לכאורה, הכל פשוט מאוד בפרשת גלנט. קל מאוד לזעוק בגרון ניחר ובוורידי צוואר מתפקעים שאמינות היא מעל הכל, שקצין ששיקר בדבר פעוט לא יוכל להוביל אחריו חיילים לקרב, ודאי כאשר מדובר ברמטכ"ל. ועוד ועוד כהנה וכהנה הבעות זעזוע קלישאתיות. אבל אני רואה את הכותרות וקורא את הפרשנים קלי העט, ונזכר במציאות קצת יותר מטושטשת.
אני זוכר את עצמי כסג"מ בן 20, קשר"ג טרי היישר מפס הייצור של בה"ד 7, יושב בישיבות המטה ומבין מהר מאוד שלפעמים האמת מסבכת. שלפעמים, למען המטרה שלך, שהיא המטרה של הגדוד, שהיא המטרה של הצבא כולו - צריך לתחמן. שאם תבוא ותעלה דרישה לקצין הרכב: "אני צריך נ'נ כדי להביא מקמ"שים תקולים לחטיבה", תקבל חור של בייגלה. למה? כי אתה חדש מדי ואשכנזי מדי, אז למה שהוא יירק עליך. אבל אם לפני זה תסגור קומבינה אם אחד הסמ"פים - שהוא, הוותיק שמקשיבים לו, ידרוש נ"נ לאיזה שקר-כלשהו, אני אשתמש בו לסבב, והוא יקבל בהזדמנות קובע ג'נטקס דנדש מהאריזה - פתאום הכל מסתדר. פתאום אני, הסג"מ הנאיבי, לומד על בשרו שלמשפט "בתחבולות תעשה לך מלחמה" יש היבטים רבים ופרשנות מרחיבה.
וזה ממשיך לדברים גדולים ומהדהדים יותר. ואני רואה איך בתור קצין קצת יותר ותיק, בתרח"ט שלדי שבו חטיבה "כחולה" תוקפת חטיבה "אדומה", המח"ט הנערץ שולף מהלך שחוקיותו מוטלת בספק. הוא לוקח טנדר פיז'ו 404 "של ערבים", מחליף את הלוחיות הצבאיות באזרחית, שם בו שני חיילים מחופשים לבדואים, ואלה מוצאים את החפ"ק של המח"ט היריב ומטווחים אותו. כולם מוחאים כפיים לטריק, שאין סיכוי שהוא בכלל רלבנטי לתנאי מלחמה.
וזה נמשך ברמות גבוהות יותר - מהלכי הונאה בקרב, למשל. הרי נחיצותם בלתי ניתנת לערעור.
מה שאני מנסה לומר הוא, שבהתנהלות הצבאית והפיקודית יש קונפליקט מובנה, בסיסי. אמינות היא ערך, ולצידה חיה בשלום התחמנות כערך. ברור שבגדול החלוקה היא "אמינות - ביני לבין חבריי לנשק; תחמנות - ביני לבין האויב". אך די בדוגמאות שנשלפו באקראי מזכרוני כדי להוכיח שבמציאות הגבולות מיטשטשים. קצין הרכב הוא אויב שמותר לתחמן. המח"ט המתחרה הוא אויב שמותר לתחמן. ומכאן קצרה הדרך לפקידי מנהל מקרקעי ישראל, שאותם קל וחומר מותר לתחמן.
האם זו בעיה שאופיינית רק לצה"ל, שצמח מתוך תרבות הצ'יזבט וגניבת התרנגולות של הפלמ"ח? האם זו בעיה שנולדה מתרבות העיירה היהודית, שבה מותר לדפוק את הגוי? האם זה אוניברסלי? האם זה בכלל פתיר? או שהתחמון, התחבולות והשקרים חייבים להיות חלק בלתי נפרד מהווייתו של מפקד טוב, כל עוד הוא לא נתפס?

בתור אחד שהיה קצין בגדוד חי"ר אני מבין טוב מאוד על מה אתה מדבר בדוגמא של ה"שקר לבן" לקצין רכב.
אבל אי אפשר להשוות בין משימה קטנה שבגללה אתה משקר קצת לקצין רכב שהוא בסך הכל נגד ממורמר ולכן קצת עיגלת פינות כדי שיעשה את עבודתו, לבין אלוף בצבא שעשה משהו לא בסדר ולא רק שהוא לא דיווח על כך, אלא גם גילגל את זה כמו כדור שלג ותראה לאן זה הגיע.

זה נכון שיש בעיה ולא הכל שחור או לבן ובגלל זה בוחנים את העניין 1000 פעם ולא ישר שוללים מינוי רמטכ"ל אבל אם זה מה שצריך לעשות רגע לפני כניסתו לתפקיד (ועוד שאין מחליף שעבר חפיפה, וששר הבטחון לא רוצה את אשכנזי דקה נוספת) אז צריך לשלול את המינוי ולמצוא מישהו אחר.

אסור לשכוח שלא מזמן הודחו 2 תא"לים על שקר ולכן אי אפשר למנות מפקד לצבא שגם שיקר ועוד לא הודה על כך אחרי ש"עלו" עליו.

אני אישית חושב שבני גנץ צריך להיות רמטכ"ל אחרי הכל הוא הכי מנוסה ועבר את כל התפקידים שרמטכ"ל לעתיד צריך לעבור.

הצגתה יפה מה שאני גם מרגיש.
תרבות התיחמון תקועה בנו חזק,
לדעתי ,אם נבדוק היטב כל מועמד לרמטכלות, יש להניח כי נמצא משהו.
והלוואי שפסילתו -כנראה-לרמטכלות של גלנט תפחית את רמת התיחמון בעם, אם לא, אז בשביל מה להחמיר איתו ?

ראה זה
http://digital-edition.israelhayom.....&view=ZW50aXR5

יפה,תגובה לעניין.

נו, אז "לא תסתער" אחרי גנץ בגלל איזושהי פקקט רצפת דק לא תקנית? וגלנט פסול בגלל טעמו המגלומני באדריכלות? וכל קצין שמתקדם בסולם הדרגות - נלך ונבדוק אחורה איזה ספיירים היו לו בתור מ"מ? או אולי נפשפש הלאה בעברו המודחק ונמצא שהוא שבר שמירה בטירונות והחריש בפלות בלילה? אין לזה סוף. פשוט נראה לי שהסו-קולד "ערך האמינות" הצה"לי טיפס ברבות השנים כל כך גבוה לעבר השמיים, עד שהוא התרוקן מתוכן. נשארו רק מילים נבובות ואמות מידה שאולי האחות תרזה והדלאי למה מסוגלים לעמוד בהן.

ציטוט:

נו, אז "לא תסתער" אחרי גנץ בגלל איזושהי פקקט רצפת דק לא תקנית?

אתה צודק שיש כאן בעיה- עובדה שקצינים טובים ושאפתנים נפלו בה. אני מניח שאם צ'יקו תמיר, עימאד פארס, ויואב גלנט היו חושבים שהקידום שלהם תלוי בעבירות שנקשרו אליהם, הם לא היו מבצעים אותן. לכן הדיון מאוד במקומו.

איני חושב שהבעיה היא שחיילים (או מפקדים) "ייפחדו להסתער". בעצם, מתי בדיוק הרמכ"ל צריך להוביל הסתערות, או אפילו להורות עליה? אולי באמת צריך להפריד: בנושאים מבצעיים לדרוש אמינות מוחלטת, ובשאר, כולל בנושאים פרטיים- להסתפק ברמת אתיקה שנדרשת מכל פקיד מקביל בשרות הציבורי, כזו שתאפשר לממשלה, למקביליו ולפקודיו לא לתהות האם הוא פועל משיקוליים אישיים/ ארגוניים/ פוליטיים. בעצם, מה החלופה- לקבל קצין בכיר שאולי עשה משהו שמנהל מחוז במשרד התיירות היה מודח עליו?

אם אפשר במשפט אחד

זה שזה שקורה, לא הופך את זה לבסדר

וכמו שהמורה שלי למחשבים היה אומר בהקשר של העתקות במבחנים:

מותר לכם להעתיק אבל אסור לכם להתפס

לא די שיידע מפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו את מסירות-הנפש שתלכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם-אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://i44.tinypic.com/bdqhi0.jpg]

תחמנות אני מוכן לקבל בשביל להגן על בטחון המדינה....
אמינות זה אי דיווח אמת, כנ"ל לגבי הצגת אמת חלקית במכוון.

Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

ההבדל הגדול בדוגמאות שנתת הוא הנהנה.
בעוד שבדוגמאת הנ"נ והפיז'ו הרי ש"הנהנה" הוא הציבור: הגדוד/החטיבה הרי שבפרשת גלנט הוא עשה לחלוטין לעצמו ולביתו.
אתן לך דוגמה: היישוב בו אני גר מוקף במה שנקרא שצפי"ם (שטח ציבורי פתוח). שטחי שנועדו למטרת הציבור. פנה אחד התושבים לועדת מראה יישוב (כן, יש כזה דבר) ולהנהלת היישוב, וביקש לטפח את השטח הציבורי הסמוך אליו. לאחר הצגת תוכניות (ומדובר בעבודה רחבת היקף של סיקול, גיזום ונטיעת עצים חדשים) חתם אותו תושב על מסמך שמאשר כי הוא יודע כי מדובר בקרקע ציבורית, כי אין לו שום דרישות או חזקה על הקרקע, כי כל אחד מחברי היישוב יוכל להכנס לאותו שטח וכי אסור לו לגדר אותו, וכן כי אם היישוב יחליט בעוד כמה שנים לעשות שימוש בשטח, הרי שעל אותו תושב להחזיר את השטח לקדמותו ואין הוא יכול לדרוש פיצויים מהיישוב.
זו לדעתי היתה צריכה להיות גישת המושב עמיקם לגלנט - רוצה שטח ציבורי: סבבה. רק תתחייב כי אתה יודע שמדובר בשטח ציבורי, שאין לך דרישות לגביו ושייתכן כי בעתיד תדרש להחזיר אותו לציבור.

"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח