18-08-2010, 01:44
|
|
לקח איתו את הסליחה
מה שמשנה זו לא הדרך בה אתה הולך, זה איך אתה הולך.
אז הלכתי לי ככה ברחוב, בצעדים קלים-דוגמנית מסלול-אין מה להגיד.אני מרימה את הראש למעלה, זוקפת את הגב, וכולי ביטחון, ושמחה ואין שום דבר שיפיל אותי.
ואז ראיתי אותו, עומד שם, מולי, והכל בתוכי התפרק. הדמעות כבר בעיניים, וכל מה שאני רוצה לעשות, זה בכלל לברוח למקום אחר, ולשכוח את עצמי. החלטתי להתעמת איתו. צעדתי קדימה, כולי נחישות מנופצת, ובמקום ללכת ישר ולהגיד לו את כל מה שרציתי כבר כל כך הרבה זמן, עשיתי עיקוף מאחורי התחנה והתיישבתי רחוק ממנו, על שפת המדרכה. מה קורה לי? מה זה שמונע ממני לצרוח עליו שנתתי לו כל כך הרבה, והוא החזיר לי כל כך מעט?
התרוממתי מהמדרכה. אני לא ידלה קטנה. זאת אומרת-ניראה לי, זאת אומרת, לא בגיל לפחות. ניגשתי לאחד מהבחורים שעמדו לצד התחנה וביקשתי סיגריה. לא הייתה לו מצית-הייתי חייבת להדליק מהסיגריה שלו-מה אני עושה בכלל, שאלתי את עצמי.כולי רועדת, החרטה, ותחושת האשמה מחלישות אותי אפילו יותר מהסיטואציה שאני נמצאת בה. נעמדתי בדיוק מולו, כן, כן! ככה!ישר מולו!שיראה, שיבין לאן הגעתי! שידע שהכל באשמתו! הדיכאונות, הכישלונות, העובדה שבכל הזדמנות אני רק מחפשת איך לאבד את עצמי, לדפוק את הראש.שיראה שאני אפילו מעשנת-לא בכאילו, שואפת לריאות, מכניסה רעל לתוך הגוף. שיראה וידע. אולי זה לא יזיק.
בסוף בתוך שהוא תוקע בי מבט של תוכחה, הוא עלה לאוטובוס ונסע הבייתה.
שום הערה, שום פעולה-כלום. ממש בונקר.
כי בסופו של דבר,זו לא הדרך בה אתה נפגע מאחרים, מה שמשנה זו הדרך שבה אתה פוגע בעצמך.
ואם אתה פוגע בעצמך כדי לפגוע באחרים, זה יחזור אליך-בגדול.
התעוררתי בבית החולים, באישפוז-כניראה ששתיתי יותר מידי.והוא לא בא לבקר אותי, גם לא נתן בי מבטים של תוכחה, הוא נישאר בבית שלו, לקח ממני ביחד איתו את הסליחה.
|