|
29-12-2011, 00:02
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
המושלים בכיפה: יום עם מתכנני מערכת כיפת ברזל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי FRESHMAKER שמתחילה ב "הכיפה, השרביט והחץ: כך נתגונן כשהטילים יחזרו"
http://www.nrg.co.il/online/54/ART2...4&cat=873&loc=4
מי שפקפק ב"כיפת ברזל" בטרם החלה בפעילות מבצעית אכל השנה את כובעו. המערכת שנבנתה על ידי מהנדסי רפאל מסתמנת כפתרון אסטרטגי לירי הרקטות מעזה. עכשיו האנשים שמאחוריה מסבירים איך מרגיש רגע אמיתי של נחת
מה שקרה ב-7 באפריל השנה, בשעה 18:16, כינס בתוכו למעלה משלוש וחצי שנים של עבודה מאומצת סביב השעון. מערכת "כיפת ברזל" ליירוט רקטות קצרות טווח שיגרה את טיל היירוט טמיר לראשונה לעבר איום אמיתי - רקטה שנורתה מצפון רצועת עזה לעבר העיר אשקלון - והטיל יירט את האיום.
מתכנני מערכת כיפת ברזל צילום: רענן כהן
"זה היה ביום חמישי, בזמן ערב גיבוש של המטה", משחזרת מיכל (48), מהנדסת מערכת מרפאל שלקחה חלק בפיתוח המערכת, "בדיוק עשינו תחרות קארטינג, כשהטלפון צלצל ואמרו לי '0:1 לכיפת ברזל'. מיד הבנתי שזה זה, צעקתי לכולם וההתרגשות הייתה גדולה מאוד".
מאז הפכה המערכת לכלי הגנה מרכזי של ישראל מול איום הרקטות מרצועת עזה. עשרות רקטות יורטו מעל שמי אשדוד, אשקלון ובאר שבע בשיעור הצלחה של למעלה מ-80 אחוז . ראשי רשויות רבים ביניהם מי יזכה להגנה שנותנת הכיפה ובמערכת הביטחון מודים כי לא מדובר רק ביירוט רקטות, אלא במערכת אסטרטגית שיש בכוחה לצמצם הסלמה. בכלל, השלמת פיתוח "כיפת ברזל" על ידי אנשי חברת רפאל והפעלתה על ידי לוחמי מערך ההגנה האווירית הוא התהליך הביטחוני הכי משמעותי של 2011.
עד כה פועלות שלוש סוללות - אידו, בזלת וסוללה נוספת המשמשת להכשרה, בשם רם. בתחילת 2012 תצטרף סוללה רביעית. "לא פעם אנחנו מרגישים שכמו במשחק כדורסל, התפקיד שלנו הוא ההגנה", אומר תת אלוף דורון גביש, מפקד מערך ההגנה האווירית.
"לפעמים ההגנה היא הדבר החשוב במשחק, ולכן האחריות עלינו מאוד גדולה". חנוך (62), ראש פרויקט המיירט והמשגר, כבר צבר ותק של 30 שנה ברפאל. בימים אלה הוא נציג החברה במדינה זרה, אבל הוא לא שוכח איך הכל התחיל. "מכלום", הוא אומר, "הייתה לנו משימה מורכבת עם שני אילוצים שהפכו אותה ליותר מורכבת: לסיים את הפיתוח בתוך 30 חודשים ולבנות מוצר זול".
אנשי הצוות המפתח חשו על בשרם את איום הרקטות והטילים במהלך מלחמת לבנון השנייה, וכדי לחוש טוב יותר את האיום בדרום הם ירדו לשדרות, שוחחו עם התושבים, שמעו על התחושות וחוו בעצמם אזעקת "צבע אדום". אופיר (36), ממהנדסאי המערכת, מספר כי בכל פעם שהיה שומע על נפילה בדרום, זה היה רק מדרבן אותו ואת חבריו להתמיד בעבודה כדי להגיע להישג הנדרש. אגב, גילו הצעיר של אופיר אינו מקרי.
רוב האנשים שנטלו חלק בפרויקט בשנות השלושים והארבעים לחייהם, לחלקם זה היה פרויקט ראשון והם זכו לראותו משלב התכנון ועד גמר הפיתוח. "אני בכלל הגעתי למשימה נקודתית, לחודש, אבל בסוף נשארתי עד הסוף", מספר אופיר, "האמינו בי ובחבר' ה הצעירים שהביאו רוח רעננה וקצת חוצפה ותעוזה, ולבסוף השיתוף בין הצעירים לוותיקים היה חלק בלתי נפרד מההצלחה".
כמו לשים גול
אחד מתוך אותם ותיקים הוא עוזי (55), שנמצא בפרויקט מהיום שהתחיל. "במהלך תקופת חופשה ללא תשלום התבקשתי להגיע ולעמוד בראש התכנית", הוא מספר. "בהתחלה, פעלנו בשיטה שבה פיתחנו כמה פתרונות לכל נושא והרצנו אותם במקביל עד שראינו את הדרך הטובה ביותר וזנחנו את היתר. לא היה דבר כזה שנתקעים ולא ממשיכים הלאה. היו בעיות, אבל הבאנו גם פתרונות".
לא הכל עבד היטב מתחילת העבודה על המערכת. הניסוי הראשון במערכת, שהיה אמור להיערך לאחד הרכיבים, לא יצא כלל את הפועל. "מיד תחקרנו ובדקנו, עבדנו שעות על גבי שעות ואחרי עשרה ימים, זה הצליח", מספר חנוך, "מאז, כל הכוכבים היו בעדנו והייתה לנו הצלחה בכל סדרת הניסויים".
אחד המאפיינים הבולטים של עבודת הצוות, כפי שחבריו מעידים בעצמם, הוא האווירה שליוותה את התהליך כולו. "אלה היו שנים תובעניות", מודה מיכל, "עבודה סביב השעון על
חשבון משפחה, ילדים והרבה דברים אחרים. כולנו זכינו לקבל מבני המשפחה את החיבוק והדחיפה. הם היו גאים במה שאנחנו עושים, וזה מאוד חיזק אותנו". חנוך מוסיף כי ההדדיות הייתה נדבך חשוב בהצלחת הפרויקט. "היינו מביאים סנדוויצ'ים ופיצות אחד לשני, כי לפעמים לא היה זמן להכניס משהו לפה", הוא נזכר, "היו גם מקרים שממש גירשנו עובדים הביתה, כשהם שלא שמו לב שכבר מזמן אחרי חצות".
אנשי צוות הפיתוח ידעו היטב שכולם מחכים לתוצר הסופי שלהם ושלא מדובר בעוד מערכת שתשב במחסן או תופעל רק במקרי קיצון. "היה ברור שברגע שנמסור אותה לצה"ל, לא יהיו לה מאה ימי חסד, ולכן גם רצינו מערכת פשוטה, שלא יהיו סיבוכים", אומר תא"ל גביש, שהכין את הכוחות שמפעילים את "כיפת ברזל" למשימה. "הרי ברור שברגע שהאמצעי בידינו ויש איום, חייבים להפעיל אותו מולו. זו אמירה מבצעית וערכית מאוד ברורה".
עוד לפני שהחלו היירוטים מעל שמי הדרום, בוצעה סדרת ניסויים מכרעת. עבור צוות המפתחים זו הייתה נקודה מתוחה, קריטית. "צריך להבין מה עמד מולנו", אומר חנוך, "זה כאילו שבקבוק מים נע במהירות מטורפת בשמיים, לא באופן רציף - וצריך ליירט אותו".
מערת כיפת ברזל באשדוד צילום: אמיר מאירי
כשהמיירט עמד במשימתו בניסוי הראשון ויירט את טיל המטרה שדימה את האיומים הידועים, יכלו המפתחים לשחרר אנחת רווחה. "אנשים קפצו באוויר, התחבקו והתנשקו - בניגוד למצופה, לכאורה, מבוגרי טכניון רציניים", משחזר אופיר. "אשתי אומרת שהתיאור הזה מזכיר לה אוהדי כדורגל אחרי שקבוצתם הבקיעה שער. בכל מקרה, זו הייתה תחושה שאי אפשר להעביר במילים".
מאז עברו עוד כמה ניסוים, שדרוגים ותיקונים, והסוללה "כיפת ברזל" הועברה בתחילת השנה רשמית למערך ההגנה האווירית של חיל האוויר. "כיוון שלאורך הדרך היה צוות שלנו בתוך תהליך הפיתוח, ישב שם וראה מקרוב את המערכת שהוא עומד להפעיל, תהליך הקליטה שלנו היה הרבה יותר מהיר", מסביר תא"ל גביש.
עבור מערך ההגנה האווירית (שהסב את שמו ממערך הנ"מ), מערכת "כיפת ברזל" הפכה להיות הדבר החם. המוטיבציה לשרת במערך הזה, שעשוי לפעול בכל רגע, מביאה חיילים רבים, ולא מעט מפקדים, לבקש להיות שם כשזה קורה.
"בסופו של דבר, המערכת היא לא זאת שיורה, אלא הלוחמים", מבקש תא"ל גביש לפרגן לפקודיו. "יושבים כמה בעלי תפקידים וצריכים, לאור הנתונים, לקבל החלטה בתוך שניות מה ואיך עושים. מתחקור של כלל האירועים עד כה, מתברר שבינתיים התקבלו החלטות נכונות ומדויקות".
מחכים לשרביט
בתקופות של שקט יחסי ברצועת עזה, ממשיכות הסוללות לפקוד אתרים שונים ברחבי הארץ במטרה להכירם ולדעת לפעול מתוכם ברגע שיהיה צורך בכך. במקביל, נמשכת ההכשרה של הדור הבא. בקרוב יסיים המחזור הראשון של לוחמי "כיפת ברזל" את קורס הקצינים וישתלב בחזרה במערך.
מערכת כיפת ברזל צילום: אדי ישראל
אגב, לקראת קבלת הסוללה הרביעית, נקבע כי תפקד עליה קצינה, והיא תהיה הראשונה בתחום. תא"ל גביש, בכל אופן, מודה כי לצד ההסתכלות על המשימה, התחקירים והרצון לשפר אותה כל הזמן, יש גם תחושת גאווה גדולה. "כולנו מרגישים את זה", הוא אומר, "אנחנו חלק בלתי נפרד מפריצת דרך אמיתית. כבר היום יש ביכולתנו לתת הגנה למרחב יחסית גדול, ונרחיב אותו עם הזמן".
עבור לוחמי "כיפת ברזל", כל יירוט הוא אירוע בפני עצמו. אלה שמסתכלים על המסכים וחבריהם שלוחצים על העכבר חשים שיש להם תרומה מכרעת במלחמה הבלתי פוסקת מול הטרור הפלסטיני. "אנחנו עושים משהו שרק מעטים זוכים לו", מסביר אחד הלוחמים, "זה לא לפגוע במחבל, אלא להגן על רחוב שלם".
במערך ההגנה האווירית כבר מסתכלים קדימה ונערכים לקראת יצירת גרעין ההקמה של המערכת הבאה, "שרביט קסמים", שתתמודד מול איומים משמעותיים יותר. בינתיים, בצוות הפיתוח מתרגשים מההצלחה, עוקבים אחר כל יירוט ובוחנים איפה עוד אפשר להשתפר.
"כשאנשי צוות הפיתוח של רפאל ביקרו בסוללה באזור אשקלון, הם פגשו שם כמה צעירים חרדים שהגיעו כדי לראות מקרוב את הפלא והתפללו ליד המשגר בזמן יירוט. חנוך שאל אותם אם הם לא חוששים להיות באזור, או שמא הם סומכים על חסדי שמיים. החרדים, שלא ידעו מיהו, חייכו, ואז אחד מהם אמר: "חסדי שמיים ניתנו למדענים ברפאל שבנו את המערכת הזאת"
|
|