אני מודה שעבר זמן מה מאז שכתבתי לאחרונה, ולכן שאמח לקבל ממכם פידבקים, כדי לחזור לכושר.



יהי אור

21:35 באור ירוק זרחני. לעזאזל. רק עוד עשרים דקות.
אני מושיט יד מיוזעת אל הגב, מנסה לשלוף את המימייה מהאפוד, מסתבך שוב עם החוט שפצור שמחבר אותה למקום. למה אי אפשר להשתמש בווסט בקורס המטופש הזה?
"ישי, מה הולך?" שואל עומרי בשקט, ואני שומע את החרדה בקולו. 'נהדר. יש לו עוד 10 קילומטר וכבר הוא מתברבר לי' הוא מן הסתם חושב. נשנק מהמים של המימייה אני עונה לו בקול חנוק – "הכל סבבה. שנייה ואנחנו שם", והלוואי שגם את עצמי יכולתי לשכנע כך.

איך הכל השתבש?

אני נעצר, מפסיק לרגע את הרעש הבלתי נסבל שעושה הליכה בתוואי הנחל, נושם נשימה עמוקה ועוצם עיניים. אני מריץ שורות קצרות של דיו הרשומות על נייר דפדפת לבן מול העיניים. 125, 340, 500 מטר, הר באזימוט 70...
אני פוקח עיניים. ההר שמולנו. זה חייב להיות שם.
נשימה עמוקה. אגרופים רועדים קפוצים. זה שם.
"יאללה, עומרי" אני אומר בקול חזק, "עולים לשם". אני מצביע, נהנה הנאה מרושעת לשמוע אותו נאנח.
הרגליים עולות, יוצאות מתוך האי ודאות של האבנים הקטנות בנחל, ומתנגשות במציאות הקשה של ההר. אני מאמץ את עצמי מולו, מאמת את עצמי מולו, ואני חזק ממנו.
עולים ועולים. אני עושה טעות ומתסכל למעלה, רואה שנשארה לי בערך חצי דרך. כבר מזמן למדתי שאסור להסתכל על המשך הדרך או על מה הלכת כבר. צריך להתמקד בעכשיו. ביכולת שלך, בכוחות שמתפרצים בך כשכל השרירים זועקים מכאב.
מתפסים, מתאמצים, ואז היא מגיעה. המדרגה האחרונה. עוברים אותה, והמרחב נפרס, משטח שמאפשר לך להזדקף, להימתח מהטיפוס הקשה ולשחרר את הכתפיים, ולנשום קצת אוויר פסגות.
או שאתה פשוט נשען על הברכיים ומתנשף. כמוני.
אני מחכה לעומרי שיעלה. איך הוא מתעכב כל כך? הרי אני עם הקשר עלי. טוב, בינתיים נזדקף ונסדיר נשימה וננשום אוויר פסגות בלה-בלה-בלה. או לפחות ניראה ככה כדי שעומרי לא יחשוב שאני מסמרטט לו. כשהוא כבר עובר את המדרגה,, אני עומד כמו מינימום איזה נפוליאון, שהגיע לנגב וכבש את כולו מהממלוכים בשש שעות. ואז עומרי מטיס אותי חזרה למציאות.
"איפה זה?"

אופס.

הזיעה של המאמץ התחלפה בזיעה של לחץ. זה חייב להיות כאן! אני בטוח בעצמי ואין צורך אפילו לחזור על כל הסיפור בראש. זה כאן!
"בוא נתחיל לחפש. תדליק פנס". הוא עם פנס ואני עם פלאפון, מפלסים דרך של אור במרחב הספק. אנחנו על שיא הגובה. בטוח. אז למה זה לא כאן? וכמה זמן נשאר לנווט בכלל? אני מביט בלחץ בשעון.
21:54 בירוק זרחני.
עוד דקה.
אני מרים את העיניים לשמים הצלולים של המדבר, מתעלם מיופי הכוכבים, ועוצם אותן חזק ובשיניים חשוקות מתפלל: בבקשה...בבקשה...

הירח עולה.

בינתיים הוא לא יותר מהצצה, אבל אורו שוטף את ההר כולו, ואותי ואת עומרי בתוכו באור מלטף. אני פוקח עיניים., מחשכי הפחד והדאגה נמוגים לאיטם, כל סלעי הספק קטנים והופכים ללא יותר מאבן, הזוקפת את גבה בגאווה אל השמיים, ורוח קלה של כסף מרחפת על פני ההר והתהום.
וממש מולי, אור קטן מבזיק.
אני משחרר נשימה חנוקה, ורץ. יש משהו באור הקטן הזה. זה אור של יד אהובה שמלטפת את פניך. האור שמשתחרר לעולם כשכול תינוק מחייך להוריו בפעם הראשונה. זה אור של מגדל, כשכבר חשבת שאבדת בים של גלי בלהות שחורים.
"זה הפלאח". עומרי אומר בקול, מחזיר אותי כרגיל לעולם שבו דימויים נפוחים אומרים הרבה פחות מציון מלא בניווט. אני מחייך אליו. גם כאלה צריכים לפעמים.
"אני מגיע אל לוח המתכת הקטן. יורד על ברכי, מכוון אליו את האור העמום של הפלאפון. 1542. עומרי בינתיים כורע לצידי. "תרשום רוג'ום" אני זורק אליו, בזמן שאני מתאמץ לשחרר את המע"ד הבוגדנית, ששוב הצליחה להסתבך באיזו רצועה. סוף סוף הסרבנית משתחררת, ואני קם על רגלי. מסתכל למטה, על עומרי המתעסק בניירת, ומתרחק מעט. בשביל הרגע הזה צריך לנשום קצת אוויר פסגות. בשביל הרגע הזה, צריך לעוף, גם אם זה רק לרגע.
"בסרון כאן חווה 11" אני אומר בקול אל תוך המע"ד.
שניה של שקט, ואז-
"המשך".
אני לוחץ שוב על הכפתור, ומשגר חיוך ענקי אל תוך המע"ד ואל המרחבים, אל אלפי האורות הקטנים שנדלקים וכבים בעלטה הסמיכה שמתחת, מנווטים את דרכם הביתה, ואל אלפי האורות הקטנים המביטים בנו מלמעלה, חגים מעלינו, רוקדים את ריקודם הנצחי.
"קבל נשר ציפור ראשונה".

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

איזה יופי!
אפשר בהחלט להזדהות עם ישי.

אני רק שם לב שהכתיבה שלך משתנה במהלך הסיפור,
אני הייתי שמח לראות יותר עקביות.
אני מדבר על זה שאפשר לקרוא משהו כמו "...וננשום אוויר פסגות בלה-בלה-בלה...", "...כדי שעומרי לא יחשוב שאני מסמרטט לו..."
לצד דברים כאלה: "...הזוקפת את גבה בגאווה אל השמיים...", "...חגים מעלינו, רוקדים את ריקודם הנצחי..."

אין שום דבר רע בשני הסוגים - אני פשוט יותר אוהב לראות כתיבה חלקה ששומרת על סגנון אחיד לכל ארכה.

חוץ מזה הסיפור באמת מעניין, נדיר למצוא פה סיפורים מעולם הצבא וזה בהחלט מרענן.
יפה מאוד!

סיטואצית מתח פשוטה אך מתוארת ביופי וחן מנקודת מבט של גוף ראשון - אם להגיב לNVJ, דווקא העובדה שהמספר נע בין תיאורים פואטים לסלנג נותנת לו יותר מציאותיות.

רק נקודה אחת שהעיבה:

ציטוט:

אני מרים את העיניים לשמים הצלולים של המדבר, מתעלם מיופי הכוכבים, ועוצם אותן חזק ובשיניים חשוקות מתפלל: בבקשה...בבקשה... הירח עולה.

שתי השורות האלה לא מתחברות ו"הירח עולה" מרגיש כמו קטיעה לרצף הסיפורי.

חוץ מזה שמרת על הכישרון ואני מצפה בדריכות לקרוא ממך שוב .

יפה מאוד!
לא יצא לי לעשות תחרות ניווטים, אבל העברת לי קצת מההווי והתחושות.
למעט שגיאת כתיב קלה (פסקה שלישית "מתפסים" - מטפסים)
אני מסכים עם הקרדינל, אבל בקריאה ראשונה זה לא הפריע לי
שנזכה לקרוא ממך שוב בקרוב...

בדר"כ כשאני כותב, אני מנסה לעמת בין שתי גישות, והפעם ייצגתי את הגישה שמתעקשת למצוא משמעות והבנה בכל אירוע, לעומת הבן אדם המציאותי והפרגמטי יותר, שאומנם חייו אולי דלים ומעניינים פחות משל חברו, אבל יש לו עוצמה פשוטה- המציאות.
אני מודה ומצטער על כך שהסיפור ידבר יותר אל אנשים שעשו ניווט צבאי, אבל העדפתי את החוויה הישירה (שקוויתי) שתתעורר אצל האנשים הרגילים בכך, מאשר לצרגם ולפרש חלקים בסיפור וליצור חוויה חלקית.
ושוב, תודה רבה על כל התגובות.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time