כן כן. אני יודע שכמה שיותר אישי זה יותר אמיתי.אך בכול זאת. יש דברים שקשה לפתוח לפעמים מול הדף. רגעים שאתה תמיד מנסה להכחיש מזה שהם קרן. או שפשוט העדפתם שלא לפתוח אותם.

עד כמה אתם רושמים אם בכלל?

האם אתם נמנעים לחלוטין?
הרעיון הכללי של המקרה מספיק וניתן להרגיש אותו ולהלביש אותו על סצנה אחרת?
חלקים?
את כול הסצנה?

עד כמה הפתיחות שלכם היא מול הדף? ובמיוחד אם אתם מתכוונים לעלות את זה שכולם יקראו? גם אם לא ידעו שזה באמת היה שלכם וגם אם משנים את הפרטים.

אני לא כותב כמעט בכלל סיפורים או קטעים, אני כותב בעיקר שירים ולכן אתייחס אליהם דווקא:

ציטוט:

עד כמה הפתיחות שלכם היא מול הדף? ובמיוחד אם אתם מתכוונים לעלות את זה שכולם יקראו? גם אם לא ידעו שזה באמת היה שלכם וגם אם משנים את הפרטים. אני חושב שאי אפשר להצליח להביע רגשות עזים ואמיתים בשלמות מול הדף. אבל מי שמגיע לרמות קרובות ומצליח לרגש קוראים - הוא כותב מצוין כנראה. אני חושב שהשאיפה של כל יוצר היא להגיע למקום כזה. אני אישית בהחלט מעלה רגשות (עד כמה שאני מצליח) ונפתח מול הדף אבל נמנע מלהעלות זאת למרות שאהיה אנונימי - קשה לי להסביר למה. בניגוד לדבריי הנ"ל, אני כן מעלה יצירות מרגשות שנוגעות בדברים עצובים ושמחים כאחד גם בכדי לראות עד כמה הצלחתי 'להזיז' לקוראים וכך כמובן להבין שהנכתב יצא טוב.

העלת פה נושא לדיון בעל הרבה רבדים...
בנימה אישית, אני מרבה להשתמש בסיפורים אישיים, לא בהכרח בעלי השפעה אישית, כמו התרחשיות במשפחה, או סיפור של חברים וכו'... אלא גם אנשים, אנשים שאאני מלביש להם דמויות, למשל מישהו שראיתי ברכבת, והאופי שלו סיקרן אותי, לפעמים אני משלב אותו לכתיבה שלי \ סיפור שלי, או אפילו מלביש עליו דמות שלמה...
אומנם אני מגלה שהרבה מזכרונות הילדות שלי, יכולים לשמש לי בהטנייה ספרותית קלה, לפסקאות ספרותיות מרהיבות נטועות במטאפורות, ומשמעות שהיה קשה לי להמציא מאפס.

ובנימה יותר כללית, אני חושב שסופרים באשר יהיהו, הם תמיד כמעט שוזרים את הסיפורים שלהם מחוטי העבר - העתיד - או ההווה שהם מיחלים לו !
כי הדמיון בא מההשראה, וההשראה באה מדברים שבסבבתינו, ומה שבסביבה הוא האנשים שאנחנו מכירים, סיפוריהם, ואין סופר אילמנטים, אמונם מה שנשאר לתהות לגבו הוא, איך סופר טוב יודע לשלב חומר בינאלי, לסיפור מקורי - אמין ומדהים !