התמונה מתבהרת.

אודי גילת.

הכול חשוך והאוויר עומד. חוץ מקווי מתאר של אור הנופלים מתריסים חצי שבורים המונחים על החלון שאותו אין אפשרות לפחות לא קיים שום מקור אור. יש ריח של עץ ואווירה כללית של חנק אבל כך זה בזמן האחרון אחרי שהוא עשה את ההדברה שלו נגד העכברים. אני לא בטוח האם ההדברה הזאת הייתה נגדם או נגדינו. אני לא בטוח מה אמורים לעשות כאן ומדוע אנו כלואים או גרוע מזה מתי אנו נצא אם בכלל דבר כזה יקרה. יותר סביר כשיוציאו אותנו מכן זה יהיה רק למטרה אחת.

דלת נפתחת אומרת שלרוב מכניסים לכאן חבר נוסף. אני מרחם עליו אבל לפעמים זה משמח אותי כי בסך הכול עם מי יש לי לדבר פה? כיסא ואולי עם מיטה?

מחוסר ברירה אני אומר לה. "נו מה חדש?" והיא עונה לי "אצלי הכול בסדר. שמעתי אותם מדברים מבחוץ ואתה תראה שעוד שבוע אני יוצאת מכאן." אני לא מבין איך היא יכולה להיות כול כך בטוחה שהיא יוצאת מכאן. היא בסך הכול מיטה. אם מישהו היה יוצא מכאן אז סביר להניח שזה הייתי אני. "בהצלחה" אני אומר. תמיד צריך לשמור על התקווה כי בלי זה אתה תשבר.

אני לא מסוגל כבר לסבול את הצלצול באוזניים של השקט ששורר פה. אולי מידי פעם ניתן לשמוע ציפורים מציצות המזכירות לי שכן יש עולם גדול אחר מבחוץ לפה. במהרה נכנסת לליבי תיקווה של חיים אחרים ואולי אזכה לראות מקומות אחרים או אפילו לפגוש אנשים. אך גם זה חולף לו כשהן עפות ומשאירות אותי כאן עם מיטה מדברת וספסל אילם.

אני שומע רעש של צעדים אחרי זה שקשוק של מתכת על מתכת. האם זה הגיוני? האם משהו פותח את המנעול השומר לנו על הדלת? זה באמת קורה! האור המסנוור והאוויר הנקי. אולי הפעם אני אצא מכאן ואראה עולמות חדשים? קשה לי לראות מה קורה. מבזק האור שבכניסה אני שומע אותם מדברים. "טוב איפה נשים את זה?" ומיד אני רואה צללים של שני אנשים ומשהו ביד שלהם. הם מניחים על הרצפה כיסא ישן ובלוי. וסוגרים את הדלת. קווי המתאר של האור שמסביב לדלת הולכים ונמוגים. "מי אתה?" אומר לי הכיסא. "אני סתם שרפרף ישן ובודד" אני משיב לו. "אני הכיסא של הבת אתה תיראה שבעוד שבוע אני יוצא מכאן ועובר לנכד". "אל תדאג אני משיב לו". אך שהחושך עולה התמונה מתבהרת, מהמחסן של סבא לא יוצאים כשהדלת נסגרת.

מגניב ביותר!
אהבתי את הסיום - ניחשתי שיהיה משהו מפתיע מזוית לא שגרתית אבל לא צפיתי את זה
(כמה תיקונים קלים של שגיאות הקלדה וזה מושלם)