה " החבר הכי טוב שלי. אומי גולדברג ז"ל. היינו Buddies (חברים קרובים) בבה"ד 1. היינו מד"כים ביחד. והוא נהרג בעין זחלתא ואני המשכתי את הצבא. הוא היה מספר לי על האהבות שלו, אני מספר לו על האהבות שלי. חברים. עשינו קרחת אחד לשני." וכששאלה אילנה דיין אם- "היו דברים שפתחת איתו, שלא פתחת עם אף אחד אחר?" ענה גנץ- " רק איתו. ו... וזה הלך."

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תודה! נהנתי לקרוא.

שוֹט גנץ\ מאת אור בוטבול ונועה הורוויץ, עיתון "במחנה"

יום רביעי, ה' באדר א' התשע"א, 9 בפברואר 2011, 23:11
http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../2011/06/08.htm

גנץ המג''ד. ''זאת הייתה תקופה מדהימה, ואם הייתי יותר צעיר, הייתי מאוד שמח לחזור אליה''. צילום: "במחנה"
גנץ (משמאל). ימי הבוץ הלבנוני הציבו בפניו מבחנים פעם אחר פעם. צילום: "במחנה"
בריאיון הפרישה שהעניק ל"במחנה" לפני כחודש, נשאל האלוף בני גנץ מה הייתה התקופה המשמעותית ביותר עבורו בצה"ל. תשובתו הייתה נחרצת: השנים בהן שירת כמג"ד 890 ויצא עם נשק ב"תלה צוואר" למארבים בלבנון. עכשיו מסבירים פקודיו איך זה שקו אחד מחבר בין תפקיד השטח ההוא למינויו הצפוי לרמטכ"ל. "בני צלח אז את מבחן האש", הם אומרים. "ידענו שיגיע משם רחוק"
לקאמבק כזה האלוף בני גנץ לא ציפה. רק לפני חודש תוארו בעמודים אלה ארגזי הקרטון שנערמו בלשכתו, שאליהם הוכנסו כל החפצים שהקיפו אותו במשך התקופה בה כיהן כסגן הרמטכ"ל. "אני מסתכל בסיפוק רב על כמעט שלושים וארבע שנים בצה"ל, ויוצא עכשיו לדרך חדשה", אמר בריאיון הפרישה שהעניק ל"במחנה". "באופן עקרוני, מעכשיו אני רואה את עתידי באפיקים לגמרי אזרחיים". אלא שהרבה מאוד כותרות עיתונים ירדו בשבועות האחרונים אל הדפוס, והנה גנץ מוצא את עצמו שוב מצחצח את מדי ה–א'. אם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון, הממשלה תאשר בתחילת השבוע את מינויו לרמטכ"ל העשרים בצה"ל - והוא ישוב אל הקומה הארבע עשרה של בניין הקריה. הפעם, הוא כבר יישב בלשכה הכי חשובה שבה. בריאיון הסיכום ההוא, הודה גנץ שבמרוצת השנים עדיין לא התרגל לאורות הפלורסנט - גם אם אלו אורות הפלורסנט שתחתיהם מתקבלות ההחלטות הכי חשובות. "שטח זה כל הרקורד שלי", אמר. תוך כדי שתיקה קצרה, הוא תהה בינו לבין עצמו מה היה התפקיד המשמעותי ביותר מבחינתו - ומצא תשובה. "כשאני חושב על זה, שום דבר לא היה באותה עוצמה כמו בתקופה שלי כמג"ד 890", הצהיר. "זאת הייתה תקופה מדהימה, ואם הייתי יותר צעיר, הייתי מאוד שמח לחזור אליה. אני חושב שהשירות שלי כאיש יחידות שדה עם בגדי עבודה, נעליים גבוהות ונשק מוצלב - זה השירות היותר דומיננטי שלי. הוא גם זה שזכור לי יותר כשירות משמעותי". עד כמה התקופה ההיא השפיעה על המשך דרכו של גנץ? אם שואלים את חבריו לנשק מזמן הפלאפל הכפול, התשובה ברורה. "לא פעם דיברנו בינינו בגדוד על זה שביום מן הימים הוא עוד יהיה רמטכ"ל", אומר סא"ל (מיל') יוסי ברגר, ששימש מ"מ תחת פיקודו של גנץ. "ידענו את זה מיד כשנחשפנו לאופי שלו וליכולת התפקוד ברגעים קשים. מפקד מוכיח את עצמו כשהוא מקבל החלטות קשות גם תחת לחץ. אם הוכחת את עצמך בתור מג"ד, אז אפשר לנחש שגם במצבים יותר מורכבים בהמשך יהיה על מי לסמוך. בני צלח את מבחן האש. אין ספק, ידענו שהוא יגיע משם רחוק".

נוגד קריזות

במהלך שנותיו הארוכות בצה"ל, הספיק גנץ לנדוד בין לא מעט יחידות. הוא היה מפקד יחידת שלדג, מפקד חטיבת הצנחנים, מפקד אוגדת איו"ש - ולקינוח עבר ארבעה תפקידי אלוף. אז איך זה שמכל שלל התפקידים, בזיכרונו נצרב דווקא שירותו כמג"ד בצנחנים, אי–שם בין השנים 87' ל–89'? יש מי שטוען שהכול נזקף לזכות המיתוג היוקרתי הזה, של הפיקוד על גדוד 890. מספיקה הצצה בכרזה התלויה במשרדו של המג"ד הנוכחי, ובה מופיעים המפקדים לדורותיהם, כדי להבין איזו מורשת קרב זורמת בעורקיו של הגדוד. אריאל שרון, רפאל איתן, יצחק מרדכי, משה (בוגי) יעלון ומתן וילנאי - אלו רק חלק מהשמות הנוצצים שפיקדו על הגדוד לאורך השנים (ר' מסגרת). "מג"ד 890 זה תפקיד מפתח בצבא", מסביר סא"ל (מיל') אבי ברקת, שהיה מ"פ תחת פיקודו של גנץ. "אסור לשכוח, זה גדוד עם מסורת, עם איכות, עם ייחודיות. מג"ד הוא התפקיד האחרון בצבא שבו עוד יש לך קשר ישיר עם החיילים, ורבים מאלה שמילאו אותו בגדוד הספציפי הזה התקדמו ממנו למקומות משמעותיים". ברגר מסכים לאבחנה הזאת, אך מוסיף עוד גורם למשוואה. סוף שנות השמונים, הוא מסביר, הייתה תקופה אינטנסיבית במיוחד - כזאת שאי־אפשר לשכוח גם כעבור שלושה עשורים. הימים היו ימי הבוץ הלבנוני, וכמג"ד צעיר גנץ נדרש לנווט את חייליו בתוך יום–יום עמוס שהציב לו מבחנים פעם אחר פעם. לעתים הייתה זו שגרה מתוחה ושוחקת ברכס רמים, ולעתים לילות ארוכים של מארבים בדרום לבנון. "כל אחד יגיד שהתקופה הכי משמעותית בשירות שלו הייתה בזמן שהיה מג"ד 890, אבל בזמן שבני מילא את התפקיד היה אצלנו הרבה מאוד מגע עם האויב", אומר ברגר. "זו הייתה תקופה מאוד מעצבת עבור כולנו. הרגשנו שאנחנו באמת מממשים את התפקיד שלנו. אתה רואה את אורות היישובים ואת האזרחים שאתה מגן עליהם כל יום, ותחושת ההכרה במשימה כל כך חזקה, עד שבמהלך התקופה הזו השתנינו מאוד". למרות ההיתקלויות הרבות, הפקודים ששירתו תחת גנץ בתקופה הסוערת ההיא זוכרים בעיקר מפקד רגוע. כזה שחושב לפני שהוא פועל, כזה שאינו נבהל בקלות. "הכול נעשה אצלו תמיד בשיקול דעת מטורף", אומר ברקת. "אני זוכר שפעם אחת שכבתי במארב, וחוליית מחבלים הייתה בדרך אליי. אני, כמובן, מאוד רציתי להיתקל בה - אבל הוא לקח את השיקול המקצועי ושלח מולם טנקים. אז מאוד כעסתי, אבל בדיעבד זו הייתה ההחלטה הנכונה. ככה הוא תמיד פעל: הכול מחושב בדיוק כמו היום. אף פעם לא צועק, אף פעם לא כועס. יש בינינו רק חמש שנים הפרש, אבל הוא ממש גידל אותי. לקחתי ממנו הרבה מאוד דברים בנושא הזה". היכולת הזו של מפקדו להיות מחושב וקר רוח, מעיד ברקת, הצילה אותו לא פעם. "היה אירוע אחד, שהגענו אליו ממש ביחד - ראיתי שם שני חיילים שלי שנפגעו, ונכנסתי לקריז מטורף", הוא אומר. "אחרי כמה דקות בשטח, מחבל אחד קם וביקש להיות שבוי. באמוציות שהייתי שרוי בהן אז, עוד הייתי רוצח אותו, אבל בני תפס אותי ואמר לי 'אבי, תרגיע'. זה בני - שקול וענייני גם כשיש הרוגים. תמיד מרגיע את מי שצריך".

בלי כתם של גריז

קור הרוח הזה, שנראה כי נשאר עם גנץ עד היום, הותיר את חותמו על קצינים נוספים בגדוד. סרן (מיל') גיל תורג'מן, ששירת גם הוא כמ"פ תחת גנץ באותם ימים, זוכר היטב את הפנים הרגועות של מפקדו. "היו שני לילות ברצף בהם זיהינו שתי חוליות מחבלים על הגדר", מספר תורג'מן. "זה היה אירוע מורכב בשטח סלעי, שהתרחש תחת גשם זלעפות, וכלל הזזת טנקים ומכשירי ראיית לילה. חיסלנו שישה מחבלים שהגיעו למרחק של מאה מטר מקיבוץ משגב עם, ולא ספגנו אף פגיעה. מדובר במצב מורכב שבו צריך להעמיד טנקים במקומות נכונים וגם לתת הוראות ברורות וחד־משמעיות של מה צריך לעשות. בזכות בני, העסק הזה עבד כמו שצריך". סא"ל (מיל') אהרל'ה פוקס, ששירת כקמב"ץ בגדוד ואז עבר לתפקיד מ"פ, קובע שעבודה צמודה מול מפקד כזה מוציאה גם מהמפקדים הזוטרים את הטוב ביותר. "היינו ביחד במארבים בלבנון, תחת אש, ואני חייב להגיד שהייתה שם תחושה שיש מישהו שנמצא ושולט במצב", הוא אומר. "בני לא צווח וגם לא התלהם. אפילו כשירו מסביב, הוא נתן לנו תחושה של מישהו שיודע מה קורה". אלא שעם השנים, הרוגע של גנץ הפך איכשהו להיות בעוכריו. השקט שמאפיין אותו גרם לקצינים מסוימים להצמיד לו את תואר "הנסיך", שהוא כל כך מנסה להתנער ממנו. לא מעט דובר על כך שגנץ מאופק מדי, נוצץ מדי, אפילו נקי מדי. כמעט לא צבאי. אך החברים מהעבר קובעים שבסך הכול מדובר בדרך התמודדות, ומציעים להשאיר את תוארי האצולה בצד. "גם אם היה נגמר תרגיל והוא עצמו נראה זוועה, בני תמיד הלך, הסתדר והחליף בגדים", מסביר תורג'מן. "לא יעזור שום דבר - הוא תמיד היה מגוהץ. תמיד מדוגם עם חולצה במכנסיים, תמיד מגולח ומסודר. הנראוּת שלו באמת כזאת נקייה, אבל בפנים הוא איש שטח של ממש". גם ברקת זוכר את המנהג הזה - לעבור מבוץ לאלגנט בהקדם האפשרי. "אתם לא תראו עליו כתם של גריז או חול, אבל זה בסדר גמור", אומר ברקת. "זה לא מונע ממנו מלפעול בהיתקלויות, למשל. בכל אירוע הוא מגיע, עובד ומתלכלך כמה שצריך. פשוט ברגע שאפשר הוא מיד ינקה את עצמו". ועדיין, אחרי בדיקה מעמיקה אפשר למצוא כאלה שגם פגשו את גנץ האחר. עצבני, מתפרץ - ואפילו בעל בלורית סתורה. "אני הכרתי אותו גם בנסיבות שבהן הוא הרים את הקול", מודה האלוף (מיל') דורון אלמוג, שהיה מח"ט הצנחנים בתקופה בה שירת גנץ כמג"ד. "זה בפירוש קרה כמה פעמים, ודווקא כלפיי, בחדרים סגורים. אני אמנם הייתי המפקד שלו, וגם מבוגר ממנו, אבל בני הוא איש עקרונות שעומד על שלו. כשדברים לא נראו לו וכשההחלטות נדמו לו כשגויות, הוא לא שמר בבטן. הוא דבק באמונה שלו ללא מורא ובלי פשרות, גם אם זה היה כרוך לפעמים בהרמת הקול".

ראש בין השיניים

בפסקי הזמן בין הפעילויות, חייליו של גנץ מספרים שהוא אהב להירגע עם המילה הכתובה. שם הוא היה מוצא אקשן שאינו כרוך בירי, סיפורים שחצו את גבולות מורשת הקרב. "בני הוא איש ספר", מסביר סרן (מיל') תורג'מן. "אני זוכר שבשעות הקטנות של הלילה, אפילו באמצע שומקום, הוא היה יושב זרוק איפשהו עם ספר. גם כשהיינו נשארים בשבתות, הוא תמיד היה מוצא לו פינה שקטה וקורא". "בגלל שהוא סופר–אינטליגנט ואיש חינוך, בני כל הזמן ניסה להספיק לדעת עוד ועוד", מוסיף פוקס. "תמיד היו לו ספרים בחדר, גם בזמן קו, וזה אף פעם לא הספיק. הוא תמיד רצה לקרוא עוד סיפור טוב". ברגעים שבהם היה נפרד מהמילה הכתובה, מספרים החברים, הקפיד גנץ להעניק תשומת לב לכל השותפים בעשייה הגדודית. לחיילים הפשוטים, לאנשי המילואים - ובמיוחד להורי החיילים שנפלו בעת שירותם, איתם שמר על קשר חם גם כשהתווספו לכותפותיו פלאפלים וחרבות. "הכרנו את בני באזכרה של חבר משותף", מספר פייר ברנס, אביו של טוראי יונתן ברנס ז"ל שנהרג בהיתקלות סמוך למנרה בינואר 1988 בעת ששימש כקשר תחת פיקודו של גנץ. "כשהבן שלי הלך לצבא הוא היה הדוגמה שלו, ומאז שנהרג שמרנו עם בני על קשר מאוד חזק. אני יכול לספור על יד אחת את מספר הפעמים שהוא לא הגיע לאזכרה, ואנחנו מדברים על עשרים ושלוש שנה אחרי שזה קרה". לקראת סיום כהונתו כסגן הרמטכ"ל, דאג גנץ להיפרד גם מהמשפחות השכולות. הוא הזמין אותן לטקס שנערך באנדרטת הצנחנים ליד תל נוף, והעניק להן שם את מה שהיה נדמה אז כחיבוק האחרון במדים. "אני לא יודע אם לכל אחד יש לב רחב כמו שלו", אומר ברנס. "זה איש שאין אצלו צביעות, מה שיש בלב שלו - אתה מרגיש מיד. הוא נמצא בקשר עם כל המשפחות השכולות, לא שוכח אף אחת. זו האישיות שלו". כמה מחייליו הוותיקים של גנץ מפתיעים ואומרים שהיו שמחים לראות את האישיות הזו שלו באה לידי ביטוי דווקא מחוץ לצבא. נכון, קצין בכיר זו עמדת השפעה לא רעה בכלל, אבל לדעתם הוא יכול היה לתרום רבות גם באזרחות. "מצד אחד תמיד שמחתי שאיש כזה נמצא במערכת הצבאית ויכול להשפיע במקומות האלו, אבל גם היה לי ברור שהוא צריך להיות מנהל בית–ספר או איזה מוביל שינויים בחברה הישראלית", אומר פוקס. "אין ספק, בני הוא איש חינוך אמיתי, עמוק וכריזמטי. הוא תמיד נתפס בעיניי כדמות סמכותית - גם בגלל הגובה שלו, שהוסיף הרבה, אבל לא רק. הרבה פעמים הכריזמה של המג"דים נובעת מכך שהחיילים פוחדים מהם, מכך שהם משרים אווירה של 'סכין בין השיניים'. אצל בני היה מאז ומעולם ראש בין השיניים, והראש הוביל. זה היה הסוד שלו כבר אז".

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

האם בסיטואציה שנוצרה , דובר צה"ל שהיה אמור להיכנס לתפקידו יתבטל ? כתוצאה מכך שמינויו של גלנט בוטל?

סוף סוף!!


הסוף לפרשת הקרקעות!!

הרמטכ"ל היוצא מחבק בחום את הרמטכ"ל הנכנס אתמול
גולנצ'יק וצנחן ביחד


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/307/444.jpg]

ממש "וגר זאב עם כביש"

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

צריך לחזור לתקופה שכל הרמטכ"לים היו מהצנחנים
הם פשוט משכו אחד את השני למעלה ואף אחד לא אמר מילה חחחח

מעבר לפרשת מדחת יוסף והיכרות אישית אנקדוטלית של הכותבים, מה בעצם עלה כאן שמכשיר אותו לתפקיד הרמטכ"ל?
הוא אלוף כבר כמעט 10 שנים, מתוכן כמעט 5 (כמפקד גיס וכאלוף פיקוד) בצפון השקט לפני מלחמת לבנון השניה, בה היה מפקד זרוע היבשה. כמה הוא אחראי לאי המוכנות של פצ"ן וזרוע היבשה ב-06'? היה לנו דיון לפני כשנה על תכונות הרמטכ"ל המוצלח (שגלש לדיון על ניתוח של"ג..). מה הוא עשה בעשור הזה שמבליט אותו כמי שעשוי להיות רמטכ"ל טוב?

מויקיפדיה:

ציטוט:

בתחילת שנת 2001 הועלה לדרגת אלוף ומונה למפקד הגיס הצפוני. בסוף שנת 2002 מונה למפקד פיקוד הצפון. ב-8 בנובמבר 2005 מונה למפקד זרוע היבשה, ומילא תפקיד זה במהלך מלחמת לבנון השנייה. בדצמבר 2007 מונה לנספח צה"ל בארצות הברית. באוקטובר 2009 מונה לסגן הרמטכ"ל‏‏[7]. לקראת סיום כהונתו של הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, נמנה גנץ עם המועמדים להחליפו. עם ההחלטה למנות את יואב גלנט לתפקיד, הודיע גנץ על פרישתו מצה"ל.‏[

שאלה על האלוף בני גנץ. הוא הולך עם אות של"ג אבל לא הצלחתי לגלות היכן לחם ועם איזו יחידה השתתף בקרבות? בכתבה של אביחי בקר נכתב כי- "במלחמת לבנון הוא הצטרף לכוח הצנחנים שלחם במערב ביירות, החליף מ"פ שנפצע ואחר כך התמנה למפקד החה"נ (יחידת ההנדסה החטיבתית)." (מתוך הכתבה "אלוף עצבות " מאת אביחי בקר, עיתון "הארץ" 2002\04\26). שמעתי באמת שמועה שבשל"ג הוא היה הסמ"פ של חה"ן צנחנים, אבל אם למישהו יש פרטים יותר מדויקים אשמח לשמוע.

תודה

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ראוי לציון העובדה שזה הרמטכ"ל הראשון שלא שירת בצה"ל במלחמת יום כיפור,

שהייתה המלחמה הכוללת האחרונה של ישראל.

אם כי גם מוטה גור ז"ל היה בתפקיד לא לוחם כנספח צה"ל בארה"ב. (ובשל כך כנראה נבחר)

וגם משה לוי ז"ל , היה בתפקיד מטה לא מעורב ישירות בלחימה בפיקוד מרכז.

אם כי לשניהם הייתה בקו"ח מלחמה כוללת. (ששת הימים)

יום הכיפורים כמבחן אסטרטגי וטאקטי עליון היא אכן שיעור מצוין, וחבל שפסו האלופים שמחזיקים ברזומה שלהם את ההשתתפות בה, אבל מן הסתם יום כזה היה מוכרח להגיע. אף אחד הרי לא נשאר צעיר לנצח ובמערכת שמשחררת אנשים כל שלוש שנים, זה היה רק שאלה של זמן (בצבא האמריקני למשל היו במלחמת המפרץ הראשונה סמלים שהשתתפו במלחמת וייטנאם בשנות השישים המאוחרות, ואילו לנו דור המח"טים בחומת מגן לא השתתף בשל"ג, פרט לגולן ופארס) אגב של"ג לא נחשבת מלחמה כוללת? ואני שואל ולא מעיר פה הערה צינית מחד ולא רוצה לפתוח דיוק עמוק על מלחמת לבנון הראשונה באשכול לא לה.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

לעניות דעתי של"ג לא הייתה מלחמה כוללת.

אלא מבצע ממושך. אני מחשיב מלחמה כוללת ככזאת בה יש להתמודד נגד אוייב , הרבה יותר

אופנסיבי שמאתגר אותך גם בנושאים של הגנה אזרחית, שחיקת כוחות,ומשק מלחמתי.



כמובן שיש להבדיל בין ניסיון קרבי מקומי שנצבר לעיתים ע"י מ"פים מג"דים או יותר בכירים.

בשביל מפקדי חי"ר כמו יה יה (יורם יאיר) או טייסים שהשתתפו ספציפית בקרבות הרחבים מול

הסורים, הניסיון הקרבי היה גדול בהרבה ממה שהם עברו ביום כיפור, כקצינים \טייסים צעירים.

אבל מבחינת המטכ"ל ,לא היו המבחנים של חלוקת מאמצים בגזרות שונות, שבהם עמדו דוד

אלעזר ביום כיפור או יגאל ידין\יגאל אלון.... ביום העצמאות.

ד"א ישנם כאלה המחמירים ולא מתייחסים גם לששת הימים כמלחמה כוללת. וזאת בגלל שלא

התמשכה זמן רב, וגם בגלל ההפתעה והחולשה האווירית \נ"ממית של האוייב, לא היו אתגרים

בנושאי הגנה אזרחית. ולכן מספר אנשי צבא בכירים כמו משה דיין, דדו ועוד התייחסו ליום כיפור

כ סיבוב השני. ביננו לערבים. (כשהם מחשיבים את יום העצמאות כסיבוב הראשון, ו"מדלגים"

על 67).

אגב בנושא של ניסיון קרבי והשפעתו על המטכ"ל\ מפקדי גזרות. גם הדעות חלוקות.

מצד אחד אפשר לציין שדדו ציין בזיכרונותיו את קרב סן סיימון ממלחמת העצמאות והמצב הקשה

בקרבות לטרון, כניסיון שתרם לו להבנה ביום כיפור, הן על יכולת ההתאוששות שלנו, והן על העובדה

שיהיו מהפכים בתמונת הלחימה. ומהצד השני ניתן למצוא מפקדים עתירי ניסיון מ-67 ש"איכזבו".

והשמות ידועים. ואפשר אפילו לטעון שבחלק מהמקרים הניסיון של 67 היה רק לרועץ ב-73,

למי שלא החליף דיסקט בזמן, בנושאים שונים. (נ"ט. נ"מ . ועוד).

גבי אשכנזי שיקם את צה"ל, בני גנץ ישקם את המטה הכללי\ מאת עמוס הראל

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1214708.html
גם מסע הפרידה של הרמטכ"ל היוצא אשכנזי התנהל בצל הקטטה עם ברק, שהעיבה על הצמרת הביטחונית. בני גנץ, שימונה לרמטכ"ל כשוך הסערה, ישים את הדגש על עבודת צוות, בניגוד לפלגנות שאיפיינה את סיום כהונת קודמו
"...מופז היה מפקדו ופטרונו של בני גנץ. כולם היו בניו: כרמטכ"ל קידם וטיפח את גנץ, גלנט ואייזנקוט. השבוע נשמע בטוח ביכולתו של גנץ ובכישוריו להוביל את צה"ל. גנץ, בהנחה שהממשלה תאשר את מינויו מחרתיים, יביא עמו סגנון ניהולי ופיקודי אחר. אצל אשכנזי התלוננו חניכי קורס מח"טים לפני כשנתיים שהקצינים בצבא מפחדים לדבר. גנץ (בדומה למופז) ישים דגש על עבודת צוות. הוא אהוד על עמיתיו ולא יתקשה לגבש סביבו את חבורת הקצינים הבכירים. במינויו, שנעשה במהירות בלחץ הנסיבות, בחרו נתניהו וברק במה שמוכר כקו ההתנגדות הפחותה. נוה, אייזנקוט וראש אמ"ן, האלוף אביב כוכבי, לא יערערו על מעמדו אך לא יחששו לחלוק על עמדותיו. גנץ יצטרך לקדם רעיונות כמו פתיחות, אמון ושקיפות - ולהתרחק מהפלגנות שאיפיינה את התנהלות קודמו בפרשת המסמך - כדי להובילם לתוצאות טובות. בסעיף סימני השאלה מעלים פקודיו לעתיד של הרמטכ"ל ה-20 את יכולת קבלת ההחלטות שלו. חלקם התרשמו שסיים את כהונתו בנובמבר האחרון כשהוא עייף וחסר מרץ. הצבא, במידה רבה, הוא הנוף שמעצב הרמטכ"ל. גנץ יצטרך להיזכר במה שלמד כסמל בצנחנים לפני יותר משלושים שנה: פני החיילים שלך בקרב ייראו בדיוק כפני המסדר שתעשה להם מדי בוקר בשעה חמש. "

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ציטוט:

במקור נכתב על ידי marloweperelab89035 גבי אשכנזי שיקם את צה"ל, בני גנץ ישקם את המטה הכללי\ מאת עמוס הראל http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1214708.html גם מסע הפרידה של הרמטכ"ל היוצא אשכנזי התנהל בצל הקטטה עם ברק, שהעיבה על הצמרת הביטחונית. בני גנץ, שימונה לרמטכ"ל כשוך הסערה, ישים את הדגש על עבודת צוות, בניגוד לפלגנות שאיפיינה את סיום כהונת קודמו "...מופז היה מפקדו ופטרונו של בני גנץ. כולם היו בניו: כרמטכ"ל קידם וטיפח את גנץ, גלנט ואייזנקוט. השבוע נשמע בטוח ביכולתו של גנץ ובכישוריו להוביל את צה"ל. גנץ, בהנחה שהממשלה תאשר את מינויו מחרתיים, יביא עמו סגנון ניהולי ופיקודי אחר. אצל אשכנזי התלוננו חניכי קורס מח"טים לפני כשנתיים שהקצינים בצבא מפחדים לדבר. גנץ (בדומה למופז) ישים דגש על עבודת צוות. הוא אהוד על עמיתיו ולא יתקשה לגבש סביבו את חבורת הקצינים הבכירים. במינויו, שנעשה במהירות בלחץ הנסיבות, בחרו נתניהו וברק במה שמוכר כקו ההתנגדות הפחותה. נוה, אייזנקוט וראש אמ"ן, האלוף אביב כוכבי, לא יערערו על מעמדו אך לא יחששו לחלוק על עמדותיו. גנץ יצטרך לקדם רעיונות כמו פתיחות, אמון ושקיפות - ולהתרחק מהפלגנות שאיפיינה את התנהלות קודמו בפרשת המסמך - כדי להובילם לתוצאות טובות. בסעיף סימני השאלה מעלים פקודיו לעתיד של הרמטכ"ל ה-20 את יכולת קבלת ההחלטות שלו. חלקם התרשמו שסיים את כהונתו בנובמבר האחרון כשהוא עייף וחסר מרץ. הצבא, במידה רבה, הוא הנוף שמעצב הרמטכ"ל. גנץ יצטרך להיזכר במה שלמד כסמל בצנחנים לפני יותר משלושים שנה: פני החיילים שלך בקרב ייראו בדיוק כפני המסדר שתעשה להם מדי בוקר בשעה חמש. "

' גנץ יצטרך להיזכר במה שלמד כסמל.....'
גנץ יצטרך להפרד מהקלישאות שדחפו לו, ולחשוב עניינית.

אושר מינויו של האלוף בני גנץ ע"י הממשלה.

הרבה הצלחה בתפקיד! סומכים עליך.

"האלוף גנץ יניע את צה"ל ליעדים הבאים"\ מאת מערכת אתר צה"ל

יום ראשון, ט' באדר א' התשע"א, 13 בפברואר 2011, 12:36
http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...011/02/1302.htm
''ביצע תפקידים מבצעיים ותפקידי מטה בהצלחה רבה''.שר הביטחון התייחס למינויו של האלוף בני גנץ לרמטכ"ל הבא: "האלוף גנץ מוכשר, עתיר ניסיון, מקובל על האלופים, ביצע תפקידים מבצעיים ותפקידי מטה ואני בטוח שיניע את צה"ל ליעדים הבאים" שר הביטחון אהוד ברק התייחס הבוקר (ראשון) למינויו של האלוף בני גנץ לרמטכ"ל ה-20 של ישראל, כפי שאישרה הממשלה. "האלוף בני גנץ הינו ותיק האלופים, בן מושב כפר אחים וחניך הכפר הירוק, תיפקד עד לפני כשלושה חודשים כסגן רמטכ"ל. אני בטוח שיניע את צה"ל ליעדים הבאים", אמר. השר ברק ציין את קורות חייו של האלוף גנץ כמי ש"ששירת בצנחנים, ביחידות המיוחדות, ביצע מגוון תפקידי שדה, בהם מפקד שלדג, מג"ד ומח"ט חטיבת הצנחנים, מפקד חטיבה ביו"ש, מפקד אוגדה ביו"ש וביק"ל. כמו כן, ביצע מספר תפקידי אלוף: מפקד גייס צפוני, אלוף פיקוד צפון, מפקד זרוע יבשה, נספח צה"ל בארה"ב וסגן הרמטכ"ל. האלוף גנץ הינו בוגר פו"ם ומב"ל, ובוגר אוניברסיטת NDU בארה"ב". שר הביטחון הוסיף ואמר כי "האלוף גנץ היה איש שטיפל בנושאים היותר חשובים וחשאיים כסגן רמטכ"ל. כמו כן, עסק בתוכנית העבודה של צה"ל בשנים האחרונות. האלוף גנץ מוכשר, עתיר ניסיון, מקובל על האלופים, ביצע תפקידים מבצעיים ותפקידי מטה בהצלחה רבה, ואני בטוח שיניע את צה"ל ליעדים הבאים. אנו מצדיעים היום גם לאלוף יואב גלנט, ומאחלים דרך צלחה לרא"ל גבי אשכנזי", סיכם השר ברק.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

השר ברק רא"ל גנץ והאלוף אייזנקוט. תצלום: ירון קמינסקי
"את יומו הראשון כרמטכ"ל עשה גנץ בחזית הצפון. בצהריים נחת בפיקוד עוד אורח, שר הביטחון. כשירד ברק מהמסוק התקדמו לעבר הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד, מפקד האוגדה ואחרים. אחד מעוזרי השר לא התאפק ופלט: "כבר שנתיים לא חיכה לשר הזה רמטכ"ל כדי לקבל את פניו במנחת". כשהשניים נכנסו לרכב אחד, זה כבר סחף התפעלות. "נשבר פה שיא", אמר אחד הקצינים, לאו דווקא מהבכירים, "שרמטכ"ל ושר ביטחון ייסעו יחד באותו הרכב?" וראו זה פלא: הסיור המשותף מתנהל ברוח טובה. אנשים מחייכים, שפת הגוף נינוחה. שר הביטחון הוא הבכיר, וכך מתייחסים אליו. הוא שואל, אלוף הפיקוד עונה, מפקד האוגדה עונה, והרמטכ"ל מקשיב אף הוא. לא נדחף. לא מפרצף. נציג דובר צה"ל לא מתעסק בעתונאים שהביא או לא הביא איתו השר, איפה יישבו, עם מי ידברו. מערכת יחסים נורמלית, שכבר חשבנו שהיא בלתי אפשרית. במצפה בניה מקבל ברק סקירה על המצב בדרום לבנון מתא"ל יואל סטריק, מפקד אוגדה 91. תחושה של דז'ה וו. אנחנו שבים אחת עשרה שנים לאחור. שר הביטחון וראש הממשלה ברק, מזכירו הצבאי תא"ל גדי אייזנקוט ומפקד היק"ל תא"ל בני גנץ. אותם אנשים שהיו שם ערב נסיגת צה"ל מלבנון עומדים פה גם היום מול בעיות שרק מחמירות. דרום לבנון, מסביר סטריק, מתחמש ומתעצם. מאתיים שלושים כפרים דרומית לאוואלי הם מוצבים של החיזבאללה. ברק עושה חשבון: רק בכפרים האלה יש לפחות אחד עשר שניים עשר אלף אנשי חיזבאללה. כל הנוכחים מכירים את הכפרים הללו. הם היו שם אינספור פעמים. ברק מעיר על הבנייה הפורחת בכפרים, וגנץ נזכר בפעילות מבצעית שעשה בוואדי סמוך. הרבה סיפורי גבורה נקשרים בשמו- כקצין בגדוד 50 וכמפקד גדוד 890. הוא היה, למשל, מפקד הגדוד המוביל בפעולה במיידון. הגיע לשם מגובס, כשהמח"ט שאול מופז מנסה להחזיר אותו הביתה, ללא הצלחה. וישנם הסיפורים על הלחימה שלו בחדירות המחבלים למשגב- עם ולמנרה, ומעשי גבורה מהתקופה שבה היה סגן מפקד ומפקד שלדג, ואחר כך מח"ט הצנחנים. אין לו שום צורך לנפנף בהיכרותו וברגישותו לנפש החייל, ובכישוריו ברובאות. זה קורן ממנו באופן טבעי. בסוף שואל ברק: "הציפורים חזרו?" הציפורים, אצל בוגרי לבנון, הן סמל להפוגה, להתחדשות. בימי הקרבות הן נעלמו. "ועוד איך חזרו", צוחק אייזנקוט." (מתוך הכתבה "שלוש שנים, זוז" מאת אלכס פישמן, "ידיעות אחרונות" 2011\02\18)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבה של בוחבוט על הרמטכ"ל
http://news.walla.co.il/?w=//1878201

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

כתבתם של יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "מסיבת גנץ", "במחנה" , 06.01.2011
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

מסיבת גנץ\ מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ

האלוף בני גנץ מביט בביטחון על הצבא שהשאיר מאחוריו: הוא לא מודאג מהסרבנות, לא מהיחסים עם האמריקאים, ומאמין שצה"ל מוכן לכל איום. יש רק דבר אחד שגורם לשלוות הנפש שלו להתערער - וזהו מסמך הרפז. "מדובר באירוע עצוב, לא ראוי ולא רצוי", מצהיר סגן הרמטכ"ל היוצא - ובאותה נשימה מבהיר שפוליטיקאי הוא כבר לא יהיה. ריאיון פרידה
ביום שמש חורפי אחד, בחודש שעבר, נדחסו לארגזי קרטון כל החפצים שהקיפו את האלוף בני גנץ בלשכתו במשך שנה וחצי. פסלון האופנוע שהיה מוצב על השידה נעלם, הצילום ממחנה הריכוז ברגן–בלזן - זכר לגבורתה של אמו - הוסר מהקיר, וגם התמונה הממוסגרת שהוצבה מאחורי כיסאו שבה הביתה. לא הופיע בה ציור נוף פסטורלי או תיעוד מטיול הרפתקני, רק כוס יין אדום. "כוס היין היא הסמל של המשפחה שלנו", מסביר סגן הרמטכ"ל היוצא. "התמונה הזו צולמה ליד מיטתה של אמי ז"ל בעת שעברה ניתוח קשה לפני הרבה שנים. היא הניחה את כוס היין קרוב אליה, וכשהרופא שאל אותה מה זה, היא ענתה 'אני עדיין בחיים, אז אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה ולא על הריקה'. מאז זאת נשארה השקפת העולם המשפחתית שלנו. אני מסתכל בסיפוק רב על כמעט 34 שנים בצה"ל, ויוצא עכשיו לדרך חדשה". הדרך החדשה הזאת עוד לא סלולה לגמרי. היא כוללת טיול קצר של אחרי צבא לדרום אפריקה, שנערך בימים אלה, אבל אחריו - כמעט הכול פתוח. "באופן עקרוני, מעכשיו אני רואה את עתידי באפיקים לגמרי אזרחיים", אומר גנץ. "לא פוליטיקה, למשל. אני מקווה שזה יצליח. אני מתכנן גם טיול אופנועים. זאת אהבה ישנה שהייתה לא ממומשת עד שנסעתי לארצות הברית, כנספח, ושם מימשתי את העניין. קניתי אז אופנוע, שכבר הספקתי למכור, ועכשיו אני מתייחס לתחביב הזה בכבוד והדר הראויים לו. אני מתעסק רק עם אופנועים רציניים שמתאימים לאנשים רציניים, אני לא עושה השכבות".

לא לעצום עיניים

אבל רגע לפני שהוא יוצא אל הדרכים כדי לשחק עם הרוח - בזהירות, בזהירות - מסכם גנץ את שנות שירותו בלא מעט אירועי פרידה. האחרון שבטקסים הוא אירוע הפרידה הרשמי מצה"ל שנערך בשבוע שעבר, ואליו הוא כבר הגיע ללא מדים. השנה האחרונה הייתה מבחינת גנץ, גם אם לא במילים המוקפדות שלו, מעולה ומגעילה, כמאמר החיקוי של אברי גלעד ב"ארץ נהדרת". מעולה, כי זו הייתה אחת השנים השקטות ביותר מבחינה ביטחונית שידעה ישראל: אפילו קסאמים נחתו פה במשורה. מגעילה, כי היא הציפה על פני השטח מעידות מוסריות: החל מפרשיות צ'יקו תמיר ועימאד פארס, דרך חקירות חיילים על פעילותם ב"עופרת יצוקה" ועד למסמך הרפז. גנץ נחשב למפקד שדה קר רוח, שקשה מאוד להוציאו משלוותו, אבל כשפוגעים בצבא הוא מרגיש זאת היטב ולא מהסס לומר את שעל ליבו. זמן קצר לאחר שנחשף המסמך המזויף, בישר שר הביטחון לגנץ כי הוא לא יתמנה לרמטכ"ל. אבל גם עכשיו, כשהוא יכול להביט מבחוץ על המתרחש בתוך המערכת, סגן הרמטכ"ל היוצא לא מרשה לעצמו להמעיט בערך הפרשה. "אני חושב שזה אירוע עצוב, לא ראוי ולא רצוי", הוא אומר. "את מה שהיה לי להגיד אמרתי לשר הביטחון, לרמטכ"ל, ובעתיד אומר אולי גם למבקר המדינה. אני מאלה שבפורומים אחרים מאוד דרשו שהעניין הזה יובהר - לא בשבילי, אלא בשביל הארגון. הרי אני סיימתי כאן את שירותי, אני לא מתחיל אותו".
איך הפרשה הזאת משליכה על צה"ל כולו?
"צריך לשים את זה בפרופורציות, הפרשה לא מעידה על הצבא. בזמן שאנחנו מדברים פה, חיילים בעשרות גזרות בט"ש עושים את המשימות שלהם ולא זוכרים אפילו שהיה כזה אירוע. הם מסתכלים צפונה ורואים את חיזבאללה, מגינים על מתיישבים באיו"ש ומנסים למנוע חדירת מסתננים מסיני - ולא יודעים אפילו שיש פרשה כזאת שנקראת פרשת המסמך. ראו את זה בספוט מסוים, ואני לא חושב שצריך לקחת את זה כיותר מזה". גנץ הוא מסוג הקצינים האלה, שמחוברים למתרחש ביחידות. בזמן שירותו, הקפיד סגן הרמטכ"ל היוצא להיפגש עם חניכי פו"ם ומב"ל - מפקדי העתיד של צה"ל - ושמע מהם על תחושותיהם. הוא גם מכיר את החששות העולים מצד לוחמים בשטח לקראת יציאה למבצעים, כשמעליהם מרחף איום ההעמדה לדין לפי החוק הבין–לאומי. מכיר, אבל קובע שאסור לתת למשפטיזציה לשתק את הלחימה. "אני לא חושב שהמגמה הזו צריכה למנוע מהחיילים להילחם ולבצע את המשימות שלהם", אומר גנץ. "אלו חלק מהמגבלות והקשיים שהם צריכים להתמודד איתם, אבל העובדה היא שהחיילים האלה יכולים להיהרג בכל אחת מהפעילויות, והם עדיין יוצאים אליהן. אני יודע שגם הלוחמים לא רוצים לירות בחפים מפשע או להפעיל כוח בצורה בלתי פרופורציונלית".
הדרך המשפטית היא בהכרח הדרך הנכונה עבור צה"ל לטפל במקרים כאלו?
"אחרי שהפרקליט הצבאי הראשי בודק ומחליט בחרדת קודש שקיימת עילה להגיש כתבי אישום, צריך לטפל בדברים החמורים ברמה המשפטית. אבל כשאפשר, עדיף לגמור את הדברים בראייה פיקודית, ולא משפטית. זה נכון, אגב, גם לגבי פרשות מוסריות שלא קשורות ללחימה, כמו של צ'יקו ועימאד".
אפשר לומר שאחד מהתמריצים לחקור את מה שנעשה בעזה הוא מסע הדה–לגיטימציה שמתנהל נגד ישראל בעולם?
"לא. אנחנו מטפלים בפן הערכי לא מכיוון שהעולם דורש את זה מאיתנו, אלא מכיוון שאנחנו דורשים זאת מעצמנו. אם חייל פוגע בחף מפשע שלא לצורך, אני מטפל בכך גם בגלל הקורבן וגם בגלל שבסופו של דבר גם אנחנו ניפגע מהחריגות האלו, כי הנורמות והחוסן הערכי שלנו ייפגעו. עובדה שאל מול המקרים שמצוינים בדוח גולדסטון, יש תחקירים שצה"ל ערך וגולדסטון בכלל לא הזכיר. בהקשר הזה, אפשר לציין בחיוב את חטיבת הצנחנים בפיקודו של הרצי (הלוי), שגמרה לערוך את כל התחקירים שלה מיד אחרי הלחימה ולא השאירה אפילו סעיף אחד פתוח. בשביל מה הרצי עשה את זה, בשביל להציל את הפלסטינים? הוא עשה את זה בשביל החטיבה, החיילים והמפקדים שלה, ובשביל הדרך שלה". האלוף גנץ לא מתכוון לתת לחקירות לבלבל את הלוחמים. הסיבה פשוטה: בכירים במערכת הביטחון כבר הצהירו שהמלחמה הבאה בלבנון עומדת להיות קשה בהרבה לשני הצדדים - ומבחינת האלוף אסור שהחיילים ירגישו שמעל כל קרב שלהם עומד פרקליט עם זכוכית מגדלת. "כפי שמוטלת על צה"ל חובה מוסרית להימנע ככל שניתן מפגיעה באזרחים שאינם מעורבים בלחימה, כך מוטלת עליו חובה מוסרית לא פחות גדולה להגן על אזרחיו", קובע גנץ. "מדינת ישראל תצטרך להילחם חזרה בכל הכוח בצפון, ותשתדל לעשות את כל מה שהיא יכולה כדי למנוע פגיעה בבלתי מעורבים, אבל זה עלול לקרות - וכדאי שהצד השני יהיה מודע לכך".
כמי ששירת כנספח צה"ל בוושינגטון, אתה יודע לומר אם היחס לו זוכה ישראל בעולם משפיע גם על יחסינו עם ארצות הברית?
"מבלי להיכנס לפוליטיקה, אני יכול לומר שהיחסים הביטחוניים שלנו עם ארצות הברית מוצקים מאוד. יש לי קשר רב שנים עם חברינו מהצבא האמריקאי, ואני יודע שהם מאוד מעריכים את צה"ל. גם אם יש ויכוח בין המדינות, מבחינת המקצוע הצבאי קיימים שיתוף פעולה והערכה גדולה".

ראשון בין שווים

רגע לפני שפרש מצה"ל, זכה גנץ לערב הוקרה מחטיבת הצנחנים. סגן הרמטכ"ל הגיע לבסיס האימונים בשומריה, שם השתתף בחניכת חורשת המח"טים - חורשת עצים על–שם מפקדי החטיבה לדורותיה. עם קצת עזרה מהטרקטור, הובל עץ הזית של גנץ אל הבור שנחפר מבעוד מועד, ואחרי עשרות יישורים ורוורסים, מוקם הגזע היטב באדמה. "נו, אפשר להתחיל לעבוד?" קרא האלוף - ויישר את הקרקע דקות ארוכות. אחרי כמה דקות הנוכחים החלו לאבד את הסבלנות. "יאללה, עזוב את זה, יישרו את זה עוד 15 פעם מחר", אמר המח"ט הנוכחי, אל"ם אהרון חליוה. אבל גנץ לא ויתר. הוא הידק את רגבי האדמה שוב ושוב, עד שהיה מרוצה מהתוצאה. "זהו, זה יספיק לנו", חייך לבסוף. "מזל שאני עם נעליים גבוהות". חבריו של גנץ ידעו לספר שההתעכבות הזאת לא הייתה מקרית. סגן הרמטכ"ל היוצא הוא אדום בנשמה, עד לפרט האחרון, ולא שוכח באיזו חטיבה שירת מאז היה טוראי ועד שהתמנה למפקדה (למעט גיחה קלה לתפקיד מפקד שלדג). "אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר", הוא אומר. "זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס". מהצנחנים, המשיך גנץ כתא"ל לתפקיד מפקד יחידת הקישור ללבנון ומפקד אוגדת איו"ש. כאלוף, שימש מפקד פיקוד הצפון, מפקד זרוע היבשה ונספח צה"ל בארצות הברית - עד שהתיישב בלשכת סגן הרמטכ"ל בקומה ה–14 של הקריה. "לפני שנהייתי אלוף לא עשיתי שום תפקיד מטה, אפילו קמב"ץ גדוד לא הייתי", הוא אומר בחיוך. "שטח - זה כל הרקורד שלי. אבל כשאני חושב על זה, שום דבר לא היה באותה עוצמה כמו התקופה שלי כמג"ד. זאת הייתה תקופה מדהימה, ואם הייתי יותר צעיר, הייתי מאוד שמח לחזור אליה. אני חושב שהשירות שלי כאיש יחידות שדה עם בגדי עבודה, נעליים גבוהות ונשק מוצלב או בתלה כתף - זה השירות היותר דומיננטי שלי. הוא גם זה שזכור לי יותר כשירות משמעותי".
במהלך השירות הארוך הזה ראה גנץ גם את צה"ל משנה את פניו. הוא הבחין כיצד הצבא נפרד אט–אט מתפקידו כ"צבא של כולם" והופך למקצועי יותר, מפולג יותר, דתי הרבה יותר. היום, כשאחוז המפקדים חובשי הכיפה ביחידות השדה עולה באופן קבוע, נדרש סגן הרמטכ"ל היוצא גם לקולות מבית המזהירים מפני התחזקות הגורמים הדתיים בצבא, והיטשטשות הגבול הדק שבין הרב לרב–סרן. אבל גנץ, עם פני הפוקר שלו, מסרב להתרגש. "צה"ל תמיד היווה השתקפות של החברה עצמה, ובכל פעם הייתה איזושהי קבוצה אחרת שלקחה על עצמה יותר מרכזיות", הוא אומר. "פעם זה היה הקיבוצים וההתיישבות העובדת, והיום מדובר בציבור הדתי–הלאומי. אני לא מציע לעשות מזה משהו שזה לא. הוריי עלו מאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, ובעיני ההתיישבות הוותיקה נחשבו עולים חדשים. כשהתמניתי למח"ט הצנחנים, אבא שלי התקשר לאריק נחמקין, חבר שלו מנהלל, שהיה שר בממשלת ישראל ואיש פלמ"ח וצנחנים ידוע. הוא אמר לו: 'אריק, אתה רואה, גם בן של עולה חדש יכול להיות מח"ט הצנחנים'".
אתה לא חושש שעם הזמן תהיה סמכות אחרת בצה"ל חוץ מסמכות המפקדים?
"ביום שלחיילים תהיה סמכות שהיא לא המפקדים שלהם, זאת תהיה תחילת ערעור יכולתו של הצבא, ואני שמח שעד היום עמדנו במבחן. נכון שפה ושם פוגשים אירועים שהם סירוב פקודה או משהו בדרך לזה. להגיד שזה לא קיים זה להגיד שאתה עוצם את העיניים. מצד שני, לא יהיה נכון להגזים. במהלך השנים שמעתי כל מיני רבנים אזרחיים שהיה להם מה להגיד - ושמחתי לשמוע אותם - אבל את ההחלטות שלי כמפקד לקחתי לבד".
איך צה"ל ייראה לדעתך בעוד 20 שנה מבחינת ההרכב האנושי שלו?
"העמדה שלנו היא שצריך להיות שירות חובה במדינת ישראל. אפשר לקרוא לזה שירות ממלכתי או לאומי, אבל כולם צריכים לשרת. הצבא, מתוקף העובדה שאנחנו חיים במציאות אזורית ביטחונית לא פשוטה, יצטרך להיות ראשון מבין שווים. לכן אני חושב שצריך להמשיך ולחפש כל דרך אפשרית כדי לצמצם את ההשתמטות ולהקטין את הנשר. זה נכון ברמת הצרכים שלנו, וזה נכון ברמת העיקרון".

לא משהו שנסע לידי

גנץ הגיע ללשכת סגן הרמטכ"ל בתקופה בה העיסוק במעגלים המקיפים את ליבת הלוחמה, כלומר אלו שתחת סמכותו, הפכו למשמעותיים. כמי שנכנס לתפקיד וצלל אל תוך צה"ל של אחרי מלחמת לבנון השנייה, הוא נדרש לדאוג מקרוב לכשירות הצבא, ולקדם תהליכים ארוכי טווח אשר יבנו את חוסנו גם לשנים הבאות. אחד ההישגים הגדולים בהם מתגאה גנץ הוא "נאמנותה" של המערכת הצבאית ל"תפן" - התוכנית הרב שנתית (תר"ש), שנכנסת כרגע לשנתה הרביעית. מדי חמש שנים נחתמת תוכנית כזאת, אשר מיועדת להתוות את דרכו העתידית של צה"ל, תוך איזון בין הצרכים הרבים למשאבים המוגבלים, אך גנץ קובע כי הישארותה בשטח אינה מובנת מאליה. "זה מאוד נדיר", הוא אומר. "ברוב המקרים, מאבק על משאבים, ולעתים סיטואציות של לחימה, גרמו לנו לנסח מחדש את ההחלטות שלנו בקצבים יותר מהירים משלוש–ארבע שנים". תוכנית התר"ש הנוכחית, מספר גנץ, מבוססת על לא מעט לקחי עבר. "הפעם, לצד העובדה שהיו לנו לא מעט פרויקטים של התעצמות ובניין כוח, לא ויתרנו גם על מיומנות המערכים והאימונים שלהם", הוא אומר. "לא שיעבדנו את הכשירות והמוכנות השוטפת בשביל לאפשר התעצמות".
ומה לגבי הצטיידות?
"אנחנו הולכים להצטייד במטוסי קרב מתקדמים ובנגמ"שי נמ"ר. רמות המלאי השתפרו משמעותית, ונכנסו פרויקטים כמו 'כיפת ברזל' ומכ"מים חדשים. בכלי טיס בלתי מאוישים אנחנו מעצמה עולמית, ויש פה הרבה מאוד עשייה בהרבה תחומים שונים".
איפה אנחנו עומדים מבחינת רמת האימונים?
"הייתי רוצה שיתאמנו יותר, אבל יש מגבלה כמותית מסוימת, שהיא גם שאלה תקציבית וגם פונקציה של עומס והתייחסות לחוק המילואים. המילואימניקים אמנם לא מתאמנים כמו הסדירים, אבל אני חושב שהמצב הוא הרבה יותר טוב עכשיו לעומת העבר".
כסגן הרמטכ"ל, עד כמה היית מעורב ביחס לאיומים במעגל השלישי?
"זה תבע חלק גדול מהזמן שלי, אבל לא אפרט יותר מזה".
ואתה מוכן לבשר לאומה שצה"ל מוכן גם מול האיום הזה?
"אני חושב שאנחנו צריכים להיות מוכנים להתמודד עם כל האיומים בכל קשת הטווחים".
ובפועל, אנחנו מסוגלים להתמודד עם האיום?
"אני חושב שמדינת ישראל התקדמה מאוד ביכולותיה בשנים האחרונות. אנחנו במקום טוב מאוד ואני מקווה שהיכולות הללו לעולם לא יעמדו במבחן".
("במחנה", 06.01.2011)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(מתוך הספר ''צה''ל-המבצעים הגדולים'' מאת ניסים משעל ומיכאל בר זוהר, ידיעות ספרים, 2013, עמוד 222)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ימי הכלניות: הרמטכ"ל החושב פושט מדים

ימי הכלניות: הרמטכ"ל החושב פושט מדים\ מאת רון בן ישי
בני גנץ התרחק מריח הפגר של פרשת אשכנזי-ברק, ויוצא מצולק מצוק איתן. בתווך הצליח לממש את עיקרי חזונו בתנאים קשים, הסתכן במבצעים חשאיים מוצלחים ונשאר זהיר מול עזה - אבל נכשל בשני תחומים חשובים. אלו היו ארבע שנות הרמטכ"ל ה-20

רב-אלוף בני גנץ, שייפרד בעוד פחות מחודש מהמדים, היה בקושי שלושה חודשים בתפקיד בקריה כשמאות מפגינים פלסטינים מסוריה פרצו ללא קושי את גדר התיל הסמלית בצפון רמת הגולן והסתובבו בסמטאות מג'דל שמס. זה קרה במאי 2011. באוגוסט אותה שנה כבר היכה הג'יהאד העולמי בכביש לאילת על גבול סיני. שמונה ישראלים נרצחו, שבעה חיילים מצרים וחמישה מחבלים נהרגו. שני אירועים אלה המחישו למערכת הביטחון ולדרג המדיני את הסיכונים החדשים הנובעים מהטלטלה במזרח התיכון.
איומים ירדו ואיומים עלו כמו בקליידוסקופ. רק שני מאפיינים של המצב החדש נשארו יציבים: חוסר הוודאות והנפיצות הגבוהה. גנץ אמר במפורש לשרי הקבינט, הרבה לפני "צוק איתן", שצה"ל צריך להיות כעת בכוננות ובכשירות 365/24 להתמודד ללא התרעה עם קשת איומים "מהסכין עד הגרעין" לפי הפירוט הבא:
צריך להקים מכשול חזק על גבולות מצרים וסוריה כדי שהג'יהאדיסטים לא יזלגו לשטחנו וכדי שלא ניגרר, ונהפוך לצד, במלחמות האזרחים המשסעות את האזור; צה"ל צריך להיות מאומן ומצויד כדי לטפל ללא הרוגים בהפרות סדר המוניות שיהפכו להתקוממות עממית ביהודה ושומרון; צריך להתכונן לסיבוב נוסף בעזה - והעיקר: צריכים להיות בכשירות ומוכנות למלחמה שלישית עם חיזבאללה בלבנון, שתהיה קשה מקודמותיה.
לשם כך צריך גם לחזק את כל מרכיבי ההגנה, למשל "כיפת ברזל" ו"מעיל רוח". בנוסף צריך לפתח שיטות לחימה חדשות שיאפשרו לנצל עד תום את הטכנולוגיות החדשות שהבשילו בתעשיות הביטחון ויאפשרו להכריע ולהרתיע את צבאות הטרור. ועדיין לא הזכרנו את הצורך להיות מוכנים לתקוף בצורה אפקטיבית באיראן.
לזכותו של גנץ יירשם שהוא מימש חלקים ניכרים מהחזון הזה, אף שבתקופת כהונתו לא היו לצה"ל ולמערכת הביטחון תקציבים שנתיים מסודרים וגם לא תוכנית עבודה רב שנתית. מריבות תקציב בין שותפי הקואליציה שלא נגמרו בהכרעה ברורה בממשלות נתניהו, בחירות שהוקדמווהמחאה החברתית סיכלו שלוש תוכניות עבודה חמש-שנתיות: "חלמיש", "עוז" ו"תעוזה", שגנץ ואנשיו הכינו בעמל רב ואינספור סיעורי מוחות. גם התקציב שאמור להיות שנתי אושר אפקטיבית רק לחלק מהשנה.

יזם בלתי נלאה של מבצעי סיכול

התוצאה הייתה בלגן לוגיסטי קולוסאלי. גנץ התמודד עמו באמצעות קיצוצים דרסטיים במרכיבים הפחות קשיחים של פעילות הצבא: באימונים, במלאים ובימי המילואים. כשירות הצבא נפגעה, הקבינט ונתניהו שחררו קצת כסף וחוזר חלילה. וראה זה פלא - כעת מתברר שגנץ ואנשיו הצליחו איכשהו לקדם בצורה ניכרת את המרכיבים החשובים ביותר של שלוש התוכניות שלא אושרו: את המודיעין, את הסייבר, את האש המדויקת מהאוויר ומהקרקע ואת השילוב והקישוריות. איך? באמצעות הקטנת סדר הכוחות של צה"ל, דחיית פרויקטים של התעצמות, פיטורי אנשי קבע ולוליינות חשבונאית.
גנץ ניצל את ההזדמנות שנוצרה כתוצאה מירידת צבאות סוריה ומצרים לתחתית טבלת האיומים ונפטר מחטיבות טנקי מג"ח ומרכבה מיושנים, משתי טייסות קרב ומכלי שייט עתיקי יומין. באותה הזדמנות גיבש תפישת הפעלה חדשה שמתבססת בין השאר על "שילוביות וקישוריות" בין זרועות צה"ל השונות. מונחים אלה אינם אומרים הרבה למי שאינו איש צבא אבל במבצע "צוק איתן" הם היו נקודת אור בוהקת. השילוביות והקישוריות אפשרו למ"פ החוד לקבע מידע מודיעיני מציל חיים בזמן אמת ובה בשעה לקבל סיוע אווירי קרוב עד אימה אך מדויק להפליא כדי להיחלץ מהשטח המסוכן.
במקביל, לחץ גנץ על הכפופים לו - כמו גם על הדרג המדיני - לנצל את ההזדמנויות המבצעיות, המדיניות והמודיעיניות שנוצרו בעקבות הטלטלה וכתוצאה מהבשלת יכולות הסייבר. גנץ היה לוקח סיכונים סדרתי ויזם בלתי נלאה של מבצעי סיכול ושיבוש התעצמות של חיזבאללה וחמאס. מבצעים אלה, חלקם חשאיים, חלקם גלויים למחצה (לא לוקחים אחריות) ומקצתם גלויים, מוגדרים בצה"ל מב"מ - "המערכה שבין המלחמות". לא כל המבצעים בתקופת גנץ השיגו את התוצאה המבוקשת, אבל גם לא גרמו להתלקחות רבתי ולכן יירשמו בצד הזכות במאזן.

מה יש לנו לחפש בעזה?

התחום הפחות מוצלח ברזומה של גנץ כרמטכ"ל היה ביחסי צבא-חברה. בעניין זה היו לגנץ שני כישלונות מהדהדים: הכאוב שבהם - הוא לא הצליח להבין שתחושת ביטחון חשובה ומשפיעה על כושר העמידה של האזרחים, וגם על ההישג הצבאי, אולי אפילו יותר מהיכולות הצבאיות הממשיות של צה"ל. כתוצאה מהכשל הקוגניטיבי-תודעתי של הרמטכ"ל וצמרת צה"ל (ושל שר הביטחון), לא יזם הצבא "טיפול אגרסיבי מונע" במנהרות התקיפה מרצועת עזה. צה"ל גם לא נערך כראוי מבעוד מועד להשמדה פיזית של המנהרות גם כשכבר מלוא משמעות האיום הייתה מוחשית וברורה. נוספת לכך העובדה שתושבי עוטף עזה שבטווח הפצמ"רים לא פונו מבתיהם בצורה מסודרת מיד בתחילת המבצע.
המטכ"ל בראשות גנץ התיחס לירי המרגמות כאל חלק משדה הקרב והחטיא את משמעות הטראומה שחווים אלפי אזרחים, כולל ילדים. שני מחדלים אלה הם הגורמים הישירים לאובדן תחושת הביטחון ולחוסר האמון העמוק והמתמשך של תושבי הנגב המערבי בקברניטים הביטחוניים-מדיניים. לכן תושבי העוטף ראו ב"נאום הכלניות" של הרמטכ"ל סימן לכך שהוא מנותק מהמציאות, או גרוע יותר - שהוא מנסה לחפות בליריקה על היעדר תמונת ניצחון. ירי הפצמ"רים שהתחדש מעט אחרי הנאום עוד קיבע תחושות אלה כמו גם את תחושת ה"חמיצות" שהתקבעה בציבור הרחב. עם תחושות קשה להתווכח.
צריך להבהיר. ב"צוק איתן" גנץ לא נגרר אחרי החלטות הפוליטיקאים אלא שותף מלא להן. הקבינט אימץ את רב המלצותיו שהיו גם המלצות המטכ"ל והמלצות שר הביטחון. בראשן את ההמלצה שלא למוטט את חמאס ולפעול באופן שיצמצם למינימום את אבידות צה"ל ואת אבידות הפלסטינים הלא-מעורבים. אני זוכר מפגש לילי אקראי וקצר עם גנץ באזור הלחימה בתחילת אוגוסט. נכתר את עזה? שאלתי. מה יש לנו לחפש שם? ענה לי בשאלה והוסיף: נעשה רק מה שיקדם ישירות את מטרת המבצע. אנחנו לא עובדים על רייטינג.
גנץ לא ממש נפגע מהשתלחויות שרים אנונימים שדיברו על היעדר יוזמה ויצירתיות. אבל גם הוא אינו יכול להתכחש לכך שהמערכה התארכה הרבה מעבר לתחזיות הצבא וכי האבידות הרבות יחסית שספג צה"ל בשטחי הכינוס וההיערכות לא היו כורח המציאות.
הרמטכ"ל פיקד על שני מבצעים בעזה: "עמוד ענן" התחיל בחיסול מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, נמשך במכת אש חזקה ומפתיעה ונגמר כעבור שבוע בלי תמרון קרקעי ובאבידות מועטות לצה"ל ובקרב האזרחים. ההרתעה שהושגה החזיקה מעמד כשנתיים אבל המחיר לא היה נורא.
לעומת זאת, ל"צוק איתן" התגלגלנו. התחלנו חלש, מאותתים כל הזמן ש"שקט ייענה בשקט". משמע - נשמח להפסיק ברגע שתגידו שאתם מסכימים. נתנו למצרים לנהל אותנו גם כשהיה ברור שהם נהנים מכל שחמאס ואנחנו מדממים; הערכנו לא נכון את כושר העמידה של חמאס ולעיכוב הפסקת האש הסופית בגלל מחלוקות בהנהגת חמאס. מותר לנחש שגם גנץ אינו רואה בלחימה ב"צוק איתן" הישג ראוי לחיקוי. השגת הכרעה והרתעה במלחמה הא-סימטרית היא עדיין בעיה שאין לה מענה טוב. לא רק בצה"ל.

לא קונים את זה

הכישלון השני של גנץ היה כשלא הצליח לגייס תמיכה ציבורית ותקשורתית במאבק שניהלו הוא ושר הביטחון על תקציבי הביטחון וצה"ל. האיומים והצרכים הנובעים מהם אמיתיים ומוחשיים, אבל הציבור לא השתכנע. גנץ לא הצליח גם כשיצא להגנה על דימויים הציבורי של משרתי הקבע. לשווא מזהיר גנץ מפני עזיבה של הטובים והמוכשרים. המחאה החברתית בקיץ 2011 והמערכון ב"ארץ נהדרת" על משרתי הקבע, הביסו אותו.
העובדות היבשות מראות מציאות שונה: מי שנהנה מפנסיה שמנה אלו כמה עשרות אלופים ותתי-אלופים שאת העשורים הטובים בחייהם רצו על הג'בלאות ועבדו עד שעות הלילה המאוחרות. שכרם הממוצע של רוב משרתי הקבע בצה"ל הוא כמעט הנמוך ביותר במגזר הציבורי. נמוך משל השוטרים ושל אנשי שב"ס.
יתרה מזאת, צה"ל תחת פיקודו של גנץ מנהל מערכת מבצעי קיצוץ בהוצאות וחיסכון בעלויות שאין לה תקדים ומקביל בשירות הציבורי. מתוך 4,000 משרתי קבע שצה"ל התחייב לפטר שוחררו כבר כ-2,400. נכון, המפקדות עדיין מנופחות ויש הרבה "בזבוז זעיר" ביום-יום שבגלל גודלו של צה"ל הוא מצטבר לעשרות מיליונים. אולם בארבע שנות כהונתו של גנץ חסך צה"ל יותר מ-15 מיליארד שקל ועדיין היד נטויה. אבל הציבור מסרב לקנות את הסיפור והפוליטיקאים מסיתים.

החזיר את החשיבה לצבא

במסדרון המחבר בין לשכת הרמטכ"ל ללשכת שר הביטחון נדף עדיין בחוזקה "ריח הפגר" שלפרשת אשכנזי-ברק כשנכנס גנץ לתפקיד. בני גנץ הוא שטבע את המונח עוד לפני שהיועץ המשפטי לממשלה מנע את מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל והוא מונה בחופזה ובמפתיע - כברירת מחדל - לרמטכ"ל ה-20 של צה"ל. אבל גנץ הבין שאין בכוחו לתקן את הנזק שגרם סכסוך הלשכות הייצרי לאמון שרוחש הציבור לצמרת הביטחונית ובשום פנים לא רצה להמשיך את קרבות האגו והסמכות עם שר הביטחון ברק. לכן גם כשברק כפה על גנץ למנות את דני עפרונילפצ"ר והעניק לו דרגת אלוף, הרמטכ"ל הטרי ספג ולא החצין כעס. היו עוד כמה אי-הסכמות כאלה עם ברק אבל גנץ לא נפל למלכודת כמו קודמו. הוא לא הגיב כשהתקשורת ראתה בזה כניעה וסימן לחולשה.
למקורביו אמר גנץ שעם הזמן הסירחון יתפוגג ולפרשה לא יהיו השפעות מרחיקות לכת חוץ מאשר למעורבים בה ישירות. במבחן הזמן והתוצאה הוא צדק. הציבור כבר מזמן איבד עניין בפרשה, צה"ל צועד עדיין בראש סקרי אמון הציבור.
אחרי בחירות 2013 נכנס משה (בוגי) יעלון ללשכת שר הביטחון. בוגי וגנץ עשויים מאותו אימום כמעט מכל היבט אישי ומקצועי ולכן שוררת ביניהם הרמוניה שהקלה מאוד על הרמטכ"ל. "הוא איש נדיר: נטול אגו וענייני", אמר עליו לפני ימים אחדים אדם בכיר מאוד ומשפיע בצמרת הביטחונית-מדינית. "הוא (גנץ) הרגיע את הצבא והשרה עליו רוח של עבודה, הוא ידע לנהל דיונים סוערים במטכ"ל דעתני ולקבל החלטות;
התווכח עם השרים בקבינט עד שיצאו ניצוצות, אבל בסוף ביצע כרוחן את החלטות הדרג המדיני". אחרי הרהור קטן אומר אותו גורם בכיר בחיוך קטן: "גנץ ייזכר כמי שהחזיר את החשיבה לצבא".
המבקרים, בצבא ומחוצה לו, טוענים שגנץ היה זהיר מדי וגישתו המבצעית לא הייתה התקפית מספיק. יש ביקורת גם על מדיניות המינויים ה"אפורה" שלו. "גנץ נטה למנות את מי שמגיע לו ולא את מי שראוי. הוא היה בחור טוב במובן הטוב של המילה", אומר עליו אחד מעמיתיי, שסבור כי גנץ לא הטביע חותם מובהק על דמות שדרת הפיקוד הבכיר שתישאר אחריו.
אבל כולם מסכימים שהרמטכ"ל ה-20 קרא נכון את המצב האזורי וידע לבנות ולארגן את צה"ל להתמודדות החדשה.
הוא גם היה הראשון להבין שבתנאים הנוכחיים לגיטימציה ושיתוף פעולה בינלאומיים משיגים לעתים תוצאות יותר משמעותיות לעתיד מדינת ישראל ממבצע מוצלח. דוגמה לכך היא השמדת הנשק הכימי בסוריה. ובכלל, התרשמתי שיש בצבא קונצנזוס שאותו ביטא אחד האלופים, ראש אגף במטכ"ל, שאמר ל-ynet: "אצל גנץ פיקוד - כן; שררה - לא. הוא יודע להשאיר את האגו בצד, לקבל החלטות ענייניות ומקצועיות; לחבר אנשים ולגרום להם לעבוד יחד".
לפני ימים אחדים, עוד לפני הסערה, ראיתי כמה מקבצי כלניות מאדימים בשדות עוטף עזה; חשבתי לעצמי שאולי - אחרי הכול - גנץ ראה רחוק ונכון.

("ynet", פורסם בתארחף 16.01.2015)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)