עוד מעט ויוטל קורבננו

סב ונכדו הפעוט

בגד חג לגופם

שנצבע בדמם

אצבעות הפעוט על הפעלולון

ואוחז הסב בחוזקהבטיולון

כי אקדח כבר ניתן במערכה ראשונה

והיד היורה תשוחרר מנדנה

נדיבים הן היינו עד מאוד

והכל כאן גלוי, העתיד אינו סוד

השוחט הוא ישחט

והמוות ניבט...

אז נזקף הלוחם ופניו מלאי סבל

ותהה 'מי אתם'? האמת זו או הבל?

ואמרו הסב ונכדו בקולם:

אנו מחיר הדמים שישולם

מההר מהכפר ומרחוב ושדה

אנו הטס אשר בו תפדה

ונעץ הלוחם את עיניו באומה

ויקדו זוג עיניו בחימה ודממה

ופקד בקולו – לא יקום לא יהיה

בשפיכות של דמים לא אשוב ואחיה

יש מחיר שאסור יש מחיר שמותר

ואתם לא מעות, לא דמים למסחר

זקנים וילדים יסוגו ואני אחפה!

לכו וחיו ואני אצפה...

אני לא יודע אם לכך התכוונת אבל לדעתי מדובר כאן על אותם אנשים (סב ונכד) שעלולים להיהרג/להיפצע כתוצאה משחרור מחבלים.
בלי להיכנס לזה - אני חושב שזה נכתב טוב מאוד, יופי של שפה גבוהה.
בחלק האחרון ממש הראת את המוטיב ללוחם הישראלי שהוא ניגוד מוחלט לשל אלו המקיפים אותנו.

דבר אחרון - לא היה לי כ"כ עצוב. נראה כאילו בסופו של דבר הסב ונכדו נילצו ע"י אותו לוחם.

לא מלוטש ובוסרי אבל נשען על: מגש הכסף ועל הנה מוטלות גופותינו וגם על המימרה 'טוראים יסוגו ומפקדים יחפו' הלקוחה מקרבות הקסטל. עצוב כי הלוחם משלם מחיר כבד בעבור סרובו לקנות את חייו בחיי הסב ונכדו. אנו כקבוצה מאבדים מישהו מאיתנו.

אני מודה שהכאבת לי בשיר הזה. כמה צודק, כמה נכון, כמה טרגי.
כשלמדנו על אנטיגונה בתיכון הסבירו לנו שלא כל אסון הוא טרגדיה, אלא אסון שהיה צפוי מראש, שכולם ידעו שהוא יקרה, אבל לא מנעו אותו.

וזה בדיוק זה.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."