15-01-2011, 12:29
|
|
|
|
חבר מתאריך: 11.09.06
הודעות: 1,860
|
|
הדרישה לז"ל
אולם בית המשפט – משני צידי הבמה ערוכים שולחנות זה מול זה, עורכי דין ונציגים מדברים זה עם זה. במרכז שולחן השופטת.
שמש בית המשפט: כבוד השופטת!
כולם קמים. השופטת מלכה רוזה נכנסת.
השופטת: נא לשבת רבותיי, נא לשבת. [פותחת את הדפים שמולה] התיק שלפנינו הוא של מר זלמן לווינסקי כנגד מדינת ישראל. האם שני הצדדים נוכחים?
זלמן: כן כבודה.
נציג המדינה: כן כבודה.
השופטת: מר לווינסקי, בדברי התביעה נכתב כי המדינה מסרבת להנפיק לך תעודת פטירה. האם זה נכון?
זלמן: כן כבודה – כבר מספר חודשים שאני מגיש בקשות לתעודת פטירה והמדינה עומדת בסירובה להנפיק בעבורי אחת.
השופטת: מר מלכיאל, מה תגובתה של המדינה להאשמות?
מלכיאל: כבודה, אכן סירבנו להנפיק תעודת פטירה למר לווינסקי.
השופטת: אם כך אתם מודים באשמה?
מלכיאל: לא כבודה – סירובה של המדינה נובע מבעיה טכנית שאינה בשליטתה.
השופטת: והיא?
מלכיאל: שהנפטר [מצביע על זלמן] עדיין חי.
השופטת: מר לווינסקי, אתה ביקשת שתונפק תעודת הפטירה שלך?
זלמן: בהחלט כבודה – אני מעוניין להיות מת והמדינה מסרבת לספק לי את האישור הנדרש.
מלכיאל: כי אתה חי.
זלמן [צועק]: פאשיסט! את רואה כבודה? כמו במשטרים חשוכים – הם קובעים לך אם את חיה או מתה.
השופטת: מר לווינסקי, אל תצעק שוב בבית המשפט שלי, זה ברור?
זלמן: כן כבודה, פשוט ההתעלמות הבוטה הזו מחירות הפרט היא מקוממת.
השופטת: בהחלט מר לווינסקי. מר מלכיאל, האם נימוקה היחיד של המדינה כנגד הנפקת תעודת פטירה למר לווינסקי הוא עובדת היותו חי?
מלכיאל: זה כבודה והעובדה שלא הובאה הוכחה לסתור את היותו חי.
השופטת: האם זה נכון מר לווינסקי?
זלמן: כן כבודה – הנחתי שבמדינה דמוקרטית מספיק להצהיר בלב שלם. לא ידעתי שתמתין לי אינקוויזיציה.
מלכיאל: נו באמת – כבודה, מר לווינסקי מבזבז את זמנו של בית המשפט ומפריע להליכים עם התבטאויות פרועות...
השופטת [קוטעת אותו]: מר מלכיאל, בית המשפט מסוגל להחליט בעצמו מה מבזבז את זמנו ומה לא. עכשיו, מה היה הנימוק כנגד קבלת עדותו של מר לווינסקי שהוא מת?
מלכיאל [נאנח]: ובכן כבודה, משום שהמחוקק מעולם לא צפה שהמת יעיד על מצבו – נדרש בחוק אישור רופא על מוות מוחי.
השופטת: האם יש לך אישור כזה מר לווינסקי?
זלמן: כמובן גברתי, אפילו יש לי רופא להעיד.
נכנס פועל ערבי בקסדת בנייה ובגדים מאובקים לאולם המשפט. שמש בית המשפט מוליך אותו לדוכן העדים ומשביע אותו.
זלמן [ניגש אליו]: דוקטור אל-חוסייני, האם תוכל להעיד בפני בית המשפט על מקצועך?
חוסייני: אני רופא מוסמך בבית החולים ע"ש סלאח א-דין בשכם.
זלמן: והאם אישור זה [מוציא דף ומראה אותו לו] נכתב על ידך?
חוסייני: אכן.
זלמן [מעביר את הדף לשופטת]: כבודה, כפי שתוכלי לראות זהו אישור מוסמך המעיד על מותי כפי שנקבע על ידי דוקטור אל חוסייני.
מלכיאל: התנגדות כבודה!
השופטת: על סמך מה?
מלכיאל: האיש הוא פועל בניין מהשיפוצים של משרד הפנים. הוא אפילו לא רופא אמיתי.
זלמן: יש לך דרך להוכיח זאת?
מלכיאל: להוכיח שהוא לא רופא? קודם שיוכיח שהוא כן – איפה המסמכים שלו?
זלמן: אין לו.
מלכיאל: אז איך הוא רופא!?
זלמן: כי אתם לא מאשרים לפלשתינים להוציא תעודת רופא!
השופטת: האם זה נכון מר מלכיאל?
מלכיאל: אינני יודע כבודה, אני נציג משרד הפנים – לא משרד הביטחון.
זלמן [בגיחוך]: כמה נוח... כבודה, אני חושב שההליך הקצר שהיה כאן מוכיח מעבר לכל ספק שהמדינה מסרבת להנפיק לי תעודת פטירה משום שרירות לב בלבד.
השופטת: מר מלכיאל, האם למדינה יש איזה טיעון נגד להוכחותיו של מר לווינסקי?
מלכיאל: למעט העובדה שהוא חי?
השופטת: אכן.
מלכיאל: לא כבודה.
השופטת: אם כך על המדינה לספק למר לווניסקי בתוך שבועיים תעודת פטירה המאשרת את דבר מותו. יום טוב.
בית המשפט מתרוקן. האורות כבים.
_____________________________________
|