16-08-2010, 07:01
|
|
|
חבר מתאריך: 24.09.06
הודעות: 2,225
|
|
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי EtEoR שמתחילה ב "אני יודע שיש כאלה שישפטו אותי, אבל רוצה לגחך על "אומנות הכתמים והקשקושים""
כמה הערות:
1. כמעט בלתי אפשרי להגדיר אמנות, אחת ההגדרות היותר משעשעות שאני ראיתי היא שחפץ אומנותי הוא כל חפץ שאין לו כל מטרה שימושית. אישית בעיני אומנות היא דיסיפלינה לתאור העולם בדומה לדיסיפלינות אחרות, למשל מתמטיקה או דת. ב"עולם" אני לא מגביל לעולם המטאפיזי, האמנות מסוגלת לתאר גם דברים שלא ניתן בדיוק לראות במשמעות הפשוטה של "לראות" ("הצעקה" של מונק הוא, כמובן, הדוגמה האולטימטיבית, ציור שמתאר בעצם הלך רוח).
2. מי שמצביע על כשלים אומנותיים כסימן לכשלון גורף של עולם ה"אומנות" פשוט לא מבין על מה כל העניין, ללא כל הכשלים הללו אין אומנות.
ההסבר הולך בערך כך:
אין הרבה טעם לנסות ולהגדיר "טוב" או "רע" באומנות כי ניתן להתווכח על אלו לנצח. מיומנות טכנית בוודאי שאינה מבטיחה אומנות גדולה (ראה כל מיני ציירי פנטזיה מלוקקים שמייצרים קיטש מיומן לתיפארת, רבים מהאנשים הללו הם וירטואוזים לחלוטין של יד ומכחול אבל אומנים מחורבנים). חשובות הרבה יותר לצורך גדולה אומנותית מקוריות וכנות.
כל אמן שרוצה להשיג משהו צריך לבדל את עצמו (distinguish) והדרך היחידה לעשות זאת היא להשתחרר מכבלי העבר ולהמציא משהו משל עצמך. הדרך היחידה להמציא משהו חדש היא של נסוי וטעיה. כל תולדות האמנות הן של ניסויים כאלו וטעות היא לחשוב שמשהו מהותי באמת הבסיסית הזו השתנה במאה או בשלושים השנים האחרונות. גם אמנים שהוזכרו פה לטובה עסקו בניסויים ולא תמיד הללו התקבלו בתקופתם ביתר סבר פנים. אולימפיה של מנה גודפה ושוקצה אבל הובילה בסופו של דבר לאחד מהזרמים המלבבים ביותר בתולדות הציור הארופאי, זרם שהיה גם אבן דרך בדרך להפשטה (עוד בהמשך).
לפיכך תהליך החיפוש הוא לא חלק מהתהליך האומנותי אלא כל מהותו וכמו בכל חיפוש רציני יש הרבה יותר כשלים ומבואות סתומים מהצלחות. המדעים והתקדמות טכנולוגית אגב דומים מאוד לאומנות בעניין הזה.
3. אין דרך להבין אומנות מודרנית ללא ההקשר ההיסטורי. אולי זה לא צריך היה להיות כך אבל זה המצב. בחזרה לאימפרסיוניסטים ולמסע אל האומנות המופשטת: מומלץ לכל מי שיש לו ולו חיבה קלה ביותר לאומנות לטרוח באחד מביקוריו בחו"ל ולנסות ולמצוא את אחד מציורי חבצלות המים של מונה (בפאריס למשל אפשר לראות באורסיי ובמרמוטן, בארה"ב במטרופוליטאן בניו יורק ובארט אינסטיטיוט בשיקגו). הציורים הללו כמעט מופשטים, בוודאי בבחינה מקרוב, מומלץ לשבת, להרגע ולהתבונן במשך רבע שעה לפחות. את הזמן ראוי לנצל ע"מ לחשוב על מונה הקשיש שמבלה את שלושים השנים האחרונות לחייו בג'יבארני כשהוא מנסה, ולדעת עצמו לא כל כך מצליח, לתפוש את המורכבות האינסופית כמעט של השקיפויות וההשתקפויות של החבצלות, הגשר ושאר הפריטים במי הבריכה. מי שיש לו את הלב והסבלנות יזכה לגמול הולם כשלאט לאט יצופו הערכים הללו, הפריטים, השכוות והצבעים, יותר מכל הכחולים/סגולים העמוקים והנהדרים בציורים הללו. לפחות בעניין אחד אני הקטן מעז לחלוק על מונה, הוא הצליח גם הצליח ללכוד במכחולו את היופי החמקמק כל כך של הגן ואנחנו, שאר בני התמותה, זכינו בערמה נכבדה של יצירות מופת מרהיבות.
כמובן, כל קורא רשאי לפתור את כל הטקסט המייגע שלי פה כפלצנות חסרת משמעות, את מונה כקשיש סנילי (או סתם שרלטן) ואת חבצלות המים כ"קישקוש". זרוק את משמר הלילה של רמברנט (אני מניח שיכולות הרישום והביצוע יעברו את סף הקבלה המחמיר של כמה באשכול הזה) לכלוב קופים והם ישמידו אותו בדקות ולעולם לא יעצרו להתחרט, צריך לחצות סף סובלנות וסקרנות כלשהו ע"מ להגיע לתרבות.
והערה לסיום בעניין פולוק המושמץ (אני לא בטוח אם פגשתי אי פעם מישהו שהיה מוכן להודות שאהב ציורים שלו), ה"קשקושים" של פולוק היו חלק מהחיפוש של האבסטרקט האקספרסיוניסטי וקשורים רעיונית לסוראליזם המופשט. מצחיק אותי איך תמיד אנשים שאינם בקיאים בתולדות האמנות מחבבים את דאלי (סוראליזם פיגורטיבי) בגלל שהם סבורים שהם מבינים את הציורים שלו בעוד על טיפוס כמו חואן מירו שהוא מעניין לא פחות הם לא שמעו אפילו מכיוון שהיה מופשט. מכל מקום, הן פולוק והן מירו חיפשו אלטרנטיבות לכללי האסטטיקה המקובלים בזמנם ובהשפעת הפסיכולוגיה חיפשו דרך לעקוף את המודע. החיפוש הזה הביא לכמה נסיונות מוזרים למדי שניתן מן הסתם להשוות את ערכם האמנותי לציורי הפילים שהחלו את האשכול הזה, למשל ציפוי הקנווס בדבק והטלת גושי עפר מבלי להסתכל... כן, גם אני סבור שהתוצאה היא מבוי סתום ושאמנות מעניינת במיוחד לא יצאה מכך אבל גם לחיפוש כושל יש ערך לדעתי וכל עוד נעשה בכנות ומתוך סקרנות אמיתית לא הייתי מגדיר אותו כ"קישקוש".
_____________________________________
Reality is that which, when you don't believe in it, doesn't go away.
Peter Viereck, 1916-2006
|