 |
17-11-2010, 12:11
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
בספר "וקראתם דרור" מופיע תיאור של חשיפת זירת מטענים על ההר עַרִיד כְּסַּרַת אֶל עַרוּש. הכוח המבצע היה כנראה מגדוד 890 של הצנחנים והמג"ד היה דרור וינברג. יש למישהו פרטים על זה? מי היה המ"פ? מתי בדיוק זה התרחש?
פרח על ארבע
שון, 20, יחידת הכלבנים.
"ישבתי ליד המיטה של צ'רלי, בודק שהוא מקבל טיפול טוב ומחלים מהפציעה שלו. הלילה האחרון בלבנון היה סוער ודרמטי לפלוגה כולה, וצ'ארלי היה אחד מגיבוריו. יחד יצאנו לפעולה. היעד הפעם: עַרִיד כְּסַּרַת אֶל עַרוּש, המכונה בפינו: "הכְּסַּרַה". הר גבוה על יד מוצב ריחן. אותנו הזעיקו כשהטווס גילה שההר כולו היה ממוטען. כוח השיריון רצה לנצל את הערפל הסמיך שנמשך כבר כמה ימים כדי לעלות להר מבלי להתגלות, אבל הטווס גילה כי היה מי שניצל את הערפל לפנינו. מתברר שכבר מִטְּעֵנוּ את כל ההר, ובאופן שמכוון לפגיעה בעיקר בשריון. היה אפשר לראות בבירור מטענים בין שורות הקוליסים שחרשו את נתיבי העלייה. כשהוכרז נוהל קברניט, נכנסנו אנחנו לתמונה. צ'רלי ואני הוזנקנו ראשונים, ואחר כך הצטרפו אלינו עוד שני זוגות כדי לסלק את המטענים. בשיתוף פעולה עם הרובוט וכוחות הנדסה עלינו להר, מורגלים במשימות כאלה. צ'רלי מתפקד במיטבו במקומות עם ערפל כזה, שעין אדם לא יכולה לראות מעבר לסנטימטרים ספורים קדימה. חוש הריח שלו אינו תלוי באור יום או לילה, ולא במזג האוויר. הוא יזהה את המטען ואני אזעיק את היחס"פ. אנחנו עובדים ככה כבר הרבה זמן. אבל הפעם לא הצלחנו לממש את התרגולת הזאת, כי פתחו עלינו באש כבדה עוד בזמן העלייה אל ההר. אש מסיבית השתוללה סביב. ירו עלינו ואנחנו עליהם. מפקד הכוח, שהיה מוכן גם לתרחיש הזה, פרש מראש את הטנקים בצורה המתאימה לחיפוי ובתוך המהומה לא ידענו של מי האש חזקה יותר. אבל אש היא אש היא אש, ואני לא יכול לומר שלא דאגתי. במיחוד בשלב שישבנו בצד, מחכים שיפעילו אותנו. נשכבנו על יד המ"פ שניהל את האירוע. אני לא מקנא בו. מה שהלך ברשת הקשר באותו זמן! "מברגייה, כאן סייף. פרח אחד במחלקה א', אני חוזר, פרח אחד, יש צורך בפינוי…"
"כאן מברגייה, רגלי או מוטס?"
"נראה שהמצב מצריך דרדר. חוזר, דרדר במיידי."
"קבל דרדר. עוד שבע קטנות אצלך."
"מעיל, כאן סייף. הירי על הסולל מבוצע שלא על פי פקודת הטיווח. אומר שנית, ירי מבוצע שלא לפי פקודת הטיווח שנתתי…" המ"פ עובר ממשימה למשימה, מנהל את האירוע, מתאם את הכוחות, ולפתע מתפרץ לקשר קצין ההנדסה: "סייף, כאן שש, הרובוט ספג פגיעה. הרובוט מנוטרל."
"שש, המתן. בודק אפשרות פינוי." ולפני שהספיק לבדוק, עלו בקשר קולות שונים, כל אחד תובע את שלו: "סייף, כאן טנק ב', מבקש אישור להמשך הירי…"
"סייף כאן ריקוד, נכנס לגזרתך, ממתין לקבלת קו כוחותיך והגדרת משימה."
"צריך טנק לגרירת הרובוט. אי- אפשר להשאיר אותו בשטח. טנק דחוף!"
"כאן דרדר, מבקש אישור נחיתה."
"המתן, אין אישור."
"אני קצר בדלק, אם לא תאפשר לי נחיתה אני חוזר…"
"עוד שתי קטנות אתה נכנס, תמתין במעגל המתנה באזור מטולה."
"הפרח יציב. מחכים לפינוי…"
"יורים עלינו, לא יכול להתקדם…"
"אני חתום על הרובוט הזה, חייב לגרור אותו החוצה, אני לא משאיר אותו כאן…" איך אפשר לשרוד את הרעש הזה בקשר? איך אפשר לנהל ככה משהו? ישבתי מחובק עם צ'רלי, כולם סביבי כבלחץ ואני מחכה לפקודת פינוי. על הכסרה כבר לא נעלה היום, לא נפנה משם את הפצצות. בסוף אנחנו מיותרים במבצע הזה. צ'רלי לא מבין למה הוא לא פעיל. אנחנו יושבים שלושה כלבנים עם הכלבים, ומחכים להוראות. לא מתאים לנו, אנחנו רגילים להיות הראשונים שרצים קדימה: צ'רלי הולך בראש הטור בפתיחת ציר, מרחרח מטען וקורא לי לבוא לנטרל אותו; צ'רלי רץ במסלול הטנקים ובודק אם אין מטען שמחכה בין הקוליסים לטנק שיבוא, כאילו הוא יודע שזה המקום הכי רגיש והכי פגיע; צ'רלי נכנס לבתים נטושים ובודק שאין שם מחבל שמחכה לכוח. מתסכל לשבת ולדעת שבאירוע הזה אתה לא יכול לעשות כלום. הקשר לא מפסיק לטרטר. לכולם יש משהו מאוד דחוף להגיד, והמ"פ צריך לפתח חלוקת קשב על- אנושית כדי לשמור על תפקוד מבצעי.
ואז פתאום נשמע קול רגוע שעולה לקשר בטון ענייני ושלו:"שלום, כאן דרור."
"שלום, המג"ד."
"תמונת מצב…"
"במגע עם מקורות הירי. מפנים את הפצוע לאחור לאחר ההיתקלות. פרח אחד, הרובוט מושבת."
"יש משהו שאני יכול לעזור?"
"צריך שסוללת התותחים תירה לאן שביקשתי. הם לא מדייקים בירי. צריך טיווח לגַ'בּוּל צַּפִי."
"קיבלת." השקט שהשתרר בקשר שהמג"ד דיבר, היה בולט. שמתי לב שכשהמג"ד פנה למפקד הכוח, הוא לא נתן לו הוראות מה לעשות, לא התחיל לנהל לו את האירוע. הוא רק שאל איך הוא יכול לעזור. נראה לי משונה. הרי הוא האחראי בפועל, הוא המפקד הבכיר בגזרה. מהניסיון שלי, ואני מסתובב עם הכלב בהרבה מקומות ובהרבה יחידות, זה לא מה שקורה בדרך כלל. כבר ראיתי כל מיני צורות פיקוד. לא יכולתי שלא להתפעל. "תגיד לי," אמרתי לכלבן השני, "אתה מכיר את המג"ד הזה?"
"בטח," הוא ענה לי, "זה דרור וינברג. לא שמעת עליו? אין אחד כאן בגזרה שלא מכיר."
"הנה, יש. אני לא מכיר…"
"אתה עוד תכיר אותו, ועוד איך תכיר. מפקד קשוח עם תביעות בשמים, ומצד שני מין אבא טוב כזה. אחר שתכיר תראה שגם אתה…" צ'רלי התחיל לנבוח בהיסטריה, משך אותי חזק והשתחרר מהרצועה. רצתי אחריו. אני כבר יודע שאם הוא רץ- תמיד יש סיבה טובה. התרחקנו קצת מהפלוגה, צ'רלי רץ ואני אחריו, עד שהוא ניגש לתלולית עפר קטנה והתחיל לנבוח. מה הוא רוצה? לא ראיתי שם כלום. אולי בכל זאת הריח סתם איזו חתולה שעברה כאן. התאמצתי לראות, הכול חשוך סביב. צ'רלי ניסה, בנחישות, להכניס רגל לתוך בור קטן סמוך. "נראה לי שמישהו מסתתר שם," שמעתי את מנדלָה. לא שמתי לב שרץ איתנו. "זה פתח איוורור של מחבוא או עמדה," הוא המשיך ללחוש, וצ'רלי נבח בטירוף, עד שראיתי קנה של רובה מציץ פתאום מהבור ויורה בו. צ'רלי נפגע ברגל אבל לא הפסיק לנבוח והמשיך לחפור בבור. "הוא בסוף יצא משם," אמר לי מנדלה בשקט, ואני סיננתי, "רק שלא יהרוג לי אותו." בירייה השנייה שפגעה בצ'רלי קפצתי וריססתי את הבור. אם מישהו מסתתר כל כך טוב, יש לו כנראה סיבה טובה. מזל שמנדלה היה איתי, ויכולנו יחד להתגבר על המחבל ששלפנו מהמחבוא שלו. מנדלה כפת אותו והביא אותו למפקד. וא סחב אותו לבד כי אני סחבתי את צ'רלי, מייבב מהפציעה שלו, כוחותיו אוזלים. סחבתי את הגיבור שלי על הידיים, משכנע אותו בדרך שלא יאבד לי את ההכרה. צ'רלי הציל את עמדת המפקד מצלף שהסתתר כל כך קרוב והיה יכול לפגוע בנו בקלות. ניגשתי למ"פ ואמרתי בשקט, "טוב שעיכבת את המסוק. עכשיו נעלה עליו גם אנחנו." במסוק התייחסו אלינו בזלזול. "פינוי אווירי לכלב, זה עוד לא שמעתי. רוצה גם הקפצה למספרת כלבים?" והחובש של פרח ההנדסה השתיק אותו ואמר לו, "טיפש, בלי הכלב הזה היית צריך להזעיק עכשיו את כל הטייסת שלך לפנות פה הרדופים." כשנחתנו בריחן לטיפול ראשוני, ראיתי גם אני מי זה הדרור וינברג הזה שמדברים עליו. הוא היה שם מתחילת המבצע. כשהגענו שמעתי את מ"פ 2 ניגש אליו, מוטרד: "המפקד, אולי אני אכנס פנימה לעזור?"
"בשום פנים ואופן לא," המג"ד דרור חתך. "מה אתה דואג? אני סומך על מפקד הכוח במאת האחוזים. אם הוא יבקש עזרה- ניכנס. כל עוד הוא לא ביקש, אני לא מפריע. הם ניהלו ביניהם שיחה מפתיעה על האצלת סמכויות, גיבוי המפקד והתערבות מיותרת. בסופה הוא יגש למכשיר קשר ואמר, "סייף מקודקוד, האם הכול בשליטה?"
"קודקוד מסייף, אנחנו בדרכנו החוצה. הכוח חוזר בשלום. עוד חמש קטנות אצלך." בחיוך פנה דרור למ"פ 2 המודאג, "אתה רואה?"
"זה מה שנקרא 'הילדים של דרור'. לא שמעת על המושג הזה?" המפקד שלי שמע שצ'רלי נפצע, ובא לקבל את פנינו. הוא ראה עד כמה התפעלתי מהדרור הזה, וניצל את ההזדמנות ללמד אותי פרק במנהיגות. כנראה באמת כולם מכירים את המג"ד הזה. "דרור אלוף בלגדל מפקדים. הוא לא מתערב, נותן גיבוי מלא, מלווה בזהירות מאחור, אבל לא מנהל את האירוע במקום המפקד שבשטח. זה נוהל ידוע אצלו."
"ואם המפקד מפשל?" שאלתי. "אז זהו, שהוא לא. מפקד שסומכים עליו, מפיק מעצמו בדרך כלל פי ארבעה ממה שהוא חושב שהוא מסוגל. אבל אל תדאג. וינברג עומד תמיד מאחור, בשליטה, ואיפה שצריך נותן יד או מגבה. הנה, למשל באירוע הזה, שמעתי שהוא עזר לאפס את סוללת התותחים לכיוון הנכון." איזה גבר. "אבל תדע לך שבחיים הוא לא יספר למ"פ מה הוא עשה בשבילו, כדי שהמ"פ יהיה בטוח שהוא עשה את הכל בכוחות עצמו, ויאמין ביכולות שלו. אם לא הייתי רואה את זה בעיניים שלי בכל המבצעים שיצא לכלבנים שלנו לעבוד איתו, לא הייתי מאמין לסיפורים." אני ראיתי בעיניים איך הוא קיבל את המ"פ שחזר מהמבצע סחוט ומותש. חיוך גדול, צ'פחה חזקה על הכתף. ככה גברים קשוחים יודעים להתלהב. ואז הוא ניגש אלינו. אני חדש כאן, וזו היתה הפעם הראשונה שיצא לי לשוחח עם המג"ד מחוץ לקפ"ק. אחרי שהתעניין בשלום הפצוע של ההנדסה והתברר שמצבו תודה לאל יציב ולא מסוכן, הוא ניגש אלינו והביא לצ'רלי כדור משחק קטן. איך הוא ידע שזה הפרס שאנחנו נותנים לכלבים שלנו שהצליחו במשימה? יומיים אחר כך הוא גם יצלצל לעדכן אותי שלמחבל שצ'רלי חשף היו תוכניות קטלניות ש"טוב שהיה מי שעצר אותן". אבל אז, בריחן, דיברנו בעיקר על כלבים. הוא סיפר שהיתה לו פעם כלבה שהוא מאוד אהב. קראו לה קוקה, והיא חיה עם המשפחה הרבה שנים. "כלבה גזעית וחכמה, כמעט כמו הכלב שלך, שנראה תותח רציני." חייכתי, שמח במחמאה. "אחרי שקוקה מתה הבאנו הביתה כלב אחר שהילדים קראו לו קולה, וציפו שימלא את מקומה של קוקה. אבל לא יכולנו לאהוב אותו כמו שאהבנו את קוקה. אתה יודע איך זה להיקשר לכלב..." בטח. ספר לי על זה." (מתוך הספר "וקראתם דרור" מאת רונית לוינשטיין- מלץ)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|
ראשי
צ'אט
מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000
מצב כלאיים
