צהריים וטובים, ואיחולי הצלחה לכוחות הפועלים בצפון.
לשאלתי:
בשיעור היסטוריה גלשנו לשיחה על מלחמת העצמאות, והמורה הבהיר שמספרנו(של הלוחמים) היה גדול ממספר כול הלוחמים של הצבאות הערביים..
וגם, שהפער הגדול בכמות הנשק הכבד והשיריון שהיה בין הערבים לביננו הלך וקטן ככול שהמלחמה התמשכה, ובזמן מסוים הפער נסתם כמעט לחלוטין והיו קרבות שבהם היה לנו יתרון שיריני(אם ככה אומרים) ברור.
אני ישמח אם למישו יש מקורות,מסמכים,טבלאות,מספרים,סטטיסטיקות לגבי סדרי הכוחות במלחמה (בכול תחום אם אפשר)
תודה ושוב איחולי הצלחה לכוחות שבצפון

להלן קישור לדיון בנושא בפורום היסטוריה וידיעת א"י

תודה רבה ידידי

הוא מתאר את יחסי הכוחות בציוד וכח אדם באופן כללי ובזירות ספציפיות ובהחלט מראה איך יחסי הכוחות שנטו לרעת הישוב ב-29 בנובמבר 1947 הלכו והתהפכו עם חלוף הזמן. דומני שהתחום היחיד שבו לא היה "מהפך" ביחסי הכוחות הוא בשריון על גווניו. לגבי כוח האדם - האומדנים, גם על פי מוריס, אינם חד משמעיים. לקראת סוף המלחמה מנה צה"ל מעל 100,000 איש (אם אני זוכר נכון, אין לי את הספר מולי) בשעה שהכוחות הערבים היו סביב 70,000 . אבל כאשר מצבת כח האדם הנ"ל בצד הישראלי מונה את כל המגוייסים בכל הזרועות, מובן שבצד הערבי מונים רק את הכוחות בשטח ולא את המפקדות והלוגיסטיקה שבעורף, כך שהחישוב הוא בעייתי.

כמו שקורה הרבה פעמים כששוברים מיתוס, גם פה הלכו מקיצוניות אחת לשניה.
המיתוס הראשון אמר שמדינות ערב, שבאוכלוסייתן היו גדולות מהישוב בעשרות מונים, גם בצבאותיהם היו גדולים מצה"ל בעשרות מונים.
זה לא נכון.
המיתוס הקיצוני השני שנוצר לאחר שבירת המיתוס הראשון זה שצה"ל היה גדול באותה מידה אם לא גדול יותר מצבאות ערב והיה למעשה חזק מהם.

האמת היא איי שם באמצע (כרגיל).
בתחילת המלחמה צבאות ערב היו חזקים בהרבה מצה"ל - בעיקר מבחינת הציוד והנשק שהיה להם אך גם מבחינת סד"כ (יש מי שמעוותים את המציאות ואצל צה"ל סופרים את כל החיילים עד מזכירת הרמטכ"ל בעוד שבקרב מדינות ערב סופרים רק את החיילים שנלחמו בשדות הקרב - אבל זה לא רציני), ונכון שרבים מחיילי צבאות ערב היו לא מאומנים אבל גם בצה"ל רבים היו חסרי כל ניסיון צבאי, שלא לדבר על אתוס הפליטים שבאו מספינות וישר התגייסו לצבא - שגם בו יש אמת מסוימת.
בהמשך המלחמה הפער בציוד (מטוסים, שיריון וכו') לרוב עדיין היה קיים לטובת הצד הערבי, אך ממש לא בפערים כה עצומים כפי שנתפסו על ידי הצד היהודי.
בסך הכל צבאות ערב על הנייר היו חזקים מצה"ל, אותו הם תקפו מכל הכיוונים, אך לא בפער כה עצום כפי שנתפס באותו זמן על ידי הישוב היהודי.

מה שיותר מעניין, הוא מה היו סדרי הכוחות בכל קרב וקרב.
זה שלצד זה או אחר היו יותר או פחות חיילים אין לא שום משמעות אם הצד השני מצליח להביא לכל קרב נפרד פי 2 לוחמים.

זו דווקא נקודה מעניינת. אחת התובנות בצה"ל המתהווה של מלחמת העצמאות, הייתה שיש לקחת סיכון ולרדד כוחות מגזרות אחרות על מנת לרכז מאמץ איכותי בגזרה צרה בה יתרחש הקרב היזום. זה היה פרמטר מהותי בהצלחת צה"ל בקרבות החל משלב מסויים (לא זוכר מה היה הקרב הראשון בו זה קרה, אבל אולי במבצע נחשון?).
חשוב לציין שהנהגת המדינה והצבא חששו מאוד מהסיכון שבטקטיקה זו.
אגב, גם במבצע מוקד ב- 67 נקטו גישה כזו של נטלית סיכון מחושב וגם שם זה הצליח...

מוזמנים לבקר באתר הצילומים שלי