16-11-2010, 16:14
|
|
|
חבר מתאריך: 26.04.10
הודעות: 1,159
|
|
בעקבות האשכול שפתחת נתקלתי בטור ב-nrg שמעלה כמה שאלות בקשר למימון האומנים ע"י המדינה
מדוע שהמדינה תממן תיאטרון וקולנוע? משנה לשנה, נדרשת המדינה להגדיל את האינפוזיה הפיננסית שהיא מזרימה לתיאטרון ולקולנוע, מכיוון שאלה התנתקו מהקהל. תהיות בעקבות פרשת אריאל. אחד הדברים שכנראה לא מלמדים בבתי ספר לתיאטרון זו הערכה עצמית ריאלית. אין הסבר אחר לפומפוזיות שבה מתארים השחקנים והבמאים חותמי עצומת אריאל את חשיבות סירובם להציג מעבר לקו הירוק. "מצפון חברתי"; "מראה תרבותית" ; "נייר לקמוס אנושי" - הם רק חלק מהביטויים שמדקלמים הארטיסטים. בפועל, מדובר בבדרנים דועכים, שאינם מסוגלים לממן את הצגותיהם ממכירת כרטיסים, מכיוון שהצופים אינם באים בהמוניהם לאולמות. לכן, נאלץ התיאטרון הישראלי לשנורר כ-30 אחוז מתקציבו מהכיס הציבורי.
לא שונים מאנשי התיאטרון הקולנוענים שהצטרפו לאחרונה למחאה בעניין אריאל. גם הם יוצרים את סרטיהם על חשבוננו, כי לסרטים שלהם אין זכות קיום בשוק החופשי. זה לא מפריע להם לקבוע שאם ייפסק זרם הסובסידיות ליצירותיהם הכושלות זו תהיה פגיעה אנושה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי. הם כל כך התרגלו להיות נתמכי סעד כרוניים, ואפילו לא מבינים שחופש הביטוי הוא החופש להתבטא ולא החובה לממן את המתבטאים, ושאמנות אמיתית חייבת להתנתק תקציבית מהממסד, אם ברצונה להביע מחאה אותנטית.
גם אנשי התיאטרון וגם אנשי הקולנוע משוכנעים שהמסים הגבוהים שאנחנו משלמים נועדו לממן הצגות וסרטים שאנחנו לא רוצים לראות. החזון האמנותי שלהם מסתכם בסובסידיה של 600 מיליון שקלים אשר מועברים מידי שנה מתקציב המדינה לתמיכה במיזמים תרבותיים כאלה וכאחרים, כאשר התיאטרון והקולנוע הם הנתמכים הכבדים ביותר. במלים אחרות – יוצרי התרבות נכנסים לכיס הפרטי של כל אזרח בוגר ומוציאים משם למעלה ממאה שקלים על מנת לממן את האספירציות הפרטיות שלהם. אין שום סקטור כלכלי שהסובסידיה הממשלתית שניתנת לו גבוהה יותר (באחוזים) מאשר תיאטרון וקולנוע.
האם זה חיוני? האם אי אפשר אחרת? היוצרים טוענים שהכסף משמש לתמיכה ביצירות מופת שזוכות להכרה ביקורתית ולהצלחה מסחרית בכל רחבי תבל. אבל אם בוחנים לעומק את מצבו של הקולנוע הישראלי, מגלים שהיוצר שקיבל הכי הרבה מועמדויות לאוסקר – מנחם גולן – קיבל אותן דווקא עבור סרטים שהפיק על חשבונו; ואם מדברים על תיאטרון - אין אפילו מחזה ישראלי אחד שכבש את ברודוויי או את במות הווסט אנד; מאידך, דווקא הספרות העברית, שהמימון הציבורי שהיא מקבלת מגיע בקושי לשמינית ממה שנזרק לתיאטרון ולאחוזים בודדים ממה שמקבל הקולנוע, רשמה הישגים מרשימים בזירה הבינלאומית: פרס אוסקר לש"י עגנון והצלחה מסחרית חוצה גבולות של ז'אנר ותקופה מההומורסקות של אפרים קישון ועד לסיפורים הקצרים של אתגר קרת. המימון הכבד של התיאטרון והקולנוע מקופת המדינה הניב בשנים האחרונות שורה של יצירות שגם נוטות לחד גוניות פוליטית וגם – ובעיקר - לא מצליחות למשוך מספיק צופים. משנה לשנה, נדרשת המדינה להגדיל את האינפוזיה הפיננסית שהיא מזרימה לתיאטרון ולקולנוע, מכיוון שאלה התנתקו מהקהל.
הדרך לטפל בניתוק איננה – כפי שמציעה שרת התרבות לימור לבנת – לתמוך כספית ביצירה אלטרנטיבית "פרו-ציונית", אלא לחתוך את הקשר הגורדי: במקום לממן יוצרים משעממים, יצירות
לא קומוניקטיביות ומוסדות תרבות סנוביים, יש לתת לכל אחד מאזרחי המדינה הבוגרים קופון של 125 שקלים (שווה ערך לתמיכה הממשלתית הנוכחית במוסדות התרבות) אשר יהיה מיועד לצריכת תרבות. כל אחד יחליט בעצמו מה לעשות עם הכסף: מי שירצה יקנה כרטיס למוזיאון; אחרים ירכשו ספר, או ילכו לראות הצגת פרינג', או יצפו בסרט קולנוע. אמנים שמבטאים את רחשי הציבור הישראלי ישרדו. מי שלא יצליחו למשוך קהל ייאלצו לשפר את יצירותיהם, או לממן אותן מכיסם. http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...&loc=29&tmp=404
|