אל תתרגש יותר מדי, דיעות הם כמו חור-תחת, לכולם יש אחד... (באנגלית זה נשמע יותר טוב)
וגם אל תפחד יותר מדי מלהטיל ספק בקיומו של אלוהים, או בכלל בכל דבר בעולם,
אמונה עיוורת היא בדיוק מה שהיא, כמו שאהרון ברק הצהיר ש"הכל שפיט",
לדעתי "הכל מוטל בספק" ולא צריך לקחת שום קלט שאנו סופגים מהסביבה שלנו כאמת גמורה,
ובקטגוריה הזו בהחלט נופלת שאלת קיומו של אלוהים כזה או אחר...
אם תשאל אותי, אני חושב שהאלוהים זה אנחנו,
אנחנו הבוראים, אנחנו שמנווטים את חיינו,
ואם אתה קצת מכיר את תאוריית המדעים הנואטיים,
אז כוחן של תפילות הוא לא יותר מכוחם המנטלי של הרבה מוחות
שמרכזים את האנרגיה הנואטית שלהם לעבר מטרה מסויימת,
בסרט "הסוד" ו"בליפ" נוגעים קצת ביסודות האלה של המרת
חשיבה ומשאלת לב לאנרגיה או שינוי סטטוס קיומי.
יש אפילו מחקרים שמצביעים על כך שלאדם יכולת לרפא את עצמו
באמצעות המחשבה, באמצעות תיעול אנרגיה חשיבתית,
דוגמא מוכרת לכך היא הקלישאה הידועה שהצחוק מרפא,
זה לא הצחוק שמרפא, זה הגוף והחומרים שהוא מפריש כשרמת הסרטונין גבוהה.
מה שאני מנסה להגיד זה, שגם אם אתה חווה אפלה שמאופיינת בחלל ריק
או סוג של "בדידות" בהעדר אבא גדול שלוקח אחראיות עליך,
אני רק יכול להגיד שכמו כל נער שגודל להיות גבר עצמאי, זוהי טבילת אש, טקס מעבר לשלב הבא.
כל צעיר שעובר לגור בפעם הראשונה מחוץ לבית ההורים מרגיש הרגשות דומות למה שאתה מתאר,
הקפיצה למים די מפחידה, והפעמים הראשונות שמתמודדים עם בעיות לבד, יכולות להיות די מתסכלות,
אבל, וזה אבל גדול, ברגע ש"שורדים" כמה משברים כאלה לבד, אנחנו מגלים שאנחנו ההורים של עצמנו,
במילים אחרות, ברגע שאתה שורד קשיים מבלי לחפש גורם אחראי לכך, אתה מבין שאתה האלוהים של עצמך,
ואלוהים הוא באמת כל יכול, אנחנו כל יכולים, המגבלות היחידות שלנו נמצאות במקום אחד בלבד, בנו.