בספרו של עמיר רפפורט 'אש על כוחותינו', ציין המחבר שהרמטכל דאז, דן חלוץ, סגר את המפקדה כחלק ממסגרת הצימצומים שעשה בצבא.
המחבר ציין עוד שסגירת מזי היתה בעוכרי הצבא, ושהשפיעה על הלחימה במלחמת לבנון השניה.
חלק מלקחי המלחמה היתה השבת מזי.
שאלתי:
1. סגירת מזי ע"י חלוץ היה על היותו איש חיל אויר שלדעתו חיל האויר מנצח במלחמה ולכן אין צורך במפקדה שתאגד את כוחות היבשה?
2. האם באמת אין צורך במזי אז באמת כיעול וצימצום כן היה צריך לסגור את המפקדה?
3. כיצד ואם בכלל אם חלוץ לא היה סוגר את מזי פני המלחמה היו שונים?

תודה על התשובות

עד כמה שידוע לי, חלוץ דווקא דחף את מז"י קדימה וניסה להפוך אותה לזרוע אמיתית. לא זכור לי שהוא סגר אותה.
ובכל מקרה - מז"י לא פיקדה על כוחות היבשה אלא על בניין הכח שלהם, כך שההשפעה שלה על תכנון וביצוע התכניות המבצעיות אינה גבוהה. מה שכן, מז"י אחראית על בניין הכח, כולל רכש ותו"ל, כך שיש לא מעט היבטים בהכנות והמוכנות ללחימה שהיו יכולים להיות שונים לגמרי אם מז"י הייתה פועלת אחרת.

"...ב-1998 הוחל בגיבוש התוכנית לארגון מחדש של צה"ל, "צה"ל 2000", לקראת התמודדות עם אתגרי העתיד. במסגרת התוכנית נקבע כי מפח"ש תהפוך, בסופו של תהליך, ל"זרוע יבשה" שתהיה לפיקוד העליון של כלל כוחות היבשה (כלומר, לזרוע יבשה האחראית הן לבניין הכוח שתחת אחריותה והן להפעלתו בשעת-חירום). במסגרת זו יהפוך המטכ"ל למפקדה רב-זרועית של צה"ל, שישמש מעין "ועדת מטות משולבים", באופן דומה למבניהם של צבאות רבים ברחבי העולם (למשל הכוחות המזוינים של ארצות הברית). אז הרמטכ"ל ישמש כראש המטות המשולבים של צה"ל, ולא יצטרך לעסוק בעת מלחמה בהפעלת הפיקודים המרחביים היבשתיים, אלא רק בתכנון והפעלת כוחות רב-זרועיים. את התוכנית הובילו ודחפו, בין השאר, האלופים דאז גבי אשכנזי ודן חלוץ (בתפקידיהם כסגן הרמטכ"ל, האחראי מסורתית על ענייני בניין-הכוח, וראש אגף המבצעים)...

במרץ 2005, עם מינויו של דן חלוץ לרמטכ"ל, הוחל בהאצת העבודה לקראת מימוש תוכנית "צה"ל 2000". לפי הנחייתו, התהליך צפוי היה להסתיים ביוני 2006, אז כביכול אמורה הייתה להסתיים הכפפתם של כל הגופים והסמכויות הרלוונטיים לזרוע (נכון להיום, עוד לא ניתנו לזרוע סמכויות הפעלת הכוח). עם זאת, כחלק מתהליך התעצמות הזרוע, החליף בנובמבר 2005 האלוף בני גנץ (אז אלוף פיקוד צפון) את האלוף יפתח רון-טל בתפקיד מפקד הזרוע, וכן נוסף תקן זמני לאלוף נוסף, בתפקיד סגן-מפקד הזרוע לתורה, הדרכה ואימונים (תוה"ם), אליו נכנס האלוף מאיר כליפי.

בסוף דצמבר 2005 ותחילת ינואר 2006, במסגרת "צה"ל 2000", המשיכה מז"י בתהליך הפיכתה לזרוע עצמאית (זרוע היבשה - ז"י). הזרוע קיבלה תחת פיקודה את החילות תומכי-הלחימה ואת הסמכויות להפעלתם מאגפי המטכ"ל השונים:

חיל התקשוב הוכפף לזרוע מאגף התקשוב
חיל החימוש וחיל הלוגיסטיקה הוכפפו לזרוע מאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה - אט"ל, שהפך בעקבות השינוי לאגף הלוגיסטיקה, הרפואה והמרכזים - אלר"ם
חיל השלישות (שמוזג לחטיבת כוח-האדם במטה הזרוע) הוכפף לזרוע מאגף כוח אדם, כאשר בתחילה שימשו שני קצינים בדרגת תא"ל בתפקידי ראש החטיבה וקצין החיל הראשי, ובמהלך שנת 2007 התמזגו שני התקנים.
היחידה הטכנולוגית (יחט"ל) הועברה לזרוע מאט"ל, והפכה לחטיבה טכנולוגית ליבשה (חט"ל) במטה הזרוע. החטיבה אחראית למרכיב אפיון ופיתוח אמצעי הלחימה והתקשוב המשמשים את כוחות היבשה.
בהמשך הוכפף לזרוע גם בסיס האימונים ליחידות שדה (באלי"ש), והפך למרכז אימונים משותף לכלל כוחות היבשה הנקרא "המרכז הלאומי לאימונים ביבשה" (מל"י).

עם חילופי הרמטכ"ל בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הוחלט על ידי הרמטכ"ל רא"ל גבי אשכנזי לבטל רבים מהשינויים שביצע קודמו בתפקיד..."

קישור לויקיפדיה

מתוך ראיון עם בני גנץ :
"..הרמטכ"ל אז, דן חלוץ, רצה להפוך את זרוע היבשה לזרוע של ממש, שתכיל את כל הרכיבים של בניין הכוח ביבשה, על חשבון אגפים במטכ"ל והפיקודים המרחביים. אלא שאז באה המלחמה וטרפה הכול. בתום 33 ימי לחימה, ו–4,200 רקטות שנחתו על העורף הישראלי הצליחו ארבע האוגדות המובילות של צה"ל להתקדם רק ארבעה קילומטרים מהגבול...

..."מה עצר אותנו?" שואל אלוף גנץ ומשיב, "אנחנו! יכולנו להחליט מוקדם יותר על תמרון יבשתי בדרום לבנון, ואני לא אכנס שוב לשאלות של מי אמר מה למי ומתי. הכוחות במלחמה אולי לא היו בכשירות המיטבית שלהם, אבל הם היו בכשירות מספקת, כדי לבצע את המשימות. לו היינו מסבירים להם בצורה ברורה מה אנחנו רוצים מהם - הם היו מביאים את ההישג הזה".
השחיקה של צבא היבשה במשך שש השנים שקדמו למלחמה נבעה ממצוקה תקציבית, אבל גם מתוך תפיסה ששמה דגש על יכולת אש מדויקת יותר מאשר על יכולת תמרון. "אולי היינו חדים מדי במעבר בין תפיסה אחת לאחרת," אומר גנץ בזהירות. "כשאתה מתקדם ומתחדש, אתה לא יכול לזנוח את היכולות שהיו לך פעם".
הלקח שלו מהמלחמה ברור: "המלחמה בלבנון המחישה לנו את הצורך לשלב בין שתי היכולות: לשמר את הלחימה ההתקפית הקונבנציונלית, יחד עם היכולת לטפל באש מנגד ברכיבים בלתי סדורים (רקטות - אב"ד). היכולת לחיות בשני העולמות האלה היא יקרה מאד, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שלא לשלם את הפרמיה הזאת..."

בני גנץ בסיכום לאחר שנתיים כמז"י