לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה חדשות טיולים אפריל 2014 - הסתיימו עבודות הסדרת הדרך לדיר עזיז ע"י מועצה אזורית גולן. ניתן לשוב ולטייל באתר. הסגירה שהתקיימה באזור דרך בורמה מערב, הסתיימה וניתן לטייל באתרים כרגיל. עקב סיום עונת החורף שביל מספר 9363 (סימון שבילים כחול) שבשמורת נחל שורק נפתח חזרה למטיילים. נפתח מחדש מסלול נחל רקפת בכרמל שהיה סגור למטיילים. עקב פעילות צבא באזור אילת במהלך חודש אפריל אין להגיע לאתר "נ.ג. 292" מצפון לאילת. | חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חברה וקהילה > מטיילים ותרמילאים
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 01-06-2010, 23:31
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008

אני מרים את הכפפה ועכשיו אני פותח אשכול שבו אביא קטעים מתוך יומני המסעות שלי לאולימפיאדות אתונה ובייג'ינג. תמיד חלמתי להיות באולימפיאדה. כשחלום ההשתתפות התנפץ, התחלתי לחלום להיות שם כצופה.
אני אתחיל כמובן עם קטעים מהיומן לאתונה. והנה התקציר לפניכם:

פגשתי אנשים מיותר מ50 מדינות

נסעתי ביותר מ 10 כלי תחבורה שונים

נהניתי מכל רגע

ישנתי על אי ברדיוס של 5 ק"מ

שחיתי בים האגאי ובמפרץ הסרוני.

ביקרתי באקרופוליס, במקדש זאוס ובדלפי.

ונהניתי מכל רגע

התראיינתי לתקשורת בכמה הזדמנויות

ראיתי ספורטאית ישראלית חוצה קו גמר מרתון.

עודדתי שני ספורטאים ישראלים שזכו במדליות אולימפיות

ונהניתי מכל רגע

שרתי "התקווה" על אדמת יוון

חזיתי בהנפת הדגל הישראלי לראש התורן

נוכחתי בטקס מדליית זהב אולימפית ישראלית ראשונה

וזה היה שווה כל רגע!
פגשתי ודיברתי עם אנשים מהמדינות הבאות: שוויץ, קובה, דרא"פ, גרמניה, אוסטרליה, צ'כיה, ברזיל, ונצואלה, פינלנד, אירלנד, דומיניקה הרפובליקנית, מקסיקו, יפן, איי שלמה, סין, פיג'י, גרוזיה, קזחסטן, הונגריה, ברבדוס, דרום קוראה, צרפת, קאטר, עומאן, פורטוגל, אזרביג'אן, אלג'יר, טיוון, קפריסין, שבדיה, בריטניה, בחריין, טורקיה, קניה, פולין, נורווגיה, ארה"ב, ספרד, רוסיה, אתיופיה, בולגריה, ליטא, מזרח טימור, צ'ילה, איטליה, הפיליפינים, רומניה, הולנד, סלובניה, אוסטריה, אורוגוואי, אסטוניה, גרנדה, מוזמביק, ניו זילנד, מלזיה ועיראק. כמובן שפגשתי ישראליים ויווניים. כמו כן פגשתי אנשים מחבל הבאסקים ומפורטו ריקו. .

נסעתי בכלי התחבורה הבאים: מונית עירונית, מונית בין-עירונית, רכבת, רכבת תחתית, שלושה סוגי אוטובוסים, אוטובוס חשמלי, רכבת חשמלית (טראם), אופניים, שני סוגי מטוסי נוסעים, שני סוגי אוניות,

שתיתי המון קולה.

שלשת האירועים שתמיד אזכור: שירת התקווה לחוף המפרץ הסרוני, רגע הניצחון של אריק זאבי במדליית ארד, הגיחה הראשונה מתחנת המטרו בכיכר סינטגמה לאתונה שטופת האור.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #2  
ישן 01-06-2010, 23:37
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

15/8/04 יום ראשון 21:00

עוד מעט אני אלך לישון. מחר אני טס לחו"ל. ליוון. לאולימפיאדה. אני קם מוקדם אז אני אלך לישון מוקדם. יש לי הרבה חששות. אני לא יודע למה לצפות. אני לא מכיר את השפה המקומית ואף פעם לא הייתי בחו"ל לבד. אני מאמין שיהיה בסדר. אני לוקח את הסלולרי שלי איתי אז אני אהיה זמין ואוכל לדבר עם הבית. אני מקווה שיהיה לי גם מספיק זמן פנוי בטיול הזה בשביל לכתוב את כל החוויות שלי. שיהיה לי וגם לאחרים דרך לזכור את מה שאני הולך לחוות בשבוע וחצי הקרובים. והלוואי וישראל תביא כמה מדליות.



16/8/04 יום שני 05:00

אני נמצא עכשיו בטרמינל של נמל התעופה הלאומי שלנו. כיוונתי שני שעונים מעוררים לרבע לשלוש בבוקר כי הזמנתי מונית לשלוש. חיכיתי מתחת לבית חמש דקות עד שהמונית הגיע, הנהג העמיס את התיק שלי לתוך הבגאז' ונסענו לכוון שדה התעופה. בדרך עבר לידינו מונית נוספת מאותה חברת מוניות שלקחה מישהו גם לשדה התעופה. הגעתי לנתב"ג בסביבות שלוש וחצי. לקחתי איתי מאתיים שקל וכך שילמתי לנהג בכסף ישראלי.את העודף שמתי בפאוץ' עם היורו והדולרים.

בנתב"ג עמוס פה חבל"ז. מישהו כאן אמר לי שדווקא בלילה יותר עמוס מאשר ביום. יש כאן מגוון ענק של אנשים מכל הסוגים, משפחות, בודדים, קבוצות של חברים, הרגשה כייפית כי הנה סוף סוף אני מתחיל להגשים אחד מחלומות הילדות שלי. אני נוסע לאולימפיאדה! האם אני מתרגש? בטח, אפילו כואב לי קצת הבטן מההתרגשות. אפרופו חלום, למרות שעכשיו אמצע הלילה אני בכלל לא מרגיש עייפות, טוב נו כנראה בגלל ההתרגשות. חיכיתי כאן אולי חצי שעה אולי אפילו יותר עד שהגיע תורי לבדיקה הביטחונית הראשונית. את ביקורת הדרכונים עברתי בסביבות רבע לחמש. האווירה כאן מהממת, כל הזמן עוד אנשים באים. עכשיו אני נמצא בין השערים, ליד הדיוטי פרי. אני חושב שאני אקנה לי משהו לאכול. יש כאן גם בית חב"ד אז אני אספיק להתפלל שחרית לפני העלייה למטוס. זמן הנחת תפילין בחמש ורבע. את התפילין שלי השארתי בתוך התיק שלי כי רציתי לסחוב איתי כמה שפחות דברים. אני מקווה לפגוש את התיק שלי בצד השני, באתונה. עדיין חשוך בחוץ. כשיהיה קצת אור אולי אני אוכל לראות את הנמל תעופה מהחלון. בינתיים אני יושב כאן ומחכה. יש כאן אנשים שישנים על הכורסאות. יש אפילו כאלה שישנים על שקי שינה על הרצפה של הטרמינל.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #4  
ישן 02-06-2010, 21:28
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

16/8/04 יום שני 06:00

אני יושב עכשיו בתוך המטוס. מטוס של חברה יוונית עם השם המתבקש "אולימפיק" כשסיימתי להתפלל שחרית חזרתי לשבת ליד שער היציאה בטרמינל.

בבית חב"ד ראיתי מישהו ששאל את האחראיים שם על זמני כניסת שבת באתונה אז ניחשתי שאני בטח אראה אותו על המטוס או משהו. התחיל להיות יותר אור אבל לא יכולתי לראות את הזריחה כי השמש באה מהכוון ההפוך. הספקתי להצטלם מתחת לשלט שכתוב אתונה ושעת הטיסה. כשפתחו את השערים יצאתי עם עוד כמה אנשים ואז הגיעו כמה אוטובוסים. האוטובוסים המפורסמים האלה של נתב"ג שלוקחים אותך מהשער עד המטוס. עליתי במדרגות הניידות ונכנסתי לתוך המטוס והתיישבתי. אני שומע עכשיו פחות עברית ויותר אנגלית. כשהייתי בדלפק הפקידה שאלה אותי אם אני רוצה לשבת ליד החלון או ליד המעבר. ביקשתי חלון אז הנה אני יושב עכשיו ומסתכל החוצה ואני רואה איך מעמיסים את התיקים לתוך המטוס. אני מזהה את התיק שלי. אז בינתיים אני מסיר מעלי דאגה בנושא הזה. לידי יושבים שני בחורים. הם נראים לי אנגליים כי אחד מהם קורא ספר באנגלית. את הפלאפון שלי כיביתי. עוד מעט המטוס ימריא. יו איזה כייייייף!!! אני לא מאמין שאני יושב בתוך מטוס בדרך לאתונה.
אני אמשיך לכתוב כשאנחת.

16/8/04 יום שני 12:15

אני יושב עכשיו בלובי של האכסניה שלי ואני מנסה לשחזר בראש את הטיסה. הדיילות דיברו באנגלית בעברית וביוונית. כשהמרינו ראיתי את גוש דן וזה היה פשוט מהמם, וכשטסנו מעל הים ראיתי את ההשתקפות של השמש במים וזה משהו שאי אפשר לתאר במילים. בשלב מסוים הגישו לנו ארוחת בוקר. אני הזמנתי מראש אוכל כשר אז קיבלתי ארוחת בוקר סטרילית בכלים חד-פעמיים והארוחה היתה טעימה. הארוחה כללה עוגה קטנה (כמו קאפקייק), סלמון מגולגל עם גבינת שמנת מהממת, חתיכת אשכולית, כוס מיץ תפוזים (ששמרתי לאח"כ), וכמובן שכשהדיילת עברה ושאלה מי רוצה שתייה, ביקשתי "קפה בוץ פליז" והדיילת אכן הביאה לי קפה בוץ. זה מצחיק כי קפה בוץ זה מושג בעברית (למה קוראים לזה בוץ? בגלל המשקע שבתחתית הספל). וזה עוד יותר מצחיק כי אם הייתי מבקש קפה טורקי (בעצם זה אותו דבר) יכולתי לגרום לתקרית דיפלומטית. (לבקש קפה טורקי מדיילת יוונית?!?) הנוף מהמטוס מהמם. ככל שהתקרבנו ליוון יכולנו לראות מידי פעם איים קטנים וכשטסנו מעל איים יותר גדולים הקברניט אפילו טרח להודיע ברמקול את שמו של האי שמעליו טסנו. התחלנו להנמיך טוס וראינו יבשה, את חבל הארץ שנקרא אטיקה. התקרבנו לשדה התעופה של אתונה זיהיתי בניין ענק של איקאה עם הצבעים כחול-צהוב שלהם. וגם מלא שלטי פרסומת של קוקה קולה. אחרי שהמטוס נחת לא היה לי שמץ של מושג מה לעשות ולמי לפנות אז פשוט זרמתי עם כולם עד שהגעתי לפקידה בכניסה שהחתימה לי את הדרכון. היו שם כמה עמדות להחתמת הדרכונים והיה שם אפילו עמדה אחד מיועדת לספורטאים בלבד! משם המשכתי לזרום עם כולם עד שראיתי את המסוע שעליו מסיעים את התיקים. ראיתי שלט עם מס' הטיסה שלי ואת הכיתוב "תל אביב" (באנגלית וביוונית כמובן) אחרי כמה דקות התחילו להזרים את התיקים. הוצאתי את היורו הראשון שלי על השכרת עגלה לתיק והתחלתי ללכת לכוון היציאה במטרה להגיע בסופו של דבר למרכז אתונה. פתאום מצאתי את עצמי בחוץ, ברחוב, לבד, אז עקבתי אחרי שלטים לאוטובוסים\מוניות\מטרו והחלטתי לקחת מטרו. חיכיתי בתחנה אולי חצי שעה עד שהרכבת תצא (אני לא יודע איך לקרוא לזה, רכבת או מטרו. עוד לא החלטתי). הנסיעה עלתה לי 8 יורו. בהתחלה המטרו נסע מעל הקרקע וכשהתקרבנו לאתונה, ירדנו אל מתחת לקרקע. וכשיצאתי מתחת המטרו בתחנת סינטגמה, פתאום ראיתי באור יום מלא, את אתונה במלוא הדרה. דבר ראשון שראיתי זה בתי מלון בנייני משרדים וכמה אנשים שניגשו אלי כי ראו אותי עם תיק ושאלו אותי באנגלית עילגת אם אני צריך חדר במלון. אמרתי באנגלית לא תודה והתחלתי ללכת לכוון האכסניה. הלכתי עם התיק הכבד הזה בערך חצי שעה עד שהגעתי לאכסניה. בדרך ראיתי את אצטדיון פנטינייקו. אני יודע שביום שני הבא אני אלך לשם כי שם יהיה את המרתון של נילי אברמסקי. אבל כרגע זה נראה מהמם. לאורך היציע מתנוססים דגלי העולם. יש שם מאתיים דגלים בערך. זיהיתי כמובן את דגל ישראל. חיפשתי דגלים שלא רואים בארץ כל יום. ראיתי את דגל סן-מרינו ואת הדגל הגרוזיני החדש. ושל צפון קוריאה. האווירה מחשמלת.

כאן באכסניה אני שומע כמה שפות אבל בעיקר אנגלית. בזמן שאני יושב וכותב אני גם רואה משחק כדורסל נשים בין יפן לניגריה וזה משודר ביוונית. אין נעילת חדרים ואני מקווה שלא יגנבו לי כלום. הכתובת של האכסניה שלי היא רחוב דמראוס 75 ולבעלים קוראים יואניס והזמנתי מקום בטלפון, מראש, ושילמתי מראש, ויואניס נתן לי כרית וציפה. וכל כך נחמד פה. אני חושב שאני אלך לעשות סיבוב בחוץ. בלי התיק הכבד.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 03-06-2010, 09:10
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
הערה קטנה
בתגובה להודעה מספר 4 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "..."

לפני שאני ממשיך, שכחתי לציין בפני הקוראים את התוכנית למסע:

הגעה. כניסה למספר תחרויות כשהמטרה היא לצפות בישראלים מתחרים ובתקווה לראות ישראלים זוכים. הימרתי על אריק זאבי. כמו"כ רציתי ללכת לכמה תחרויות שעניינו אותי למרות שלא היו בהם ישראלים, כדוגמת כדורעף-חופים. בנוסף תכננתי לראות את המרתון ובה המרטוניסטית הישראלית נילי אברמסקי. קניתי כרטיסים גם לבייסבול ולאתלטיקה. ע"פ התכנון, רציתי גם לקפוץ לאיזה מקום עם הסטוריה מחוץ לאתונה (דלפי?). את הגראנד-פינאלה של הטיול תכננתי לעשות על אי קטן מרחק קפיצה מאתונה. בסוף החלטתי על האי ספצס שבמפרץ הסארוני. אי קטנטן כשלוש שעות נסיעה באוניה מנמל פיראוס. לקינוח תכננתי לחזור לאתונה בטרמפים (או אוטובוסים) דרך חצי האי פלופונסוס.
ומה קרה בסוף?
לאורך כל הטיול כתבתי יומן כשהקפדתי לכתוב לפחות פעם פעמיים ביום.
4 שנים אח"כ טסתי גם לבייג'ינג אבל את זה נשמור לאח"כ...
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #6  
ישן 04-06-2010, 07:08
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

16/8/04 יום שני 22:00

אחרי שנחתי קצת באכסניה, החלטתי ללכת לטייל קצת בחוץ. הלכתי להנאתי בכיוון ככר סינטגמה. בלי תיק זה הרבה יותר כייף. בדרך צילמתי כמה תמונות. בעיקר של דגלים. עמדתי שוב ליד אצטדיון פנטינייקו ועברתי על כל הדגלים עם משקפת שהבאתי מהבית. הדגלים מסודרים לפי האלף-בית היווני כך שישראל נמצאת אחרי ספרד, אקוודור ואיטליה. אח"כ המשכתי לכיכר סינטגמה עצמה. הכיכר מלאה באנשים מכל העולם! ראיתי כמה אנשים מהרפובליקה הדומיניקנית. הסתובבתי באזור הפלאקה והגעתי עד האגורה התחתונה . (שרידים של שוק יווני עתיק). וראיתי את האקרופוליס מרחוק. לא ידעתי שזה כל כך גבוה. המשכתי להסתובב באיזור הפלאקה והתחלתי לחזור לאכסניה. בדרך חזרה לאכסניה התחלתי ללכת קצת לאיבוד אבל היה לי מפה והצלחתי להסתדר ובסוף מצאתי את הדרך.

בקיצור, ענפי ספורט שראיתי היום בטלוויזיה: שחיה (כולל 3 טקסים של חלוקת מדליות, שתי מדליות זהב אמריקאיות- מייקל פלפס כמובן, וזהב אוסטרלי אחד- איאן ת'ורפ, ושחיין אחד מזימבבואה לקח מדליית כסף אחת.)כמו כן ראיתי משחק כדור מים בין נבחרות יוון וקזחסטן. משחק סופטבול בין נבחרות יוון ואיטליה. סייף: צרפת נגד איטליה. ג'ודו: רוסיה דרום קוריאה. הרמת משקולות: טורקיה, צפון קוריאה, סין, פולין, בולגריה. התעמלות: רומניה, סין, ארה"ב, רוסיה, גרמניה. קפיצה למים זוגות(נשים): סין, רוסיה, קנדה, אוסטרליה, מקסיקו, גרמניה, ארה"ב ויוון. (סין, רוסיה וקנדה זכו במדליות). וקפיצה למים זוגות גברים: סין, רוסיה, ארה"ב, קובה, בריטניה, גרמניה, יוון ואוסטרליה. ה"לובי" הוא בעצם מסדרון בין החדרים. אז לדוג' מי שצריך לעשות כביסה צריך לעבור עם שק מלא בגדים מלוכלכים בין הכיסאות הצפופים של כל אלה שרואים טלוויזיה. השפה השולטת פה היא אנגלית.

מתחיל להיות מאוחר. אני אלך לישון, מחר בבוקר אני צריך לנסוע למשחק כדורעף חופים. המשחק האולימפי הראשון שלי! למזלי יוון וישראל באותה שעה אז אין לי ג'ט-לג

אני חולק חדר של 5 מיטות יחד עם ארבעה ספרדים (שלושה בחורים ובחורה). המיטה שלי היא המיטה הכי קרובה לדלת ואני בקומה התחתונה של מיטת קומותיים. אין נעילת חדרים ויש ארונית קטנה לכל אחד. אני בקומה התחתונה של האכסניה (מתוך שלוש קומות). מהחלון בחדר רואים את רחוב דמראוס ואת המכולת השכונתית.



17/8/04 יום שלישי 08:45

כשקמתי היום בבוקר חיפשתי פינה להתפלל. לא נעים לי להיראות פה עם תפילין וטלית, לבד ליד כל הגויים. שמתי לב שאין כמעט אנשים ערים באכסניה בשעה כזו אז התפללתי בפינה במטבח. זה ר"ח אז אמרתי גם הלל ומוסף. אח"כ הכנתי לעצמי קפה ואכלתי אחד מהקורנפלקסים שהבאתי איתי. אחר כך התארגנתי ליציאה. אני יושב עכשיו באצטדיון של כדורעף חופים. כדי להגיע לפה לקחתי אוטובוס מתחנה שנמצאת חצי דקה הליכה מהאכסניה, ירדתי מהאוטובוס בכיכר סינטגמה ומשם לקחתי מטרו. הצלחתי ללכת לאיבוד כי עליתי על המטרו הלא נכון ונסעתי בכיוון ההפוך מהכיוון שהייתי צריך. אז חזרתי עם מטרו אחר והגעתי מתישהו לתחנת טראם (tram - זה מין רכבת חשמלית וזה הגרסה האתונאית לרכבת פרברים, אין כאלה בארץ). ירדתי בתחנת הטראם הכי קרובה לאצטדיון ונכנסתי. התיישבתי הכי קרוב שיכולתי למגרש ותפסתי עמדת צילום נוחה. יש כאן אוירה מחשמלת. אי אפשר לתאר את האווירה פה. יש כאן אנשים מכל העולם שבאו לעודד את הקבוצות שלהם והרבה כמוני שבאו לעודד את כולם... ברקע יש מוזיקה קיצבית, מוזיקת חוף. היה מקודם שיר שזיהיתי מהפסקול של הסרט שרק. בעוד כמה דקות המשחק הראשון מתחיל. הוא יהיה בין נבחרות שוויץ וספרד. האווירה משגעת. יושבים לידי אנשים מכל מיני מדינות. ממרומי היציע אפשר לראות את הפרברים הדרומיים של אתונה והסתכלתי בכיוון מרכז העיר ויכולתי לזהות (עם המשקפת) את האקרופוליס שבקושי רואים אבל אפשר לזהות. אז זהו, החלום מתגשם. אני פה ואני לא מאמין.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #8  
ישן 05-06-2010, 21:06
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

17/8/04 יום שלישי 10:30

איזה פאדיחה!!! לפני כמה דקות ניגשו אלי שני אנשי ביטחון יווניים והתחילו לשאול אותי שאלות. אח"כ הם לקחו אותי הצידה כדי לערוך "בדיקה ביטחונית". הם הוציאו את כל הדברים שלי מהתיק וערכו בדיקה ביטחונית מזה קפדנית, הם הוציאו לי את המצלמה מהנרתיק ורוקנו את כל התיק. הם אפילו ביקשו שאני אוריד את הכובע. את הכיפה הם לא הורידו... אפילו את הפאוץ' הנסתר שלי אני הורדתי ופתחתי את כל התאים. הם עברו על הכל! בסוף הם שחררו אותי והתנצלו. כנראה שהם עושים בדיקה מדגמית או משהו. מבחינת הבדיקה הם היו מקצועניים ממש ואני חושב שאני שיתפתי איתם פעולה כמו שצריך. קיבלתי את ההתנצלות שלהם בהבנה ואח"כ עוד נשארתי לדבר איתם על כל מיני דברים. וגם אמרתי להם שאני מבין את הקטע של הבדיקה ושגם אני בצבא הישראלי הייתי בודק אנשים. טוב, נו זה חלק מהחוויה האולימפית לא?

בקיצור אנחנו עכשיו לקראת הסוף של המשחק השני. בין יפן לצ'כיה. המשחק הראשון שהיה בין ספרד ושוויץ נגמר 2-1 לטובת הספרדים. צ'כיה בהובלה עכשיו ואני חושב שהם ינצחו 2-0. לפחות כך זה נראה עכשיו. בינתיים הקהל כאן (ואני בתוכו) מזה נהנים. יש כאן אנשים שמנופפים דגלים מכל מיני מדינות. יש כאן קבוצת אוהדים מגרמניה שממש רוקדים כאן ביציע. ממש חגיגה. הכרוז גם נהנה. הוא מקפיץ את הקהל. מדי פעם באמצע המשחק הוא מכריז פתאום (באנגלית) "מי כאן מיפן?" וכל היפנים ביציע קופצים. ואח"כ הוא שואל: "מי כאן מצ'כיה?" וכל הצ'כים ביציע קופצים. ובסוף הוא שואל "מי משאר הארצות?" וכל הקהל באטרף.

היה מקודם את השיר ymca וכל הקהל (רובם פה צעירים בני 20-30) רוקד את הymca לפי הקצב. מגניב. הכרוז הזה ממש אינטרקטיבי. יש את השיר that’s the way I like it אז הכרוז אמר ליציע הימני שכשיש את המילים That’s the way שהיציע הימין יקום וישיר את המילים וכשיש את המילים aha aha היציע האמצעי יקום ויגיד את המילים. וכשיש את המילים I like it הקהל ביציע המרכזי יקום ויגיד את המילים. ובינתיים יש כאן גם משחק כדורעף חופים שמתנהל לו. רוב השירים כאן הם באנגלית. שירי mtv וכאלה. ממש כייף פה.



17/8/04 יום שלישי 16:00

הגרמנים הפסידו לצרפת במשחק השלישי 2-1 וקובה ניצחה את דרום אפריקה במשחק האחרון. בסוף המשחק הרביעי והאחרון יצאתי מהאצטדיון עם כולם ופשוט זרמתי עם האנשים עד שהגענו לתחנת הטראם. נסעתי חזרה לכיוון מרכז העיר והחלטתי לנסות להגיע למסעדה הכשרה של חב"ד. התחלתי להיות קצת רעב. לא אכלתי כלום מהבוקר. שתיתי קולה. בקבוק קולה עולה בין 90 סנט ליורו. וחם פה נורא. יצאתי מתחנת המטרו אמוניה והתחלתי ללכת לכיוון הרח' לפי המפה שלי. אחרי חמש דקות הליכה מצאתי את רחוב מרני אבל היה שם בית מגורים וזה בכלל לא נראה כמו בית חב"ד או מסעדה. אז התקשרתי לרב מנדל (הרב של חב"ד והיה לי את מס' הטלפון שלו ויצרתי איתו אפילו קשר עוד לפני שבאתי לאתונה) והוא אמר לי שהמסעדה נמצאת בכלל ברחוב נורמני. (מרני נשמע כמו נורמני לא?) הוא הסביר לי איך להגיע והייתי צריך לחזור לתחנת אמוניה ולקחת מטרו לכיכר מונסטרקי. הבטן התחילה לקרקר. מכיכר מונסטרקי שתי דקות הליכה והופ! מצאתי את המסעדה הכשרה. מסעדה בשרית מאוד יפה, מאוד נחמדה, אווירה נחמדה ואפילו דיברתי עם המלצרית בעברית! הזמנתי סובלאקי (זה כמו שיפודים) ברוטב ליים (כמו ספרייט) וצ'יפס. ואוזו. (המשקה הלאומי של יוון). לקח זמן עד שהאוכל היה מוכן אבל היה שווה לחכות כי זה היה מזה טעים. לפני שהגעתי לאתונה לא חשבתי שיהיה לי הזדמנות לאכול כאן בשר. האוזו עשה לי קצת סחרחורת.

במסעדה פגשתי גם את נחמה, אשתו של הרב מנדל ודיברנו על שבת, ובסוף החלטתי להזמין שתי ארוחות בשריות לשבת (20 יורו לארוחה כולל חלות). במסעדה יש גם טלוויזיה אז ראיתי תוך כדי גם תחרות קליעה למטרה ברובה אויר. המנצח היה מישהו מארצות ערב המאוחדות. לאן שאני לא הולך יש אולימפיאדה איזה כייף!

אח"כ הלכתי והסתובבתי בפלאקה. מהמם. הפלאקה זה מין שוק וזה מזכיר לי את השוק בעיר העתיקה בירושלים או בעכו. היה ממש נחמד ורגוע להסתובב שם ולחפש מזכרות. כשנמאס לי אז התחלתי ללכת לתחנת המטרו מונסטרקי. לקחתי משם מטרו לתחנת סינטגמה. שחכתי לציין אבל מישהו פה אמר לי שמי שיש לו כרטיס כניסה לענף אולימפי מקבל נסיעות חינם בתחבורה ציבורית לאותו יום ואני הרי נסעתי לכדורעף חופים אז כל הנסיעות שלי היום הם חינם. נסעתי באוטובוס מהאכסניה ומשם מטרו וטראם לאצטדיון ומשם טראם ומטרו לאמוניה ומטרו למונסטרקי ומטרו לסינטגמה וכל זה בחינם!

אחרי שירדתי בתחנת המטרו בכיכר סינטגמה הלכתי קצת ברגל דרך הגנים הלאומיים שנמצא מאחורי הפרלמנט. התיישבתי על ספסל ושם אני יושב עכשיו וכותב. ואיזה שקט. ביקשתי ממישהו שיצלם אותי ומישהי מבוגרת עצרה וצילמה אותי פה. האנגלית שלה טובה ומסתבר שהיא מארה"ב וזה נחמד לפגוש מישהו כאן שיודע לדבר אנגלית כמו שצריך ולא אנגלית מזויפת ועילגת של רוב האנשים שפגשתי בינתיים. אה דרך אגב, בכיכר מונסטרקי שמעתי כמה אנשים מדברים בעברית אז דיברתי איתם קצת. הם מרעננה והרצליה. זהו לבנתיים. עכשיו אני אחזור ברגל לאכסניה וזה לא אמור לקחת לי יותר מעשר דקות.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #10  
ישן 07-06-2010, 12:15
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

18/8/04 יום רביעי 07:50

אני יושב עכשיו ברכבת בין עירונית שתיקח אותי לתביי (thiva) קמתי בבקר צחצחתי שיניים, התפללתי איפה שהתפללתי אתמול, ז"א בפינה של המטבח, התארגנתי ויצאתי מהאכסניה בסביבות שבע בבוקר. היום קמתי מוקדם כדי להספיק כמה שיותר. היום אני לוקח פסק זמן מהאולימפיאדה שרק התחילה, כדי לראות קצת את יוון. אני מתכוון לנסוע לדלפי לראות את שרידי העיר העתיקה ואת מקדש אפולו. בדרך אני עוצר בתביי, העיר שבו הרקולס גדל ובמקרה זו גם העיר שבו אדיפוס המלך המפורסם שלט. מתביי אני אקח רכבת לכפר בשם ליוואדיה ומשם אוטובוס לכפר נוסף בשם אראכובה ומשם לדלפי. השאיפה שלי זה להגיע לדלפי בשעות הצהרים ולחזור באוטובוס ישיר מדלפי לאתונה (נסיעה באוטובוס ישיר זה שלוש, שלוש וחצי שעות).

לקחתי אוטובוס לאצטדיון פנטינייקו ומשם הלכתי ברגל לכיכר סינטגמה. לאן שאני רוצה להגיע, תחנת המטרו בסינטגמה זהו נקודת ההתחלה הקרובה ביותר מהאכסניה שלי. יכולתי לקחת אוטובוס ישר לכיכר אבל רציתי לראות שוב את הגנים הלאומיים אז ירדתי באיצטדיון. זה הליכה של חמש עד עשר דקות דרך הגנים הלאומיים. בדרך ראיתי כמה אנשי צבא יוונים עם מדים מנומרים ונשק שלא זיהיתי והתביישתי לשאול. כמו כן ראיתי כמה אנשי המשמר של הפרלמנט לובשים בגדי צבא יוון העתיקה עם סוג מוזר של חצאיות וגרביים מצחיקות. היה בדיוק החלפת משמרת אז ראיתי אותם עושים את הצעדה המסורתית שלהם מסביב לפרלמנט. לכלי הנשק שלהם יש חרב או כידון או משהו כזה. הזכיר לי קצת את סכין הפלסים שניתן להרכיב על הנשק הישראלי.

מכיכר סינטגמה לקחתי מטרו לתחנת הרכבת הבין עירונית ועכשיו אנחנו בהתחלת נסיעה לכיוון תביי. בניגוד לאתמול, היום אני משלם כסף מלא בנסיעות שלי. עוד לא ראיתי מישהו בודק כרטיסים באף אחד מהרכבות ואוטובוסים שהייתי עליהם. שלשום אמר לי מישהו ממקסיקו שבדקו אותו ולא היה לו כרטיס והוא היה צריך לשלם קנס של 40 יורו.

אתמול כשחזרתי מהמסעדה הכשרה לאכסניה שלי התקלחתי. המקלחות הם חינם אבל מי שרוצה מים חמים משלם 50 סנט בשביל מים חמים לשבע דקות. יש מכשיר כזה בתוך חדר השירותים ששמים בו מטבע של חמישים סנט (חצי יורו) ואז נורה קטנה נדלקת ויש מים חמים. אחרי שבע דקות הנורה נכבית ונגמרים המים החמים (בדוק!). אחרי שיצאתי מהמקלחת רענן, ישבתי לראות טלוויזיה בלובי של האכסניה. בהתחלה היה משחק כדור נוצה בין זוג גרמני לזוג מדנמרק. היה התעמלות שבו מתעמלת סינית נפלה מהקורה ונחתה על הפרצוף וכולנו במלון צחקנו עליה. ראינו גם שחיה גברים. מייקל פלפס שוב זכה במדליית זהב. וגם שחיה של נשים. ראינו עוד קצת התעמלות ואז בשעה 22:00 היה משחק כדורסל בין ארה"ב ליוון. הלובי שלנו התמלא וכולנו, צופים מכל ארצות תבל, ישבנו וראינו את המשחק. בהתחלה רובנו עודדו את נבחרת ארה"ב אבל תוך כדי משחק עברנו לעודד את יוון, גם בגלל שהם נבחרת פחות מוכרת וגם בגלל שהם המארחים אבל בעיקר בגלל שהאמריקאים שיחקו גרוע. בסוף האמריקאים ניצחו למרות שהם שיחקו גרוע ביותר ולא הגיע להם לנצח. היו כמה אנשים שמתאכסנים באכסניה שלי שהלכו למשחק.

חזרה לעכשיו, אנחנו לאט לאט עוזבים את פרבריה הצפוניים של אתונה רבתי, כמות הבתים הולך וקטן, אין לי מושג כמה זמן בדיוק ניקח עד שנגיע לתביי, בטח שעה, שעה וחצי. כשנכנסתי לרכבת התיישבתי ואז גיליתי שזה מקומות שמורים אז מישהו בא ואמר לי (ביוונית) שהתיישבתי בכיסא שלו, אמרתי סליחה באנגלית והוא אפילו עזר לי והכווין אותי לכסא שלי. ישבה שם מישהי אז הראיתי לה את הכרטיס שלי והיא קמה והתיישבה במקום אחר. בארץ זה לא היה עובד ככה.



18/8/04יום רביעי 08:15
עדיין על הרכבת מאתונה לתביי, רציתי רק להוסיף שהיה לי משעמם לשבת אז הסתובבתי קצת ברכבת, יש כאן קרון מיוחד שהפכו אותו לבר. מוכרים שם שתייה ופיצוחים ואנשים יושבים שם על כסאות כמו בבר רגיל ומעשנים. אסור כנראה לעשן בשאר הרכבת אבל הקרון זה היה מלא במעשנים. החלונות בקרון הזה היו פתוחים. בהתחלה חשבתי שהנסיעה שלי ארוכה אבל מישהו פה אמר לי שהרכבת הזו נוסעת בעיקרון עד סלוניקי שזה אחד עשרה שעות!!! נסיעה מאתונה. יש גם תאי שינה בקרונות מסוימים. קניתי לי פה בקבוק קולה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #11  
ישן 07-06-2010, 18:13
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

16/8/04 יום רביעי 11:15

עכשיו אני על הרכבת מתביי לליוואדיה. בינתיים הכל הולך לפי התכנון מבחינת לוח זמנים. כשירדתי בתחנת הרכבת בתביי שאלתי בקופה מה התדירות של הרכבות ויש מספיק רכבות אז לא דאגתי לפקשש את הלו"ז שלי. הסתובבתי בתביי. תביי היא עיר (כפר) מאוד פסטורלית, ממש כמו הכפרים הנידחים האלה שרואים בסרטים. בניגוד לאתונה שמנסה לקדם את פני העולם במיוחד בשביל האולימפיאדה, כאן אני נתקל כמעט תשעים אחוז יוונית אוטנטית. נראה כי תביי המודרנית נמצאת בשלוחות של גבעה כי תחנת הרכבת נמצאת למטה וצריך לטפס ולזגזג דרך השבילים כדי להגיע למרכז הכפר. רציתי לראות את השרידים של העיר העתיקה אבל נאמר לי שלא נשאר כמעט כלום בעיקר בגלל עומס של תיירות בלתי ממוסדת שגרם להרס רב ול"גניבת" ממצאים וכו. אז בסוף החלטתי ללכת למוזיאון העירוני ולראות שם מוצגים שנלקחו מאתר החפירות של העיר העתיקה. המוצגים חולקו לפי תקופות, תקופת הרומאים, ביזנטים, נוצריים, וכו. וכמובן מוצגים שכביכול מאמתים את המיתולוגיה היוונית כדוגמת פסל של הרקולס ושרידים של פסלי אלים שונים. בכניסה למוזיאון נתנו לי מפה חינם של הכפר ובו רשימת חנויות. נראה לי שאנשי תביי מאוד נינוחים ושקטים. בלי דאגות של העולם החיצון. מצאתי שתי פיצריות אבל שתיהן היו סגורות. חבל. טוב, נו, גם ככה לא הייתי קונה שם בגלל הכשרות. קניתי מזכרות. ובקבוק קולה.

אני מסתכל מהחלון של הרכבת ואני רואה הרים גבוהים. הנמוכים ביניהם מזכירים לי את הרי הגליל בגובה. בכלל, ההרים כאן, גם בסוג האדמה, מזכירה לי את צפון הארץ ואפילו את דרום לבנון. כן, ההרים האלה בהחלט מזכירים לי את הרי הלבנון. הנוף כאן מקסים, מהמם, עוצר נשימה! לאורך הדרך אפשר לראות גם בתים פזורים פה ושם, כפר קטן תחנות דלק, מבנה תעשיה נידח. והמון ירוק. והתחנה הבאה שלי, ליוואדיה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #12  
ישן 09-06-2010, 17:53
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"



<H1 dir=rtl style="MARGIN: 0cm 0cm 0pt"> 18/8/04 יום רביעי 12:45


אני מחכה עכשיו בתחנת האוטובוס בליוואדיה. פגשתי כאן כמה חברה נחמדים מקנדה. בחור ושתי בחורות. הם נסעו ברכבת מאתונה לפה, ומפה הם ממשיכים לדלפי. אני אעלה איתם כאן על האוטובוס אבל אני יורד באראכובה. בינתיים ההתרשמות שלי מליוואדיה היא כזו: מאוד מזכיר לי עיירות פיתוח כמו ערד או דימונה. האוויר כאן די נקי והרחובות לא מלוכלכים מדי. בעצם הרחובות פה מזכירים לי גם רחובות ראשיים במקומות כמו גדרה או יבנה.

כשירדתי מהרכבת בליוואדיה, גיליתי לתדהמתי שהתחנה נמצאת 7 ק"מ מהעיר עצמה. הבחורה בדלפק בתחנה אמרה לי שיש אוטובוס (חינם) שלוקח מהתחנה, לעיר. אז עליתי על האוטובוס שהיה שם. שם גם פגשתי את הקנדים. האוטובוס היה ישן ומצ'וקמק וחיכיתי איזה חצי שעה סתם עד שיצאנו כי הנהג חיכה לרכבת שבא מהצפון. (מכיוון סלוניקי). כשהגענו סוף סוף לתוך העיר עצמה, חיפשתי קודם כל משהו לאכול ואח"כ תכננתי לחפש מקום שבו אני אוכל לברר איך מגיעים מפה לאראכובה. לפי התכנון שלי אני צריך לקחת מפה אוטובוס כי הרכבת לא מגיעה לאראכובה. מסעדות כשרות בטח שאין פה אז נכנסתי לחנות ירקות וקניתי מלפפון מזה ארוך. (עוד לא סיימתי לאכול אותו). המלפפון הזה באורך של אולי איזה 40 ס"מ. אני רציני! בשביל האיזון קניתי גם אגס. זה ובקבוק של קולה היה ארוחת צהרים שלי. אח"כ ביררתי את זמני הנסיעות. אנשים פה לא כל כך יכלו לעזור לי. רק אמרו לי איפה יש תחנה ושם אני נמצא. בזמן שהסתובבתי ראיתי שלטים שפרסמו חברות שיוט. כשהייתי באתונה, יואניס (המנהל הנחמד מהאכסניה באתונה) אמר לי שכדאי לי לקנות כרטיס למעבורת מראש כי יש עכשיו מזה עומס בגלל האולימפיאדה ומסתובבת שמועה שלא נותנים לתיירים להיכנס בכלל לנמל פיראוס אם אין להם כרטיס לאיזה מעבורת. יואניס גם נתן לי כרטיס ביקור של מישהו שהוא מכיר שיכול להשיג לי כרטיסים. אני אצטרך כרטיס למעבורת לספצס ליום שלישי הבא. לפי התכנון אני נשאר באתונה עד יום שלישי ואז אני אסע לספצס. אני אשאר שם יום וחצי ואז אני אחזור לאתונה דרך חצי האי פלופונסוס ומעבר קורניתוס. (באוטובוסים או ברכבת, מה שאני אחליט כשאני אגיע לשם). בקיצור, הנה אני נמצא בליוואדיה ואני רואה שלטים של כל מיני חברות של מעבורות ואוניות. אז נכנסתי וקניתי כרטיס למעבורת ליום שלישי בבוקר, בחברת הדולפין המעופף.(Flying dolphin). אז עכשיו כמו שאמרתי,אני יושב בתחנה ומחכה לאוטובוס. הקנדים פה לידי. הכל רגוע ונחמד.
ומילה אחת על ספצס: מדובר באי קטן, מיושב, מקבוצת האיים הסרוניים. האי רחוק מאתונה 2-3 שעות. זה אי וזה קרוב וזה זול. נחיה ונראה.
</H1>
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #13  
ישן 11-06-2010, 06:56
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

16/8/04 יום רביעי 13:30

אראכובה. בדרך לכאן החלטתי שפה זה המקום לקנות לאנשים מזכרות. אסור לי לשכוח אף אחד מהמשפחה: האשה, הילדים, אח, אחות, הורים, חם-חמות ואחיין.

הדרך לאראכובה הייתה מהממת. יש כאן נוף משגע. בדרך לפה ראיתי הרים שאני חושב שהם יותר גבוהים מהחרמון. אני צריך לבדוק מתישהו את הגובה שלהם. אולי אני אשאל אחר כך את יואניס. מאוד שקט פה. אז אני יושב פה באיזה טברנה ממול לתחנת האוטובוס שייקח אותי לדלפי. זה לא כשר פה אז הזמנתי קולה. אלא מה? זה כזה מגניב שבינתיים הכל פשוט הולך לפי התכנית. תביי, ליוואדיה, אראכובה ובעוד שעה וחצי יש לי אוטובוס לדלפי. זה אמור להיות נסיעה קצרה של עשר דקות מקסימום רבע שעה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #14  
ישן 22-06-2010, 07:06
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

16/8/04 יום רביעי 22:50

לילה. חזרה באכסניה. חזרתי בשלום מדלפי. אז מה עשיתי היום? נסעתי לתביי, ליוואדיה, אראכובה ודלפי בדיוק לפי התכנית. אני לא מאמין שנסעתי היום עד דלפי וחזרתי. אני שפוך מעייפות, מחר אני צריך לקום מוקדם ולנסוע לג'ודו. לראות את אריק זאבי.

די התאכזבתי מאראכובה. זה היה אמור להיות שוק פרוות ענק. כולם מהללים את השוק של אראכובה. אז או שאני פשוט לא מצאתי את השוק או אני לא יודע מה כי אני הסתובבתי שם ולא מצאתי שום דבר מעניין. כשירדתי מהאוטובוס באראכובה, נכנסתי לכל מיני חנויות שהיו שם באזור. מצאתי חנות אחת שמכרו כל מיני שטיחים ומזכרות. הזכיר לי את החנויות של העיר העתיקה בירושלים. היו שם דברים מהממים אבל לא היה לי כסף מיותר בשביל דברים כאלה. מצאתי שם שטיח מהמם שעשוי מפרווה של שועל. 250 יורו! היו שם דברים יפים. בסוף החלטתי לקנות שני שטיחים יפים. הסתובבתי עוד קצת ברחובות אראכובה ונכנסתי לקיוסק כדי לקנות עוד בקבוק קולה. (כבר ציינתי שחם פה חבל"ז והקולה הזאת ממש ממכרת?) היה איתי את הרשימה של מאכלים כשרים והסתכלתי על המדף עם הממתקים. פתאום ראיתי ממתק מוכר (mars) הסתכלתי עליו לראות אולי יהיה כתוב עליו כשר, ואז לתדהמתי הרבה, לא רק שזה כשר אלא היה שם רשימת רכיבים ופרטי ייצור בעברית. מסתבר שהחברה שמייצרת אותם עושה מהדורה מיוחדת למזרח התיכון ומישהו יכול לבדוק את המארס בארץ, והוא יגלה שיש עליו רשימת רכיבים וכו' בעברית וביוונית! אז כמובן שקניתי לי אחד וזה היה טעים.

וגם כשחיכיתי לאוטובוס שהיה אמור להגיע בשלוש, חיכיתי וחיכיתי והאוטובוס לא בא. ניסיתי אפילו לתפוס טרמפים המרחק בין אראכובה לדלפי הוא בדיוק 10 ק"מ אבל אף אחד לא עצר לי! לידי בתחנה הייתה מישהי, כנראה מקומית והיה נדמה לי שהיא די מרוגזת כמוני על זה שאין אוטובוס. בסוף היא הזמינה מונית והיא הציעה לי להצטרף אליה. הנהג שהיה גם מקומי, הציע לי טרמפ במונית. אז ירדתי כעבור 10 ק"מ בכניסה לדלפי וזה היה בסביבות רבע לארבע. והנסיעה היתה חינם. חינם ממונית, זה לא קרה לי אף פעם בארץ.

הדבר הראשון שעשיתי בדלפי זה שחיפשתי את תחנת האוטובוסים כדי לברר נסיעות חזרה לאתונה. האחראי שם אמר לי שיש אוטובוס ב18:00 וב 21:00. זה שלוש וחצי שעות נסיעה אז החלטתי לקחת את האוטובוס של 18:00 וגם קניתי כרטיס מראש. וזה אומר שהיה לי שעתיים למצוא ולהיות בעתיקות של דלפי. (הרי באתי עד לכאן רק כדי לראות את העתיקות של דלפי).

הכניסה לחורבות דלפי העתיקה היו בערך 20 דקות הליכה מתחנת האוטובוס. זה היה כמו מצדה כזה. כמו כל מקום שיש בו הרבה עתיקות. בכניסה נתנו לי פרוספקט של החורבות עם הסברים וככה יכולתי לדעת מה זה מה. היו כמה דברים שדיברו אליי במיוחד. אחד מהם היה מקדש אפולון המפורסם. משם גם התקשרתי לאשתי להגיד לה שלום. הזמן קצת דחק אבל לא יותר מידי. יכולתי ללכת בנחת, ברוגע, ולראות את כל מה שרציתי. כשנמאס לי, התחלתי ללכת חזרה לעיר. העיר דלפי בנויה כך שיש שתי רחובות עיקריים מקבילים, כששניהם רחובות חד סיתריים. העיר הזו מונה כאלפיים תושבים. רובם חיים מתיירות ומחנויות מזכרות. נכנסתי לחנות הראשונה שראיתי כדי לקנות מתנות לכולם. פתאום המוכרת שואלת אותי באנגלית, מאיפה אני בישראל? שאלתי אותה איך היא יודעת שאני בכלל מישראל? היא אמרה לי שהיא יהודיה והיא קוראת עברית. לבשתי באותו זמן את החולצה שלי מהמכבייה והיה עליו לוגו וכיתובית בעברית. היא סיפרה לי שהיא יהודיה מדרום אפריקה והיא ובעלה עברו לגור ביוון. מאתונה הם עברו לדלפי ושם הם פתחו חנות. קניתי אצלה כמה דברים (כולל את הדיסק של זורבה היוני). משם המשכתי ללכת לכיוון התחנה כשמידי פעם אני נכנס לאיזה חנות. קניתי גם עוד בקבוק קולה.

הגעתי לתחנה ברבע לשש. האוטובוס איחר בעשרים דקות והפעם היו איתי בתחנה יותר מעשרה אנשים. כשהאוטובוס הגיעה סופסוף עליתי וראיתי שהאוטובוס כמעט מלא (הוא בא מעוד כמה כפרים בדרך כנראה). לי היה איפה לשבת אבל לא כל מי שעלה איתי ישב. היה עדיין אור יום וראיתי נופים משגעים ומהממים. זה כמו לנסוע בתוך חלום. בדרך האוטובוס עצר באראכובה המאכזבת וליוואדיה המוזרה (אבל לא דרך תביי הפסטורלית). האוטובוס גם עצר אחרי איזה שעה וחצי שעתיים (חצי דרך?) באיזה חור באמצע שום מקום. כולם ירדו לעשר דקות הפסקה להתרעננות (כולל הנהג). כשעליתי בחזרה לאוטובוס ראיתי שיש הרבה פחות אנשים ממקודם. כנראה הרבה ירדו באראכובה ובליוואדיה. גם פגשתי באוטובוס שני אמריקאים (אחים) ששיחקו קלפים באוטובוס אז הצטרפתי אליהם ושיחקנו קלפים כל הדרך לאתונה. גם כשהחשיך ובקושי יכולנו לראות את הקלפים.

כשנכנסנו לאתונה היה חושך. ירדתי באיזה מקום שהיה בו תחנת מטרו. יכולתי להישאר באוטובוס ולנסוע עד מרכז העיר אבל העדפתי את המטרו כי הוא יותר מהיר.נסעתי במטרו עד כיכר סינטגמה והלכתי ברגל לאכסניה. מסתבר שסוגרים את הגנים הלאומיים בלילה (כנראה בגלל פשיעה וכאלה) אז הלכתי מסביב. הגעתי לאכסניה בסביבות עשר בלילה. הספקתי לראות בטלוויזיה בלובי חלק ממשחק כדורגל. מרוב עייפות לא שמתי לב מי משחק. ראיתי גם סייף (שני איטלקים, אחד נגד השני) וכדורעף חופים (אוסטרליה-גרמניה).

זהו אני שפוך. לילה טוב. מחר-ג'ודו.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #15  
ישן 01-07-2010, 17:29
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"



19/8/04 יום חמישי 6:45

כשהתכוננתי לטיול שלי לאתונה, קניתי מראש כרטיס לראות את שלב הגמר של הג'ודו בתקווה שאם אריק זאבי יעלה לגמרים אני אראה אותו מקבל מדליה. אבל לא חשבתי בכלל לקנות כרטיס למוקדמות. כך יצא שהיום בבוקר אני אהיה משועמם עד מוות בזמן שאריק זאבי מתחרה במוקדמות ואין לי אפילו דרך לדעת אם הוא יעלה בכלל לגמרים. ואם הוא לא יעלה? אז אני תקוע פה באתונה עם כרטיס לגמרים בג'ודו שאני אפילו לא ארצה לראות. היום חשבתי על זה קצת והחלטתי שאין סיבה שאני לא אסע הבוקר למוקדמות ואולי אני אצליח לקנות כרטיס בנקודת המכירה מחוץ לאולם. (בכל אולם ואצטדיון אולימפי אפשר לקנות כרטיסים לכל התחרויות). ואולי נגמרו להם כבר הכרטיסים ואני אצטרך לשלם יותר כדי לקנות כרטיס בספסרות. אז מה. ננסה. אני עוד מעט מסיים את הקפה שלי ואז אני אצא לי לדרכי לכיוון אולם הג'ודו. כתוב לי על הכרטיס שזה בשכונת אנו ליאוסה (ano liossa). אז אני צריך לקחת מטרו לאן שהו ומשם באוטובוס מיוחד של האולימפיאדה (נסיעה חינם כמובן) לאולם. לפי התכנון אני אהיה שם במוקדמות לעודד אותו ואם הוא יעלה לגמרים אז אני אשאר גם לגמרים. אם לא אז אני אחזור לכאן בצהריים ואחפש משהו אחר לעשות היום. בתקווה כמובן שאני אצליח להיכנס למוקדמות. אף אחד כאן לא נוסע איתי מכאן לג'ודו אבל יש כמה חברה (מאוסטרליה ומאנגליה) מהאכסניה שלי שיסעו איתי עד תחנת המטרו כי הם נוסעים היום לצפות בכדורעף חופים.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #16  
ישן 02-07-2010, 16:33
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

19/8/04 יום חמישי 14:30
אני יושב במחוץ לאולם הג'ודו מיד אחרי שנגמרו המוקדמות וב16:30 יתחילו הגמרים. קשה לי להעלות בכתב את כל מה שקרה לי היום בינתיים אבל בקצב הזה יכול להיות שנראה מדליה באופק. אם נראה מדליה אז זה רק ארד. ואני אסביר אבל אח"כ. נתחיל מההתחלה. כדי להגיע לאולם הג'ודו, הייתי צריך לקחת אוטובוס מיוחד מתחנת המטרו כפי שאמרתי מקודם. באוטובוס התיישבה לידי מישהי מיפן. מהשיחה איתה מסתבר שהיא מדריכת טיולים של יפנים באתונה והיא מובילה קבוצה של מעודדים יפנים לאולם הג'ודו. זה אומר שיש לי עם מי לפטפט עד פתח הכניסה לאולם...
איחלנו הצלחה אחד לשניה. דיברנו כמובן באנגלית. הג'ודוקה (מה לעשות ככה קוראים לזה) שלהם, אינויי, מועמד שלהם לזהב ולפי התחזיות וההימורים הוא אמור היה לפגוש את אריק זאבי שלנו בגמר. בקרב על הזהב. וכולם מדברים על זה שזה הולך להיות קרב ענק. הנסיעה עצמה היתה מעניינת. כשירדתי מהאוטובוס התחלתי ללכת למתחם של הג'ודו, ניגשו אלי כמה ספסרים שניסו למכור לי כרטיסים. מישהי שם הציעה לי כרטיס של 25 יורו והיא מכרה לי אותו ב20 יורו! ואפילו לא התמקחתי איתה על המחיר. אז יופי יש לי כרטיס לג'ודו. אם מקודם דאגתי שלא אראה את המוקדמות אז עכשיו יש לי כרטיס.
נכנסתי לאולם. הייתי בשוק מהאולם הענקי הזה. מסביב מתנוססים דגלי העולם. האולם היה פחות או יותר ריק כי זה עוד מוקדם אבל התחילו לזרום פנימה אנשים. בהתחלה לא ראיתי בכלל ישראלים אבל עם הזמן באו ישראלים עם הדגלים שלנו ועם העברית. אני באתונה שלושה ימים וכבר מתגעגע לשפה הזו. ראיתי שמתחילה להיווצר דבוקה של ישראלים באזור אחד של האולם אז הצטרפתי אליהם למרות שבהתחלה רציתי לשבת בכיסא שלי שהיה בדיוק תחת הדגלים של איראן ועיראק. איזה מגניב. ובכלל זה היה מזה מגניב לשבת שם ולדבר בעברית. הקרבות החלו. אינויי היפני נכנס לאולם והיה אטרף מהכיוון של האוהדים היפנים. וכשאריק נכנס לזירה להתחרות בקרב הראשון שלו נגד ברזילאי בשם סבינו, כל הישראלים היו על הרגליים וצעקו "אל-אל-ישראל" וגם "אריק מלך ישראל" וכל מיני סיסמאות כאלה. הקרב היה מותח ובסוף אריק ניצח! איזה שמחה איזה אקסטזה. הקרב השני שלו היה נגד ג'ודוקה איטלקי. מישל מונטי קוראים לו. ושוב עודדנו אותו. האיטלקי היה בהובלה אבל עם פחות מדקה לסיום אריק עשה לו איפון וניצח!!! והפעם היינו עוד פעם באקסטזה וצעקנו סיסמאות ו"אל-אל ישראל" בינתיים גם אינויי ניצח בקרבות שלו והכל הולך לפי התחזית.
היו כמה קרבות מעניינים שלא קשורים לאריק זאבי אבל היה כיף לקחת בהם חלק. היה קרב בין ג'ודוקה מארה"ב לבין ג'ודוקה מסוריה. אז באופן ספונטני התחלנו לעודד את האמריקאי ולצעוק "מלחמה-מלחמה" אל עבר הסורי. נפנפנו לו מול הפרצוף את הדגלים שלנו. האמריקאי ניצח. היה גם קרב בין איראני לרוסי. פה היינו יותר מעצבנים כי לא רק שצעקנו לאיראני "אל-אל-ישראל" אלא גם "עודדנו" את האיראני בזה שצעקנו "איראן-איראן" וזה היה כל כך מתוק ומעצבן לראות קבוצה (די גדולה ורעשנית) של ישראלים מעודדים לכאורה את הג'ודוקה האיראני ומנופפים לו את דגלי ישראל. אוי כמה שאנחנו רעים אבל הגיע לו, בטח אחרי מה שאיראן עשו לנו ביום ראשון. תזכורת למי ששכח: ביום ראשון היה ג'ודוקה איראני שהוגרל לקרב נגד ג'ודוקה ישראלי בשם אודי ווקס. הנשיא האיראני אסר על הג'ודוקה שלו להתחרות נגד הישראלי והבטיח לו שאם הוא לא יתחרה הישראלי הוא יעניק לו פרס בשווי של הפרס שנותנים למדליסטים. ואז היו מלא כותרות בעיתונים ודיברו על הרוח והספורטיבית ועל אחוות עמים וניסו לגשר ולפשר ובסוף האיראני "נפסל" בשקילה לפני הקרבות וכך הוא הציל את עורו וחבל עליו. ספורטאי מתאמן במשך שנים להגיע לרגע הזה ואז להפסל בכוונה בגלל פוליטיקה. טוב בעיה שלהם. (וזה אומר שאודי אוטומטית העפיל לשלב הבא- והוא הפסיד בו אבל זה כבר סיפור אחר)
בקיצור אנחנו יושבים ומעודדים (בעצם עומדים וקופצים ומעודדים) את הג'ודוקה האיראני וצעקנו אליו "אודי-אודי" וכל מיני דברים כדי לעצבן. כמובן שגם הוא הפסיד.

אריק עלה על המזרון. בפעם השלישית. נגד יאנג סונג הו מדרום קוריאה. במקרה בזמן הקרב הזה הייתי למעלה ביציע העליון מחפש דגלים להצטלם ואנשים לפטפט איתם ולא רציתי להפסיד את הקרב שלו אז התיישבתי הכי קרוב שיכולתי באותו רגע. במקרה ישבתי ליד כמה מעודדים דרום קוריאנים. אריק היה בהובלה. ופחות מדקה לסיום הוא היה טיפ טיפה שאנן מידי וניסה לבצע תרגיל מיותר והופ! הקוריאני ניצל את הרגע ועשה לאריק איפון. וככה בשניה אחת אין מדליית זהב (או כסף.) המעודדים הישראלים היו בהלם. אריק זאבי היה בהלם. הקוריאנים לידי שמחו וצרחו אבל היתה דממת מוות מהדבוקה הישראלית. (הדבוקות- היו כמה נקודות עידוד ישראליות באולם)
החוקה של ג'ודו היא כזו שמי שמפסיד מחכה. אם זה שניצח אותו מפסיד גם, אז הוא עף מהטורניר. אם זה שניצח אותו מנצח גם בקרב הבא אז הוא עולה לבית ניחומים והוא יכול לזכות אם בכלל, רק במדליית ארד. אז לפי זה אריק לא יכול להגיע לגמר ולזכות במדליית זהב או כסף. הוא צריך לחכות שהקוריאני יתמודד שוב. אם הקוריאני מפסיד אריק עף מהטורניר. אם הקוריאני מנצח אז אריק מקבל עוד קרב אחד. (נגד זה שהקוריאני אמור לנצח). אם אריק מנצח בקרב ההוא אז הוא עולה לבית ניחומים עם סיכוי קלוש למדליית ארד. ארד בלבד. בערך באותו זמן שאריק זאבי הפסיד לקוריאני, גם אינויי היפני הפסיד וזה בכלל היה סנסציה. כשהקוריאני עלה שוב על המזרון אנחנו כמובן עודדנו אותו וצעקנו "קוראה-קוראה" והקוריאני עשה את העבודה שלו וניצח!!! אחרי כמה דקות אריק עלה למזרון להתחרות נגד פרנק מוסימה מקמרון וניצח! וזה אומר שאנחנו בגמרים. זה לא אומר שיש מדליה. יש לאריק עוד שני קרבות בשביל המדליה. בסוף הקרבות ביקשו מכולם לפנות את האולם לקראת תחילת הקרבות של הגמרים. אז יצאנו החוצה לשמש ופתאום שמתי לב כמה ישראלים יש פה. אולי חוץ מיפנים וקוריאנים אנחנו היינו הכי הרבה. יותר מהצרפתים ומהגרמנים ואפילו מהאמריקאים.
אז כמו שאמרתי. אני יושב עכשיו מחוץ לאולם הג'ודו ומחכה לתחילת הקרבות של שלב הגמר. מקווה שאריק ינצח. בשביל זה טסתי עד לפה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #17  
ישן 08-07-2010, 17:21
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

19/8/04 יום חמישי 22:00

אני יושב עכשיו במלון שלי. אכסניה מס 5 ברח דמראוס. מנסה לשחזר את השעות האחרונות שעברתי באולם אינו ליאוסה. העט רועד מההדים של קריאות "אל-אל-ישראל" ומהאקסטזה שהאוהדים הישראלים חוו היום.

נתחיל מזה שחזרנו לאולם אחרי הפסקה ארוכה בשמש הים תיכונית לוהטת של חודש אוגוסט. חזרתי עם שלל הצופים חזרה לאולם הג'ודו.
אינויי היפני עף מהטורניר אחרי שהפסיד פעמיים. גמר יפני-ישראלי לא יהיה. אריק שלנו עלה למזרון. אם הוא מפסיד הוא הולך הביתה (וגם חצי מהאוהדים שבאולם.) אם הוא מנצח הוא מתחרה פעם אחרונה על המדליה. אז אריק עולה מול כריסטיאן לה-מייר מצרפת. שמתי לב שיש עכשיו יותר ישראלים מאשר שהיו בבוקר. כנראה שהרבה חשבו כמוני לקנות רק כרטיסים לגמר.
זה נשמע לקוח מתוך סרט אבל הייתי צריך קצת להיות עם עצמי כי מבחינה רגשית זה התחיל להכות בי, עצם המעמד והכל. אז התיישבתי לי במקום אחר רחוק מהישראלים האחרים. והתחלתי לדבר עם שני אנשים שהיו שם. אחד מהם מעומאן והשני מקאטר! ביקשתי מהם לעודד איתי בשביל הישראלי. הסברתי להם שאנחנו לא זוכים כל כך הרבה במדליות וזה פעם בחיים. מי שהיה רואה את זה מהצד לא היה מאמין שהוא רואה מישהו מקטאר ומישהו מעומאן מעודדים מישהו מישראל. אבל זה בדיוק מה שקרה. והכי מוזר שזה גם עזר כי אריק ניצח!!! (ועוד פעם באיפון) אריק זכה לעלות לקרב על הארד. איזה צעקות. נראה כאילו כל האולם צועק ביחד בקול אחד "אל-אל-ישראל" וגם "הוא זהב הוא זהב הוא זהב". חזרתי לדבוקה הישראלית. זה נראה כמו פגישת מחזור. כולם שם מחבקים את כולם וצועקים ושמחים.

אריק זאבי עלה לקרב האחרון שלו. הקרב על מדליית ארד. הרגע הזה היה שווה לי כל הנסיעה לאתונה. אריק מתחרה נגד אלקו ואן דר גיסט מהולנד. מי שמנצח, זוכה בארד. דרך אגב ההולנדי הזה הוא זה שניצח והעיף את אינויי. אריק ואלקו נלחמים ואנחנו המעודדים מנסים לעודד ומתפללים שאריק ינצח. הקרב עצמו היה די משעמם. ומותח. שניהם קיבלו עונש טכני על פאסיביות ואז פתאום. איפון! אריק ניצח! יש מדליה!!!

רצתי ביציע מסביב לאולם עם הדגל שלי וצרחתי "אל-אל-ישראל" בפעם המיליון. איזה שמחה. איזה כייף. איזה חגיגה. איזה צרידות. אי אפשר לתאר.

היה עוד קרב אחד (הקרב על הזהב) בין הדרום קוריאני לבין ג'ודוקה מבלרוס. דווקא הבלרוסי ניצח אבל למי אכפת. ואז הכינו את האולם לטקס המדליות. הכניסו את הפודיום והקצו איזור לצלמים ממול. נכנסו אנשים שכל תפקידם זה לשים את הדגלים. היה שם את דגל ישראל וזה כמו להיות חלום. היינו באטרף. לפני כן היה טקס מדליות של ג'ודו לנשים. שכחתי לציין אבל במשך היום היו גם קרבות ג'ודו של נשים שבו מדליות הארד הלכו לאיטליה וקובה, הכסף לסין והזהב ליפן. כך שיצא לי לשמוע בשידור חי בפעם הראשונה בחיים שלי, המנון אולימפי. וזה היה של יפן ויש להם המנון חמוד וקליט שהספקתי לשכוח.. אחרי שהמדליסטיות יצאו, הכניסו את המדליסטים ואריק זאבי בניהם. הוא וג'ודוקה נוסף (מגרמניה) זכו במדליית ארד. הכסף הלך כמובן לדרום קוריאני והזהב לבלרוסי. אריק קיבל מדליה וכל הזמן הזה אנחנו קופצים וצועקים ושמחים ופשוט אי אפשר לעצור אותנו. בסוף ביקשו שהקהל יקום (מה מישהו עוד ישב?) לכבד את ההמנון הבלרוסי. מיד כשזה נגמר אנחנו (הדבוקה המרכזית של הישראליים- ואני בתוכם כמובן), התחלנו לשיר באופן ספונטני את התקווה.

פספסנו את הזהב ואני קצת מאוכזב אבל זה היה גדול אבל לפחות יש ארד. מדליה אולימפית ראשונה שלי. וחבל שאני לא אזכה לראות עוד מדליות ישראליות כאן באתונה.

מה עוד? אה כן אני גם התראיינתי היום לעיתון usa today בעיקר בנושא של הצפיות למדליה אולימפית אבל המראיין שאל אותי גם בקשר למקרה האיראני מיום ראשון וניסיתי להסביר שמה שהאיראני עשה נוגד את הרוח האולימפית ושמצידינו כישראלים אין לנו בעיה להתחרות נגד אף אחד ושההפסד כולו שלהם.
אחרי כל השמחה והכל יצאתי עם כולם מהאולם.
חזרתי לכיכר מונסטרקי ושם צ'יפרתי את עצמי וחגגתי מדליה אולימפית במסעדת "כל טוב" של חב"ד. הזמנתי מנת סובלאקי שהיה טעים ושתיתי אוזו. משם חזרתי לאכסניה שלי. שלושת הספרדים והספרדיה שהיו איתי בחדר עזבו ובמקומם פגשתי שלושה ניוזילנדים. אמרו לי גם שיש אמריקאי אחד בחדר אבל עוד לא יצא לי לפגוש אותו. בכלל, האכסניה הזו מאכסנת אנשים מכל העולם מאוסטרליה וניו זילנד, מקוריאה ויפן וכמובן גרמניה, צרפת, אנגליה, ומדינות ארופאיות נוספות וכמובן כמובן, ארה"ב קנדה ואפילו מקסיקו.

אז אחרי יום כזה ארוך. יום שהייתי מגדיר אותו כ"יום אולימפי קלאסי" אני חייב קצת לישון, מחר יום שישי ואני אלך לראות משחק בייסבול. מה גם שהאוזו מתחיל לעלות לי לראש.

אה, דבר מצחיק נוסף שקרה לי היום באולם של הג'ודו. זה רק מראה כמה שאנחנו ישראליים. כשישבנו בדבוקה הישראלית, כמובן שרוב הישראלים שהיו איתי לא ישבו לפי המיקום של הכרטיס (כמוני למשל) ואז ניגש אלינו יפני אחד והצביע על הכרטיס שלו ועל הכסא שהיה תפוס ע"י ישראלי. אז היינו מנומסים אליו ועשינו לו מקום וככה ישב לו יפני אחד קטן ומבוהל בתוך קבוצה של ישראליים קופצניים ורעשניים. אחרי כמה דקות הוא הבין את הרמז והלך לחפש מקום אחר. ואחר כך בא עוד אחד. וככה כל כמה דקות בא מישהו (משום מה תמיד יפני) וביקש לשבת במקום שלו ועשינו לו מקום ואז הוא התייאש אחרי כמה דקות בקרב הישראליים. מגניב.
"אל-אל-ישראל"
לילה טוב.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #18  
ישן 19-07-2010, 09:01
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

20/8/04 יום שישי 8:00

קמתי מאוחר ועכשיו אני יושב ושותה כוס קפה ואוכל קורנפלקס וכותב. את הקפה אני הכנתי במטבח של האכסניה אבל משתמש רק בכלים שאני הבאתי, כולל פינג'אן ומזלג חשמלי. יושב כאן לידי אמריקני אחד שהתחביב שלו זה רכיבה על אופניים. הוא בא במיוחד לאולימפיאדה ושכר זוג אופניים מקצועיות והוא יושב כאן וחותך גבינה ועוד משהו. לא רציתי לשאול אותו אבל נראה לי שזה בשר של החיה המגעילה הזו. בייקון בקיצור.. נתקלתי כאן כבר בהרבה דברים לא כשרים וכל פעם מחדש זה עושה לי תחושה מוזרה. הבן אדם הזה פשוט יושב פה לידי ועושה סלט ירקות עם גבינה וחזיר. ויש לזה גם ריח מוזר. אבל זה לא מפריע לנו לדבר ולשתף חוויות מהימים האחרונים.

עוד מעט אני אצא לדרכי למשחק הבייסבול. אני עדיין נרגש מהמדליה שזכינו בו אתמול, ועדיין קצת מאוכזב שהוא לא לקח את הזהב. אני מתעדכן מהבית במה שקורה בישראל. על הסיכויים למדליה נוספת ועל השמחה על המדליה של אריק. אני עוקב אחרי טבלת המדליות דרך עיתונים מקומיים באנגלית. אני יכול להבין גם את רוב שמות המדינות שכתובים בטבלות מדליות בשפות אחרות, כמו למשל בעיתונות המקומית שכתובה ביוונית. אני מזהה את השמות של המדינות השונים. יש כאן מישהו מגרמניה שנתן לי עותק של העיתון שלו בגרמנית ושם מוזכרת המדליה הישראלית. כתוב ישראל בגרמנית. הוא נתן לי את העיתון למזכרת. דווקא בחור נחמד. הוא ואשתו היו פה לכמה ימים ועכשיו הם מתארגנים לחזור הביתה.

משחק הבייסבול מתחיל ב11:30. אני אקח מטרו מכיכר סינטגמה ואז אוטובוס למתחם הספורט "הלניקו". יום שישי היום ושבת נכנסת בסביבות שמונה ככה שיש לי ימבה זמן.



יום שישי 17:30.
עוד מעט שבת. אני אחרי מקלחת חמה. בשביל להתקלח עם מים חמים צריך לשים מטבע של 50 סנט ואז יש מים חמים למשך שבע דקות. לעומת זאת, המים הקרים חינם.

אז הייתי היום במשחק בייסבול. זאת הפעם הראשונה שלי במשחק בייסבול במסגרת בינלאומית אם אני לא מחשיב את משחקי המכבייה שעכשיו נראים מצ'קמקים לעומת האולימפיאדה. מתחם הספורט בהלניקו הוא עצום. המתחם היה בעבר הלא רחוק השדה תעופה הבינלאומי של אתונה שהיסבו למתחם ספורט במיוחד לאולימפיאדה. את השדה תעופה הזיזו מזרחה מהעיר. הכניסה למתחם היה די רחוק מהאצטדיון עצמו כי המתחם הזה הוא בעצם קומפלקס של כמה (הרבה) אצטדיונים. יש בו כדורסל, סיוף, סופטבול, הוקי שדה, וכמובן גם בייסבול. יש בו עוד כמה אולמות ואצטדיונים שאפילו לא טרחתי לעקוב אחרי כולם. במרכז המתחם יש מסעדות וקפיטריות. בנוסף למשחקים עצמם גיליתי שאני גם מנסה להצטלם עם דגלים של ארצות, המשחק היום הוא בין נבחרות יפן וקנדה. את הדגל היפני כבר צילמתי אז אני קיויתי שאמצא כאן איזה קנדי שיצלם אותי. קיויתי גם שאני אראה מעודדים של מדינות אחרות שיסתובבו במתחם עם דגלים ואז יהיו לי עוד כמה דגלים לאוסף. ראיתי מישהו מטיוון. וזיהיתי אותו לפי הדגל. הסיפור של הדגל של טיוון הוא כזה: טיוון לא מוכרת רישמית כמדינה ע"י רוב מדינות העולם בגלל חרם סיני. הסינים טוענים שטיוון הוא בעצם חלק מסין. למרות שטיוון משתתפת באולימפיאדה אסור לנבחרת שלהם להתחרות תחת דגל טיוון. ולכן הטיוונים עשו דגל מיוחד לאולימפיאדה. זה דגל עם רקע לבן ובמרכזו יש סמל שמזוהה עם טיוון וכמובן חמשת הטבעות האולימפיאות. וכדרך אגב, מסתובבת פה שמועה שאוהדי טיוון מסתובבים גם עם דגלים של מדינת מיאנמר כי הדגל דומה לדגל שלהם וכך הם יכולים להערים על הסינים.
בקיצור, אחרי שהוא צילם אותי עם הדגל שלו, איחלתי לו בהצלחה ואז הוא הציע לי את הדגל בתור מתנה. נרגש מאוד אמרתי לו כן ותודה. אז עכשיו יש לי דגל טיוואני אולימפי!!!
התיישבתי לי באזור הקפיטריות לשתות קולה. כאן באתונה מי שרוצה בקבוק קוקה קולה לא מבקש "קולה" כמו בארץ אלא צריך פשוט לבקש "קוקה". ובמבטא יווני זה נשמע די מצחיק.

אחרי שהסתובבתי לי בין חנויות למזכרות התחלתי ללכת לכיוון אצטדיון הבייסבול האולימפי של אתונה. דרך אגב, המחירים פה ממש שערורייתיים. לדוגמא, כל סיכה למזכרת עולה מינימום 8 יורו ויש כל כך הרבה סיכות. במקום שיהיה נגיד סיכה אחידה לכל הענפים, לכל ענף יש סיכה רשמית משלו, לכל אצטדיון יש סיכה, לכל יום מהימים של האולימפיאדה יש סיכה מיוחדת (סיכת ה17 באוגוסט, סיכת ה18 באוגוסט וכולי). במקום שיהיה בובה רשמית יש שניים שאנשים יצטרכו לקנות כפול. במקום חולצה אולימפית יש חולצה לכל ענף. (וכמובן גם כובע) זה נמשך ונמשך. בסוף לא קניתי סיכת בייסבול.

כשנמאס לי להסתובב, נכנסתי לאיצטדיון של הבייסבול. ומצאתי את הכיסא שלי די בקלות. יש כאן מלא מתנדבים (בעיקר מתנדבות) שעוזרים פה. כבר כמה ימים שאני רואה אותם ואפשר בקלות לזהות אותם עם התלבושת שלהם והכל. לא כל המתנדבים כאן הם יווניים. יש הרבה ממדינות סמוכות כמו איטליה ובולגריה ויש כאן אפילו כמה מארה"ב. לאחר שהתנחלתי בכיסא שלי הסתכלתי סביב וראיתי ששתי הקבוצות מתאמנות כל אחת לחוד למשחק ושהיציעים די ריקים ושיש ימבה זמן לתחילת המשחק. אז הלכתי ודיברתי קצת עם קבוצה של יפנים. היתה שם יפנית אחת שהתקרבה לספסל של השחקנים היפניים וקראה לאחד מהם לבוא לחתום לה. היא החזיקה בידה חולצה עם המספר 24 ועם השם של שחקן אחד שבדיעבד מסתבר שהוא הכוכב של הנבחרת ובמקרה גם הכוכב של נבחרת הבייסבול של טוקיו. השחקן הזה מס' 24 אכן ניגש אליה ועם טוש שהיא הכינה מראש הוא חתם לה על החולצה. מגניב. אז אמרתי לעצמי למה לא וניגשתי גם אני אליו והוא חתם לי על הכרטיס שלי. מי יודע אולי זה יהיה שווה משהו מתישהו.

האצטדיון התמלא בהדרגה. כמעט כולם שם היו קנדים או יפנים אבל היו כמה אנשים שהניפו דגלים של אוסטרליה, צרפת, ויוון כמובן. ואני הנפתי את הדגל הישראלי. מוזר אבל דווקא דגלים של ארה"ב לא ראיתי פה. המשחק עצמו היה ככה ככה. היפנים כיסחו לקנדים את הצורה עם כמה הום-ראנים בתוצאה 9-1 כשאת הנקודה היחידה של הקנדים הם קיבלו רק באינינג התשיעי. האוהדים של הקבוצות עודדו בצורה ממש מוזרה. לקנדים יש קריאה שהולכת כך “lets go Canada, lets goואילו היפנים כל הזמן צעקו ביפנית את הקריאות שלהם כשמידי פעם אפשר לזהות מילים כמו הום-ראן או פיצ'ר (pitcher).

החום היה בלתי נסבל והשתמשתי בדגל בתור חופה מעל הראש. וגם הייתי צריך כל הזמן לשתות. שתיה עולה כאן יורו. ורציתי לא לשתות רק קולה אז שתיתי הרבה אייס-תה של חברת נסטלה. מאוד רציתי לתפוס כדור והיו כמה שנחבטו לכיוון של האזור שבו ישבתי אבל אף כדור לא היה מספיק קרוב אבל לא נורא. בסוף המשחק חזרתי דרך כיכר מונסטרקי כדי להיכנס למסעדת חב"ד ולסגור עניין בקשר לסעודות שבת. אח"כ הסתובבתי קצת בכיכר כדי למצוא מזכרות לבית. פגשתי כמה ספסרים שניסו למכור לי כרטיסים למשחקים. דווקא היה בא לי כרטיס למשחק כדורסל של נבחרת ארה"ב אבל התחרטתי. אחר כך לקחתי שוב מטרו לכיכר סינטגמה ומשם חזרתי ברגל לאכסניה דרך הגנים הלאומיים. זה מגניב שאני מכיר את הדרך בע"פ ואני כבר לא צריך להיעזר במפות או ללכת לאיבוד.

אחרי שהתקלחתי התיישבתי לי לראות ספורט בטלוויזיה. כמה חברה מהאכסניה הזמינו אותי לשחק איתם קצת כדורסל במגרש השכונתי. המגרש נמצא בחצר משותפת של בי"ס וכנסיה. לא היה לי כוח להזיע ככה אחרי מקלחת ולפני שבת אז וויתרתי על זה. עכשיו אני רואה משחק כדור מים. יוון מובילה על אוסטרליה 7-4. לפני זה ראיתי מרוץ אופניים. (קולומביה, טיוואן, קובה). נראה לי שזהו עד שבת.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #19  
ישן 22-07-2010, 14:19
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

20/8/04 מוצאי שבת 21:30
שבת היתה רגועה להפליא.
בית הכנסת היתה 50 דקות הליכה מהאכסניה אז לפני שבת הפקדתי את הדברים החשובים (כסף, דרכונים) במשרד של האכסניה, והלכתי לבית הכנסת. מכיוון שאני סוף סוף מכיר קצת את אתונה יכולתי להגיע עד תחנת המטרו במונסטרקי ברגל בלי מפה. משם הלכתי לפי מה שהרב מחב"ד אמר לי וזה היה די פשוט להגיע לבית הכנסת.
הכניסה לרחוב של בית הכנסת חסומה למכוניות (מסיבות ביטחוניות) ויש שוטר 24 שעות ביממה ששומר על בית הכנסת. ויש שוטר נוסף שעומד בכניסה עם גלאי מתכות ובודק את הנכנסים. אמרתי לו שאני יהודי והוא ביקש לראות תעודה מזהה. אמרתי לו שאני לא יכול לטלטל בשבת אז הוא מיד נתן לי להיכנס. בתוך בית הכנסת עצמו היו כשלושים או ארבעים איש. כשליש מקומיים, וקבוצה של כמה חב"דניקים. השאר היו קשורים במידה זו או אחרת לאולימפיאדה. החזן היה אתונאי והיה לו כובע מצחיק כזה כמו של חזנים. התפילה התנהלה לפי נוסח עדות מזרח מתוך סידורים עם תרגום ליוונית. גיל הממוצע של המקומיים היתה 50 פלוס. פגשתי בתפילה שני בחורים בריטיים שיישבו שורה לפניי. בסוף התפילה מי שלא היה אתונאי הלך בעקבות הרב מנדל (הרב החב"די שדיברתי איתו בטלפון מהארץ). לא ספרתי כמה אנשים היינו. הלכנו איתו למסעדה. השולחנות היו ערוכים לכבוד שבת ולקח איזה רבע שעה עד שכולם התיישבו. השפה השלטת היתה כמובן אנגלית. אני ישבתי ליד משפחה מארה"ב (אב, אם וילד בן 4 וחצי) האב עובד בתור רופא והוא מתפקד באולימפיאדה בתור איש רפואה במתקני הספורט השונים (או במילים אחרות: כניסה חינם). מולי ישבו זוג אמריקאים שעלו לארץ והם גרים בירושלים. בצד השני שלי ישבו שני אנשי תקשורת אוסטרליים. אשתו של הרב מנדל (נחמה) ישבה בקצה השולחן לידינו אז נהיינו מעין קבוצה ודיברנו כולנו ביחד. במהלך הארוחה שכללה גפילטפיש (בערך בשלב הזה הילד נרדם) ומנת בשר עיקרית וגלידה פרווה ושתייה חינם, שרנו זמירות ושמחנו אבל בעיקר דיברנו ספורט. ברכת המזון היתה בערך ב 23:00 וחזרתי רגלית לאכסניה כשאת רוב הדרך הלכתי בחברתו של יהודי מאוהיו ולא הצלחתי להבין מה הוא עושה באתונה. הוא בערך בגיל 50 ואין לו שמץ של מושג בספורט. נראה לי שהוא הגיע בטעות או משהו. הוא מבין בספורט כמו שאני מבין ברפואת עיניים. בדרך היו הרבה מופעי הרחוב. כל בדרך ממונסטרקי דרך הפלאקה ועד לסינטגמה היו מופעי רחוב. אתונה ערה 24 שעות ביממה אבל נראה כי דווקא בשעות הלילה המאוחרות היא מתעוררת לחיים. אתונה נראית כל כך יפה וצבעונית עם כל האנשים שבאים. ושעות הלילה זה נראה פשוט מקסים. יתכן והרבה מזה קשור לאולימפיאדה...
חוץ מזה אין כמו סעודת שבת שתעשה טוב על הלב. הגעתי לאכסניה והלכתי מיד לישון. בבוקר קמתי והלכתי לבית הכנסת בלי טלית כי היו שם טליתות ולא ראיתי צורך להסתובב בדאונטאון אתונה עטוף בטלית. התפילה היתה ארוכה ומזה משעממת. חלק מהאנשים שפגשתי אתמול לא היו שם. אני חושב שניקרתי בשלב מסויים של התפילה. פאדיחות. היו הרבה פחות אנשים מהלילה הקודם ומשום מה הגבאים נתנו לי גם לעלות לתורה.
אחרי התפילה היה קידוש באולם הקטן במתחם של בית הכנסת, והקידוש כלל שתייה וכעכים וכל מיני דברים כגון אגרול ודג ועלי גפן ממולאים. והכל כשר!!!). אכלתי שם בעיקר כעכים וזיתים, זיתם שחורים גדולים וטעימים, לא כמו הזיתים המצ'וקמקים שיש לנו פה בארץ. חבל על הזמן, אין מה להשוות. אחרי הקידוש הלכנו כולנו (חוץ מהאתונאים) עם הרב בחזרה למסעדה הכשרה. הפעם היו פחות אנשים מאתמול. הזוג הירושלמי היה, המשפחה האמריקאית לא וזוג אנשי התקשורת מאוסטרליה לא. ישבתי ליד כמה חסידי חב"ד מארה"ב (דרך אגב, פגשתי אותם בג'ודו, ביום חמישי), יהודי לא דתי מפרנקפורט, גרמניה, ויהודיה צעירה לא דתייה מבולטימור. היא סיפרה לי שהיה לה יותר קל להסתובב באתונה עם המגן דוד שלה מאשר עם הדגל האמריקאי בגלל שכאן באתונה מזה שונאים את האמריקאים והיא אמרה שכשהיא הסתובבה עם הדגל האמריקאי היא הרגישה מפוחדת. הסעודה עצמה כללה דג בתור מנה ראשונה, פסטרמה מנה עיקרית וכך הבנתי שלמרות שפה עובדים גויים שיכולים לבשל בשבילם בשבת, הנהלת המסעדה (הרב מנדל ורעייתו) החליטו לא להתעסק בכלל עם בישולים בשבת והגישו לנו אוכל קר. (זה טוב, לא?) אחרי סעודה שנמשכה ונמשכה אך בסוף נגמרה, הלכתי לבד לאכסניה והפעם יכולתי לקחת את הזמן וראיתי את הפלאקה מזווית אחרת ויפה גם מזווית זו. באכסניה ניסיתי לישון אבל לא הייתי עייף אז ישבתי בלובי. פגשתי פה באכסניה ישראלי אחד שבדיוק סיים את הטיול שלו ודיברנו קצת. מסתבר שהוא היה כאן כמה ימים. יואניס אמר לי לפני כמה ימים משהו על זה שיש לו כאן ישראלי נוסף והוא חושב להעביר אותי לחדר שלו כדי שיהיה לי חברה. בסוף זה לא יצא לפועל ופגשתי את הישראלי הזה עכשיו. הבחור הזה אפילו זיהה אותי מהג'ודו. לקראת הערב ניסיתי להירדם שוב אבל לא הצלחתי. בסוף נרדמתי חצי שעה לפני צאת שבת וישנתי אולי שעה. כשקמתי היה כבר חשוך אז התפללתי ועשיתי הבדלה בלי יין. דווקא יין שכחתי להביא איתי מישראל. בסוף חזרתי ללובי ועכשיו אני כותב. בעוד כמה דקות אני הולך למסיבת ההייניקן של ההולנדים יחד עם שני חברה שפגשתי מקודם. אחד צ'כי ואחד צרפתי. ואין לי בעיה לחזור לאכסניה מאוחר כי מחר בבוקר אני לא הולך לשום מקום. מחר בערב יש את המרתון. הבחור מצרפת פה ואנחנו מחכים עכשיו לצ'כי ואז אנחנו נזוז.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #20  
ישן 27-07-2010, 16:03
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

21/8/04 יום ראשון 07:30.
קמתי היום מאוחר. התפללתי והתקלחתי. מקלחת חמה עולה כאן 50 סנט וזה מספיק בשביל לחמם מים ל7 דקות. עכשיו אני יושב על ארוחת בוקר וקפה. לידי יושב האמריקאי שאוכל סלט ירקות עם גבינה ובייקון שוב. הוא ישב איזה חצי שעה וחתך את הירקות ואת הגבינה והבשר כאילו הוא הולך להגיש את זה באיזה מסעדה. אני מסתפק כאן בקורנפלקס בקופסא ואנרג'י בר שהבאתי מהארץ. קמתי מאוחר היום כי אני לא מתכנן לעצמי שום דבר להבוקר. היום בלילה יש את המרתון ויכול להיות שאני אלך להסתובב היום קצת בפלאקה. אתמול במוצ"ש הלכתי למסיבת ההייניקן של ההולנדים שכולם מדברים עליה. לחלק מהמדינות הרציניות (קנדה, רוסיה, ארה"ב, הולנד, אוסטריה ויכול להיות שיש עוד כמה) יש בית מעודדים שאליהם מגיעים אזרחי אותה מדינה בעיקר בשביל לפגוש חבר'ה וכל מיני דברים כאלה. ההולנדים הלכו צעד אחד קדימה והקימו אוהל שישמש למסיבות מוסיקה עם בירה הייניקן שנותנת לה חסות. כאן באכסניה כל הזמן מדברים על המסיבות של ההולנדים. אתמול בשבת החלטתי שאני הולך למסיבה אבל לא רציתי ללכת לבד ובמשך היום פגשתי כמה חברה מכל מיני ארצות ובסוף ישבתי ודיברתי עם בחור נחמד מצ'כיה ובחור אחר, גם נחמד מצרפת. החלטנו שלושתנו ללכת למסיבה ביחד. רוב האנשים במסיבה היו הולנדים (כמובן)וניתן לזהות אותם לפי הבגדים הכתומים שהם לבשו. היו מלא אנשים מאוסטרליה, גרמניה ואנגליה. הכניסה עצמה היתה חינם רק שהבירה היתה יקרה. למרות שהיניקן היא בירה כשרה לא רציתי לשלם כל כך הרבה כסף בשביל בירה. כשנכנסתי למתחם אחרי שעברתי בידוק ביטחוני, שמו לי צמיד זיהוי על הזרוע. היתה מוזיקת ריקודים בהתחלה הם שמו את you gotta pump it up וכל מיני שירים ידועים כאלה ואח"כ הם שמו שירים פחות ידועים, כשחלקם היו בהולנדית וגרמנית. האווירה היתה מחשמלת. אנשים באו לכאן כדי ליהנות נטו. רציתי לשמוע את הלהיט הרומני החדש אבל הם לא שמו אותו. היו שם מסכי ענק שבו הם עשו ריפליי של תחרויות שבהם השתתפו ספורטאים הולנדים. הם התמקדו בעיקר בשחיינים שזכו בזהב וכמובן שבמרכז העניינים היה השחיין שלהם וואן-דר-הוגן שניצח את האמריקאי ואת אוסטרלי במקצה מסוים. אח"כ הם שמו את השירwe are the champions והם העלו לבמה את זוכי המדליות ההולנדים עם המדליות שלהם. רחבת הריקודים היתה צפופה אבל בצדדים היה מקום לנשום. כשהגענו למסיבה התפצלנו הצ'כי הצרפתי ואני ולא ראיתי אותם יותר אבל דווקא פגשתי את פיטר מהאכסניה. כשנמאס לי מהריקודים הסתובבתי קצת באוהל וחיפשתי לראות מה עוד יש להולנדים להציע. מצאתי פינת אינטרנט עם עמדות מחשב שבו אפשר לגלוש בחינם אז נכנסתי לתור וכשהגיע תוכי נכנסתי לאתר החדשות של וואלה ואני חושב שהייתי הראשון שאי פעם הוריד דף באינטרנט בעברית במסיבת ההולנדים. קראתי על סיכוייהם של הישראלים למדליות. היתה התמקדות מסוימת על שייט אחד בשם גל פרידמן. קראתי גם חדשות מישראל ולא היה משהו מעניין. חזרתי לאכסניה בסביבות אחד וחצי בלילה. פיטר היה שם ודיברתי איתו איזה שעה עד שהייתי עייף. שכחתי לציין שפיטר הוא בחור מאוסטרליה שנמצא כאן בסיבוב מסביב לעולם. הוא קופץ ממקום למקום, עובד קצת כדי להמשיך בטיול וכן הלאה. אז כעת הוא נמצא באתונה והוא עוזר לבעל הבית יואניס באכסניה. הוא מנקה, שוטף כלים ועוזר בעבודות השוטפות. פיטר הוא בחור נחמד, אוהב לעזור ומאוד חברותי. אז במהלך שיחתנו אחרי המסיבה הצטרפו לשיחה גם בחור שוויצרי שלא ראיתי מקודם וגם עיתונאי רומני. היתה לי שיחה מאוד מעניין על כל מיני נושאים בעיקר פוליטיים עם הרומני ובשלב מסוים הוא שאל אותי אם אני נעלב מבדיחות על יהודים. אמרתי לו שכל עוד זה נשאר בגדר בדיחה ושזה לא רציני אז אין לי בעיה עם זה אבל אם זה גולש למציאות, אם אנשים לוקחים סטריוטיפ וחושבים שזה באמת ככה אז זה בעיה. וחוץ מזה שאנשים ממחזרים בדיחות. אמרתי לו שיש לנו בדיחות ממוחזרות על ערבים שהיו פעם בדיחות על יהודים וכולי. אנשים כאן שואלים אותי הרבה על הסכסוך הישראלי ערבי ואני משתדל להיות שגריר טוב. בסוף הלכתי אתמול לישון בשתיים וחצי ובגלל זה קמתי היום מאוחר. אני מתכונן ללכת לפלאקה, לבד אם לא יהיה מי שיבוא איתי.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #21  
ישן 01-08-2010, 14:23
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

21/8/04 יום ראשון 15:30

יש כאן באכסניה אנשים נחמדים מכל העולם. כל הזמן מגיעים לפה עוד ועוד אנשים. מי שהזמין חדר מראש (כמוני) זוכה לישון במיטה מסודרת. באים לכאן מלא אנשים בלי להזמין מקום מראש וכשאין בכלל מקום הם ישנים אפילו על הגג של האכסניה (במחיר של 20 יורו לאדם ללילה!). לפני כמה ימים פגשתי כאן זוג נחמד מקנדה. קוראים לו דניאל ולה קוראים נטאלי. הוא קורה לה נאט (Nat). היום בבקר לא כל כך ידעתי מה אני רוצה לעשות ובמקרה דיברתי איתם והם אמרו לי שהם מתכננים ללכת לפלאקה להסתובב קצת. בסוף הצטרפה אלינו גם בחורה סקוטית אחת שהגיעה אך אתמול לאתונה ועוד לא התאקלמה פה. לקחנו ארבעתנו אוטובוס קו 4 לכיכר סינטגמה והתחלנו ללכת משם ברגל לכיוון מונסטרקי. המטרה שלנו היתה פשוט ללכת בלי למהר לשום מקום. חוויה. נכנסנו לכל מיני חנויות בשווקים הרבים של מרכז אתונה. פה חנות למוצרי עץ עבודת יד, שם חנות בדים. פה חנות עתיקות (העתקים של פריטי אומנות עתיקים) וכאן חנות שמוכרים בה מזכרות אולימפיות. הבחורה הסקוטית הלכה לבדה במטרה למצוא חברה שקבעה איתה. אני בספק אם היא תמצא אותה בכלל. נטאלי חיפשה מתנה לחברה שלה. היא חשבה לקנות לה מאפרה. היא גם מדדה עגילים. לא הרגשתי בכלל תקוע להיות איתם וזה היה פשוט שיגעון להסתובב כך בלי שום דבר על הראש. נטאלי ודניאל סיפרו לי שהם קיוו למצוא כאן את הסנדלר המשורר המפורסם של אתונה. אני לא בטוח שאני מבין את הסיפור של האיש הזה אבל ממה שהצלחתי להבין המדובר בבן אדם שכותב שירים אבל מתפרנס מסנדלרות ואנשים קונים ממנו סנדלים בגלל שהם מכירים אותו והוא מעין סלברטאי מקומי. בשלב מסוים הרגשנו רעבים ולא רציתי להטריח אותם לבוא איתי למסעדה הכשרה (סתם חבל שהם יוציאו יותר כסף על אוכל פחות "איכותי" מבחינתם). חוץ מזה שהם חיפשו טברנה מאוד מסוימת שהם כבר אכלו בה פעם. בסוף מצאנו את הטברנה שהם חיפשו. ישבנו שלושתנו ליד השולחן והגישו לכל אחד מאתנו תפריט. בסופו של דבר מכיוון שזו לא מסעדה כשרה לא הזמנתי אוכל אבל הזמנתי קולה. נטאלי לא היתה כל כך רעבה והיא הזמינה קפה. דניאל הזמין סובלאקי עם צ'יפס. נטאלי אכלה כמובן מהצ'יפס. התרגלתי כבר בימים האחרונים לחיות רק על קולה. אח"כ הסתובבנו עוד קצת בפלאקה והתחלנו לחזור לכיוון סינטגמה. מצאנו דוכנים כמו בפסטיבלים, שווקים אוריאנטליים וכו' שבו אפשר לקנות מוצרים ומזכרות זולות. שם גם קניתי לי עוד בקבוק קולה. משם לקחנו אוטובוס בחזרה לאכסניה. כשירדנו מהאוטובוס הם רצו לקנות כמה דברים בסופרמרקט השכונתי אבל הכל היה סגור כי זה יום ראשון. לכן גם לא יכולתי לקחת את התמונות שפיתחתי ביום שישי בחנות הפילם. חזרנו לאכסניה ונחתי קצת וראיתי קצת טלוויזיה. עוד מעט אני זז לכיוון אצטדיון פנאטינייקו למרתון. בשביל זה אני צריך להצטייד בדגל ישראלי שהבאתי מהבית, בכובע ובהרבה מים.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #22  
ישן 05-08-2010, 22:21
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

21/8/04 יום ראשון 23:00

לא הייתי צריך לקחת אוטובוס או כל כלי תחבורה אחר מהאכסניה שלי לאיצטדיון. זה כולה 10 דקות הליכה. אפילו פחות. הם פתחו את השערים לאצטדיון ב 17:00 והגעתי קצת מוקדם אז הסתובבתי בחוץ וגיליתי שיותר ממחצית האנשים כאן הם בריטים. מסתבר שאלופת העולם ומחזיקת השיא האולימפי היא בריטית בשם פאולה רטקליף. והיא כמובן מועמדת לזהב. היו שם בחוץ גם הרבה אוסטרליים (איך לא?) וגם יפנים רבים. נכנסתי כשפתחו את השערים ושם ראיתי שאין מקומות ישיבה קבועים בניגוד לאצטדיונים האחרים באתונה. כאן אפשר לשבת איפה שרוצים. ואי אפשר לתאר במילים את מראה האצטדיון מבפנים. פשוט לא יאומן. כל האצטדיון הענק והעתיק הזה עשוי כולו משיש. באיצטדיון הזו שיחקו לפני אלפי שנים וכאן היה גם טקס הפתיחה באולימפיאדת אתונה 1886. חתיכת היסטוריה יש פה.

כאן באצטדיון גם אין הרבה מקומות מוצלים וחיפשתי מקום לשבת בו עם מינימום שמש. ישבתי לי באחד המקומות שקיוויתי שלא יהיה לי יותר מידי שמש. פרסתי את הדגל שלי ליד המקום שלי והוצאתי את המשקפת. לאט לאט המקום התמלא באנשים מכל העולם. אני יודע שהמשפט הזה "אנשים מכל העולם" נשמע נדוש אבל זה פשוט כל כך נכון. יש כאן אנשים מעשרות מדינות. מכל היבשות. כמה דקות לפני הזינוק פרץ כלב לתוך המסלול באצטדיון וכולם הריעו ושרקו. כשניגש מתנדב אחד ותפס אותו והוציא אותו אל מחוץ למסלול הוא לווה בשריקות בוז. מה לעשות כנראה הקהל היה צמא למשהו שובר שיגרה. המרתון עצמו לא התנהל בתוך האצטדיון אבל היו מסכי ענק שבו הראו את האצניות לפני הזינוק. הראו לנו ממבט מעל את הכפר מארתון שממנו האצניות ירוצו לאורך מסלול של 42 קילומטר וקצת. הכרוז באצטדיון הודיע שהזינוק מתחיל וכולם קמו וכשהאצניות התחילו את הריצה, כל הקהל באצטדיון מחא כפיים. אני כמובן ניסיתי לראות ולזהות את נילי אברמסקי. כדי להקל עלי את המלאכה, היתה רשימת האצניות (בנוסף למס' הסידורי שלהן- נילי היתה מס' 2147) בנוסף למיקום שלהן והרשימה כל הזמן התעדכנה. אחרי 5 ק"מ בערך, נילי היתה בין עשרת האחרונים. בשלב מסויים היא היתה במקום ה71 מתוך 82. נילי השתפרה לאורך כל הדרך והיא עלתה למקום 68 ואח"כ למקום 65. במהלך הריצה, הכרוז השמיע שירים שיעירו ויקפיצו את הקהל. הוא שם גם שירים כמו זורבה היווני. רוב האנשים בקהל לא יודע לרקוד את הריקוד הרשמי של זורבה היווני וכל אחד רקד איך שבא לו. קבוצת אוסטרליים למשל עשתה תנועות שמאוד דומים לריקוד הקאן-קאן. קבוצת בריטיים פשוט רקדו ב"רכבת" ואספו מלא אנשים לאורך היציע במהלך השמעת השירים. הכרוז השמיע גם את YMCA את זה רוב הקהל הכיר ואין כמעט משהו יותר מגניב מאשר לראות עשרות אלפי אנשים עושים את התנועות של YMCA. זה פשוט ענק. בקילומטר ה36 קרה משהו לא צפוי. האצנית הפייבוריטית, הבריטית, שיאנית העולם, חדלה מלרוץ. היא פשוט עצרה. המצלמות היו עליה וכל הקהל היה בהלם. בעיקר המעודדים הבריטיים. אחרי כמה שניות של אי וודאות היא הרימה רגליים והתחילה לרוץ שוב אבל לפני שהקהל הספיק להריע לה ולדחוף אותה קדימה היא פשוט הפסיקה, והתיישבה על הכביש ופרצה בבכי. כנראה שהחום שבר אותה, או אולי הלחות. מה שבטוח שכולם היו בהלם. המובילה, הפייבוריטית, מפסיקה לרוץ. זה היה כל כך מתסכל. וכמובן שרוב הקהל היה בריטי. הבריטית הובילו רוב הריצה כשאחריה היו יפנית, קנייתית ואתיופית. אז אחרי שהבריטית פרשה, היפנית לקחה את ההובלה. ככל שהריצה נמשכה כך הדבוקה הראשונית שהיתה, הלכה ונמוגה כך שהמצלמות יכלו להתמקד על אצנית זו או אחרת וכל פעם שהמצלמות התמקדו על אצנית מסויימת קמו קבוצה בקהל והריע לה בהתאם לארץ המוצא של האצנית. הם לא הראו תקריב של נילי אברמסקי שהצליחה בינתיים להתברג בין חמישים הראשונות. אבל אם היו מתמקדים בה אני הייתי הישראלי היחיד שם. וגם זה נהיה לא נכון בשלב מסויים כי לקראת סוף המרתון זיהיתי דגל ישראלי אצל שני מעודדים. ניגשתי אליהם והצגתי את עצמי. וגם יכולתי לדבר עם מישהו בעברית! אמרתי להם שאני מכיר אישית את נילי אברמסקי. מה שנכון נכון. לפני שהתחילה האולימפיאדה כשהתברר לי שנילי אברמסקי הצליחה להתקבל לאולימפיאדה, כתבתי לה מכתב שבו אני מאחל לה בהצלחה, כי יצא לי לראות אותה רצה לפעמים בתחרויות. בסוף המכתב השארתי לה מס' טלפון והיא התקשרה אליי ואמרה תודה ודיברנו על המרתון הקרב ובא. שאלתי אותה מה הסיכוי שלה למדליה. היא ענתה לי שהמשימה שלה יהיה לחצות את קו הגמר ושהיא מקווה לא להיות אחרונה. איחלתי לה הצלחה בטלפון והכרחתי אותה להבטיח להצטלם איתי בסוף הריצה. מאוד קיוויתי שהיא אכן תוכל לקיים את ההבטחה. באצטדיון עצמו זה יהיה משימה כמעט בלתי אפשרית בעיקר בגלל אנשי האבטחה שימנעו ממני גישה לאזור של האצניות. שני הישראלים שפגשתי אמרו שהם לא מכירים את נילי אבל הם באו לעודד את הישראליים באולימפיאדה. כמו שאני עשיתי בעצם. כשהיפנית התקרבה לקילומטר ה40 גיליתי שבעצם איפה שאני יושב זה מיקום נוח אם אני ארצה לראות את קו הגמר אבל אני ארצה גם גישה לנילי. החלטתי שאחרי שהיפנית תחצה את קו הגמר ותזכה במדליה סנסנציונית, אני אעבור לשבת יותר קרוב למסלול אבל רחוק יותר מקו הגמר. כשראינו את היפנית נכנסת לאצטדיון, כל הקהל היה על הרגליים והריע. וכל פעם שאצנית אחרת חצתה את קו הגמר כל הקהל הריע, בלי קשר למדינת המוצא של האצנית. אני בינתיים פילסתי לי דרך למקום שהיה מבחינתי אידיאלי כדי שאוכל ליצור קשר עין עם נילי אברמסקי. עוד לפני שהיא נכנסה לאצטדיון פנאטינייקו, היה כתוב על הלוח האלקטרוני שהיא נמצאת במקום ה42 פלוס מינוס. עד שהיא נכנסה, שני הישראלים האחרים עברו לשבת איתי כדי שנילי תוכל יותר בקלות לזהות דגל ישראלי. אז היינו שלושה ישראלים בכל האיצטדיון. קצת קונטרה למה שהיה עם הג'ודוקא ארחק זאבי...
כשנילי נכנסה סופסוף לאצטדיון, נהייתי צרוד מלצעוק "נילי-נילי" האצניות היה צריכות להקיף את המסלול פעם אחת ואז להיכנס לישורת האחרונה ולחצות את קו הגמר. אני ישבתי קרוב ליציאת האצניות לחדרי ההלבשה כמאה מטר אחרי קו הגמר. אחרי שנילי תחצה את קו הגמר היא תהיה חייבת לראות את הדגלים שלנו וזה בדיוק מה שקרה. רק שלפני כן היא עצרה כדי להתראיין בכלי תקשורת (לא ישראלי?). כשהיא התפנתה ללכת היא זיהתה אותנו ואני צעקתי לה "נילי- הבטחת לי תמונה, הבטחת לי תמונה". היא ניגשה אלינו עם חיוך וניסיתי להגיע אליה אבל אנשי הביטחון לא נתנו לי לעבור. הצבעתי על ניליועל הדגל הישראלי שלי ואמרתי להם שהיא האצנית שלי ואני חייב להצטלם איתה. נילי במקביל ניסתה לשכנע את אנשי הביטחון בצד שלה שיאפשרו לה לעלות אליי ליציע. מקץ דקה שנראתה כמו נצח הצלחנו להיפגש אי שם באמצע. אחד המתנדבים הסכים אפילו לצלם את התמונה. אח"כ נילי אמרה לו לצלם עוד אחת. דיברתי עם נילי קצת אבל לא רציתי לעייף אותה יותר מידי. אמרתי לה שהיא הגיע למקום ה42 והיא היתה בשוק. היא היתה בטוחה שהרבה יותר גרוע. איחלתי לה בהצלחה בהמשך. אחרי שהיא הלכה נזכרתי ששכחתי להחתים אותה על הכרטיס כניסה של למזכרת. בינתיים חזרתי לעצמי. כי שכחתי שיש כאן מרתון. שמתי לב שהרבה מהקהל הלך (בעיקר הקהל הבריטי).אבל אני רציתי להישאר עד הסוף. האצניות נכנסו אחת אחת לאצטדיון ופתאום נגמרו האצניות. הכרוז הודיע שנשארו עוד שתי אצניות שעדיין לא הגיעו. אחרי רבע שעה נכנסה הראשונה (או בעצם ה"לפני אחרונה"). אצנית ממזרח טימור! חמש דקות אח"כ נכנסה האצנית האחרונה. אצנית ממונגוליה. אני יכול להיות בטוח שכשהיא נכנסה לאצטדיון היא קיבלה לא פחות עידוד ומחיאות כפיים ממי שעוד נשאר מאשר המנצחת היפנית. וכשהיא חצתה את קו הגמר כל הקהל הריע כאילו היא, המונגולית היא הזוכה האמיתית. כשהיא אכן חצתה את קו הגמר היא כמעט התמוטטה אבל הדפה מעליה את אנשי הרפואה שזינקו אליה עם אלונקה והיא התעקשה לרדת לחדר ההלבשה על רגליה שלה ובלי סיוע. תוך דקות האצטדיון היה ריק. בדרך החוצה קניתי חולצה אולימפית שכתוב עליו מרתון באנגלית עם מפת המסלול של הריצה. היה לי 5-10 דקות הליכה לאכסניה. ישבתי לראות טלוויזיה. בהתחלה ראיתי גמר 100 מטר גברים (אולי אחד הרגעים הכי יוקרתיים בכל האולימפיאדה) שבו המנצח (וגם הארדיסט) היו אמריקאים. הכסף הלך לפורטוגזי. עכשיו אני יושב ורואה קפיצה למים נשים.
אני סחוט.
אני לא יודע עדיין מה התכניות שלי למחר בבוקר. מחר בלילה אני באצטדיון המרכזי. ומחרתיים אני נוסע לספצס!
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #23  
ישן 08-08-2010, 12:02
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

22/8/04 יום שני 13:00
קמתי היום מהקול של הנחירות של אחד הניו זילנדים שחולק איתי את החדר. בחדר שלי יש 5 מיטות. חוץ ממני, יש שלושה בחורים מניו זילנד ובחור אחד שהוא חצי אמריקאי וחצי יפני. הוא בא לאתונה כדי לעשות כסף מספסרות של כרטיסים לאולימפיאדה. הוא יוצא מהאכסניה בבוקר וחוזר מאוחר בלילה וכל מה שהוא עושה כאן זה קונה ומוכר כרטיסים לתחרויות. אחד הניו זילנדים נוחר וזה העיר אותי. הלילות הראשונים לא כל כך שמתי לב לזה אבל אתמול הוא נחר כמו בואינג 747 וזה הטריף את כולם בחדר. התקלחתי והתפללתי וישבתי לאכול ארוחת בוקר סטנדרטית. קפה, קורנפלקס, עוגיות וקולה כרגיל.. תוך כדי האוכל דיברתי עם בחור מקסיקני נחמד שקוראים לו רוברטו. הוא רצה ללכת לאקרופוליס והוא חיפש אנשים מהאכסניה שירצו ללכת איתו. חשבתי ללכת גם אבל לא רציתי ללכת לבד אז קבענו ללכת יחד לאקרופוליס. אחרי שהתארגנו, הלכנו. לקחנו את המטרו לתחנת אקרופוליס מסינטגמה. מתחנת המטרו זה היה כעשר דקות הליכה עד הכניסה לאתר. מדובר בעליה מעצבנת כי האקרופוליס נמצא בראש גבעה וזה מזה גבוה. בכניסה לא הרשו לתיירים להיכנס עם תיקים, רק עם ציוד שלוקחים ביד. וגם לא נותנים להיכנס עם שתיה, רק עם מים. היו עלי שני בקבוקים, אחד של קולה ואחד של מיץ של נסטלה. את הקולה השארתי בתיק ואת המיץ שתיתי. ואח"כ מילאתי את הבקבוק במים קרים מהקולר שהיה שם. (כנראה ששמו את זה שם בשביל כל אותם תיירים כמוני). הייתי צריך גם להפקיד את התיק אז הוצאתי את המצלמה ואת המשקפת ואת הכובע ואת משקפי השמש והפקדתי את התיק בקבלה. אמרתי לרוברטו שעכשיו אני נראה כמו תייר. ואז נכנסנו לתוך האתר עצמו כך שבעצם סחבתי איתי באופן ידני את המצלמה, משקפת, בקבוק וכו'. אחרי שנכנסנו רוברטו רצה להקשיב למדריכות טיולים שהסבירו בפני קבוצות פה ושם ואני רציתי לראות את העתיקות עצמן. ולראות נוף. אז התפצלנו. הנוף ממרומי האקרופוליס פשוט עוצר נשימה. רואים מהאקרופוליס את כל אתונה מכל הצדדים. רואים את פיראוס ואת המפרץ הסרוני. הסתכלתי דרך המשקפת ויכולתי אפילו לזהות את אוניית הפאר קווין מרי2 שעוגנת שם במיוחד ומשמשת בתור בית מלון צף. זה היה חכם מצידי (למרות שרק במקרה זה יצא כך) שעליתי לאקרופוליס עכשיו, בסוף הטיול כך שבעצם יכולתי לזהות ממש בקלות חלקים מהעיר אתונה שאני מכיר. כאן אני רואה את כיכר סינטגמה, שם את מונסטרקי, כאן אצטדיון פנאטינייקו וממש מאחוריו את האכסניה שלי. כאן מקדש זאוס. שם המפרץ הסרוני. פשוט מעולה.

רציתי להצטלם באקרופוליס עם המפרץ הסרוני ברקע אז ביקשתי מכמה אנשים שעמדו שם אם מישהו יוכל לצלם אותי. אז בחורה אחת, קנדית צילמה אותי כשאני יושב על חומת אבנים קטנה ומאחורי ברקע שכונות דרומיות של אתונה וכמובן גם המפרץ הסרוני. אחרי שהיא צילמה אותי היא שאלה אותי אם אני רוצה להצטלם ביחד עם אתלטית. שאלתי אותה למה היא מתכוונת והיא אמרה שהם נמצאים כאן עם אחת מנבחרת הסופטבול של קנדה. הבחורה (האתלטית) הסכימה להצטלם. (כנראה שהיא היתה עם המשפחה שלה או משהו כזה והם היו מאוד גאים בה במהלך התחרויות). כך שיצא שצילמו אותי פעמיים. פעם אחת לבד ופעם אחת עם השחקנית של הסופטבול. חוויה.

מכיוון שלפני הטיול שלי אני למדתי קצת על יוון העתיקה יכולתי לזהות חלק מהבניינים באקרופוליס עצמו. פה הפנתאון, המקדש הדורי הגדול ביותר שאי פעם נבנה. וכאן הארכתיון, המקום שבו (לפי המיתולוגיה היוונית) בראה אתנה את עץ הזית וכאן גם פוסידון הכה בקלשונו ופצח את האדמה. אל תוך המבנים עצמם אי אפשר להיכנס וגם הסבירו לנו שהשיש שממנו עשויים הבניינים מתחיל להתפורר בעיקר בגלל זיהום אוויר נוראי.

הפנתאון למשל מוקף חבלים (כמו בבנקים כשעומדים בתור) ויש כמה שומרים, או יותר נכון שומרות, שעומדות שם עם משרוקיות ושורקות כל פעם שמישהו מנסה לחצות את החבל ולהתקרב יותר מידי לבניין. אז לתוך המקדשים של האקרופוליס לא נכנסתי אבל עדיין אי אפשר לתאר במילים את ההרגשה להיות במקום כזה. להיות במקום שחציו דמיוני וחציו אמיתי. להתחבר לעבר ולהווה דרך אבנים. מוזר משהו. ובתור ישראלי זה אומר משהו.

באחד הפינות של האקרופוליס יש נקודת תצפית רשמית ויש שם אפילו שלט שאומר שזה אזור שמיועד לצילום. מהנקודה הזו רואים את אתונה הכי טוב ושם אנשים בדרך כלל נפגשים אז ישבתי שם כמה דקות כי חשבתי שאולי אני אפגוש שם שוב את רוברטו. הוא אכן הגיע אחרי כמה דקות ואז החלטנו ללכת למוזיאון של האקרופוליס (זה כלול בכרטיס). במוזיאון יש מוצגים שנלקחו מהבניינים לאורך התקופות וכל מיני פריטים שנמצאו מפוזרים ברחבי האקרופוליס. בתוך המוזיאון עצמו יש כללים מאוד נוקשים בקשר לצילום תמונות ואני למדתי את החוקים בדרך הקשה. כלל ראשון: אסור להשתמש בפלאש. אחרי שצילמתי תמונה אחת, ניגשה אלי אחת מעובדי המוזיאון והעירה לי על כך. אח"כ גיליתי את הכלל השני: אסור להצטלם, רק לצלם חפצים. בקשתי מרוברטו לצלם אותי. והעובדת, כן אותה עובדת ניגשה אליי ואמרה שאני לא יכול להצטלם במוזיאון. אז ניסיתי להתחכם ושאלתי אותה אה קורה אם אני מצלם תמונה ומישהו "בטעות נכנס לי לתמונה". היא אמרה שאם זה בטעות אז זה מותר. אז שאלתי אותה מה קורה אם אני מבקש ממשיהו לצלם תמונה עם המצלמה שלי ואני נכנס לתמונה "בטעות" היא אמרה שזה אסור. לא רציתי שיעיפו אותי משם אז וויתרתי על הרעיון. והכלל השלישי: אסור לגעת במוצגים. גם כאן אחרי שנגעתי במוצג אחד היא ניגשה אליי והעירה לי על כך. שאלתי אותה מה כן מותר. מותר לנשום? היא אמרה שמותר להסתכל.

כשסיימנו לראות את מה שרצינו לראות יצאנו מהאקרופוליס. רוברטו נסע לפיראוס לפגוש חברים ואני התחלתי ללכת לכיוון תחנת המטרו.

כרטיס הכניסה שלי לאקרופוליס כלל גם כניסה לחלק מאתרי העתיקות של יוון ובכללם מקדש זאוס האולימפי שלא נשאר ממנו כמעט כלום. לאחר חמש דקות הליכה הגעתי לשער אדריאנוס. וממש לידו מקדש זאוס אז אמרתי למה לא ונכנסתי. זה נראה כמו מגרש ריק ובאמצע יש בימה מוגבהת ועליה שרידים של עמודים ששימשו לתמיכה בגג של המקדש. לא היו שם אנשים שיכלו להסביר לי למה שימש המקדש, איפה הכניסה לבניין ומה ההיסטוריה של המקדש אבל גם ככה אין כניסה כמובן לתוך השרידים של המבנה אלא להתקרב כמטר מהעמודים. עמוד אחד קרס לא מזמן וזה נראה כמו פרוסות סלאמי והיה ריכוז גבוה של עמודים ששרדו באחת הפינות של המקדש. כשנמאס לי מזה חזרתי באוטובוס לאכסניה. אני יושב כאן וכותב ויותר מאוחר אני אסע לאצטדיון האולימפי המרכזי לראות את האתלטיקה. לבד אם יהיה צורך אבל אני מקווה שאני אמצא מישהו שיבוא איתי. בטוח יש כאן אנשים שנוסעים לאתלטיקה. אתמול היו כאלה שנסעו לשם.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #24  
ישן 12-08-2010, 17:36
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

22/8/04 יום שני 22:00.
טוב אז בסוף היה מי שיסע איתי. אפילו היו כמה נגלות של אנשים מהאכסניה שלי לאצטדיון המרכזי. ככל שהאולימפיאדה מתקרבת לסיומה כך יש פחות ענפי ספורט פעילים. השחייה לקראת הסוף והמחירים בשמים, ברוב הענפים (כמו כדורסל) הם כבר בשלב של רבע גמר וחצי גמר והכרטיסים יותר יקרים. באתלטיקה זה עדיין רק 40 יורו לכרטיס. אז מספר גדול יחסית של אנשים הלכו היום מהאכסניה שלי לאתלטיקה. קצת אחרי שחזרתי מהאקרופוליס, הגיעו 4 בנות מאוסטרליה. הן הגיעו לאכסניה ישר משדה התעופה כשבדרך הן קפצו לשופינג וקנו לעצמן שמלות צהובות ובד ירוק כדי לעטר את השמלות וכך הן ישבו כל הצהרים וגזרו כוכבים בצורת הצלב הדרומי (אחד הסמלים של אוסטרליה) ואת האותיות aust שזה קיצור של אוסטרליה כמובן. למה צהוב וירוק? לא יודע. כנראה שזה הצבע שלהם כמו שהולנד זה כתום. הן יצאו מהאכסניה לכיוון האצטדיון כמה דקות לפני שאני יצאתי ובמקרה פגשתי אחת מהן ליד הקפיטריה באיצטדיון בשלב יותר מאוחר של הערב ודיברנו קצת.

אני הלכתי לאצטדיון עם כמה אנשים שאת חלקם אני מכיר כבר כמה ימים טובים. הלכתי עם זוג אוסטרלי, בריטי אחד, וסקוטי אחד.

אמרתי שכשהולכים למסיבה של ההולנדים אז מקבלים צמיד זיהוי? אז הבחור הסקוטי שהלך איתי היום לאתלטיקה, מלבד העובדה ששבוע וחצי הוא מסריח מבירה, גם הזרוע שלו היה מלא בצמידי זיהוי. כל יום הצמידים בצבע אחר וכבר היו לו כמה וכמה צבעים. הבן אדם הזה לא פיספס אף לא מסיבת היניקן אחד באתונה. אבל הוא בחור נחמד ויצא לי לדבר איתו על כל מיני דברים. למרות שהוא הסריח מבירה.

כדי להגיע לאצטדיון ירדנו בתחנת מטרו ומשם עלינו על אוטובוס מיוחד אולימפי (כמו ביום של הג'ודו) שלקח אותנו עד הכניסה לקומפלקס המרכזי. הקומפלקס הזה מורכב מכמה אצטדיונים ואולמות וכולל גם מרכז תקשורת ענק לכל אנשי הטלוויזיה וחנויות מזכרות ומסעדות ודוכני מכירה ומה לא. אחרי שעברנו את הבדיקה הביטחונית היינו למעשה בתוך הקומפלקס העצום הזה. אפשר להסתובב שם חופשי בלי קשר לענף ספורט שאליו אני הולך. אז הסתובבנו שם והצטלמנו וראינו אולמות ואצטדיונים לענפי הספורט השונים. כדורסל, הוקי ועוד כל מיני. בשלב מסויים התפצלנו וכל אחד הלך לראות את מה שעניין אותו. אני ראיתי מופע רחוב עם ליצנים ולהטוטנים ובשלב מסויים התחלתי ללכת לכיוון האצטדיון המרכזי. מחוץ לאצטדיון ניגשו אליי שתי בחורות אמריקאית שראו אותי עם כיפה ודגל ישראלי. והתחילו לשאול אותי שאלות בנושא דת. (מהר מאוד קלטתי שהן בעצם שייכות לסוג של מיסיון ומה שהן מנסות לעשות זה לגרום לי להאמין בנצרות). ואני, כמו שאני מכיר את עצמי ניצלתי את ההזדמנות הזו כדי לרדת עליהן ועל הדת שלהן. נכנסנו לוויכוח על דת. תוך דקה בערך התאגדו מסביבנו אנשים שפשוט עמדו שם והקשיבו לוויכוח שלנו. והיו כאלה (אני מאמין שהם נוצרים) שאפילו מחאו לי כפיים מידי פעם כשאמרתי משהו מבריק. בעיקר כשעניתי לשאלות המעצבנות של השתיים. הטענה העיקרית שלי היתה שישו היה בעצם יהודי והוא חי את כל חייו כיהודי והיה לו קונפליקט עם הרבנים באותה תקופה כי הוא ניסה להיות יותר מידי רפורמי (כמו הרפורמים-היהודים של היום). והוא חי בתקופה שהיתה רדיפה נגד היהדות ובסופו של דבר הוא מת בגלל שהיה יהודי. מה שקרה בינו לבין הרבנים זה אירוע פנים יהודי אז למה אתם (הנוצרים) רודפים אותנו (היהודים). למה אתם לאורך ההיסטוריה רודפים אותנו והורגים בנו? והבאתי דוגמאות ממסעות הצלב והפוגרומים שהנוצרים ביצעו ביהודים. מה עשינו לכם? וחוץ מזה שאם ישו היה יהודי אז גם כל הנוצרים אמורים להיות יהודים. לא? בשלב מסויים בוויכוח ראיתי שהן לא מקשיבות ושכל מה שהן אומרות זה שטויות ולא מבוסס ושהוויכוח הזה לא יסתיים כל כך מהר אז אמרתי להן שהוויכוח הזה חסר משמעות וחוץ מזה שהייתי צריך כבר ללכת לאצטדיון. אני הלכתי והן הסתלקו משם בבושת פנים.

האצטדיון עצמו ענק!!! יש שם מקום לאיזה מליון וחצי איש (טוב אני מגזים אולי מאה מאה וחמישים אלף איש.). אני ישבתי יחסית למעלה (קניתי כרטיס זול- 40 יורו. יכולתי לשלם גם 90 יורו). מהכיסא שלי אפשר לראות את כל המגרש. כל הזמן זרמו עוד ועוד אנשים ופתאום קלטתי שאני יושב כאן באצטדיון האולימפי יחד עם רבבות בני אדם מכל המינים ומכל הדתות ומכל ארצות תבל. וזה עושה אותי חלק מהעולם וזה הרגשה פשוט אוניברסלית. כולם ביחד מוחאים כפיים, לא משנה מאיזה מדינה המשתתפים. כל הקהל העצום הזה מכבד את ההמנונים של מדינות שונות. כולם מכבדים את השני ולא משנה מאיזה מדינה. הרי בשביל זה באתי ליאתונה לא?

התחרויות עצמן היו מגוונות. היה הגמר של קפיצה משולשת לנשים שבה הזוכה היתה יווניה שקפצה 15.30 מ' וכמובן רוב הקהל היה מקומי אז היא קיבלה הרבה כבוד. כמו כן נשברו שני שיאי עולם בזריקת דיסקוס גברים. בתחרות הגמר של 400 מטר משוכות גברים שלושת הזוכים (זהב, כסף וארד) היו אמריקאים והם עשו סיבוב ניצחון מסביב למסלול עם דגלי ארה"ב. לזוכה היה דגל גדול, למקום שני היה דגל בינוני ולארדיסט היה דגל קטן. אותי זה הצחיק. היה גם גמר קפיצה לגובה גברים. רציתי לראות את אלכס אברבוך הישראלי עם קפיצה במוט אבל המוקדמות שלו יהיו רק מחר. היה גם חצי גמר ריצת משוכות נשים. היתה ישראלית אחת בשם אירנה לנסקי שהיתה במוקדמות אתמול אבל היא לא העפילה לחצי גמר. היה גם 800 מ' נשים. ובמהלך הערב גם היו כמה טקסי מדליות. חלק מהם היה על דברים שהיו אתמול כמו המרתון של הנשים אז יצא לי לשמוע בפעם השניה את ההמנון היפני (הפעם הראשונה היתה בג'ודו נשים בשבוע שעבר). או 100 מ' גברים (שיא הערב) שבו הזוכה במדליית הזהב וגם הזוכה במדליית הארד היו אמריקאים וזוכה של הכסף היה פורטוגזי. וחלק מהטקסים היו על דברים שהיו היום. חילקו מדליות לקפיצה לגובה גברים כשהזוכה היה שבדי ומדליית כסף הלך לאמריקאי והארד לצ'כיה. אז שמעתי את ההמנון השבדי. היה גם חלוקת מדליות ליידוי פטיש גברים (מיום קודם) זהב: הונגריה. כסף: יפן. ארד: בלרוס. אז שמעתי גם את ההמנון ההונגרי. היה גם חלוקת מדליות ל20 ק"מ הליכה נשים. גם מאתמול. הזוכה היתה יווניה וכשהשמיעו את ההמנון היווני אז אפשר היה לשמוע את הקהל שר. מדליית הכסף הלכה לרוסיה והארד לאוסטרליה.

בשלב מסויים התחלתי להשתעמם ורציתי לחזור לאכסניה שלי ולהתארגן לקראת הנסיעה שלי מחר לספצס. אז התחלתי לצאת מהאצטדיון והספקתי עוד לשמוע גם את ההמנון של קמרון שקצת הזכיר לי את ההמנון הבריטי. המשכתי ללכת לכוון היציאה של הקומפלקס ופתאום שמעתי עברית. מסתבר שאחד המוכרים בדוכנים הוא ישראלי והוא זיהה את הדגל הישראלי שלי דיברנו קצת אבל לא קניתי ממנו כלום והלכתי. יצאתי מהיציאה השניה של הקומפלקס וזה אומר שיכולתי לעלות על מטרו ולנסוע עד סינטגמה במטרו בלי להצטרך לעלות גם על אוטובוס אולימפי כמו בדרך הלוך. בשלב מסויים של הנסיעה עלו שלושה גברים שדיברו גרמנית או אוסטרית והיה להם ריח של בירה והם דיברו יחסית בקול וזה לא היה נעים לחלק מהנוסעים. פתאום ניגש אליהם איש ביטחון וביקש מהם להתלוות אליו והוא לקח אותם משם. כשירדתי בסינטגמה, פגשתי את פיטר שבדיוק חזר מאיזה פאב או משהו והלכנו ביחד לאכסניה. (אוטובוס קו 4 כמובן). רציתי גם להוציא כסף מהכספומט אבל שכחתי את המס' שלי. עד עכשיו לא הייתי צריך למשוך כסף אבל עכשיו לא נשאר לי הרבה מזומנים ואני צריך לשלם למלון בספצס ותחבורה משם בחזרה לאתונה אבל אם אני אוכל לשלם במלון בכרטיס אשראי אז אולי הכסף שיש לי יספיקו לי לחזור לאתונה. ובכלל זה לא נעים כשנגמר הכסף. אבל שכחתי את המס' הסודי שלי בחדר. מה שמזכיר לי שמחר אני נוסע לספצס ואני צריך להתארגן אז אני אלך לי לישון עכשיו.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #25  
ישן 17-08-2010, 08:38
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

23/8/04 יום שלישי 07:00.
קמתי התפללתי, וכל הדברים שלי ארוזים. איכשהו הצלחתי לדחוף את כל הציוד שלי לתוך התיק. החזרתי את הכרית ואת הסדין שיואניס נתן לי כשהגעתי לכאן. נפרדתי מכל מי שראיתי שהיה מספיק ער. רוב האנשים כאן עדיין ישנים. אני יושב עכשיו בלובי ובוחש בקפה שלי. כשאגמור את הקפה אני אקום ואקח אוטובוס מס 4 לסינטגמה ומשם מטרו לפיראוס ומעבורת לספצס. אני עדיין חושב על אתמול, על האצטדיון האולימפי המרכזי. נזכרתי שאתמול עשו גל. יצא לי להיות לפעמים בגל ביד אליהו או בכלל אבל כאן זה היה משהו שאי אפשר לתאר. יושבים רבבות על רבבות של אנשים ואני רואה איך הגל מתקרב לכיווני וכל אחד בתזמון מושלם קם וצועק "אוווופה" הם עשו את הגל שוב ושוב (אולי ארבע פעמים) עד שהכרוז באצטדיון הכריז על טקס חלוקת מדליות. אני חושב שזה היה למאה מטר אבל אני לא בטוח.
לפני שהגעתי ליוון אני החלטתי שאת הסיומת אעשה מחוץ לאתונה. בחרתי אי קטנטן, מרחק של 3 שעות הפלגה באוניה. לאי קוראים ספצס ולבית המלון קוראים פארוס. הזמנתי חדר במלון כבר לפני כמה חודשים. זה יעלה לי 50 דולר ללילה אחד. מחר בבוקר אני אעזוב את האי, אחזור לאתונה דרך חצי האי פלופונוס ומשם ישר לשדה התעופה. והביתה.
אוי כמה שאני אתגעגע לאתונה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #26  
ישן 25-08-2010, 17:35
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

23/8/04 יום שלישי 12:30

אני יושב עכשיו בחדר שלי במלון faros באי ספצס. אני מסתכל החוצה מהחלון במרפסת הפרטית שלי ואני רואה ים. ואיים. ואת הקצה של חצי האי פלופונסוס.

האי הזה פשוט מהמם. יצאתי בבוקר מהאכסניה שלי ברחוב דמראוס. נסעתי שוב כמו כל יום בשבוע האחרון, באוטובוס מס' 4 לתחנת המטרו בסינטגמה אבל משם לקחתי מטרו לפיראוס. ירדתי בתחנת המטרו האחרונה שמול הנמל. חציתי את הכביש ומצאתי את עצמי בנמל פיראוס. אז קודם כל בניגוד למילים המפורסמות של השיר, הקולות של פיראוס בכלל לא הזכירו לי את חיפה. אומנם ראיתי בפיראוס פירסומות לאוניות שנסעו לכל מיני נמלים שכוללים גם את חיפה, וזה עשה לי טוב לראות את זה. בקיצור, הנמל הזה ענק! יש כאן אוניות נוסעים מכל הגדלים. יש אוניות קטנות לנוסעים בודדים או לעשרות נוסעים. ויש מעברות גדולות שבתוכם אפשר להכניס מכוניות ואפילו משאיות. ראיתי מעבורת כזו כשהיא נכנסה לעגינה בנמל. בבטן המעבורת היו אנשים שעמדו ליד המכוניות. וחיכו שהמעבורת תעצור כדי שהם יוכלו להיכנס למכוניות שלהם ופשוט לנסוע משם. מגניב. האונייה הכי גדולה שעגנה בנמל היא כמובן ספינת הפאר קווין מרי2 שמשמשת כבית מלון צף מרוב הצפיפות בבתי המלון באתונה. זיהיתי את הספינה כשהייתי באקרופוליס. אני גם הבנתי שיש משלחת קטנה מישראל (בראשות שרת החינוך) ששוכנים שם ב700 יורו לאדם ללילה. עברנו ליד הקווין מרי2 כשהייתי כבר במעבורת שלי אבל לא היתה לי זווית צילום נוחה אז לא צילמתי את הקווין מרי2. לא נורא. הגעתי לרציף של המעבורות לאיים הסרוניים די מוקדם והיה לי איזה שעה להסתובב בנמל (הורדתי את התיק הכבד שלי והנחתי אותו ליד ביתן לקניית כרטיסי נסיעה לאיים). כשסוף-סוף המעבורת שלי הגיעה, חיכינו (אני ועוד כמה עשרות אנשים), עד שהיא תעגון ועד שאנשי הצוות יעשו בדיקת מערכות. הם הורידו כבשׁ. נתתי לאחת הדיילות את הכרטיס שלי והיא הפנתה אותי למושב שלי. מאוד הופתעתי שיש דיילות ובכלל הופתעתי מכל הרשמיות בכל מה שקשור למעבורת הזו. חשבתי שזה סתם יהיה איזה סירה מצ'וקמקת אבל טעיתי. זה נראה מבפנים יותר כמו שילוב של מטוס ובית מלון. עם מגשים בחלק האחורי של המושב כמו במטוס ועם מסכי טלוויזיה (ראינו מרוץ סוסים וטריאתלון נשים) ואפילו בר-קפה (קניתי קולה כמובן). בכיס של המושב היו הוראות למקרה חירום שנכתבו ביוונית בלבד אבל הבנתי מה צריך לעשות לפי הציורים. במעבורת עצמה יש תשע מקומות ישיבה בכל שורה. ושני מעברים לכל אורך המעבורת. ממש כמו מטוס.

אני קניתי את הכרטיס שלי כשהייתי בליוואדיה וזה נראה כאילו זה היה לפני עידנים. הכיסאות שמורים ואני קיבלתי כיסא ליד החלון. לידי אף אחד לא ישב אבל בכיסא השלישי ליד המעבר ישבה בחורה שהיתה בדרכה הביתה מאתונה לספצס והיא ראתה שאני קצת לא מבין (אולי נראיתי יותר מידי כמו תייר?). והיא ניסתה להסביר לי חצי באנגלית וחצי ביוונית מה רואים . (היא הצביעה בהתלהבות על הקווין מרי2 והיא הראתה לי את האיים השונים שעברנו לידם כדוגמת האי אגינה) לפני שהמעבורת יצאה לדרך לקחתי גלולה נגד הקאה (גם את זה הבאתי מהארץ). אחת התופעות לוואי של הגלולה זה עייפות. איך שיצאנו מהנמל, נרדמתי. פספסתי את רוב הנסיעה אבל התעוררתי מידי פעם. התעוררתי בפורוס ובהידרה. והבחורה שלידי הצביעה וזיהתה לי את האיים.

כשמעבורת עגנה סופסוף בספצס, ירדתי. הרגשתי בהתחלה כמו בתוך חלום. איך שאני יורד מהמעבורת שלי, ניגשו אליי כל מיני עסקנים עם פרוספקטים של בתי מלון מקומיים. בדיוק כמו שהיה כתוב בספר שקראתי על ספצס. לי היה מקום שמור בבית מלון faros אבל סתם בשביל הקטע שאלתי את אחד העסקנים כמה יעלה לי חדר במלון שלו. הוא אמר לי 25 יורו (חצי ממה שסגרתי עם המלון שלי!) אז לקחתי ממנו פרוספקט ואמרתי שאני אחשוב על זה. הלכתי לפארוס שזה דקה הליכה משם ונרשמתי בקבלה. האיש בקבלה לא ידע אנגלית אבל הסברתי לו מי אני ושיש לי הזמנה להיום בלילה. וגם הראיתי לו דרכון (את הדרכון האמריקאי שלי כי לא רציתי להסתבך עם הדרכון הישראלי). הוא אמר בסדר ואמר לי שזה יעלה לי 30 יורו (20 יורו פחות ממה שסגרתי איתו בטלפון) לא התווכחתי איתו והוא אמר לי שמשלמים ביציאה.

עליתי לחדר ונעלתי את הדלת. אני בקומה אחת עם מרפסת וחלון לים. ועכשיו סופסוף יש לי טיפת פרטיות אחרי שבוע של חוסר פרטיות בחברתם של אנשים (ונשים) זרים. סוף-סוף חדר לבד ושירותים פרטיים. וטלוויזיה. והכי חשוב: שקט. רק את הרחש הקצוב של הגלים שפוגעים במזח כמה מטרים ממני. עוד מעט אני אלבש בגד ים ואני אחפש לי איזה חוף נחמד לנוח בו. מחר אני חוזר לאתונה ואז הביתה לישראל.
היום בערב אני אתחיל לסכם את הטיול.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #27  
ישן 26-08-2010, 20:24
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

23/8/04 יום שלישי 22:00.
אחרי שהתארגנתי והורדתי את התיק הענק שלי מהגב, יצאתי החוצה לראות קצת את האי. הלכתי לחנות אחת שנראתה כמו חנות מזכרות ומודיעין ושאלתי אותם מה יש לראות באי הזה. המוכרת המליצה לי על כמה חופים טובים ומסעדות מיוחדות. (שום דבר כאן לא כשר אז מבחינתי זה לא רלוונטי). שאלתי אותה מה בקשר לתחבורה בתוך האי והיא אמרה שאפשר לשכור אופניים או קטנוע. מסתבר שאין כניסה לכלי רכב לאי. משם הלכתי לחנות שמשכירה אופניים ושילמתי 5 יורו בשביל זוג אופניים במצב טוב שהייתי צריך להחזיר עד 21:00 (זה היה בסביבות 13:00). חזרתי למלון, לקחתי מצלמה אחרי שכבר שמתי בגד ים ומגבת ורכבתי להנאתי לאורך כביש החוף של האי. בהתחלה הקפתי את הנמל של ספצס ואז נגמרו הבתים ונסעתי לאורך החוף כשסביבי צמחיה עשירה וירוקה ובאפי ריח של ים. עברתי על פני מפרצונים קטנים עד שמצאתי חוף מוסדר. נעלתי את האופניים ונכנסתי למים. שחיתי קצת ואז יצאתי ושכבתי על כסא ונחתי. שקט. פסטורלי. אי אפשר לתאר במילים.
אח"כ עליתי על האופניים והמשכתי לנסוע עד שמצאתי עוד חוף נחמד וכך ביליתי את רוב שעות הצהרים שלי בbeach-hopping . בהתחלה רציתי להקיף את כל האי אבל זה היה לוקח לי יותר מידי זמן. ההיקף של האי זה בערך 20-25 ק"מ וזה אומר שזה היה לוקח לי לפחות 5 שעות אם כל הנסיעה היתה במישור אבל יש הרבה עליות וזה היה מאט את קצב הרכיבה. אז פשוט המשכתי בנסיעה. המשכתי לנוע לאורך החוף וזה היה פשוט 10. עד שנמאס ואז הסתובבתי וחזרתי לנסוע בין הסמטאות של הכפר השקט והנחמד הזה.
אמרתי כבר שבספצס אסור לנסוע במכוניות? רק טוסטוסים ואופניים. ויש גם סוסים עם כרכרות אבל זה יותר בשביל תיירים. המלון שלי נמצא במרכז הכפר בין כל המסעדות והטברנות. אחרי מקלחת טובה, חזרתי החוצה ועשיתי סיבוב נוסף עם האופניים.

שמרתי לעצמי מנה חמה שהבאתי איתי מישראל, להיום בערב. כשתכננתי את הטיול הזה, תכננתי לאכול את המנה חמה האחרונה שלי בלילה שלי בספצס כי אני לא ידעתי אם אני אמצא משהו כשר לאכול באי. אז כשפתחתי את המנה חמה, לא יכולתי לחמם מים עם הכף חשמלית שלי כי התקע החשמלי בחדר לא מאפשר לי להשתמש בזה. לתקע יש רק שני חורים וזה מיועד רק לדברים מסוימים (כמו מכונת גילוח). אז במקום זה אכלתי אנרגי בר וקניתי לי תפוח במכולת ליד המלון. וקולה כמובן.

אחרי שאכלתי חזרתי החוצה והסתובבתי במרכז הכפר שבו אנשים התעוררו לחיי לילה, נכנסתי לכמה פאבים ופשוט ישבתי לי וראיתי כמה מקומיים משחקים סנוקר וראיתי גם קצת טלוויזיה (קפיצה למים, שחיה אומנותית, האבקות יוונית-רומית, הרמת משקולות, כדורגל, כדור מים ואתלטיקה.) הבירות היחידות שכשרות כאן זה הייניקן ואמסטל אבל לא רציתי לשתות בירה אז לא קניתי. אני לא רגיל לפאבים אפילו בישראל אבל כאן ביוון הכל חדש לי.
גם גיליתי שכאן בספצס בקבוקי קולה יותר זולות מאשר באתונה. כאן בקבוק חצי ליטר עולה 65 סנט של היורו ובאתונה זה עולה 90 סנט ואפילו יותר. אז קניתי בסופרמרקט המקומי, כמה בקבוקים שיהיה לי מה לשתות אח"כ.
כשהרגשתי עייף, חזרתי למלון, והדלקתי טלוויזיה. עוד מעט אני אלך לישון. מחר יש לי יום ארוך. מחר אני חוזר לאתונה ולשדה התעופה והביתה. אני מרגיש כבר את סוף הטיול.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #28  
ישן 29-08-2010, 20:12
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

24/8/04 יום רביעי 8:00

באמצע הלילה קמתי כי שמתי לב שפשוט נרדמתי עם טלוויזיה דלוקה ומסביבי קליפות של גרעיני חמנייה. אתמול כשכתבתי אז פיצחתי גרעינים וכנראה שנרדמתי באמצע משחק כדורגל או משהו כזה אז כיביתי את הטלוויזיה וחזרתי לישון.

היום בבוקר קמתי מוקדם, התפללתי והסתכלתי על הזריחה. עוד מעט אני אצחצח שיניים ואתחיל להתארגן לתזוזה לכיוון הפלופונסוס. כנראה שאני אקח מעבורת לכפר קוסטה שנמצא ממש מעבר למייצר שמפריד בין ספצס לבין הפלופונסוס. משם אני אקח אוטובוס לנפפליון, קורינטוס, ואתונה. בדיוק לפי התוכנית. החלטתי לא לנסות את מזלי עם טרמפים בארץ זרה ולא מוכרת ולשחק אותה בטוח עם אוטובוסים. מוזר, אבל בינתיים כמעט הכל הלך לי לפי התכנון. הנסיעה לדלפי, המלון, ענפי הספורט שראיתי, מדליית ארד של אריק זאבי, רק חבל שהוא לא זכה בזהב ושלא שמעתי את התקווה באתונה. כמעט ולא הייתי צריך להיתקע ולשנות תוכנית. רק מבחינה תקציבית אני במצב לא טוב אני אוציא כסף בבנק המקומי פה בספצס לפני שאני אצא לדרך.

עכשיו בזמן שאני כותב, כאן בחדר הפרטי שלי במלון, אני יושב גם מול הטלוויזיה. לפני כמה דקות הראו בטלוויזיה תחרות שיט מאתמול ורואים בבירור את הדגל הישראלי על המפרש של אחד הגלשנים המובילים. השדרן היווני אומר מידי פעם גל פרידמן וגם הזכיר את המילה "אטלנטה". אני חושב שהשדרן אמר שגל זכה במדליה אבל אני לא מבין את השפה המקומית אז אני לא יודע בדיוק מה הוא אומר. אני כן יודע שגל פרידמן זכה במדליה באולימפיאדת אטלנטה לפני 8 שנים. בקיצור, בעוד כמה דקות אני אקפוץ שוב לים, אשחה קצת, אחזור למלון ואז אני אסע הביתה כמו שאמרתי.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #29  
ישן 30-08-2010, 16:05
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

25/8/04 יום חמישי 01:00
אחרי שסיימתי לארוז את התיק, החלטתי ללכת שוב למים ולשחות קצת. ולתפוס קצת שמש וריח של חופש לפני הנסיעה שלי לקוסטה. אבל אחרי שנכנסתי למים התחלתי להרהר באופציות אחרות. המים היו כאלה צלולים ולא מלוחים מידי. לא היו כמעט גלים והמים היו מספיק עמוקים שיכולתי אפילו לקפוץ ראש ישר מהמזח. מסביבי שחו כל מיני דגיגים קטנים. על המזח אנשים פתחו באסטות שבו הם מוכרים את מה שהם תפסו בחקות שלהם. אפשר לקנות פירות ים שונים ומשונים, מכל הסוגים. היו שם דיונונים, סרטנים, כוכבי ים, תמנונים, ועוד כל מיני דברים לא מזוהים. חבל שלא צילמתי. בכל מקרה אחרי שיצאתי מהמים ושכבתי לי ככה סתם על החוף, חשבתי על זה שאם גל פרידמן זכה במדליה אז למה שאני לא אלך לטקס? אני לא יודע איזה מדליה הוא לקח אבל באתי הרי לאולימפיאדה כדי לראות את הישראליים מצליחים לא? ידעתי שיש מעבורת שיוצאת מספצס לכיוון פיראוס ב11:05 מה שנתן לי בדיוק 20 דקות לרוץ למלון, להתלבש, לשלם למלון, ולטוס לקנות כרטיס ולעלות על מעבורת.

נסעתי בפליינג קט2 (בהלוך נסעתי בפליינג קט1). שהיה יותר גדול מהראשון וגם יותר מפואר. לקחתי גלולה נגד הקאה ונרדמתי תוך שניה. התעוררתי בעצירה באי הידרה נרדמתי שוב והתעוררתי כשהתקרבנו לפיראוס וכשעוד ניתן לראות את אגינה בצד שמאל. חשבתי לנסוע לשדה התעופה לעשות צ'ק אין ואז לחזור לאתונה ולחפש את המקום של הטקס של גל פרידמן אבל רציתי לחסוך את הנסיעה המיותרת (וגם 16 יורו למטרו הלוך חזור לשדה התעופה). בתחנת המטרו של פיראוס אמרו שאפשר לאחסן את התיק במשרד נסיעות ליד כיכר סינטגמה. אז לקחתי מטרו לסינטגמה ושם הם הפנו אותי למשרד ששוכן 2 דקות הליכה משם.

במשרד אמרו לי שזה עולה 2 יורו לאחסן תיק ושהם סוגרים ב20:00. זה אומר שאו שאני מוותר על הטקס של גל פרידמן או שאני אפספס את הטיסה שלי הביתה. באותו זמן גם לא ידעתי באיזה שעה הטקס ובאיזה מדליה הוא זכה. אז שילמתי את ה2 יורו בידיעה שאולי אני אפספס את הטיסה שלי, ושאלתי במודיעין של אולימפיאדת אתונה ליד כיכר סינטגמה איפה יכול להיות טקס של מדליות על שיוט. והם אמרו לי. החלטתי להגיע למקום של הטקס ומשם to play by ear כמו שאומרים. יכולתי גם לאחסן את התיק באכסניה שלי לשעבר ברח' דמראוס אבל רציתי לחסוך את הנסיעה המיותרת בקו 4 לשם ובחזרה. לקחתי מטרו מסינטגמה למונסטרקי ומשם מטרו עד לתחנה האחרונה משם לקחתי טראם (טרולי- רכבת קטנה כזו, כמו ביום שנסעתי לכדורעף-חופים) לכיוון החוף. בתחנה האחרונה של הטרולי לקחתי טרולי אחר עד התחנה של agios kosmas שבו יערך הטקס. הטרולי זה כלי התחבורה הכי איטי שיש באתונה. זה כמו רכבת קטנה אבל חשמלית ויש תחנה בכל קילומטר בערך והיא עוצרת בכל תחנה. לקח לי יותר משעה!

בסוף הגעתי לאתר של השיוט וראיתי שם כמה ישראלים. היו לי בסך הכל שתי שאלות: באיזה שעה הטקס? (תשובה: 20:00) ואיזה מדליה לקחנו? (תשובה: זהב!) הייתי בשוק. זהב! והנה אני, ישראלי, ואולי זאכה להיות פה, בטקס. וגם הייתי תקוע כי בשעה שמונה אני חייב להיות במשרד לקחת את התיק שלי. ואם אני רוצה להגיע לטקס אני בבעיה. והיתה לי עוד בעיה קטנה. אין לי כרטיס כניסה כדי לראות את הטקס! אמרתי לעצמי פרה פרה קודם אני אחזור לסינטגמה ואני אעביר את התיק שלי לאכסניה. אח"כ אני אחזור לכאן ואני אנסה למצוא כרטיס איכשהו. לא יודע איך. במקרה הכי גרוע אני אתקע בחוץ. בטוח יש עוד ישראליים שייתקעו אז אולי ישימו לנו מסך ענק או משהו. אולי?

חוץ מזה ששמעתי מישהו אומר שננסה לקנות כרטיסים מהאוהדים של ברזיל כי המתחרה של ברזיל היה מועמד למדליה ובסוף הוא הגיע מקום רביעי ובטוח יהיו אוהדים של ברזיל שקנו כרטיס וירצו למכור אותו במחיר מופקע למישהו אחר. אז לקחתי טרולי לסינטגמה (כמו בדרך הלוך, להחליף טרולי באמצע ולהחליף מטרו במונסטרקי) לקחתי את התיק, ואוטובוס לרח' דמראוס. פגשתי את פיטר שקיבל אותי ואת התיק שלי בשמחה . הסברתי לו את המצב והוא איחל לי מזל טוב ובהצלחה. חזרתי לתחנת האוטובוס שבו הייתי כל כך הרבה פעמים בעשרת הימים האחרונים. מבחינת הזמן לא הייתי במצב טוב כי זה אומר שייקח לי עוד שעה וחצי רק להגיע לאמפי של אגיוס קוסמסשבו יהיה הטקס ובדיוק עצר מונית אז אמרתי לעצמי לעזאזל הכסף אני חייב להגיע לטקס. יש זהב אז אני חייב להיות שם. שאלתי את הנהג כמה לשלם לו שייקח אותי לשם. הוא אמר 4-5 יורו. תלוי בפקקים. אמרתי לו שאני מוכן לשלם לו עכשיו 5 יורו ושייקח אותי הכי מהר שהוא יכול. הוא חשב קצת ואז הוא הסכים. הוא אמר שהוא מפעיל מונה כי זה מה שמחייבים אותם לעשות אבל אני משלם בכל מקרה 5 יורו. אני לא יודע בדיוק תוך כמה זמן הוא הגיע לאמפי אבל זה היה בטוח פחות זמן מאשר בטרולי\מטרו. מה גם שנסענו דרך שכונות אחרות כך שיצא לי לראות קצת יותר מאתונה. כשהגענו היה כתוב במונה 5.5 אבל שילמתי רק 5! אמרתי תודה ויצאתי.

מחוץ למתחם של אגיוס קוסמס היו אולי 20-30 ישראלים ועוד כמה יווניים. ראיתי שם מישהו מחזיק ביד שלו משהו שנראו כמו כרטיסי כניסה לענף ספורט אולימפי. כמו הכרטיסים שקניתי בארץ לג'ודו, לבייסבול וכו'. ניגשתי אליו ושאלתי אותו באנגלית חצי בצחוק-חצי ברצנות, בכמה הוא מוכר לי כרטיס. אפילו לא שאלתי אותו אם זה כרטיס לשייט להיום. הוא אמר לי לחכות קצת כי הוא צריך לדבר עם חברים שלו. מיד הבנתי שהוא מתייעץ עם חברים שלו בקשר למחיר שכדאי לו למכור את הכרטיסים שלו. כנראה הוא פשוט סוגר מחיר על חשבון הישראליים המסכנים. המצב הכספי שלי עדיין בכי רע ואני לא ידעתי כמה אני יכול להרשות לעמי לבזבז. אני כל כך קרוב ללקיחת חלק מהחלום הישראלי הזה וגם החלום הפרטי שלי ואני לא יכול לוותר אחרי כל מה שעברתי בינתיים. תוך כדי שאני מחכה עבר שם מישהו ישראלי ושאל בעברית לכמה אנשים אין כרטיס. אז אני מיד הרמתי יד וכמוני עוד כמה ישראליים. בינתיים חיפשתי ברזילאיים אבל לא היה שם אף אחד מברזיל. אחרי שתי דקות מורטות עצבים, האדם עם הכרטיסים סיים לדבר עם החברים שלו וניגש אלי (יותר נכון אני ניגשתי אליו). הוא הושיט לי את ידו ונתן לי כרטיס. שאלתי אותו כמה הוא רוצה בשביל הכרטיס. הוא סימן לי "לא" עם היד, הוא לא ייקח ממני כסף. הוא פשוט נתן לי את הכרטיס הזה בחינם! אז אני מסתכל על הכרטיס הזה ורואה שכתוב עליו שייט, טקס מדליות, יום ושעה. לא האמנתי. הסתכלתי על הכרטיס שוב ושוב, והחלטתי שאם זה לא חלום אלא מציאות אז אני לא יכול לפספס את הרגע וניגשתי לכניסה למתחם והצגתי בגאווה את הכרטיס שלי. אה, שכחתי להגיד שכשהורדתי את התיק שלי באכסניה אז התעטפתי בדגל שלי ומסינטגמה אני עטוף בדגל ישראלי. וכל זה קרה חצי שעה לפני תחילת הטקס.
וכך יצא שאני, עטוף בדגל ישראלי ועטור בזר מענף זית, עם כיפה וציציות בחוץ, מחזיק כרטיס כניסה, עומד מול עמדת הביטחון של מתחם אגיוס קוסמס, בכניסה לאמפי שבו בעוד חצי שעה יתנגן לו ההמנון הישראלי לאחר שיוענק מדליית זהב אולימפי לראשונה בהיסטוריה לספורטאי ישראלי!
אחרי שעברתי את הבדיקה הביטחונית, הלכתי לכיוון האמפי. ראיתי שם עוד ועוד ישראליים שכל הזמן זרמו לתוך המתחם. ראיתי את שלושת התרנים שעל האמצעי שביניהם, הגבוהה ביותר יונף בעוד כמה דקות הדגל הישראלי. מידי פעם מישהו (לפעמים זה היה אפילו אני) פרץ בקריאת "אל-אל-ישראל". השעה היתה בערך שבע וחצי והטקס יתחיל בשמונה. העברתי את הזמן בלהסתכל על השקיעה מעל המפרץ הסרוני, בלדבר עם אנשים, בלהצטלם על הפודיום ובלקרוא "אל-אל-ישראל". התראיינתי ל usa today ולעיתון בריטי שאני לא יודע איך קוראים לו. כמה דקות לפני שמונה, האמפי היה מלא באנשים. קשה להגיד באחוזים אבל היו מלא ישראליים. מכיוון שבמקום השני היה יווני אז היו הרבה יווניים כי הם מקומיים. הארד הלך לבחור מבריטניה אבל כמעט ולא היו שם בריטים. היוונים כל הזמן צעקו "הלס" ואנחנו צועקים "אל-אל-ישראל".

ב20:00 הכרוז הכריז שהטקס מתחיל. היו צעקות שמחה בלתי פוסקות באנגלית אבל בעיקר ביוונית ובעברית. הנפת דגלים. כמעט לכל אחד שם היה דגל. צעקות "גל פרידמן" וגם "הוא זהב הוא זהב הוא זהב". כששלשת הספורטאים נכנסו, הקהל היה באטרף. אי אפשר היה לשמוע את הצעקות של השני. הצעקות פתאום הפסיקו כשהכרוז ביקש מכולם לקום ולכבד את ההמנון הישראלי! כולם ממילא עמדו.

הכרוז אמר באנגלית: “ladies and gentlemen the Israeli national anthem”.

אי אפשר לתאר את ההרגשה בכתב.

אחרי ההמנון, הקהל (ואני בתוכו), הסתער על גל פרידמן. בשביל תמונות, נשיקות וסתם לקבל קצת אבק כוכבים. הכנתי מראש עט ואת הכרטיס שלי והצלחתי להשתחל ולדחוף לו את העט שיחתום לי על הכרטיס. צילמתי את גל מלא תמונות מכל מיני זוויות. אנשי הביטחון עמדו חסרי אונים בלי יכולת להדוף את המוני הישראליים שעמדו שם. פשוט הסתכלתי על גל שעמד אולי מטר ממני. הסתכלתי על מדליית הזהב שהוא החזיק ביד ופשוט לא האמנתי שאני שם.

מתי שהוא המארגנים הוציאו את גל ואת שני המדליסטים האחרים אל מחוץ לאמפי במטרה להחזיר אותם בשלום לכפר האולימפי או משהו כזה. ואז הם מיד התחילו את הטקס של חלוקת מדליות לנשים. מדליית הזהב הלכה לצרפתייה, מדליית הכסף לאיטלקית והכי מצחיק שאני אפילו לא יודע (ולמי זה כבר אכפת?) מי קיבלה מדליית ארד. לי היו דברים יותר חשובים לעשות. לי יש טיסה לארץ ולא יכולתי להתעכב. חשבתי לקחת מונית אבל משום מה לא לקחתי. ביציאה מהאמפי, היו אנשי תקשורת שונים שכיסו את הטקס וכנראה לא הצליחו להיכנס אז הם שידרו מבחוץ. היו שם כמה ערוצים ישראליים. זיהיתי את הסמל של ערוץ 2 ביניהם. מאחורי המתראיין היו כמה ישראליים שכל הזמן ניסו להידחף לתמונה אבל לא היה לי כוח לשטויות האלה אז הלכתי לתחנת הטראם וחיכיתי שהטרולי תיקח אותי בחזרה לתחנת המטרו וכו'. גם הפעם הטרולי נסע מזה לאט. זה היה נראה כמו נצח. אבל הפעם כבר לא כל כך מיהרתי כי הטיסה שלי אחרי שתיים לפנות בוקר ויש לי מלא זמן ואין סיכוי שאני אאחר לטיסה שלי. מזל שהזזתי את התיק לאכסניה. ובכל זאת לקח לי לו איזה שעה וחצי עד שהגעתי לסינטגמה. משם לקחתי שוב אוטובוס מס' 4 בחזרה לאכסניה. לקחתי את התיק ושם פגשתי כמה חברה (אחד ממלזיה, אחד מאוסטרליה ושניים בריטים) ונפרדתי מהם וסיפרתי להם על המדליה ההיסטורית של ישראל. הם כמובן שמחו בשבילי ואיחלו לי טיסה נעימה. ראיתי גם את חריסיד'ה (אתונאית שעובדת במשרד של יואניס). שאלתי אותה פעם מה הפירוש של השם שלה והיא אמרה לי שזה שם של מוזה. בקיצור זה מבוסס על דמות מיתולוגית. דרך אגב, חריסיד'ה היא זו שהצליחה ללמד אותי לבטא נכון את המילה "תודה" ביוונית (אפחריסטו) דווקא את פיטר לא מצאתי וחבל גם שלא נפרדתי מיואניס. שוב עליתי על אוטובוס מס' 4 מהאכסניה לכיוון תחנת המטרו סינטגמה. בסינטגמה עליתי על המטרו לכיוון שדה התעופה. ועכשיו אני בשדה התעופה, יושב וכותב. ומחכה שיקראו לנו לעלות לטיסה ארצה. עבר עלי יום ארוך, אולי מהארוכים בחיי. בעוד כמה שעות אני בישראל.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #31  
ישן 02-09-2010, 15:51
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

25/8/04 יום חמישי 11:00

זהו, הטיול נגמר, חזרתי הביתה בשלום מאתונה.

המטרו שלקח אותי לכיוון שדה התעופה, עצר כרגיל בכל תחנה. פתאום שמתי לב שבאחת התחנות כולם ירדו ואז איש ביטחון נכנס לתוך המטרו וראה אותי ואמר לי שזו התחנה האחרונה ושבעוד חצי שעה יש מפה מטרו נוסף לשדה התעופה. יחד איתי ירדה גם בחורה שעלתה למטרו שניים-שלושה תחנות אחריי. בחורה עם תיק נסיעות גדול וניחשתי שהיא בטח נוסעת לשדה התעופה ומשם הביתה אבל לא חשבתי באותו רגע שהיא ישראלית. היא ניגשה אליי אחרי שירדנו מהמטרו וחיכינו לרכבת אחרת שתיקח אותנו לשדה התעופה. היא שאלה אותי בעברית למה עצרנו. היא זיהתה אותי כישראלי לפי הכיפה שהיתה לי ולפי הדגל הישראלי שהיה לי. את הדגל כבר לא לבשתי כמו גלימה (הוא עדיין עלי מאז שיצאתי מהטקס של גל פרידמן) אבל קשרתי אותו לתיק ככה שמצד אחד זה לא בדיוק עליי ומצד שני זה עדיין לידי ובהישג יד. אמרתי לה מה שאיש הביטחון אמר לי. אחרי דקת שיחה שנינו קלטנו שאנחנו עולים לאותו טיסה. (כאילו דא!) היא הגיע לאתונה לכמה ימים כדי "להחתים את הדרכון" כהגדרתה.

חצי שעה לאחר מכן הגיעה עוד רכבת שלקח אותנו לשדה התעופה. ישבנו ביחד ברכבת והחלפנו חוויות מאתונה. מסתבר שגם היא דתייה והיא היתה בהלם שסיפרתי לה על השבת שהיה לי בחב"ד והראיתי לה את רשימת המאכלים הכשרים שהיה לי. היא כמוני לא ידעה בדיוק מה מחכה לה באתונה וארזה מלא אוכל. אני הסתדרתי בחב"ד והיא הסתדרה לבד.

בשדה התעופה ניגשנו יחד לדלפק. בהתחלה היא תור ארוך אבל התור התפצל לכל מיני דלפקים, תלוי בטיסה. תוך כמה דקות הייתי בראש הטור. ביקשתי מהדלפקאית כיסא לא מעל הכנף ואם אפשר אז כיסא ליד חלון. הבחורה הישראלית (שקוראים לה רותם), ניגשה לדלפקאית וביקשה לשבת לידי. אח"כ הלכנו לדיוטי פרי ומשם לטרמינל. בדיוטי פרי גיליתי שהמחירים בכלל לא יותר זולים מאשר בחנות רגילה. רוב הפריטים שראיתי נראו לי יותר יקרים אפילו. ישבתי בטרמינל. ראיתי שם מלא ישראלים. היה ישראלי אחד שהיה עטוף בדגל ישראלי. ניחשתי שגם הוא היה בטקס של גל פרידמן. כשישבתי, השפה השלטת היתה עברית והנושא שהכי דיברו עליו היה (כמובן) גל פרידמן. מתישהו פתחו את השערים ועליתי למטוס. בניגוד לנתב"ג שבו נוסעים באוטובוסים מיוחדים כדי להגיע למטוס, באתונה יש שרוול שאליו נכנסים מהטרמינל ישר לתוך המטוס. בנתב"ג מתכננים נמל תעופה גדול וחדשני ואז יהיו את השרוולים האלה גם. המטוס הפעם היה יותר גדול מהמטוס שלקח אותי מנתב"ג לאתונה. בהלוך, היו 6 מושבים בכל שורה עם מעבר אחד באמצע. ובחזור היו 8 מושבים בכל שורה עם שני מעברים. (שתי כסאות, מעבר, ארבע כסאות, מעבר, שתי כסאות) בהתחלה הדיילת הפנתה אותי לשורה הכי קדמית (של המחלקה. לפניי היה קיר עם דלת למחלקה ראשונה). לא רציתי לשבת שם כי כולם עוברים שם, אין פרטיות וגם אין איפה לשים את הרגליים. הדיילת אמרה לי שכשהמטוס יתמלא אני אוכל לעבור לשבת במקום אחר אם יש מקום. אחרי כמה דקות הדיילת ניגשה אליי ואמרה שכולם עלו ושאני אוכל לעבור מקום. אז עברתי למקום אחר, ורותם עברה איתי אז בסוף ישבנו מעל הכנף. אני לא אוהב לשבת מעל הכנף כי אין נוף.
המטוס המריא בשעה 2:00 בלילה.
כשהמטוס המריא הסתכלנו מהחלון וראינו את האורות של אתונה וזה היה מראה יפהפה. אי אפשר להסביר במילים תחושות או מראות במצב כזה. זה היה פשוט וואו. ככל שהמטוס טיפש לגובה כך אתונה התרחקה עד שנעלמנו מעל הים התיכון. בחושך באמצע הלילה לא רואים כלום מהחלון מעל הים אבל מידי פעם ראינו ספינה פצפונת או אי קטן. כשהמטוס הגיע לשיא הגובה וניתן האישור לפתוח חגורות, הדיילות ניגשו לחלק אוכל. לא ציפיתי שיחלקו אוכל בגלל שזה אמצע הלילה וגם זה טיסה קצרה. הם חילקו ארוחה בשרית. לי נתנו אוכל כשר ולרותם נתנו אוכל רגיל. היא לא ידעה שאפשר היה להזמין אוכל כשר. האוכל שלה כלל שניצל וגבינה. איכס! מצד שני גם אני לא אכלתי את מה שנתנו לי. מי מסוגל לאכול רולדת בשר באמצע הלילה? אני חושב גם שנרדמתי בשלב מסויים של הטיסה כי אני לא זוכר ממנו הרבה. רותם נרדמה גם. פתאום האור נדלק וכולם התבקשו לחגור חגורות לקראת הנחיתה. ראינו מרחוק את חוף הים ואת האורות של גוש דן מתקרב אלינו. ישנתי את רוב הטיסה.

כשירדתי מהמטוס הייתי שפוך מעייפות. (לא ישנתי מאז ספצס...) מיד אחרי שהחתמתי את הדרכון אצל איש הביטחון הישראלי, הלכתי לשירותים וכשיצאתי לקחתי עגלה בשביל התיק שלי. אחרי שלקחתי את התיק שלי מהמסוע, הלכתי לכיוון היציאה. ראיתי את רותם ואז היא התקשרה לאמא שלה להגיד לה שהיא הגיע ארצה ושתאסוף אותה.
מבחינתי הטיול נגמר. חשזרתי הביתה בשלום אחרי שהגשמתי את החלום הגדול: טסתי לאולימפיאדה. קיבלתי בונוס כשהייתי בטקס המדליית זהב של גל פרידמן.
עכשיו אני בבית.
כשחזרתי הביתה הייתי שפוך מעייפות. נרדמתי מיד. כשהתעוררתי הזמנתי פיצה. כבר כמעט שבועיים שלא אכלתי פיצה.




* * * סוף * * *

אשמח לענות על שאלות.


תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #35  
ישן 12-09-2010, 16:28
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
תחילת היומן של בייג'ינג
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

ועכשיו סוף-סוף ההמשך: יומן המסע שלי לאולימפיאדת בייג'ינג 2008

יום ראשון, ט' אב תשס"ח 10/08/08

בבית

היום צום ט' באב. תכננתי לטוס לפני תחילת האולימפיאדה אבל טקס הפתיחה היה בשבת ולמחרת (היום) זה צום ולא רציתי לבזבז יומיים מהטיול. טקס הפתיחה היה בליל שישי בתאריך האטרקטיבי 08/08/08 בשעה 8 (בערב) ושמונה דקות. ראיתי את טקס הפתיחה מהבית. הדבר היחיד שעניין אותי זה כניסת המשלחת הישראלי. הלפיד הודלק כמה דקות בודדות לפני כניסת שבת. אז זהו, מחר אני טס. התיק ארוז, הכל כבר מוכן. התכנון הוא לטוס דרך אוזבקיסטאן. ככה זה יותר זול.

יום שני, י' אב תשס"ח 11/08/08

12:00, טרמינל 3, נתב"ג

אחרי חודשים ארוכים של הכנות וציפייה, אני סוף סוף יושב כאן, בטרמינל בדרכי לאולימפיאדת בייג'ינג 2008. אני לא באמת חייב לטוס כל ארבע שנים לאולימפיאדה אבל אני רוצה. מה הציפיות שלי? קודם כל אני רוצה שהכל ילך חלק ושלא יהיו תקלות בלתי צפויות. חוץ מזה אני רוצה לראות ישראלים על הפודיום ואם אפשר אז את דגל ישראל בראש התורן ולשמוע את התקווה באצטדיון אולימפי. כמו באתונה. אני אשתדל לא להשוות בין שני הטיולים הללו. בין שתי האולימפיאדות. בשבילי, אתונה הציבה רף גבוה. האנשים, ההתרגשות, המדליות. יהיה קשה להשוות לזה ולהתעלות על זה. נראה.

אשתי וחלק מהילדים ליוו אותי לשדה התעופה. אני נהגתי. כשהגענו לנתב"ג ראינו מטוס אל-על ממריא.

בגלל שעכשיו קיץ פחדתי שיהיה עומס בנתב"ג אז השתדלתי להגיע כ3 שעות לפני ההמראה. יצאנו בדיוק ב10:00 ומכיוון שלא היו פקקים בדרך הגענו בסביבות 10:35. אשתי הביאה לי עגלה לנשיאת התיקים ואחרי שהעמסתי את התיק הכבד הגדול על העגלה, נפרדתי המהשפחה ונכנסתי לתוך בית הנתיבות.

למרות שהבידוק הביטחוני עבר יחסית מהר, התיק לא עבר את השיקוף, פעמיים. אז בדקו אותו ידנית, לא פתחו אותו, רק עברו עליו עם נייר מיוחד ואז בדקו את הנייר, מחשש לשאריות של חומר מסוכן. אח"כ הלכתי לדלפק של חברת התעופה של אוזבקיסטאן. הדלפקים נפתחו רק ב11:00 אז חיכיתי כמו כולם. כשהם נפתחו ראיתי שאני יחסית במצב טוב. יותר אנשים היו מאחורי בתור מאשר לפני. כשסוף-סוף הגיע תורי, גיליתי לשמחתי שהתיק שלי שוקל פחות מהמקסימום אז לא היתה לי בעיה עם זה. מדובר בתיק הגדול של אחי. התיק שלקחתי ליוון. תיק מעוטר במלא פאצ'ים ממדינות שונות ואני מקווה להוסיף בטיול הזה עוד שניים. רוב הפאצ'ים הם של אחי מהטיולים שלו אבל יש שם תרומה צנועה מהטיולים שלי. בדלפק ביקשתי מקום ליד החלון, ואם אפשר, לא מעל הכנף. וידאתי שאקבל אוכל כשר. מכיוון שהטיסה לא ישירה ושאני טס קודם לטשקנט שבאוזבקיסטאן, הזכרתי להם שהתיק עובר לבייג'ינג. אח"כ הפקידה ביקשה ממני להעביר את התיק למעלית המיוחדת של הכבודה החריגה. הבחור בכניסה למעלית התלהב מעשרות הפאצ'ים על התיק.

כל השאר הלך חלק. עברתי ביקורת דרכונים ועכשיו אני יושב להנאתי בטרמינל 3 ומסתכל על המזרקה המפורסמת. יש לי עוד שעתיים עד הטיסה. עליה למטוס ב13:10. אני כנראה אתפלל מנחה בבית הכנסת של נתב"ג רק ב13:00. כרגע הדבר היחיד שמטריד אותי זה החשש שאני לא אראה את התיק הגדול בסין. להורים שלי היה סיפור עם התיקים שלהם בטרנזיט מארה"ב לישראל דרך אנגליה. מקווה שהכל יהיה בסדר עם התיק שלי.

אני אלך להסתובב בדיוטי פרי. אשתי ביקשה שאקנה לה כמה דברים. אח"כ אתקשר לסבתא לכבוד היומולדת שלה. אני גם רוצה לאכול את הסנדביץ' שהכנתי. באגט עם גבינת שמנת ודג סלומון מעושן.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #36  
ישן 15-09-2010, 15:53
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

יום שני, י' אב תשס"ח 11/08/08

13:45, במטוס, נתב"ג

עוד מעט ממריאים.

הערה קטנה: אחרי שעליתי למטוס, הלכתי לכסא שלי. לתדהמתי גיליתי שיושב שם מישהו. בירור קטן העלה שגם לו היה את אותו מקום בכרטיס שלו. אחת הדיילות ביקשה ממני לחכות בצד. המזגן עוד לא הופעל אז היה קצת מעיק והזעתי. עמדתי שם פרק זמן לא מבוטל ובנתיים ראיתי עוד ועוד אנשים עולים למטוס ומתיישבים. הרבה מהם דיברו ברוסית. הדיילות שעברו לידי ביקשו ממני להמשיך ולחכות. בסופו של דבר אחת הדיילות ביקשה ממני להתלוות אליה לכיסא אחר. למיקום יותר טוב. יחסית בחלק הקדמי של המטוס. היה לי חלון. ולא מעל הכנף! המקום הייעודי המקורי היה מושב J25 ועכשיו אני בכיסא A12. ואף אחד לא יושב בכיסא שלידי! אז עכשיו המיקום שלי יותר קרוב ליציאה, ואין אף אחד בכיסא שלידי.



15:15, (עדיין שעון ישראל) אי שם מעל אסיה.

צילמתי את ההמראה בוידיאו של המצלמה. הטיסה הזו מזה משעממת. אחרי ההמראה טסנו מעל הים התיכון ועכשיו אני חושב שאנחנו מעל טורקיה. אני לא בטוח בזה במאה אחוז. אני יודע שההמראה היתה לכיוון מערב, למרות שטשקנט זה מזרחה מכאן. כנראה שהמטוס עושה עיקוף דרך טורקיה ולא בקו ישר דרך איראן...

אני חושב שעוד רגע הם יתחילו להגיש ארוחה. עוד בארץ ביקשתי לקבל אוכל כשר, נחיה ונראה. את רוב הסנדביץ' שהכנתי בבית כבר אכלתי. שמרתי ממנו קצת. נקווה שהאוכל במטוס יהיה טעים ומשביע ושלא אצטרך לסיים את הסנדביץ' במטוס. בעצם, אני עכשיו רואה שהדיילות מתחילות לעבור עם האוכל. הן מתחילות קודם עם מחלקה ראשונה. שזה כמה שורות לפני, אז אני אהיה בין הראשונים. דרך אגב, הדיילות מדברות אנגלית ורוסית (אולי זה אוזבקית, זה נשמע כמו רוסית). ההערות ברמקול הן ב3 שפות. האוזבקית נשמעת די דומה לרוסית. אני אפסיק לכתוב עכשיו בגלל שמחלקים את האוכל.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #37  
ישן 18-09-2010, 21:18
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

יום שני, י' אב תשס"ח 11/08/08

22:00 (שעון אוזבקיסטאן), נמל תעופה טשקנט.
לפני שאני אתאר את שאר הטיסה אני חייב לציין שהטרמינל של טשקנט מצ'וקמק!

שאר הטיסה היתה משעממת. יצאנו מישראל באור יום ונחתנו בחושך. ראיתי את האורות של טשקנט מהאוויר. זה תמיד מראה מהמם לראות עיר מוארת מהאוויר. אחרי שנחתנו, חיכיתי כמו כולם שיפתחו את הדלתות. אני הייתי יחסית מקדימה אז הייתי בטוח שארד בין הראשונים. מסתבר שהדיילות לא הצליחו לחבר את המדרגות הניידות למטוס אז הם ניסו דרך הדלתות האחוריות. אז בסוף הייתי יחסית רחוק. ירדתי במדרגות הניידות ומצאתי את עצמי עומד שם כמו כולם. על האספלט של שדה התעופה ליד שלושה או ארבעה אוטובוסים. אותם אוטובוסים מצחיקים כמו בכל שדה תעופה. אף אחד לא ידע מה לעשות. התבקשנו ע"י אנשים במדי צבא להיכנס לאוטובוסים. שניים מהם הובילו לטשקנט עצמה, ז"א לביקורת דרכונים וכו' ושאר האוטובוסים לקחו אותי ואת שאר הנוסעים לאזור של טיסות ההמשך. (טרנזיט בלע"ז). האוטובוס הקיף את בית הנתיבות ונעצר ליד הכניסה לבניין, מרחק של כמה עשרות מטרים בודדים מהמטוס! (יכולנו לעשות את זה ברגל). האוטובוס עמד שם כמה דקות, בלי מזגן, וחיכינו שמישהו יפתח את הדלתות של בית הנתיבות, מבפנים. החום היה מעיק ואנשים התחילו לדפוק על החלונות של האוטובוס. ידעתי שאוזבקיסטאן היא לא מדינה כ"כ מתקדמת אבל האני מרגיש שהיא בעצם מדינת עולם שלישי.
בסופו של דבר האוטובוס נסע לאחור 2 מטרים ואז פתחו את הדלתות. נהרתי כמו כולם לתוך מבנה שמבפנים נראה יותר כמו התור לביטוח לאומי מאשר טרמינל. שוב, האנשים לא ידעו לאן ללכת. לקחתי יוזמה וניגשתי לאיזה שוטר אוזבקי שעמד מאחורי דלפק קטן והראיתי לו את הדרכון שלי. הוא הקליד כמה דברים במחשב שלו ופתאום נתן לי כרטיס עליה למטוס. הזכרתי לו שאני רוצה אוכל כשר. הוא הקליד עוד כמה שניות ואמר שזה בסדר. הוא אמר לי לעלות במדרגות לקומה הבאה. שם, מצאתי את עצמי במסדרון ארוך. ניגשתי למה שחשבתי שנראה כמו תור למשהו. אחרי כמה דקות נעמדתי מול הפקידה שתחתום לי על הדרכון או משהו. היא אמרה שהטיסה שלי לא מוכנה עדיין ושאני אחכה. היא לא הסבירה לי לאן ללכת. מה? רק לעמוד שם?
עמדתי שם כמו בוק חמש דקות עד שהגיע איזה מישהו שהסביר לי שהטיסה שלי עוד לא מוכנה ושאני צריך לחכות. איפה? ליד הדיוטי פרי. איזה דיוטי פרי? אין כאן כלום. יש כאן שתי חנויות ואי אפשר לקנות שם שום דבר נורמאלי. לא קלפי משחק, לא מזכרות נורמליות. כלום!

אמרו שלי שליד השערים יש עוד שתי חנויות אבל גם שם בטח לא יהיה כלום.

בקיצור, צ'יקמוק!

אני אלך עכשיו לעשות סיבוב בטרמינל. נראה מה יהיה אח"כ.

יום שלישי, י"א אב תשס"ח 12/08/08

0:40 (עדיין שעון אוזבקיסטאן), במטוס, טשקנט

המראה בעוד 20 דקות. המטוס הזה יותר קטן מהמטוס הקודם. קיבלתי את הכיסא A13.ליד החלון. מת"א לפה טסנו בבואינג ועכשיו אנחנו במטוס איירבוס. אני יושב בשורה הראשונה של מחלקת תיירים, מולי הקיר שמפריד בין המחלקה שלי למחלקה ראשונה. יש לי ימבה מקום לרגליים והמגש של האוכל יוצא מתוך הידית של המושב. האיש שיושב בכסא לידי מסתכל עלי ועל איך שאני כותב מימין לשמאל. זה כנראה חדש בשבילו.

הטיסה מת"א לפה היתה די משעממת. רוב הדרך טסנו מעל מדבר. האוכל בטיסה היה בשרי. אני קיבלתי מנה כשרה שכללה בין היתר חזה עוף באורז. היו כמה ענבים, ומנגו וחתיכות מלון. את הלחמניה שמרתי לאח"כ, וגם את החמאה וסט סכו"ם. כנראה שנתנו לי בטעות שני סטים.

בטרמינל המצ'קמק של טשקנט פגשתי שלושה ישראלים שטסים איתי לסין. בסין הם יקחו טיסת המשך נוספת למונגוליה. מסתבר שהם גם יחזרו איתי ארצה בטיסה בעוד שבועיים. ביקשתי מהם להביא לי מזכרת ממונגולה. סיפרתי להם את הבדיחה היחידה שאני מכיר על מונגוליה. (זה שבמונגוליה משחקים הרבה כדורגל, עובדה שבמשחק אחד, המונגולים הבקיעו המון גולים)

דיברתי עם שלשת הישראלים האלה די הרבה, כדי להעביר את הזמן.

כרגע רוב הנוסעים במטוס נראים לי אוריינטאליים. לא נראה לי שיש במטוס עוד ישראלים חוץ ממני ושלשת החברים החדשים שלי. בפעם הבאה שאני אכתוב זה יהיה בעזרת ה' בסין. אחרי שאנחת ואתאקלם אני אלך לחפש ספסר כרטיסים. אני רוצה לעודד את הישראלים, הרי בשביל זה אני טס לאולימפיאדת בייג'ינג, לא? בנתיים לא כל כך הולך לישראלים. דלילה חתואל (סייף) עפה. גם דורון אגוזי (קליעה). גל יקותיאל (ג'ודו) הפסיד את הקרב על הארד. בשיט דווקא הולך לנו לא רע בכלל.

כשננחת השעה תהיה 9:00 שעון סין, שזה 4:00 שעון ישראל. אני אנסה לישון קצת בטיסה.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #38  
ישן 25-09-2010, 19:58
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

12:45 (שעון סין), בית המלון, בייג'ינג

זהו, אני בסין. טיסת ההמשך מטשקנט לכאן היתה מאוד משעממת. ההמראה היתה בלילה, ונחתנו באור יום. כשעה אחרי ההמראה הגישו לנו אוכל (בשרי). המנה הכשרה שלי כללה כדורי בשר. אחרי האוכל ניסיתי לישון אבל לא היה לי נוח. בנוסף כאבה לי הרגל, אולי בגלל הטיסה. אני חושב שבסה"כ ישנתי כשעה- שעה וחצי. סיני אחד ניגש אלי לפני ההמראה וביקש שאעבור מקום (באותה שורה, רק בצד השני) כדי שהוא יוכל לשבת ליד חברה שלו. אז עברתי.

יחסית לטשקנט, נמל התעופה של בייג'ינג ענק!

אחרי הנחיתה הלכנו והלכנו והלכנו ובסוף אחרי מה שנראה כמו 10 דקות הליכה מצאתי את עצמי בעמדת חתימת הדרכון. אחרי שחתמו לי הגעתי למסוע של התיקים. מצאתי את התיק שלי בקלי קלות. התיק הגיע לכאן לפני. לא רחוק משם היתה עמדה של מתנדבים של האולימפיאדה. קיבלתי מהם מפת העיר בייג'ינג בחינם.

אני חייב להגיד על הסינים שהם מאוד נחמדים ורוצים לעזור אבל הבעיה היא שהם לא יודעים אנגלית. מהרגע שיצאתי עם התיק מנמל התעופה שאלתי כל לובש מדים (שוטר, איש ביטחון, מתנדב וכו') על דרך ההגעה למרכז העיר ולמלון שלי. ידעתי שהמלון נמצא דרומית לכיכר טיאנאנמן, כ15 דקות הליכה. וידעתי באיזה תחנה לרדת. לא ידעתי איך להגיע מנמל התעופה לתחנה הספציפית, ולא ידעתי בדיוק איך להגיע מהתחנה למלון. כל הדרך למלון שאלתי אנשי ביטחון ומתנדבים אולימפיים איך להגיע וכמעט כולם הסתבכו עם האנגלית. בסופו של דבר השתמשתי בספר שלי "המדריך של לונלי פלנט" בעברית ונסעתי ברכבת האקספרס מנמל התעופה. החלפתי רכבות ונסעתי לתחנת הרכבת התחתית hepingmen ומשם הלכתי דרומה כעשרים דקות עד שמצאתי שלט שהוביל אותי דרך החוטונגים עד האכסניה שלי. זה גם אכסניה וגם מלון (תלוי כמה משלמים...) למלון קוראים "אכסניית הנוער המזרח הרחוק" (far east youth hostel). המלון נמצא במרחק הליכה סביר מתחנת הרכבת התחתית. התיק היה טיפה כבד אבל הסתדרתי ולא התברברתי יותר מידי. נכנסתי ללובי של המלון וראיתי שלט "איסתא" (באנגלית). מסתבר שבמלון יש נציג של איסתא ספורט (חברה ישראלית לכל דבר...) והוא עזר לי בתרגום עם האנשים בדלפק. (גם כאן האנגלית של המקומיים לא טובה). הנציג של איסתא גם ידאג לי לכרטיסים לתחרויות (טאקוונדו וכדורסל) שקניתי עוד בארץ. אולי הוא יצליח להשיג לי כרטיס לאריק זאבי. התחרות שלו בעוד יומיים. תוך כדי שיחה עם הנציג של איסתא, גיליתי שיש במלון מספר לא מבוטל של ישראליים.

משום מה אני לא מצליח להתקשר מהפלאפון שלי ארצה. אני אנסה עוד כמה פעמים היום להתקשר לאשתי. מקסימום אשלח לה אימייל.

קיבלתי חדר בקומת המרתף של המלון. חדר לארבעה. קיבלתי גם מפתח לארונית. אני אתארגן קצת ואז אעשה סיבוב בשכונה. אין לי עדיין ג'ט לג.
אני צריך לארגן לעצמי כרטיסים לתחרויות. מהרץ קניתי מראש כרדטיסים לכדורסל וטאקוונדו אבל אני מאוד רוצה לראות עוד דברים. אני רוצה לראות את "קן לציפור" ואת "קוביית מים" (השמות של האיצטדיונן המרכזי ואולם השחייה. מחר יש תחרות סייף עם 3 ידראלים אז אולי אני אצליח לראות את שלושתם. יותר מאוחר היום אני אחפש מקום של ספסרי כרטיסים.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #39  
ישן 03-10-2010, 21:29
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

18:30, לובי המלון

אולי זה נשמע טיפה מפתיע (ואלי לא כל כך מפתיע) אבל בגדול, בנתיים אני די מבואס ומאוכזב מהמקום הזה. מבואס ממה שקורה כאן בבייג'ינג. הרושם הראשוני שנוצר אצלי הוא שהסינים בכלל לא מרוצים מהנוכחות של זרים. הם קיבלו את הזכות לארח את האולימפיאדה וכל מה שמעניין אותם זה להפוך את האולימפיאדה להפנינג סיני. אני מוסיף לזה את הרושם שנוצר אצלי שהסינים בכלל לא יודעים אנגלית ולא רוצים לדעת אנגלית. אני נתקל בקשיי שפה בכל מקום שבו אני נמצא.

בקשר לכרטיסים לתחרויות, למרות שיש במלון עמדה של איסתא, אני לא רוצה לקנות מהם כרטיסים נוספים לאלה שכבר יש לי כי המחירים שלהם מאוד יקרים. הם רוצים פי 10 (ז"א 1000%) על כל כרטיס. אם כרטיס לסייף עולה 50 יואן (יואן אחד שווה חצי שקל) אז הם דורשים 50 יורו לכרטיס. (יורו אחד שווה 10 יואן). האופציה היחידה שנשארה לי היא קניה בספסרות. מחר בבוקר אני רוצה ללכת לתחרות הסייף. יש מחר שני ישראלים שמתחרים בסייף. אני אסע מוקדם בבוקר לאזור שבו יש ספסרות. יש שמועה שאי אפשר להיכנס למתחם האולימפי בלי כרטיס בתוקף לאותו יום, ושמחוץ לתחנה, בכניסה למתחם יש איזור שבו אפשר לקנות כרטיסים בספסרות. אפשר לקנות, כל עוד המשטרה המקומית לא תופסת...

במידה ולא אצליח לקנות כרטיסים כאן, בעיר, אז יהיה לי רק את שני הכרטיסים שכבר קניתי: כדורסל ביום שני הבא (2 משחקים, יוון-סין, ספרד-אנגולה) וטאקוונדו ביום חמישי הבא (בת-אל גטרר הדתיה). אולי אני אצליח לקנות כרטיס למוקדמות של אריק זאבי בג'ודו דרך איסתא. בנתיים אני עוקב מכאן אחרי המשלחת הישראלית. היום כמה ישראלים כבר עפו ובניהם גם אליס שלזינגר בג'ודו. גל יקוטיאל הפסיד בקרב על המדליה.

אחרי שנחתי קצת במלון והתאקלמתי, הלכתי לסופרמרקט הקרוב לקנות אוכל. במלון כתבו לי את השם של הסופרמרקט וככה יכולתי להראות את זה לאנשים בלי להצטרך לדבר. גם ככה הסינים יודעים רק סינית ואין טעם לנסות ולדבר איתם באנגלית. בדרך לסופר חלפתי על פני מספר חנויות. היו חנויות לכלי נגינה, חנויות לדגלים! ואפילו מרכול-מוסלמי שיש בו מאכלים שמותר למוסלמים לאכול. הסופרמרקט שאליו הלכתי היה ענק! חנות רב-מפלסית. רציתי לקנות ביצים וירקות. יכולתי להכין חביתות במחבת או ביצים קשות בפינג'אן שהבאתי איתי מהארץ. הבאתי מהארץ גם שמן לבישול, סבון כלים ועוד כל מיני דברים שיכולים לעזור לי. עברתי (מתוך רגש סקרנות) ליד מחלקת הבשר. הריחות היו מאוד חזקים. יותר מידי בשבילי. היו שם דברים כל כך מגעילים. חלקי חיות שלא הכרתי. צבעים שלא ידעתי. במחלקת הדגים הטריים ראיתי דגים שלא רואים בארץ. אפילו ראיתי צבים חיים. יצא לי לראות בעבר צבי ים, אבל זה היה בגן חיות, לא בסופרמרקט...

חשבתי לצלם אבל ויתרתי על התענוג. אני אשתדל לא לזכור את המראות והריחות.

אחרי ששילמתי על תבנית ביצים (ביצי תרנגולת) ומספר ירקות, חזרתי למלון על מנת להכין ארוחה. מסתבר שיש בעיה עם הכיריים במטבח. מזל שהבאתי כף חשמלית. יכולתי להרתיח מים ולהשתמש בפינג'אן אבל לא יכולתי לטגן. הכנתי כמה ביצים קשות ואכלתי קרקרים והשתמשתי בחמאה ששמרתי מהמטוס.

לפני היציאה מהארץ הכנתי רשימה של דברים שיכולים להשתבש בטיול. חלקם כבר השתבשו ואני קצת מודאג. אני כאן פחות מיום וכבר נמאס לי מהעיר הזאת. אני מקווה שמחר יהיה מפנה לטובה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #40  
ישן 10-10-2010, 20:11
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

21:30, לובי המלון

מחר יהיה יום חדש? אני מקווה שממחר ואילך הרגשתי תשתנה ושדברים טובים יתחילו לקרות. אולי אני פשוט מתגעגע הביתה וזה הכל?

כדי לצאת מהדיכי יצאתי החוצה מהמלון והתחלתי ללכת לכיוון כיכר טיאנאנמן. עברתי בחוטונג שהוביל לכיוון הכיכר . להגיע לכיכר זאת לא בעיה אם אתה סיני. לי זה היה מסובך. מה לעשות? אני לא יודע לקרוא סינית. (אין שילוט באנגלית). בסופו של דבר הגעתי לכיכר אבל לא רציתי להתחיל לטייל שם (התכנון הוא לחזור לכיכר באור יום ולעשות סיור רציני ויעיל)

בדרך חזרה למלון טיפה התברברתי אבל לא היה לי אכפת כי לא מיהרתי לשום מקום. זה עשה לי טוב ללכת באזור הזה. חלפתי על פני מסעדות, חנויות למזכרות, וכל מיני חנויות שונות ומשונות. ראיתי הרבה עמדות להשכרת אופניים. הצלחתי ליצור סוף סוף קשר עם אשתי בבית וזה עשה לי טוב. כבר עכשיו החלטתי שלאולימפיאדה הבאה אני לוקח אותה איתי.

אני יושב עכשיו בלובי של המלון ורואה משחק כדורגל נשים, סין-ארגנטינה. המשחק ייגמר בעוד כ5 דקות ואז אני אלך להתקלח ולישון. עכשיו רק ארבע וחצי בצהריים לפי שעון ישראל אבל אני מעדיף להתאקלם לפי שעון סין. חוץ מזה, לא החלפתי בגדים כבר יממה וחצי.

מחר על הבוקר אני אנסה לקנות בספסרות כרטיס לתחרויות הסייף של מחר.

יום רביעי, י"ב אב תשס"ח 13/08/08

10:30, אולם הסייף האולימפי, בייג'ינג

לאולם קוראים: Fencing hall of national convention center והוא ממוקם במתחם האולימפי המרכזי.

האם כאן יתחיל השינוי? אני יושב עכשיו בכיסא שלי באולם הסייף. אני מזיע, כולי נוטף מים. קמתי בבוקר, התפללתי בחדר, אכלתי בחדר. התכוננתי ויצאתי לכאן. נסעתי ברכבת התחתית והחלפתי כמה קוים בדרך. בסופו של דבר הגעתי להצטלבות של קו 10 וקו 8. קו 8 מוביל ישר לתוך המרכז האולימפי ואי אפשר לנסוע בקו הזה בלי כרטיס כניסה לתחרותיות. עמדתי מחוץ לתחנה וראיתי מספר אנשים (מקומיים וזרים) עוסקים בספסרות. אני חיפשתי כרטיס לסייף להבוקר. הקרבות הראשונים מתחילים ב10:00. הסינים לא יודעים אנגלית. אמרתי את זה כבר? ראיתי כמה זרים עם שלטים באנגלית ובסינית. אז הכנתי שלט שבו כתוב: "אני צריך כרטיס לסייף להיום" באנגלית ונעזרתי במישהו שיכתוב לי את זה בסינית. הסתובבתי באזור דקות ארוכות. מידי פעם התקרבתי לכמה סינים על מנת לראות איזה כרטיסים עומדים למכירה, וכדי לעמוד על המחירים שהסינים לוקחים. זה גם נתן לי סוג של אינדיקציה להמשך. מבחינת מחירים, דרך ההתמקחויות של הסינים, וכמות המספסרים בכלל. בול בעשר כשכבר התייאשתי, מישהו (אוסטרלי) ניגש אלי עם כרטיס לסייף ואמר לי שהוא מוכן למכור לי אבל הוא לא אמר באיזה סכום. אני הייתי מוכן לשלם עד 500% מהמחיר (כרטיס עלה 50 יואן שזה 25 ש"ח) הרגשתי שיש כאן סוג של קאץ' אז לא כל כך סמכתי עליו. הוא אמר לי שיש לו שני כרטיסים ושהוא הולך לסייף עכשיו אז אם אני רוצה להכנס, שאני אבוא איתו. הלכתי איתו ונסענו יחד בקו 8 וכך נכנסנו ל"אולימפיק גרין" (המתחם האולימפי שבו מרוכזים חלק גדול מהאצטדיונים והאולמות האולימפיים). בקיצור, הבן-אדם נתן לי כרטיס כניסה. אז סיכמתי איתו שאני משלם לו 100 יואן כשהמחיר הרשמי היה 50 יואן. (פי שתיים זה סביר לא?)
השומר הסיני בכניסה למתחם לא נתן לי להיכנס עם קולה. (למזלי הוא לא ראה את האוכל שלי, רק את השתיה).

הגעתי לאולם הסייף ב10:15 התחרות הראשונה של הישראלי תומר אור תתחיל רק ב11:00. יש באולם ארבע תחרויות סייף במקביל. עכשיו יש הונג-קונג-יפן, צרפת-מרוקו, מצרים-ארה"ב, יפן-ברזיל.

האמריקאי מוביל על המצרי 10-1. שאר התחרויות פחות או יותר צמודות. כרגע נראה שאני הישראלי היחיד באולם. יראו אותי בטלוויזיה? 98% מהקהל הוא סיני. (כמו שחשבתי שיהיה) אין כמעט דגלים זרים. ראיתי מקודם דגל גרמני. ראיתי בחוץ גם דגל מקסיקני ודגל ארה"ב. יש מלא כיסאות ריקים. אני אתרכז עכשיו בקרבות ואכתוב אחרי התחרות של תומר. נאחל לו בהצלחה.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #41  
ישן 17-10-2010, 21:14
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"



15:00, המתחם האולימפי המרכזי

הסייף תומר אור עלה לקרב הראשון שלו בסביבות 11:00 והוביל נגד קנדי בשם ג'ושוע מקגוויר בצורה משכנעת רוב הקרב. לקראת הדקה האחרונה של הסיבוב האחרון הוא התחיל לאבד נקודות ולמרות שהיה בהובלה של 4 נקודות בתחילת הדקה האחרונה הוא הצליח לאבד את ההובלה והקרב נגמר בתיקו. על פי התקנון נכנסים לתוספת זמן עם נקודת המוות. הראשון שפוגע מנצח. הנאחס הישראלי התחיל לעבוד והופ! תמר הפסיד לקנדי. ראיתי בעניים שלו את התסכול.

לאורך הקרב, ראיתי שהיו עוד ישראלים בצד השני של המתחם ולמרות שהיתי הישראלי היחיד באזור שלי, הסינים שמסביבי עודדו איתי את תומר ולמרות שזו היתה הפעם הראשונה שהם נתקלים בדגל ישראלי ובטח אין להם מושג איפה זה ישראל, הם מחאו איתי כפיים כל פעם שתומר עשה נקודה. והיו עצובים איתי כשתומר הפסיד. תוצאה סופית: 11-10.

אחרי שהוא הפסיד ביררתי מתי נעם מילס הישראלית תתחרה. ראיתי שיש זמן כי היא מתחילה רק ב13:30 אז הסתובבתי קצת באזור של האולם. קניתי קולה ב5 יואן. ציפיתי שזה יעלה יותר. הצטלמתי עם כמה דגלים. התיישבתי שוב בכיסא לקראת הקרב של נעם מילס. היא פיגרה לאורך רוב התחרות נגד המתחרה הראשונה שלה, צרפתיה בשם פלסל קולוביץ' ואפילו היתה די פאסיבית ולא תקפה מספיק. בסוף היא הפסידה 15-8. עוד שני ישראלים עפו...

לא היה טעם להישאר במתחם, אז החלטתי לנסוע למסעדת חב"ד. בעוד כמה דקות אקום ואלך לחפש את המסעדה לפי המפות שהיו לי עוד מהארץ. למרות שראיתי היום שני ישראלים מפסידים, אני מרגיש פחות מבואס ממה שהרגשתי אתמול. התרגלתי לבייג'ינג?

אז זהו, זכיתי לצפות בתחרות אולימפית בבייג'ינג!



21:00, לובי המלון

נתחיל מזה שהאוכל במסעדת חב"ד היה טעים ולא כל כך יקר.

כשיצאתי מהמתחם האולימפי הצלחתי להצטלם עם הדגל של טרינידד וגם החלפתי עם אחד הטרינידדים סיכה. נתתי להם סיכת המשלחת הישראלית בתמורה לסיכת טרינידד. בנוסף לסיכת משלחת קניה שהצלחתי להשיג אתמול. נשארו לי עוד ארבע סיכות של המשלחת הישראלית.

אחרי שיצאתי מהמתחם, נשארתי בחוץ והסתכלתי על הספסרים. חוויה לא נורמאלית. ראיתי שוטרים שלקחו כמה ספסרים מקומיים לניידת שלהם. למרות שבד"כ השוטרים מעלימים עין. החלטתי לנסות לקנות כרטיסים לאתלטיקה, שחיה וקליעה. כתבתי שלט באנגלית (ומישהו תרגם לסינית). בסופו של דבר הצלחתי לקנות כרטיס לאתלטיקה ב1000 יואן אחרי התמקחות קשה ומתישה. המחירים של שחיה היו הרבה יותר יקרים. לא הצלחתי להשיג כרטיס לקליעה.

נסעתי משם לאזור של חב"ד. יצאתי מהתחנה הכי קרובה לאזור ומשם לא היה לי מושג מה לעשות. ידעתי שחב"ד לא כל כך רחוק אבל לא ידעתי באיזה כיוון בדיוק ללכת. היה איתי את הכתובת של חב"ד בסינית (הבאתי את זה מהארץ) אז עצרתי מונית, הראיתי לו את הכתובת בסינית והוא הסכים לקחת אותי ב10 יואן. הנסיעה ארכה לא יותר מ5 דקות. הגעתי למתחם שנקראkings garden villa ומדובר במתחם סגור ושמור ע"י מספר שוטרים שלא יודעים אנגלית. אני חושב שהם הבינו אותי כשניסיתי להסביר שאני יהודי והורדתי את הכובע והראיתי את הכיפה. אחד מהם הסביר לי באנגלית עילגת איפה במתחם נמצא בית חב"ד. אחרי 2-3 דקות הליכה מצאתי את בית חב"ד. בדרך זיהיתי את שגרירות מלאווי ושגרירות קירגיזיה. הרב של חב"ד, הרב פרונדרייך הסביר לי איך להגיע (5 דקות הליכה) למסעדת חב"ד. מסעדת חב"ד נמצא במתחם מסעדות אבל לא היה לי כוח להסתכל ולראות איזה מסעדות (לא כשרות כמובן) נמצאים במתחם. בדרך למסעדה זיהיתי גם את שגרירות מוזמביק.

נכנסתי ל"מסעדה של דיני" ואמרתי שלום בעברית. אבל מסתבר שאם הסינים לא יודעים אנגלית אז קל וחומר שהם לא יודעים עברית, אפילו במסעדה כשרה שכזו...

המלצריות ידעו טיפה אנגלית ולפי הצורך משגיח הכשרות מטעם חב"ד (שידע סינית, אנגלית ועברית) תרגם לנו. התיישבתי והתבוננתי בתפריט. המחירים היו סבירים. הזמנתי פיתה וחומוס ומנה עיקרית: בשר בנוסח סין! לאחר כמה דקות אחת המלצריות הגישה לי לחמניה קטנה ומטבל. חשבתי שזה הפיתה והחומוס ונשארתי רעב אחרי שסיימתי את זה. אח"כ הגישו לי את המנה העיקרית יחד עם הפיתה והחומוס. (מסתבר שהלחמניה היה בלי קשר, אלא סוג של מתאבן...) הוגש לי סט סכו"ם וסט מקלות סיניים. האוכל היה מזה טעים. ומשביע. לא יכולתי לגמור את כל המנה אז לקחתי את מה שנשאר בדוגי-בג. שמתי לב שהיו עוד 2-3 לקוחות במסעדה.

כמה מהמלצריות היו מאוד נחמדות אלי ודיברו איתי על הא ועל דא. (הן מחפשות דרך לקנות כרטיסים לתחרויות השונות...) תוך כדי, אמרתי להן שאני מתכנן ללכת מתי שהוא לאתרים שונים בעיר וקבעתי עם כמה מהמלצריות שנלך ביחד לאחד האתרים. האתר שבחרנו היה ארמון הקיץ. תאריך היעד: יום ראשון הבא. הן תעזורנה לי עם הסינית. האנגלית שלהן ככה-ככה. יופי, יהיה לי יותר קל בארמון הקיץ, יהיו לי מדריכים אישיים.

אח"כ חזרתי למלון. קצת אחרי שהתחלתי לכתוב התיישבו לידי כמה צרפתים אז התחלנו לדבר.

חוץ מהכרטיסים שכבר קניתי (כדורסל, טאקוונדו, סייף, אתלטיקה, ג'ודו) לא נראה לי שאקנה עוד כרטיסים. אני מאוכזב שלא הצלחתי למצוא כרטיס לקליעה ליום שישי ולשחייה בכלל. המסלול של המרתון עובר לא רחוק מפה ואפשר להצטופף לאורך המסלול בחינם אז אני אלך לעודד את היילה סטאין הישראלי למרות שאין סיכוי שיזכה. את שאר הכסף אשמור לנסיעות, לאוכל ולמזכרות.

אין לי תוכניות לקראת סוף שבוע הבא (אחרי טאקוונדו) ולימים שלאחר מכן. אני צריך לחסוך בכסף. למרות שזול בסין (2 יואן לנסיעה ברכבת התחתית, 5 יואן לבקבוק קולה 600 מ"ל).

דבר אחרון לפני שאני הולך לישון, במסעדה ניסיתי ולא כל כך הצלחתי לאכול עם המקלות הסיניים. אז השתמשתי בסכין ומזלג.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #42  
ישן 24-10-2010, 23:29
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"



יום חמישי, י"ג אב תשס"ח 14/08/08

8:00, המטבח המשותף במלון

אתמול בלילה נכנסתי לאינטרנט כדי להתעדכן במצבם של חברי המשלחת הישראלית. חוץ מהשייטים אין לנו הרבה סיכוי. אנדי רם ויוני ארליך (טניס) עפו. עליהם דווקא בנו למדליה. נכנסתי לאינטרנט גם כדי לשלוח אימייל לאשתי. אני לא יכול לכתוב לה בעברית אז אני כותב בivrit שזה מילים בעברית אבל אותיות באנגלית. עלות השימוש באינטרנט הוא 5 יואן לחצי שעה בבר של המלון. אחרי חצי שעה של אינטרנט, שילמתי 5 יואן והלכתי לישון. לא הצלחתי להירדם. נכנסתי למיטה בסביבות 22:00 ופשוט התהפכתי והתהפכתי. השעון צלצל 23:00 ועדיין הייתי ער. השעון צלצל חצות, וכעבור שעה צלצל 1:00. אני חושב שנרדמתי בסביבות 1:30. זה לא ג'ט לג. אולי זה סתם ההתרגשות. ובכל זאת, קמתי רענן מהמיטה בסביבות השעה 7:00. התפללתי, התקלחתי, ועכשיו אני לובש את החולצה הרשמית של המשלחת. קיבלתי את החולצה מאחת השייטות בשם ורד בוסקילה. במקרה היא אחיינית של שכן שלי.

אני באמצע ארוחת בוקר. ביצים קשות וקורנפלקס. בעוד כמה דקות הקפה יתקרר קצת ואז אוכל לשתות אותו. אח"כ אני אתארגן ואסע לאולם הג'ודו כדי לעודד את אריק זאבי. אני לא יודע באיזה שעה הוא עולה לקרב הראשון שלו אבל הקרבות מתחילים ב12:00. אני מקווה למצוא את אולם הג'ודו בקלות. בכל מקרה, אני אצא מכאן מוקדם ואשתדל להגיע לאולם בסביבות 11:00-12:00.



11:15, אולם הג'ודו האולימפי, בייג'ינג

האולם ממוקם בקמפוס האוניברסיטה הטכנולוגית של בייג'ינג. השם הרשמי של האולם הוא:

Beijing science and technology university gymnasium

אז כן, אני באולם הג'ודו. האולם מזה מצ'וקמק! הרבה יותר קטן מאולם הג'ודו באתונה. יש כאן יחסית הרבה ישראלים. אני חושב שיגיעו עוד. אני יודע שהרבה ישראלים נסעו עד לסין רק כדי לעודד את אריק זאבי. הוא זכה במדליית ארד באתונה והוא גם מועמד למדליה כאן בבייג'ינג. כייף לדבר כאן עברית. אנחנו מדברים כאן בעיקר על הארגון הלקוי של הסינים. וגם על זה שנמאס לנו שאיסתא גונב כסף. איסתא מוכר כרטיסים ב1000 אחוז. כרטיס שעולה 100 יואן נמכר על ידי איסתא במאה יורו!

לידי יושבים כמה ישראלים שקנו כרטיסים דרך איסתא. זיהיתי את אחד מהאנשים שהיו איתי. זה היה האבא של הג'ודוקה הישראלית אליס שלזינגר. אליס כבר עפה אחרי שהפסידה לפני יומיים. פגשתי את אבא שלה אתמול בערב. אמרתי כבר שבמלון שלי יש הרבה ישראלים? אמרתי כבר שחלקם קרובי משפחה של חברי המשלחת הישראלית? בקיצור, הוא אמר לי שאליס תצטרף אלינו. יופי! אני אפגוש מישהו מהמשלחת!



11:50, אולם הג'ודו

עוד 10 דקות מתחילים. יש כאן באולם יותר אוהדים ישראליים מאשר כל מדינה אחרת. (לא כולל אוהדים סינים שנמצאים פה בגלל שהסינים חילקו כרטיסים חינם לתושבי סין כדי לדפוק את כולם). מאחורי יש קבוצה קטנה של אוהדים קוריאנים וזיהיתי מקודם את הדגל המונגולי.
בהצלחה לאריק. אני מקווה שהוא יביא עוד מדליה כמו באתונה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #43  
ישן 28-10-2010, 17:40
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

18:30, חדר המלון

שאלה פילוסופית: מה יותר גרוע? הריחות המצחינים של החוטונגים של בייג'ינג או ללכת לאיבוד בגשם שוטף בעיר שבה אף אחד לא יודע אנגלית?

אני תיכף אענה על השאלה אבל קודם אני אתאר את מה שעבר עלי היום. הפעם האחרונה שכתבתי היה כמה דקות לפני תחילת הקרבות בג'ודו. היו כמה קרבות של גו'דו נשים ואח"כ כמה קרבות של ג'ודו גברים ואז אריק עלה למזרון בקרב הראשון שלו נגד צרפתי בשם פרדריק דמונטפקון ואריק הצליח לנצח בנקודות. עוד ארבעה ניצחונות ויש זהב! אחרי הניצחון של אריק היו עוד כמה קרבות עד שנגמר הסבב הראשון. אחד הקרבות המעניינים היה בין הנק גרול ההולנדי (אלוף אירופה הנוכחי) לבין לוסיאנו קוראה הברזילאי (אלוף העולם הנוכחי). מי שמנצח, עולה מול אריק בסבב הבא. ההולנדי קרע את הברזילאי לגזרים (באיפון!).

ראיתי באולם הרבה דגלים מכל מיני מדינות. רובם היו "פושטים" כמו צרפת, הולנד, קוריאה, ברזיל, אבל היו גם כאלה מיוחדים כמו מונגוליה, קזחסטאן, אזרבייג'ן. היו מתחרים (ומתחרות) שבאו בלי אוהדים כלל ממדינות כמו בוסניה וכווית. הצטלמתי עם דגל של לוב! מאחורינו היתה דבוקה של קוריאנים שעשו הרבה רעש. היו כמה ג'ודוקה מקוריאה (גם גברים וגם נשים) אז היה לאוהדים הקוריאנים הרבה מה לעודד. הם דווקא הצליחו לא רע בהתחלה.

הקרב הבא של אריק היה כאמור מול ההולנדי. ההולנדי היה פאסיבי רוב הקרב ואריק ניסה כל הזמן לתקוף ולתקוף אבל בסוף השופטים נתנו לאריק עונש על פאסיביות (טעות שיפוט?). היה רגע שנראה היה שאריק הצליח להפיל את ההולנדי אבל הוא לא. אח"כ השופט נתן לשניהם עונש פאסיבי. אריק בפיגור. הזמן חולף. בינתיים האוהדים הישראלים, שמקודם עודדו בטירוף ואז הפסיקו, התחילו לעודד שוב. זה לא עזר. הקרב נגמר ואריק הפסיד.

כמו באתונה, צריך לחכות. אם ההולנדי עולה לבית הגמר, אריק ממשיך לבית הניחומים. ואז אולי אולי מדליית ארד. זהב וכסף כבר לא וזה מתסכל לדעת את זה כל כך מוקדם. אז חיכינו לסיום הסבב השני ולקרב של ההולנדי. בינתיים אליס שלזינגר (ג'ודוקא ישראלית שכבר עפה לפני כמה ימים) הצטרפה לאבא שלה אז דיברתי איתה קצת, איחלתי לה בהצלחה בלונדון, והיא גם חתמה לי על הכרטיס שלי של הג'ודו. נחמד מצידה! זה ישמע קיטשי אבל היא נראית בול כמו בתמונות שלה!

ההולנדי עלה שוב, ושוב ניצח. עכשיו אריק תלוי רק בעצמו. הוא עלה לקרב מול הברזילאי (שהפסיד להולנדי בקרב הראשון שלו). מי שמנצח, עולה שוב מול זה שהפסיד להולנדי בקרב השלישי. מסובך?

ראינו על הפנים של אריק שכבר אין לו חשק. הברזילאי עשה לאריק קוקה. ואח"כ שניהם קיבלו עונש פאסיבי. הזמן אזל. הקרב נגמר. אין מדליה. הלכה המדליה. האוהדים בהלם. גם ככה האוהדים לא עודדו מספיק את אריק. כמו שלאריק לא היה חשק, גם האוהדים היו די פאסיביים וחבל. וכך גם אני.

נשאר לי אתלטיקה, כדורסל וטאקוונדו. באתלטיקה אני אראה את ניקי פאלי אבל רק במוקדמות, בכדורסל אין ישראלים אז אם אני רוצה לראות מדליה ישראלית, כל התקוות שלי עכשיו מתנקזות בבת-אל גטרר בטאקוונדו. אין לה סיכוי אבל בכ"ז...

יצאתי מאולם הג'ודו. ירד גשם. הגשם התחיל עוד במהלך הבוקר. הגשם לא הוסיף למצב הרוח של הישראלים ושלי בפרט. איזה דיכאון!

כשיצאתי מהמתחם התחלתי ללכת בכיוון של האוהדים האחרים אבל מצאתי את עצמי במקום שונה ממה שזכרתי מהבוקר. בבוקר נכנסתי מכיוון אחר. גשם. הלכתי לאן שחשבתי שצריך ללכת כדי לתפוס אוטובוס שייקח אותי לתחנת הרכבת התחתית אבל ככל שהתרחקתי כך הלכתי יותר לאיבוד. שאלתי שוטרים איך להגיע לרכבת התחתית. אף אחד לא הצליח להבין אותי. הסינים לא יודעים מילה באנגלית! אפילו את המילה subway. הלכתי חצי שעה ברגל בגשם בלי שאדע לאיזה כיוון אני הולך. חצי שעה של דילוגים משלולית לשלולית כשהדבר היחיד ש"מגן" עלי מהגשם היה הדגל הישראלי שלי שכבר נהיה ספוג כולו. בדרך כשעצרתי מתחת לסככה של מסעדה וביקשתי עזרה בכיוונים לתחנה הקרובה, שאלו אותי מאיפה אני ואמרתי ישראל. אז הם אמרו "אה איסלנד!". אז אמרתי "no, not Iceland, Israel". אז הם אמרו איסלנד. נמאס לי שהם לא מבינים אותי. הראיתי להם את הדגל הישראלי שלי, אולי זה יעזור להם להבין מאיפה אני. זה לא עזר. פתחתי את ספר השיחון בסינית וקראתי בפניהם את המילה ישראל כפי שמבטאים אותה בסינית: ייִ-סֶ-ליאֶ. ואז הם הבינו. מה? הם טמבלים? וכל זה בגשם שוטף...

איכשהו מצאתי את עצמי אחרי חצי שעת שוטטות בגשם בתחנת רכבת. לא רכבת תחתית, רכבת עילית. קו 13. הקו הצהוב. אני יודע שהקו הזה מתחבר עם קו 2 שייקח אותי עד התחנה הקרובה למלון שלי. אז נסעתי בקו 13 כולי ספוג גשם והחלפתי לרכבת התחתית קו 2 והגעתי לתחנה שלי. נשארו לי עוד 15 דקות בגשם אבל כבר לא שוטף והגעתי בשלום למלון שלי. אין לי תוכניות להמשך הערב. אני כנראה אשב בבר של המלון ואראה טלוויזיה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #44  
ישן 04-11-2010, 16:00
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

20:30, המטבח המשותף

לארוחת ערב החלטתי שאני אוכל שאריות של אתמול (בשר ממסעדת חב"ד) וגם הכנתי לעצמי מרק עוף חם שהבאתי מהבית. זה שהפיתות של חב"ד היו במקרר יום שלם, לא הפריע לי. היה טעים. גם הבשר.

התוכניות שלי למחר הן ללכת לכיכר טיאנאנמן ולעיר האסורה. אני אקח איתי מעיל גשם למקרה הצורך. תכננתי ללכת מחר לקליעה אבל לא הצלחתי להשיג כרטיס. איחלתי לקלעים שלנו הצלחה דרך אחות של דורון אגוזי. תחרות הספורט הבאה שאני אראה זה אתלטיקה ביום ראשון בלילה. אני אפספס את תחרות 100 מטר גברים שתהיה במוצאי שבת. לא נורא, אראה את זה בטלוויזיה.

נזכרתי בעוד משהו שקרה היום: בג'ודו נשים, הודית אחת הפסידה באיפון בפחות מ13 שניות מתחילת הקרב!!!



22:00, בר המלון

פגשתי לפני זמן קצר קבוצה של סטודנטים (או אולי זה היה תיכוניסטים?) מקנדה. הם היו יחד עם המדריך (מורה?) שלהם. הם היו באמצע פעילות. הוא נתן להם משימה. כל אחד בתורו מספר על חוויה שקרתה לו היום. תוך כדי, דיברתי איתו. הוא בחור מבוגר, אין לי מושג בן כמה אבל הוא סיפר לי שזו האולימפיאדה השמינית שלו בתור צופה. הוא זוכר היטב את הפיגוע נגד הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן ב1972 והוא עוד יותר זוכר את טקס הפתיחה של אולימפיאדת מונטריאול ב1976. הוא סיפר לי שהוא זוכר שכשהמשלחת הישראלית נכנסה לאצטדיון, כל הקהל עמד על הרגליים והריע להם. הוא סיפר לי שזה היה אחד האירועים המרגשים ביותר בחייו.

לפני זה הסתובבתי קצת בשכונה, בחוטונג. היה די שקט, הרבה חנויות היו סגורות. היה פחות ריח רע באוויר. אולי בגלל הגשם? הרבה שלטים עם טעויות באנגלית. באחת החנויות מצאתי סט "מה-ג'ונג" ב40 יואן. סט קטן אבל עבודת יד ונראה מאוד יפה. לא קניתי.

למלון הזה שבו אני נמצא יש הרבה יתרונות וחסרונות. חיסרון אחד הוא המחסור במקומות ישיבה. יש בכניסה, בלובי, מס' מקומות. הרבה פעמים המקומות תפוסים על ידי קבוצות או יחידים. עכשיו לדוגמא הוא תפוס על ידי הקנדים. האופציה השנייה שלי היא הבר של המלון. המקום נראה ממש מהמם. זה המקום שבו יש שני מסכי טלוויזיה וגם עמדות להתחברות לאינטרנט. הקטע הוא שאי אפשר פשוט לשבת בבר, צריך להזמין משהו. אז אתמול לא יכולתי לשבת בבר ולכתוב. היום נשברתי והחלטתי שאני אשלם עבור שתייה ואז אוכל לשבת ולנפוש בבר. ביקשתי תפריט של שתייה והזמנתי את התה הכי זול שמצאתי בתפריט. אז הביאו לי תה "תשעת הדרקונים" וזה יושב כאן לידי ואני לא שותה אותו. תוך כדי כתיבה אני צופה בשתי טלוויזיות בו זמנית. באחד אני רואה כדורסל גברים: ארגנטינה-קרואטיה. בשני אני רואה האבקות: סין-רוסיה. ככה אני יכול לשבת כאן בשקט ולספוג אווירה. רק אחרי שהבחורה מהבר הגישה לי את התה, אני חשבתי על זה שיכולתי במקום זה להזמין בירה כשרה (טובורג, הייניקן) או קולה. טוב, פעם הבאה.

לפני כן ישבתי בעמדת התיור וניסינו לחפש אופציות לטייל בחומת סין הגדולה. נתנו לי שתי אופציות מרכזיות. באדאלינג (יחסית קרובה, מאוד מתויירת) או סימטאי (3 שעות נסיעה. פחות מתויירת). בכל מקרה אני אלך או ביום שלישי הבא או ביום רביעי הבא. שאלתי בקשר לכפרים קטנים ושקטים מחוץ לבייג'ינג. הבחורה בדלפק אמרה לי שאין דבר כזה. הצבעתי על הנקודות הקטנות על המפה לאורך הכבישים (בד"כ במפות, הנקודות האלה מסמלות כפר קטן). היא אמרה שזה לא כפרים, רק בית אחד או שתיים. בקיצור, ראיתי שהיא מנסה לגרום לי לחשוב שבייג'ינג היא האופציה היחידה ללינה. זה מזה מרגיז. היא מסתירה ממני משהו. אני יודע את זה. טוב, מה אפשר לצפות ממדינה טוטליטרית כמו סין?

אמרתי כבר שיש במלון הזה מלא קרובי משפחה של ספורטאים? היתה כאן החברה של גל יקותיאל. דיברתי גם עם אחותו של דורון אגוזי. גם עם בעלה של אניה גוסטמלסקי דיברתי. איתו דיברתי הרבה. בעיקר על התקשורת בארץ. בעיקר התקשורת ש"קוטלת" ספורטאים. אמרו לי שגם החברה של אריק זאבי פה. הייתי מעוניין לפגוש אותה.

אתמול לא הצלחתי לישון. אולי אם אני אלך לישון מאוחר אני אהיה מספיק עייף ואז אירדם? מחר יום שישי. אני אלך לכיכר טיאנאנמן ולעיר האסורה. ואח"כ לחב"ד דאון-טאון, לשריין ארוחות לשבת.

האווירה בבר ממש נחמדה. יש כאן קבוצה של דוברי אנגלית שמשחקת סנוקר. יש כאן גם שולחן פוז-בול. אנשים יושבים, שותים מפטפטים. ספורט בטלוויזיה. אידיליה...

ארגנטינה מובילה 40-22 במחצית.

הישראלים ממשיכים לפשל. יוני ואנדי הפסידו. שחר פאר הפסידה. מה יהיה?

אני חייב לציין שוב את הטעויות באנגלית בשילוט. חלק מהטעויות כל כך מצחיקות גם טעויות כתיב וגם טעויות בתרגום.

לילה טוב.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #45  
ישן 07-11-2010, 20:22
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"



יום שישי, י"ד אב תשס"ח 15/08/08

9:00, המטבח המשותף

בעוד כמה רגעים המים שלי ירתחו בפינג'אן שלי שהבאתי מהארץ ואז אני אכין תה (במקום קפה, לשם שינוי). בנוסף אני אוכל קורנפלקס וגזר.

אתמול אחרי שיצאתי מהבר, עליתי למעלה ללובי, הלובי כבר לא היה תפוס אז התיישבתי לי, מול שני אנשים שדיברו באנגלית. אחד מהם, מבוגר, בא מבריטניה. והשני, צעיר יחסית, בא מקנדה. מקוויבק. ז"א שהוא בא מהצד הצרפתי של קנדה. ז"א שהאנגלית שלו ככה ככה. דיברתי איתם. בעיקר על פילוסופיה, פוליטיקה, דת, ועל החיים בכלל. השיחה היתה ברמה אינטלקטואלית גבוהה. הרבה כבוד הדדי. בשלב מסוים הבריטי התעייף אז הוא הלך לו. המשכתי לדבר עם הקנדי. הוא נמצא בסין כבר כמה חודשים והוא סיפר לי על חוויות שחווה ברחבי סין. בעיקר שנאת הזרים של הסינים המקומיים. ז"א שהסינים שונאים זרים. בשעה 1:15 בלילה הלכנו לישון!

קמתי הבוקר והתפללתי כמו כל בוקר וכמו שאמרתי מקודם, אני עוד מעט אוכל ארוחת בוקר. אח"כ אני אתארגן ואלך לכיכר טיאנאנמן ולעיר האסורה. השפה הסינית עדיין קשה לי ויוצא שאני מדבר עם הסינים בשפת סימנים. (או בכתיבה, כמו שקרה עם הספסרות של הכרטיסים). מתחיל להרגיז אותי (ואת כולם כאן) שהסינים זוכים בכל המדליות. בעיקר כשלא מגיע להם. בעיקר בענפים חדשים להם כמו קליעה והרמת משקולות. בג'ודו נשים לדוגמא הקרב על הזהב נגמר בשוויון והשופטים "החליטו" שהסינית ניצחה. נו, באמת! הסינים ממש מתחילים לעלות לכולם כאן על העצבים. מה הם חושבים שזה? אולימפיאדה לסינים בלבד?

נראה לי שאני פחות רעב ממה שחשבתי. אני אסיים את התה שלי ואת הגזר. את הקורנפלקס אני אקח איתי לכיכר טיאנאנמן ואוכל אותו אח"כ. אסור לי לשכוח לארוז איתי גם מעיל גשם! שלא יהיו פאדיחות כמו אתמול.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #46  
ישן 11-11-2010, 08:56
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

12:00, העיר האסורה, בייג'ינג

כן, אני יושב עכשיו וכותב בתוך העיר האסורה! עדיין מעל 90% כאן הם סינים. כשיצאתי מהמלון פגשתי את ההוא מאיסתא והזכרתי לו לדאוג לי לכרטיסים לכדורסל ולטאקוונדו. התחלתי ללכת לכיוון כיכר טיאנאנמן דרך החוטונג. בדרך עצרתי ליד כמה חנויות מזכרות וקניתי מזכרות לאחי ולאשתו, לאחותי ובעלה, ולגיסתי ובעלה. קניתי להם תמונות של קיסרי סין מהעבר הרחוק. פריט שאפשר לתלות על הקיר. לא ידעתי מה עוד לקנות להם. רציתי לקנות לעצמי כובע רשמי של האולימפיאדה אבל עוד לא קניתי. המחירים פה ממש זולים (יחסית לאולימפיאדת אתונה: כאן כובע רשמי עולה 70 יואן שזה 35 שקל. באתונה כובע עלה לי 20 יורו או 100 שקל). גם טווח המחירים כאן זה משהו מדהים. צריך לדעת איפה לקנות וממי. בחוטונג יכולתי לקנות ספר ציטטות של מאו באנגלית ב10 יואן. בכיכר טיאנאנמן מישהו ניסה למכור לי אותו ב500 יואן! מה אני? פראייר? אמרתי לו שזה יקר ומוגזם ושאני יכול לקנות ב10 יואן בחוטונג. הלכתי. הוא הלך אחרי וניסה למכור לי אותו ולהוריד מחיר. הוא עצר ב40 יואן! איימתי עליו שאני אקרא למשטרה אם הוא ימשיך ללכת אחרי. בסוף הוא עזב אותי והלך להציק לתייר אחר. הבנתם? הוא הוריד מ500 ל40. הבנתם? רק איום של קריאה למשטרה גרם לו לעזוב אותי במנוחה!

בהתחלה כשהגעתי לכיכר , לא התרשמתי שזה כל כך גדול ואז עברתי לחלק אחר ממנו והכיכר הזו פשוט ע-נ-ק-י-ת! הצטלמתי ליד כמה אתרים בכיכר כמו האנדרטה לגיבורי העם, או ברקע של המוזיאולום של מאו. הלכתי עם הזרם. הייתי צריך לחצות כביש כדי להגיע לעיר האסורה. הדרך היחידה לחצות זה ע"י מעבר תת-קרקעי. הלכתי עם כולם ובסוף יצאתי בצד של העיר האסורה. זה כל כך מדהים להיות כאן. לספוג את זה. המקום הזה כל כך מפורסם. מי היה מאמין שאני אהיה כאן?

נכנסתי תחת השער המפורסם שתלוי מעליו דיוקן של מאו ונכנסתי למתחם העיר האסורה. כדי להיכנס לעיר עצמה צריך לשלם 60 יואן. אפשר לשלם עוד 40 יואן בשביל לשכור מכשיר מוקלט של "מדריך אישי" באנגלית. ויתרתי על התענוג. הדבר הראשון שרואים אחרי שנכנסים לעיר האסורה עצמה זה מתחם של דוכנים שאפשר לקנות בהם מזכרות קיטש. קניתי לארבעת האחיינים שלי מדליות עם חיות מלוח השנה הסיני. לכל אחיין חרטו לי את שמו על המדליה. נכון שזה מקורי?

אני אצלם עוד כמה תמונות ואז אקום ואתור לי בעיר האסורה. אני אכתוב את ההתרשמות שלי על העיר האסורה אח"כ. אני לא לחוץ בזמן, אבל אני רוצה להספיק גם ללכת לבית חב"ד ולשריין ארוחות ולהתכונן אח"כ לשבת.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #47  
ישן 13-11-2010, 19:43
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"



14:00, העיר האסורה

טוב, אז הייתי היום בעיר האסורה. ולמה קוראים לה "העיר האסורה"? כי אסור היה לפשוטי העם להיכנס לעיר. הם היו צריכים לגור בצפיפות מסביב. אסור היה אפילו להציץ מעבר לחומות העיר האסורה. העונש על מי שניסה להציץ היה מוות! בתחילת המאה ה20 כשהשושלת הקיסרית נפלה, ההמון נכנס בפעם הראשונה לתוך המתחם. כיום העיר האסורה משמשת כמוזיאון רשמי של ההיסטוריה של בייג'ינג. בגדול, העיר מחולקת לכמה אזורים. החלק המרכזי הוא החלק שבו נמצאים כיום חדרי השינה של הקיסר. היו לו מספר חדרי שינה במספר מבנים ובכל לילה הוא ישן במבנה אחר, בחדר אחר ובמיטה אחרת מחשש להתנקשות. כיום מוצגים בחדרים אלו פריטים מהשושלות השונות. פריטים כמו כס הקיסר, בגדים, כלי אוכל. מסביב למבנים אלו יש משטחים גדולים וריקים ששימשו בין היתר לאסיפות, לנאומים ולהצגת הצבא האדיר. מסביב לשטחים הללו ממוקמים עשרות מבנים שמשמשים היום כחדרי תצוגה. בכל חדר יש משהו אחר: כלי נשק, מדים, כלים הנדסיים, בגדים, כלי אוכל, ספרי שירה, תמונות, ועוד. מאחורי המתחם המרכזי יש איזור שנקרא "הגן המלכותי" זהו גן עם עצים ופגודות שבו הקיסר היה יכול לטייל ולנוח. כיום הגן הוא חלק מהמוזיאון והתיירים הם אלה שמטיילים בו ונחים בו.

רוב (מעל 90%) מהאנשים שראיתי פה היו סיניים. פה ושם ראיתי אנשים ממקומות אחרים. זיהיתי בריטים, אמריקאים, אוסטרליים, ניגרים, שבדים, אוקראינים. ראיתי אפילו כמה אנשים מהרפובליקה הדומיניקנית. אבל כאמור, כמעט כולם היו מקומיים.

טיילתי לי להנאתי ברחבי העיר האסורה. צילמתי מלא תמונות והשתדלתי לא לקנות מזכרות כי יחסית לשאר בייג'ינג, מאוד יקר בעיר האסורה. כשהתעייפתי, נחתי. כשהיתי צמא, שתיתי. אני לא יודע כמה זמן הייתי בעיר האסורה אבל מתישהו החלטתי שמיציתי את עצמי החלטתי לחזור למלון. לא הספקתי לראות את הכל. בכניסה לעיר האסורה עוד הספקתי לצלם עוד כמה תמונות. ראיתי כמה שלטים עם טעויות באנגלית.

אה, בחדר עם כלי הנשק צילמתי תותח ואז ניגש אלי מישהו מטעם המוזיאון והראה לי שלט שכתוב בו שאסור לצלם. פחדתי שהוא יחרים לי את המצלמה (מדינה קומוניסטית טוטליטרית, לא?) אבל להפתעתי הוא אפילו לא הכריח אותי למחוק את התמונה. מוזר.



18:00, חדר המלון

כבר הספקתי להתקלח ולהתלבש לכבוד שבת. בעוד כמה דקות אלך להתעדכן באינטרנט. אני אצא מהחדר עם 2 יואן. את הכסף אשלם בתחנת הרכבת ומשם אסע לחב"ד. חוץ מזה אני לא אקח איתי לחב"ד כלום. גם לא מפה של העיר. אין עירוב ואסור לטלטל.

איזה יום היה לי היום. אחרי שיצאתי מהעיר האסורה, התחלתי ללכת לכיוון תחנת הרכבת התחתית במטרה להגיע לחב"ד דאון-טאון ולשריין ארוחות לשבת. החלטתי שעדיף שאראה את המקום היום ביום שישי באור יום כדי שיהיה לי יותר קל למצוא אותו. הרי כשאבוא הערב לא יהיה לי מפה אז עדיף שאזכור בע"פ איך להגיע ואראה את האזור כבר עכשיו.

כשהגעתי לתחנה של כיכר טיאנאנמן נסעתי לכיוון התחנה הקרובה לחב"ד. עמדתי להוציא מהתיק את הדף עם הכתובת של חב"ד בסינית וגיליתי שברוב טיפשותי שכחתי בחדר את הדפים עם הכתובות בסינית! שתי האופציות שלי הן: לחזור לחדר, לקחת את הדפים ואז לחזור לחב"ד. או להסתדר בלי. כדי להסתדר בלי כל מה שאני צריך זה למצוא אינטרנט. שם אמצא את הכתובת בסינית.

ירדתי בתחנה וחיפשתי אינטרנט. הלכתי לבית קפה ובזבזתי שם אולי 10 דקות בלנסות להסביר שם מזה אינטרנט. בסוף התייאשתי. (הסינים לא יודעים מילה באנגלית!) אח"כ מצאתי בית מלון קטן עם סמלים של האולימפיאדה. נכנסתי ושאלתי אם יש להם אינטרנט. הם הבינו אותי אבל אמרו לי שאין להם. (לא יכול להיות שאין להם). וככה התברברתי חצי שעה בערך.

לפני שטסתי לסין, סימנתי במפה את המיקום של בית חב"ד במפה שלי. גם חיפשתי את האזור של חב"ד בgoogle earth אז ידעתי בערך מה אני מחפש. גיליתי שאני שתי תחנות מהתחנה הקרובה לחב"ד אז חזרתי לרכבת התחתית ונסעתי שתי תחנות (בכיוון הלא נכון) יצאתי מהרכבת וחזרתי 4 תחנות בכיוון הנגדי. יצאתי מתחנת jianguomen וידעתי שאני נמצא כ200-300 מטר מחב"ד. רק לא ידעתי באיזה כיוון. גם כאן מצאתי בנייני משרדים ובנקים אז חשבתי לנסות ולחפש אינטרנט. מי היה מאמין שבבנק או בכניסה לבניין משרדים אף אחד לא יבין את המילה אינטרנט?

אחרי בזבוז של עוד חצי שעה ראיתי רמז לחב"ד. ראיתי שאני בכניסה למתחם דיפלומטי. זכרתי שחב"ד נמצא במתחם דיפלומטי. אפילו זכרתי שחב"ד נמצא בבניין מס' 3. קומה 2. זה מה שזכרתי. ניגשתי לשוטרים שבכניסה למתחם ואמרתי להם שאני מחפש את חב"ד. הם הגיבו בצורה כזו שנראה כאילו אין להם מושג על מה אני מדבר (אולי בגלל המחסור שלהם בידע של השפה האנגלית?) ובכ"ז הם נתנו לי להיכנס. בדרך לבניין 3 ראיתי דגלים של שגרירויות קוסטה ריקה, איי מלדיב, סורינאם ומיקרונזיה. הלכתי לבניין 3 ועליתי 2 קומות. לא ראיתי שום דבר שנראה כמו בית חב"ד. אמרתי לעצמי שאם חב"ד נמצא כאן איפשהו אז אני אזכור איך להגיע לכאן בערב. ושאני אחפש את בית חב"ד שוב בערב. הכי טוב יהיה לחזור למלון ולהתקשר לבית חב"ד. חזרתי לתחנת הרכבת ונסעתי חזרה למלון שלי.

אחרי שהגעתי לחדר, מצאתי את הדף עם הכתובות. התקשרתי לחב"ד ודיברתי עם הרב רסקין. מסתבר בדיעבד שכן הגעתי למקום הנכון. חב"ד נמצאת בבניין 3 בקומה השניה. אני פשוט עליתי 2 קומות במקום לעלות קומה אחת. קומת הקרקע נחשבת קומה ראשונה! סגרתי איתו שאני בא להתפלל את תפילות השבת בחב"ד ולסעוד את סעודות השבת בחב"ד. אח"כ התקשרתי לאשתי ואיחלתי לה שבת שלום. אשתי שמה את הבת שלי בטלפון ושמעתי אותה בפעם הראשונה מאז שטסתי. היה כל כך מרגש לדבר איתה. אני כבר מתגעגע.

במלון פגשתי שוב את האחות של הקלע הישראלי דורון אגוזי. היא נתנה לי דף עם החתימות של שלשת הקלעים הישראלים. דורון אגוזי, גיא סטריק וגיל סימקוביץ. איזה כייף!

זהו לעכשיו. אם אני אזכר במשהו אני אכתוב על זה במוצ"ש. עכשיו אני אלך לאינטרנט לראות אם קורה משהו מעניין ומה המצב של הישראלים פה. ואז אני אלך לחב"ד. הפעם אני מקווה לא ללכת לאיבוד. שבת שלום!
אני אמשיך לכתוב מחר במוצש"ק
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #48  
ישן 18-11-2010, 20:31
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"



מוצאי שבת, ט"ו אב תשס"ח 16/08/08

21:20, לובי המלון

איזה שבת! אחרי שכתבתי אתמול בצהריים, לקחתי 2 יואן והלכתי לתחנת הרכבת התחתית. זה היה מוזר כי מצד אחד זה עוד לא היה שבת ומצד שני אני נוסע עם בגדי שבת והכל. עוד לא קיבלתי על עצמי את השבת. שילמתי את ה-2 יואן ושמתי את הכרטיס לרכבת בכיס. כשאצא מהתחנה אזרוק את הכרטיס ואז הכיסים יהיו ריקים. אין בבייג'ינג עירוב. לפחות לי לא ידוע אם יש.

הגעתי לבית חב"ד בלי בעיות. נכנסתי למתחם הדיפלומטי, בבנין מס' 3 ועליתי קומה אחת. ואיזה פלא: אכן יש שם שלט של חב"ד על הדלת.

בבית חב"ד פגשתי כמה אנשים. חלקם ישראלים, חלקם מארה"ב וחלקם ישראלים יורדים. היו שם אב ובנו, ישראלים. זהו טיול הבר מצווה של הילד. אחרי כמה דקות שיחה גיליתי שהאבא עובד באשדוד ושהוא מכיר את חמי. איזה עולם קטן. באמצע תפילת מנחה נכנסו לבית חב"ד שלושה בני משפחה. זוג הורים ובן. הבן נראה כבן 20-25. האבא ישראלי אבל עובד בסין. הבן ספורטאי צעיר מענף הג'ודו. הוא מתכונן כבר לאולימפיאדת לונדון.

הגענו ל"ברכו" של ערבית בלי מניין. היינו תשעה ואמרתי לרב של חב"ד (הרב רסקין שמו) שמסופר על הבעש"ט שהוא הבטיח שכשיש תשעה יהיה גם עשירי. ואכן, אחרי ברכו, הגיע העשירי! לפחות היה לנו מניין לקדיש.

אחרי התפילה, שהתקיימה בסלון, ערכנו שולחנות בעזרתן של שתי עוזרות מקומיות. התיישבנו מסביב לשולחנות והרב קידש על היין. יש לרב שלושה ילדים. בת, בן ובת. אשתו די נחמדה ומאוד חברותית. הם ישראלים במקור. כל הארוחה כולם דיברו עם כולם (באנגלית ובעברית) רק על דבר אחד. אולימפיאדה.

האוכל היה מזה טעים. מנה ראשונה דג סלומון ואח"כ הוגש לכל אחד מנה עיקרית אישית שכללה אורז ו- 3 סוגי בשר (עוף, בקר ואגרול). השתיה כללה מים, קולה, ספרייט. הוגש גם וודקה מיובאת כשרה למי שרצה. הרב נתן דבר תורה קצר. הילדים הלכו לישון ואחרי ברכת המזון כולנו המשכנו לשבת סביב השולחנות ופשוט דיברנו ודיברנו. זה היה מאוד מרענן לצאת לרגע מעולם הסיני והרגשתי כאילו זה באמת שבת. הרב רסקין אמר שתפילות שבת למחרת יתחילו בשעה 11:00 בבוקר!

בסביבות 22:45 נזכרתי שיש לי שעה וחצי הליכה. לא הייתי הראשון שעזב את השולחן אבל הרוב נשארו אחרי. ידעתי לאיזה כיוון אני הולך והיה נחמד ללכת בלי לסחוב תיק על הגב. מה גם שהייתי מלא אחרי ארוחה טובה ומשובחת. בדרך חלפתי על פני בניינים גבוהים ומרשימים. רובם בתי מלון ומשרדים. כשהגעתי לכיכר טיאנאנמן, גיליתי שהכיכר סגורה והייתי צריך להקיף אותה כדי להגיע לצד השני. אז מסתבר שסוגרים את הכיכר בלילות. בשתי הזדמנויות שונות, במרחק של כמה מאות מטרים אחד מהשני ראיתי זוג שהבחורה דוחפת וצועקת של הבחור שלה. לא רציתי להישאר ולנסות להבין על מה המהומה. חוץ מזה שאני מיהרתי לחזור, אני לא יודע סינית. הגעתי לחוטונג שלי שמוביל מהכיכר למלון שלי. למרות שהיה אחרי חצות, היו עוד הרבה אנשים בחוץ. חלק מהחנויות עדיין פתוחות. כל הדרך זמזמתי לעצמי שירי שבת. כשחזרתי למלון פגשתי בלובי שוב את מארק (הקנדי). אז נשארנו לדבר קצת. פגשתי גם את השחיינית הישראלית אניה גוסטמלסקי. בעלה אמר לי שהיא תבוא והיא אכן באה. למזלי הדפוק, זה שבת ולא יכולתי להצטלם איתה ולבקש חתימה ממנה. דיברתי איתה 2-3 דקות. אח"כ הלכתי לחדר שלי. לא יכולתי כמובן לפתוח את הדלת של החדר כי השארתי (בכוונה) את המפתח האלקטרוני בחדר. הלכתי לדלפק ואמרתי ש"שכחתי" את המפתח בחדר. מישהו מטעם המלון בא ופתח לי את החדר. ככה עושים דתיים בבתי מלון בחו"ל בשבת. הלכתי לישון בסביבות 1:00.

למחרת, יום שבת, קמתי ויצאתי מהחדר בסביבות 9:00. היה לי שעה וחצי הליכה לפני אז ישבתי קצת בלובי עד 9:30. הבחור מאיסתא היה שם אז דיברנו קצת.

בדרך חזרה לחב"ד לא קרה שום דבר מעניין חוץ מזה שקצת אחרי כיכר טיאנאנמן, זונה אחת ניסתה להתחיל איתי.

הגעתי לחב"ד בסביבות 10:50 ולא הייתי ראשון. התחלנו להתפלל בלי מניין והעשירי הגיע קצת לפני תפילת לחש. רוב האנשים היו בחב"ד גם ערב קודם. היו 2-3 פרצופים חדשים. הרב רסקין קרא בתורה והעלה את כל ה"זרים", ז"א את כל מי שלא סיני, כולל אותי, ובירכתי הגומל כי ככה עושים אחרי טיסה. בחלק מהתפילה ניקרתי. ממש כמו בשבת באתונה לפני 4 שנים בדיוק. אחרי התפילה שוב סידרנו את השולחנות ואכלנו סעודת שבת שהיתה מלאה בכל טוב. כמובן שהנושא המרכזי של השיחה היה שוב האולימפיאדה. האוכל היה טעים וממלא.
כולם הסכימו איתי שהסינים סתם סנובים שהם לא יודעים מילה באנגלית. כולם סיפרו על הקשיים שלהם עם המקומיים. עם העובדה שהסינים לא מוכנים להבין מילה של תיירים.
העוזרות המקומיות הכינו והגישו את האוכל לפי ההנחיה של הרבנית.
אחרי סעודת שבת, הרב אמר שמי שרוצה להישאר ולנוח בסלון מוזמן להישאר (במקום ללכת שעה וחצי חזרה למלון). אני ועוד כמה בחורים צעירים מארה"ב נשארנו. אבל לפני כן התפללנו מנחה (עדיין היה מניין). אחרי שפינינו את השולחנות ושאר האנשים הלכו, עשינו מעגל של כסאות ולמדנו פרקי אבות. אח"כ הגיע זמן למנוחת שבת. הרב הלך לחדר שלו ואני מצאתי לעצמי ספה נוחה בסלון ונחתי. אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שנחתי בשבת בצהריים (בעצם אני כן זוכר, זה היה בפעם הקודמת שהייתי בחו"ל).

אחרי שקמתי ממנוחת השבת, חלק מהנשארים כבר היו ערים. הרב הגיע באיזשהו שלב, ואז שוב המקומיות ערכו שולחן ואכלנו סעודה שלישית שהיתה מורכבת ברובה מפסטה.

מיד ביציאת השבת התפללנו ערבית (כבר לא היה מניין) ושאלתי מהרב 2 יואן לתחנת הרכבת. והנה אני פה, במלון! אני אמשיך לכתוב אח"כ. מחר אני נפגש עם המלצריות מהמסעדה והם יקחו אותי לארמון הקיץ של הקיסר.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #49  
ישן 22-11-2010, 18:29
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"



23:00, בר המלון

אני ממשיך לכתוב איפה שעצרתי מקודם. טוב שהייתי בחב"ד כי האלטרנטיבה שלי היתה להישאר במלון כל השבת וזה היה יכול להיות מדכא. בחב"ד היתה אוירה של שבת. גם בשבת הבאה אני אהיה בחב"ד. מחר על הבוקר אני אסע לארמון הקיץ עם כמה מהמלצריות של המסעדה הכשרה. מעניין כמה מהן באמת יבואו, בטח אף אחת ובסוף אלך לבד. חוויה. בנוסף, יש לי כרטיסים למחר בערב לאתלטיקה בקן לציפור. בין השאר יהיה שם את המוקדמות של הקופץ לגובה הישראלי, ניקי פאלי. ועוד כל מיני דברים מעניינים. להיות באיצטדיון המרכזי זה חלק חובה באולימפיאדה. לפחות מבחינתי.

נזכרתי שהרב רסקין מחב"ד אמר לי שכל סוגי הבירה כשרות כל עוד מדובר במשהו תעשייתי וסגור. אז אני אנסה אותם. ועוד משהו על חב"ד. שאלתי את הרב רסקין למה אין לו סידורים בסינית (באתונה ראיתי סידורים ביוונית וגם בוונציה ראיתי סידורים באיטלקית- נוסח ונציה, זה שונה מנוסח איטליה), הרב אמר לי משהו שנשמע דווקא די הגיוני. הוא אמר שאין יהודים שיודעים רק סינית ולא עברית או אנגלית או רוסית, שהרי יש סידורים באנגלית או ברוסית. מישהו שהיה שם בחב"ד הוסיף ואמר שלתרגם סידור מעברית לסינית נשמע כמו פרויקט בלתי אפשרי.

אני צופה עכשיו בטלוויזיה בבר של המלון. יש כאן שני מסכים. במסך אחד, סין ניצחה את גרמניה בכדורגל. בשני, סין ניצחה את דרום קוריאה בטניס שולחן. עכשיו יש תחרויות האתלטיקה. עוד מעט יהיה גמר 100 מטר גברים. לפני כן ראיתי את הסוף של תחרות יידוי פטיש נשים. מישהי מניו זילנד זכתה במדליית זהב ושתי נשים מבלארוס זכו במדליות כסף וארד.

מולי יושב גרמני, מבוגר. הוא מנסה להתחבר עם הלפ-טופ שלו לאינטרנט. דיברנו קצת פוליטיקה, על מלחמת העולם השניה. הוא טוען שאבא שלו היה בחזית הרוסית במלחמה ושהוא (אבא שלו) לא ידע בכלל שהגרמנים רוצחים יהודים. אני אישית לא מאמין לו. דרך אגב, הגרמני הזה שיושב מולי אמר לי שהוא נשוי ליהודיה. מוזר.

ברגע שהתחיל הגמר של 100 מטר גברים, כל מי שהיה בבר קם מהכיסא והתקרב לטלוויזיה, כולל הגרמני ואני. זה היה גמר מיוחד במינו. יואסין בולט מג'מייקה ניצח ושבר את שיא העולם בתוצאה של 9:68 שניות. מה שהיה עוד יותר מוזר זה שלקראת סוף הריצה, כשהוא כבר היה בהובלה בהרבה, הוא הסתכל אחורה, האט ופרס את שתי ידיו לצדדים. הוא היה יכול לקבוע אפילו פחות מהתוצאה שהוא עשה. האצטדיון היה מלא עד אפס מקום. יש כמה ישראלים מהמלון שלי שאני יודע שנמצאים שם. כולל מישהו שפגשתי יותר מוקדם השבוע.

אני אהיה שם באיצטדיון מחר בערב.

לילה טוב.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #50  
ישן 24-11-2010, 21:51
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"



יום ראשון, ט"ז אב תשס"ח 17/08/08

16:00, בכניסה לארמון הקיץ, צפון בייג'ינג.

עוד מעט אני אסע מכאן לאצטדיון האולימפי "קן לציפור". אני מקווה שאצליח להיכנס. קניתי את הכרטיס בספסרות פה בבייג'ינג ואני מקווה שהכרטיס שלי לא מזויף. שמעתי על אנשים שקנו כרטיסים מזויפים והם נעצרו בכניסה לאצטדיון.

טוב, אז מה עשיתי היום בנתיים?

קמתי, והתפללתי, והתארגנתי, ארזתי אוכל ליום שלם כי אני לא יודע אם אני אספיק לחזור למלון אחרי הביקור בארמון הקיץ. נסעתי לכיוון תחנת הרכבת liangmaqiao כפי שקבעתי עם המלצריות. הייתי צריך להחליף רכבות 3 פעמים (מקו 2 לקו 5 ומשם לקו 1 ומשם לקו 10). הגעתי לתחנה הייעודה 2 דקות לפני 9:00. החלטתי שאם עד 9:15 אף אחד לא בא אני נוסע לבד לארמון הקיץ. לא חיכיתי יותר מחמש דקות. ראיתי באה לעברי מישהי ומנפנפת בידה. אחת המלצריות הגיעה וביחד איתה אחותה. למלצרית קוראים לילי. מגניב, אז יהיה מי שיעזור לי עם השפה המקומית.

נסענו שלושתנו לתחנה האחרונה של קו 10 ומשם לקחנו אוטובוס (מקומי) שלקח אותנו עד הכניסה לארמון הקיץ. אם הייתי נוסע לבד, לא היה לי מושג לאן לנסוע, איזה קו אוטובוס לקחת ואיפה לרדת. כל השלטים היו בסינית בלבד. כשהגענו לכניסה לפארק התחיל לטפטף גשם, לא הרבה אבל מרגיז. לילי סטודנטית אז היא הצליחה לארגן לשלשתנו הנחה של סטודנטים. אני כמובן שילמתי על עצמי אבל לפחות היה לי הנחה. נכנסנו למתחם ארמון הקיץ. איך אפשר לתאר את זה? זה פארק ענק, עם הרבה ירוק, שמקיף אגם עצום. ובאגם יש אי. ומסביב לאגם יש שבילי הליכה. וצפונית לאגם יש את המבנים והמקדשים של ארמון הקיץ. היתה לי מפה (בעברית) של המתחם. החלטנו להקיף את הפארק כשהתחנה הראשונה תהיה הארמון ונסיים באי. הארמון ממוקם על גבעה שמשקיפה על כל הפארק והוא מוקף הרבה עצים והרבה ירוק. אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם היו פרחי הלוטוס. יש שם כל כך הרבה לוטוסים. התחלנו ללכת לכיוון הארמון, כשבדרך אנחנו הולכים לאורך שפת האגם. באגם יש המון סירות שאפשר להשכיר. כל מיני סירות, סירות פדלים, סירות משוטים. סירות לשניים. לארבע. אפילו סירות משפחתיות עם שולחן לפיקניק במרכזו.

השביל שמוביל משפת האגם לארמון, עשוי מאבנים קטנות ולאורך הדרך ראינו שהשביל מעוצב בצורה של דמויות חשובות מהתרבות הסינית. כמו דוב פנדה לדוגמא. ממרומי הגבעה רואים את האי ואת הגשר שמחבר אליו. ורחוק באופק אפשר לראות את העיר בייג'ינג. כשמסתכלים מערבה אפשר לראות הרים גבוהים ואם אני לא טועה אפשר לזהות חלק מחומת סין הגדולה. קשה לדעת אם זה באמת זה או לא וגםם לילי לא ידעה. במתחם של הארמון עצמו יש מספר מבנים. חלקם שימשו כמבני מגורים לקיסר ולפמליה שלו וחלקם שימשו כמקדשים בודהיסטים. המון פגודות מפוזרות סביב. העיצוב ממש יפה חבל שאני לא מבין בארכיטקטורה. צילמתי מלא תמונות של הפגודות ושל הגגות המרהיבים של המבנים השונים. באחת הפינות של הארמון ניצבת לה סירה שעשויה משיש. בספר שלי של לונלי פלנט כתוב שאחת הקיסריות לקחה כספים שיועדו לבניית צי מלכותי והשתמשה בהם לעיצוב הגן של ארמון הקיץ. ולזכר הייעוד המקורי של הכספים בנו לה אוניה מרשימה וחסרת טעם משיש. פעם תיירים יכלו לעלות על הסירה כחלק מהסיור אבל בשנים האחרונות האוניה סגורה למבקרים וחבל. כנראה בגלל ההרס?

אחרי שסיימנו לבקר במבנים השונים (שרובם משמשים היום כחנויות למזכרות), התיישבנו לאכול. אני אכלתי קורנפלקס וגזר ולילי ואחותה אכלו מין לחם מיוחד שנראה כמו בצק חצי אפוי. למרות שהם הציעו לי אני לא לקחתי (זה בטוח לא כשר) אח"כ המשכנו לטייל במטרה להקיף את כל האגם. שמתי לב שיש באגם המון עצי ערבה וזה הזכיר לי את חג הסוכות. דבר נוסף ששמתי לב אליו היה מסך פלזמה ענק ששידר קרב האבקות בשידור חי מהאולימפיאדה. הסתכלנו כמה דקות ואז המשכנו. כדי להקיף את האגם חצינו כמה גשרים. בדרך נחנו עוד כמה פעמים. יש שם המון מדשאות וצל של עצים. ופגודות. מתישהו הגענו לקצה הדרומי של הפארק ואז התחלנו ללכת צפונה לכיוון האי. הגשר שמוביל אליו נקרא "גשר 17 הקשתות" מעל כל קשת יש שני פסלוני אריות קטנים. באי עצמו אין הרבה מה לראות. יש שם כמה מבנים (חנויות מזכרות) וכמה פגודות והרבה עצים. גם כאן כמו בכל מקום שהייתי בו רוב מוחץ של התיירים הם מקומיים. מדי פעם שומעים שפה אחרת מסינית אבל כמעט כולם פה סינים. הלכנו כבר שש שעות ואני גמור. השתדלתי לשתות הרבה. בעיקר קולה. הטפטוף של הגשם, דרך אגב, הפסיק מזמן.

כשהגענו ליציאה של הפארק נפרדתי מלילי ומאחותה. אין לי מושג לאן הן נסעו אבל לפני כן היא הפנתה אותי לתחנה שלי. ושם אני נמצא כעת. קבענו שנדבר בהמשך השבוע.
היה נחמד איתם. זה הפעם הראשונה שלהן בארמון הקיץ. היה לי הרבה מזל שהן היו איתי אחרת הייתי מסתבך עם חוסר שליטה בסינית.
עוד מעט יגיע אוטובוס שייקח אותי לתחנת הרכבת התחתית הכי קרובה ומשם אני אסע ישר לאצטדיון האולימפי קן לציפור. לא שכחתי, לא באתי לכאן כדי לטייל, באתי לכאן כדי להיות חלק מהחגיגה האולימפית.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #51  
ישן 02-12-2010, 08:53
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"



18:00, אצטדיון "קן לציפור", המתחם האולימפי המרכזי, בייג'ינג

לקח לי חצי שעה להגיע מארמון הקיץ עד הכניסה של קו 8 (הקו שמוביל לתוך המתחם האולימפי). משם לקח לי מעל שעה! עד הכניסה לאצטדיון האולימפי (הידוע בכינוי "קן לציפור" בגלל הצורה שלו שנראה, מה לעשות, כמו קן של ציפורים) אבל לפני שנכנסתי לתחנת הרכבת של קו 8, הסתובבתי קצת והסתכלתי על תעשיית הספסרות. נותר עוד שבוע לסיום המשחקים ו"עונת" הספסרות בעיצומה. חוץ מהכרטיסים שכבר יש לי אני לא צריך עוד, אז לא נשארתי שם הרבה זמן. את הכרטיס שלי לאתלטיקה קניתי בספסרות ואני קצת חששתי שהכרטיס מזויף. כשהגעתי לעמדת הבדיקה האלקטרונית, נתתי את הכרטיס לשומר והוא העביר אותו במכשיר ולמזלי הנורה הירוקה נדלקה. נכנסתי למתחם האולימפי. מחוץ לאצטדיון היו כמה קבוצות של אוהדים עם דגלים ותלבושות ססגוניות, אבל הרבה פחות ממה שחשבתי שיהיה. זה לא כמו ביוון. כאן הכל די מאופק. כן ראיתי כאן קבוצות אוהדים מספרד, אירלנד, ואוסטרליה. וזהו. אה, והיה שם מישהו עטוף בדגל ישראלי (אני!). כשביקשתי להצטלם עם הדגל האירי, האוהדים האירים התלהבו מהדגל הישראלי יותר ממה שאני התלהבתי מהדגל שלהם!

כשסיימתי לחפש אוהדים ממדינות שונות עם דגלים במתחם האולימפי, התקדמתי לעבר "קן לציפור". לפני כן הצטלמתי מחוץ לאולם השחיה. הסינים עיצבו אותו בצורה שזה נראה כמו בועות של מים ומכאן שמו: "קוביית מים". למרות שמאוד רציתי, לא הצלחתי לקנות כרטיסים לתחרויות השחיה, טוב אולי באולימפיאדה הבאה. הכניסה שלי לאצטדיון היתה בצד השני אז הייתי צריך להקיף חצי ממנו. בסופו של דבר נכנסתי. ראיתי שהכיסא שלי יחסית רחוק אז לפני שעליתי למפלס העליון ביותר בדקתי אופציות של התקרבות למקום קרוב יותר. אני חושב שהדבר לא יהיה בלתי אפשרי. עליתי למפלס שלי והתיישבתי בכיסא שלי, שהיה כל כך רחוק שיכולתי כמעט לגעת בתקרה. דבר ראשון שעשיתי זה שהוצאתי את המשקפת וחיפשתי אוהדים עם דגלים. נמאס כבר מהסינים שממלאים את כל האולמות. אני רוצה לראות את אזרחי העולם הגדול. כשאסיים לכתוב, אחפש לי מקום ישיבה יותר טוב. הערב מתוכנן להיות שלב המוקדמות של תחרות הקפיצה לגובה, גברים. בין הקופצים יהיה גם ישראלי אחד (ניקי פאלי). אני מאוד מקווה שהוא יצליח לעלות לגמר. חוץ מקפיצה לגובה יהיה כאן יידוי פטיש גברים, קפיצה למרחק נשים, מרוץ מכשולים 3000 מטר נשים וגמר 100 מטר נשים. ועוד כל מיני דברים. הכרוז מכריז באנגלית, צרפתית וכמובן סינית.

שכחתי לציין שהאצטדיון הזה ע-צ-ו-ם! אי אפשר לתאר במילים. אין בארץ אצטדיונים בסדר גודל כזה!
אני אמשיך לכתוב יותר מאוחר היום ואם אני לא אספיק אז רק מחר בבוקר.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #52  
ישן 07-12-2010, 08:53
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

יום שני, י"ז אב תשס"ח 18/08/08

01:00 (כן, אחד בלילה!), לובי המלון

חזרתי לא מזמן מהאצטדיון האולימפי, "הביתה" למלון. מיד כשחזרתי הלכתי לאינטרנט להתעדכן במצבם של הספורטאים הישראליים ובטבלת המדליות. אח"כ כתבתי כמה אימיילים קצרצרים לאשתי ולחברים.

הספורטאים הישראלים ממשיכים לאכזב. חוץ מהשייטים אנחנו מתחילים לאבד תקוות בספורטאים שלנו.

כמו שאמרתי מקודם, המיקום שלי באצטדיון היה מאכזב כי ישבתי בחלק העליון של היציע המרוחק. סרקתי את האיצטדיון והתחלתי להצטלם עם אנשים מהעולם ועם הדגלים שלהם. תוך כדי השוטטות שלי באיצטדיון היה טקס חלוקת מדליות ליידוי פטיש נשים (זהב: ניו-זילנד, כסף וארד: בלארוס). אחרי שגיליתי שזה לא בלתי אפשרי להגיע לאזורים אחרים של האצטדיון החלטתי לנסות ולשפר את המיקום שלי כדי ליהנות מתחרויות האתלטיקה באופן טוב יותר. התחלתי לרדת לאזורים הטובים יותר ובאופן פלאי הצלחתי להגיע לשורות הקדמיות ביותר של האצטדיון. למרות שהיו אנשי ביטחון, אף אחד לא בדק אותי ולא ביקש ממני להראות את הכרטיס שלי. פתאום מצאתי את עצמי יושב בשורה הראשונה! צמוד לדשא!

במהלך הערב הרגשתי צמא והיה לי רק בקבוק קולה אחד. פחדתי לקום ולקנות שתיה כי לא ידעתי אם יהיה לי סיכוי שיתנו לי לעבור שוב ולהגיע למקום המעולה שלי. בשלב מסוים ניגשו אלי שני אתיופים וביקשו להצטלם איתי ועם הדגל הישראלי. מגניב! היו כמה יהודים מארה"ב שישבו כשש שורות מאחורי שזיהו אותי כישראלי בגלל הדגל הישראלי הענק שהחזקתי כל הזמן הזה. הם קראו לי בעברית ושאלו אם המקומות שלידי פנויים. בסופו של דבר השומרים לא נתנו להם לשפר עמדות והם נשארו במקומם.

צילמתי מלא תמונות. היו טקסי חלוקת מדליות במקצועות הבאים: מרתון נשים. זהב: רומניה. כסף: קניה. ארד: ארה"ב. 3000 מטר מכשולים נשים. זהב וארד: רוסיה. כסף: קניה. מאה מטר גברים (התחרות היתה אתמול בלילה ורק עכשיו מחלקים מדליות) זהב: ג'מאיקה (בולט כמובן). כסף: טרינידד וטובגו. ארד: ארה"ב. יידוי פטיש גברים. זהב: סלובניה. כסף וארד: בלרוס. (הבלארוסים קיבלו גם כסף וגם ארד ביידוי פטיש גם אצל הגברים וגם אצל הנשים).

בנוסף למדליות היו גם תחרויות אתלטיקה שונות אבל מבחינתי הכי חשוב היה קפיצה לגובה גברים בגלל הישראלי.

במקצה של ניקי פאלי היה גם סורי אחד אבל הם לא היו רצופים או ליד השני אז הסורי לא החרים את התחרות. ראיתי כמה דגלים סוריים ביציע אבל לא יכולתי להגיע אליהם. ראיתי כמה דגלים ישראלים מפוזרים ביציע. אני חושב שאם הייתי סופר הייתי מגיע לעשר.

טוב, אז איך היה ניקי פאלי? הוא עבר את שני הגבהים הראשונים אבל נפסל בגובה השלישי והוא לא עלה לשלב הגמר שיהיה בעוד יומיים. גם הסורי נכשל באותו גובה.

אבל הכי מעצבן עם ניקי פאלי זה שבקפיצה השניה של הגובה הוא עשה לעצמו פאדיחה בזה שבמקום לנסות ולקפוץ מעל הרף, הוא קפץ קפיצת ראש ישר למזרון ועבר מתחת לרף! למזלו שלו, כמעט אף אחד לא ראה את זה כי באותו היו עוד כמה דברים מעניינים באצטדיון ועל המסכים הגדולים הראו משהו אחר. אבל בכל זאת, בן אדם מתאמן שנים כדי להגיע לאולימפיאדה. המדינה משקיעה בו והכל ובסוף הוא קופץ מתחת לרף?!?

הלכה עוד מדליה...

היו עוד כמה דברים מעניינים באצטדיון. כשהגעתי למיקום שלי שצמוד לדשא שמתי את הדגל על המעקה ופעם אחת הוא נפל לי אז בא איש טלוויזיה אחד שהיה מעבר לחומה המפרידה והחזיר לי אותו. אם אני הייתי מנסה להרים, הייתי נופל לתוך האצטדיון. (ואז רץ לדשא ואולי עושה הקפה של האצטדיון ואז הייתי נזרק לכלא הסיני ויותר לא היו שומעים עלי...)

היה גל מטורף שהקיף את כל האצטדיון שוב ושוב עד שהוא הופסק ע"י הכרוז לקראת טקס חלוקת מדליות.

באחד מריצות הגמר של הנשים היו שלוש נשים מג'מאיקה ושלוש נשים מארה"ב. הסוף היה ייחודי. כל שלשת המקומות הראשונים היו נשים ג'מאיקניות. זהב, כסף וארד.

בסיום התחרויות יצאתי כמו כולם והתחלתי להתקדם לעבר תחנת הרכבת התחתית. צילמתי עוד כמה תמונות של האצטדיונים ואז הלכתי לתחנה. כמובן שבהתחלה היה עומס אבל אחרי שהחלפתי רכבות מצאתי את עצמי יושב כמעט לבד בתוך הרכבת. (השעה היתה כבר אחרי חצות).

אז זהו, אני מת לישון. אני לא מאמין שהייתי ב"קן לציפור". סוף סוף אני מרגיש אולימפי. אחרי התחלה לא כל כך טובה בימים הראשונים.

אני חושב לשכור מחר זוג אופניים. החברה במלון המליצו לי. בצהריים אני הולך לראות כדורסל.

אולי אני אלך לחומת סין הגדולה ביום שלישי?

לילה טוב

אני מצרף תמונה של השלט על ניקי פאלי שצילמתי מהמיקום המשופר שלי ב"קן לציפור":




תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #53  
ישן 14-12-2010, 20:18
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"



12:00, פארק בייחאי, בייג'ינג

אני פתח בציטוט של להקת הנח"ל: איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר!

יש כאן שלווה, ומאוד פסטורלי פה. לא זעור לי הפעם האחרונה שהיתה לי כזו שלווה ופסטורליה.

קמתי הבוקר בסביבות השעה 8:00, וראיתי שהשותפים שלי לחדר כבר הלכו. אחרי שהתפללתי החלטתי להשקיע קצת בארוחת הבוקר. אני לא ממהר לשום מקום היום. החלטתי להכין ארוחה "נורמלית" לשם שינוי. פתחתי את חבילת הצנימים שהבאתי מהארץ ואת ממרח הסלמון, הכנתי שתי ביצים קשות בפינג'אן עם הכף החשמלית. הכנתי קפה ואכלתי גם מלפפון. הכל כשר בהשגחתי...

החלטתי לשכור אופניים. כל הכבישים המרכזיים בבייג'ינג מאפשרים גישה נוחה ומסלול מיוחד לרוכבי אופניים. בייג'ינג היא עיר שטוחה יחסית אז זה אידיאלי לרכיבה על אופניים. חוץ מזה שאני אוהב אופניים בלי קשר.

בחצר ליד המלון יש דוכן להשכרת אופניים. הייתי צריך להפקיד 300 יואן (שיחזרו אלי כשאחזיר את האופניים) לקחתי את המנעול שהבאתי מהארץ. קיבלתי זוג אופניים מאוד מוזר. יש לו נעילה עם מפתח מיוחד שבלעדיו אי אפשר לסובב את הכידון, וגם סל קדמי שאפשר לשים בו תיק או שתיה או משהו כזה. לקחתי אוכל לבוקר, שתיה, מפה, יומן וכו, ושמתי בתיק שלי, את התיק שמתי בסל והתחלתי לדווש לכיוון פארק בייחאי. נסעתי לאורך כיכר טיאנאנמן והעיר האסורה. יש כאן בבייג'ינג מסלולים מיוחדים לרכיבה על אופניים, עם שילוט וסימון על הכביש והכל. כמעט ולא הייתי צריך להסתבך עם רמזורים, מעברי חציה או משהו כזה.

עכשיו אני בפארק בייחאי. כבר אמרתי שפסטורלי פה? הבאסה היחידה היא שאני טיפטיפה לחוץ בזמן כי אני צריך להגיע לכדורסל בסביבות 14:30. אני אחזור למלון, ואז אקח רכבת תחתית. אני חושב שאולם הכדורסל נמצא יחסית קרוב לאחת התחנות של הרכבת התחתית אז אני לא צריך ללכת הרבה כמו שהלכתי לג'ודו.

החלטתי שבמקום להספיק הרבה אני אקח את הזמן ומקסימום אפספס הרבה מהפארק, לפחות את מה שאראה אוכל לספוג בצורה נינוחה יותר. בנתיים הספקתי לראות מקדש בודהיסטי ואישה משתחווה לפסל ומגישה לו מנחה. אסור לתיירים לצלם בתוך המקדש וגם ככה אסור לי (כיהודי) להיכנס למקום של עבודה זרה. זה היה מאוד מוזר בשבילי לראות את זה. צילמתי כמה תמונות מבחוץ.

יש בפארק הזה אגם עצום. אמנם לא כל כך גדול כמו האגם בארמון הקיץ אבל עדיין זה ענק. יש כאן עשרות סירות משוטטות באגם. יש כאן הרבה פרחים צבעוניים ואפילו באגם יש עשרות רבות של לוטוסים.

איך זה שלא חשבתי על הרעיון של אופניים קודם? איך זה שלקח לי שבוע שלם לעלות על הרעיון הזה שחוסך זמן למרות שידעתי מראש שזה אפשרות ואפילו הבאתי מנעול מהבית?

היום אני לוקח הפסקה משתיית קוקה קולה אז אני שותה "רק" מים. כל יום אני מקבל בקבוק מים חינם על חשבון המלון. אתמול היו בארמון הקיץ 90% סינים. כאון בפארק בייחאי זה נראה כמו 95% סינים. אפילו בכניסה לפארק, במקום שבו נעלתי את האופניים לא ראיתי שלט אחד "פארק ביוחאי" באנגלית והייתי צריך לנחש שזה פה על פי המפה של העיר שהיתה לי...

בקצה האגם יש חצי אי שמחובר לשאר היבשה בגשר קטן. באי יש גבעה ועל ראש הגבעה יש פגודה לבנה. שם יש את המקדש הבודהיסטי. יש כאן הרבה קישוטים ופסלים בצורה של חיות וכו'. במרכז האי יש מסעדה מפורסמת ומאוד מומלצת. אני רק הגעתי עד הכניסה ועצרתי. אין לי מה לחפש במסעדה הלא-כשרה הזאת. טיילתי לי טיפה באי ועכשיו אני יושב וכותב. אח"כ אני אטייל לי עוד קצת ואז אחזור למלון ואתארגן ומשם לכדורסל.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #54  
ישן 16-12-2010, 22:14
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

16:40, אולם הכדורסל האולימפי, בייג'ינג

אחרי שכתבתי בפעם הקודמת, בפארק בייחאי, המשכתי לטייל לאורך שפת האגם. ראיתי כל מיני דברים טיפוסיים שאפשר לראות בפארק ממוצע. היה שם מישהו שכתב עם מים (שכחתי איך קוראים לזה). הוא צייר בחורה על הרצפה, בעזרת מברשת מיוחדת שהוא טבל מידי פעם במים. ראיתי גם קבוצה של להטוטנים, אנשים שרים, אנשים עושים כושר, יוגה ועוד כל מיני דברים כאלה. יש בפארק בייחאי מין שלווה ושקט. לא כמו בארץ עם כל הצעקות בעברית וכו'. בכייף אפשר לבלות שם יום שלם. רק להסתובב בין העצים, להתבונן באגם ואפילו לשכור סירה קטנה. ניסיתי לדמיין מה היה קורה אם הייתי מביא לפארק את הילדים שלי. אחד מהם, הגדול, בטח היה רוצה לשכור סירה. השני בטח היה מנסה לברוח לנו כל הזמן והיה אוסף דברים מוזרים מהרצפה. הבת הקטנה היתה מתרוצצת ומסבירה לנו מה היא רואה. והיא היתה בטח מנסה גם לאכול עלים מהרצפה. שלשתם היו נהנים שם. אני מזה מתגעגע אליהם.

יצאתי מהפארק באיחור קל. לא רציתי ללכת משם אבל די מיהרתי לכדורסל. רכבתי חזרה למלון באופניים שלי. התארגנתי 2 דקות ואז רכבתי לתחנת הרכבת התחתית. תכננתי לרכב באופניים עד תחנת hepingmen שהיא התחנה הקרובה ביותר למלון אבל בסוף רכבתי דרך החוטונג והגעתי לתחנת qimen שנמצא בכניסה לכיכר טיאנאנמן. נעלתי את האופניים ונסעתי ברכבת התחתית. אולם הכדורסל נמצא ממש בכניסה לתחנתwukesong כך שלא הייתי צריך ללכת הרבה, בדיוק כמו שחשבתי. לא מיהרתי, ולא שמתי לב לשעה. המתחם כאן כולל שני מגרשי ספורט, אולם לכדורסל ואצטדיון לבייסבול אז היו בחוץ הרבה אוהדי בייסבול. אני לא יודע מי שיחק נגד מי בביסבול. אח"כ כשאצא, בטח אשים לב לפי הצבעים והדגלים של האוהדים. נכנסתי לאולם הכדורסל לקראת סוף המחצית הראשונה של המשחק הראשון. הכרטיס שלי מקנה לי זכות כניסה לשני משחקים. המשחק הראשון היה בין הקבוצה המקומית, סין, לבין נבחרת יוון. במקרה או שלא במקרה (אולי בגלל איסתא), התיישבתי ליד שני ישראלים. אב ובנו. האולם לא היה 100% מלא אבל הכיסאות עצמם היו צפופים. לא היה כמעט מקום לרגליים. המקום שלי היה ביציע העליון אבל היו מסכי ענק ויכולתי לראות את המשחק בצורה טובה. כשנכנסתי, השומרים לא נתנו לי להכניס את השתיה. אבל הם לא שמו לב שהיה לי אוכל וזה לא פעם ראשונה שזה קורה...

בסופו של דבר יוון ניצחה את סין. רוב הקהל היה מקומי ורעשני וכבר קלטתי ששאר האוהדים (בכל האצטדיונים) חושבים כמוני ומפתחים שנאה לקבוצות הסיניות המקומיות. שמתי לב לזה כשדיברתי עם כל מיני אנשים בקשר לטבלת מדליות למשל.

אני שמח שיוון ניצחה. סין עפה מטורניר הכדורסל ולא תעלה לשלב רבע הגמר. אין לי מושג נגד מי יוון תשחק בשלב הבא. דרך אגב, גם איראן לא עולה לשלב הבא. בתחילת שבוע שעבר היה משחק מרתק בין איראן לבין רוסיה. המאמן הרוסי הוא לא אחר מאשר דויד בלאט הישראלי. רוסיה ניצחה. אני מצטער שלא יצא לי לראות משחק של איראן. ואני גם מצטער שלא יצא לי לראות משחק של נבחרת ארה"ב.

עוד מעט יתחיל המשחק השני. ספרד נגד אנגולה. לא אנגליה, אנגולה. אפריקה. אני אסתובב לי קצת ואני גם צריך לקנות משהו לשתות.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #55  
ישן 21-12-2010, 18:27
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

22:00, לובי המלון

במשחק הכדורסל השני, ספרד כיסחה את אנגולה, 98-50. ולחשוב שברבע הראשון, אנגולה הובילה בכמה נקודות. ידעתי שאנגולה לא תנצח אז צילמתי את לוח הנקודות שתמיד אזכור שאנגולה הובילה. צילמתי כשהתוצאה היתה 23-15 לטובת האנגולים.

מאוד התאכזבתי שאחרי המשחק הראשון רוב הצופים כבר הלכו. האולם היה מאוד ריק. לא ראיתי אפילו דגל אנגולי אחד בכל האולם. היו הרבה דגלים של ספרד. צילמתי כמה תמונות של היציעים הריקים. צילמתי גם את יציעי הכבוד שאני קורא להם "יציעי הספות". לאורך היציע, מעל היציע התחתון, יש רצועה של 3-4 שורות שהם היציעים לאחמי"ם. יציעים קטנטנים של 10-20 מושבים בכל יציע. היציעים הקטנים האלה מופרדים אחד מהשני ע"י קירות קטנים. מין תאי צפייה אישיים כאלה. בכל תא שכזה יש מיני בר, טלוויזיה אישית. ספות, שולחנות ועוד כל מיני דברים שהופכים את התאים האלה למשהו יוקרתי, אישי ומגניב. גם רוב התאים האלה היו ריקים.

שכחתי לציין מקודם שהכוכב של הסינים היה שחקן מאוד מאוד גבוה בשם יאו-מינג. והיוונים עשו לו את המוות. פשוט לא נתנו לו להתקרב לכדור.

מה שהיה מאוד יפה ואוניברסאלי באולם הכדורסל זה שבשני המשחקים, במהלך ההפסקה, הכרוז ניגן ברקע את השיר "מי שטוב לו ושמח" (בלי המילים כמובן ובסגנון סיני) וכל מי שהיה בקהל וזיהה את השיר, מחא כף כשהיה צריך. נחמד כזה. מזכיר לי את האווירה במגרש הכדורעף חופים באתונה מלפני 4 שנים.

בקיצור, אחרי המשחק השני, יצאתי מהאולם והלכתי בעקבות זרם האוהדים. חזרתי הביתה למלון, ולא שכחתי את האופניים. בכניסה למלון פגשתי שוב את בעלה של אניה גוסטמלסקי. זה היה בשעות הערב המוקדמות אז התיישבתי איתו בחדר האוכל של המלון. הוא הזמין לעצמו ארוחה ואני הזמנתי משהו לשתות (ספרייט) כי האוכל לא קשר אז לא יכולתי להזמין משהו לאכול. דיברנו ודיברנו על כל מיני דברים אבל הרוב היה קשור איכשהו לאולימפיאדה.

אח"כ הלכתי לעמדת התיירות של המלון על מנת לסגור את הנושא של נסיעה לחומת סין הגדולה. האופציות הם מחר או מחרתיים. הלכתי על מחרתיים. מחר אלך לעשות שופינג. גם חיפשתי פיתרון לסיום הטיול. אני עושה צ'ק אאוט מהמלון ב24 לאוגוסט אבל הטיסה שלי רק ב26. התכנון היה לצאת מבייג'ינג ליומיים ולחזור ארצה. הסינים קצת עושים בעיות בכל הנוגע לשיתוף פעולה עם הרצונות של התיירים אבל לקחתי פרוספקטים של כמה בתי מלון שממוקמים באזורים צפוניים לבייג'ינג. מצאתי לי בית מלון קטן וזול שנמצא בדיוק על חומת סין הגדולה, במרחק נסיעה של 3 שעות מבייג'ינג. זה לא אותו איזור בכלל של החלק של החומה שאלך לראות מחרתיים.

פגשתי כמה ישראלים שראיתי גם בתחרות הג'ודו. דיברנו קצת.

בקשר לאוכל, אני יודע שיש את האפשרות של קניית אוכל במסעדה הכשרה אבל אני די מתקמצן על האוכל שלי. לפעמים אני רעב אז אני קונה מידי פעם פירות וירקות בחוטונג. יש למוכרים בחוטונג מנהג מעניין שכשתייר קונה פריט אחד או שניים מדוכני הפירות והירקות, הם שוטפים לו אותו על המקום.

מחר, חוץ מהאפשרות של שופינג, אני חושב שאסע לראות את פארק הגבעות הריחניות או איך שלא קוראים לזה. אם זה לא רחוק מידי אסע לשם באופניים.

בזה נגמר עוד יום אולימפי קלאסי בשבילי. פארק סיני טיפוסי בבוקר, כדורסל בצהריים. היה לי עוד יום ארוך.

לילה טוב.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #56  
ישן 25-12-2010, 21:44
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

יום שלישי, י"ח אב תשס"ח 19/08/08

8:00, חדר המלון

הבוקר אני לא אסע לפארק הגבעות הריחניות. במקום זה אני אסע לשוק המשי. כולם מדברים כאן על שוק המשי. ראיתי במפה שזה מרחק סביר בשביל רכיבה על האופניים. (תחנה או שתיים אחרי חב"ד). אעשה שם שופינג ואז אלך לחפש את ההפגנות של הטיבטים בפארק ריטאן. אני לא ממהר לשום מקום. מאוד שקט בבית המלון בשעות הבוקר.



16:30, פארק ריטאן, בייג'ינג

עוד מקום שקט, שליו ופסטורלי. פשוט מושלם. יש כאן אגמים קטנטנים מלאכותיים. המון פינות של פרחים מעוצבים בכל מיני צורות. חבל שאני לא מבין בפרחים. המון צמחיה. המון עצים גבוהים. המון דשא, ושבילי הליכה. פארק ריטאן נמצא מאחורי איזור דיפלומטי, מלא שגרירויות. בדרך לכאן משוק המשי עברתי בין היתר ליד שגרירויות של בריטניה, ויאטנם, אלבניה, פינלנד. אני אוכל עכשיו אגס ויש לי קולה. ומים שלקחתי מהמלון. אמרתי כבר שמקבלים כל יום בקבוק מים? את רוב הבקבוקים אני שומר לטיולי יום (מחר אני נוסע לחומה הגדולה בבאדלינג).

היום הייתי בשוק המשי. רכבתי באופניים כל הדרך מהמלון לשוק. לא נתקלתי בבעיות תנועה, רוב הדרך נסעתי בנתיבים מיוחדים לרוכבי אופניים. חבל שאין את זה גם בארץ.

הגעתי לאזור השוק ועמדתי להחנות את האופניים ואז גיליתי ש...שכחתי את הפאוץ' עם הכסף בחדר שלי במלון! אופציה א': לחזור לחדר (עוד שעה רכיבה-הלוך חזור). אופציה ב': לעשות שופינג בלי כסף. החלטתי להחנות את האופניים ולהכנס למתחם השוק בלי כסף. הסתובבתי בשוק 5-6 שעות!

בדיעבד, זה ששכחתי את הכסף במלון, זה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי כי ככה יכולתי להסתובב שעות רבות באזור קניות בלי להוציא יואן אחד אפילו. יש שם מאות דוכנים שמוכרים הכל. מבגדים פשוטים, פיג'מות, לבוש תחתון, קימונות, מעילים, שעונים, צעצועים, עבודות יד, שטיחים, עבודות משי, משקפי שמש, צעיפים, תכשיטים, מוצרי יוקרה ועוד ועוד. המתחם הוא בניין ענק של 7 קומות (5 קומות לגובה ושתי קומות מרתף). בכל קומה יש דברים אחרים וככל שעולים בקומות, כך עולה גם המחיר של המוצרים. בקומה העליונה יש מוצרי יוקרה, בשמים, חליפות, וכו'. בקומה התחתונה אפשר לקנות בגדים זולים בפחות מ20 יואן לחולצה. ברוב המקרים לא כתוב מחיר על הפריטים, המוכרנים והמוכרניות זורקים מחיר גבוה ומקווים למכור לתיירים המסכנים. המטרה של הקונים הממולחים: להתמקח ולקנות בזול.

לא היה לי כסף עלי אז לא בזבזתי כסף בשוק אבל בכל זאת ביררתי מחירים לכל מיני פריטים. אני כבר לא זוכר מה היה הפריט הראשון, אולי חולצת פולו, אבל המוכרת אמרה "150 יואן", לא רציתי לקנות בכל מקרה אז הלכתי. המוכרת רצה אחרי ואמרה "אוקי, 50 יואן". ככה, בשניות, היא הורידה ל33%. וזה חזר על עצמו כמעט בכל דוכן ודוכן.

בדיעבד, המטרה ה"אמיתית" שבשבילה באתי היום לשוק המשי היה להחליף סיכות. ליותר מחצי מהמוכרות יש סיכות של המשלחות האולימפיות שהן קיבלו מהספורטאים השונים. והן, המוכרות, ניסו כל הזמן לקבל עוד ועוד סיכות. לי היו כמה סיכות של המשלחת הישראלית, שקיבלתי מהשייטת הישראלית ורד בוסקילה. שתיים מהסיכות כבר החלפתי ביומיים הראשונים שלי בסין. השגתי את הסיכות של קניה ושל טרינידד וטובגו.

בסופו של דבר יצאתי משוק המשי עם סיכות אולימפיות מהמשלחות הבאות: נפאל, ערב הסעודית, מצרים, אוקראינה, אע"ה, והכי אטרקטיבי: איראן. בשביל הסיכה האיראנית "הקרבתי" את הסיכה מטרינידד שכבר היה לי. למרות האנגלית הגרועה של המוכרות, הן הצליחו לתקשר איתי כשהמילה הכי פופולרית היה change שזה "להחליף".

את הסיכה האיראנית שמתי על הכובע שלי ליד סיכה של המשלחת הישראלית. מגניב!

פגשתי היום המון ספורטאים ואוהדים מכל מיני מדינות. ביניהם: מצרים, האיטי, איי שלמה, מאוריציוס.

דרך אגב, אני נמצא בפארק ריטאן ועוד לא מצאתי את ההפגנות של הטיבטים. אסור לרכב באופניים בתוך הפארק.

אני אחזור לשוק המשי ביום שישי. הפעם עם כסף. הפעם אני יודע איך זה נראה ואיך זה הולך. אני בטוח שאחסוך המון רק בזכות זה שנסעתי היום בלי כסף. אני אקנה רק מה שצריך. בגדים, מזכרות למשפחה, אולי מזכרת מקורית לעצמי וזהו.

שכחתי להגיד מקודם, אבל הבוקר פגשתי באכסניה את אשתו של אלכס אברבוך. יש לה חדר במלון והיא אמרה לי שאלכס בא לבקר במלון כמעט כל יום. אני מקווה לפגוש אותו.
זהו.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #57  
ישן 29-12-2010, 22:39
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

21:00, בר המלון

הרב של חב"ד אמר לי בשבת שכל הבירות הסגורות כשרות כאן. לי קשה להאמין אבל אני מוכן להאמין שהבירות המפורסמות והמיובאות כשרות. אז הנה אני פה, בבר של המלון, הזמנתי לי בירה "לה קרונה" מיובאת ממקסיקו. וזה מה שאשתה עכשיו. היה לי יום מאוד מעניין. עשיתי "שופינג בלי לקנות", כהכנה לשופינג שאעשה ביום שישי...
משוק המשי רכבתי לי לפארק ריטאן, מרחק של 5-10 דקות רכיבה. שם נחתי ואכלתי קצת. שם גם כתבתי בפעם הקודמת ביומן. שתי בחורות שישבו לא רחוק ממני שמו לב שאני כותב "מוזר". הן נגשו אלי ודיברו איתי קצת. אחת מהם היא אשת נדל"ן וניסתה לשכנע אותי להביא לבייג'ינג את כל החברים שלי שיבואו לקנות כאן נדל"ן. היא נתנה לי את כרטיס הביקור שלה. אחד הדברים שלמדתי בארץ על סין זה שכשסיני מקומי מושיט לך כרטיס ביקור אתה חייב לקחת. מתוך נימוס. אז לקחתי. נו טוב. והאנגלית שלה רמה אחת יותר טובה מהממוצע כאן.
עכשיו בבר אני צופה בשתי הטלוויזיות. באחת יש קפיצה למים גברים. בשניה יש אתלטיקה. יושב כאן לידי בחור מניו יורק. החלפנו כמה מילים.

כשחזרתי מפארק ריטאן, הלכתי לסופרמרקט כדי לקנות פירות וירקות למחר, לחומה. כמו בפעם הקודמת, עברתי שוב ליד כל המאכלים הלא כשרים. אשכרה, יש שם את כל סוגי בעלי החיים שאפשר לדמיין. היו שם ביצים של מלא סוגי ציפורים ועופות, ביצים בכל מיני גדלים וצבעים. בשר טרי בכל מיני צורות, צבעים וריחות. ובמחלקת הדגים, יש דגים חיים, שבלולים עקרבים, סרטנים, פירות ים, ואפילו צבי ים חיים! ועוד כל מיני דברים מוזרים שאפילו את שמם אני לא מכיר.

והריח, אוי הריח...

במחלקת הפירות והירקות קניתי מלפפונים ואפרסקים. וקולה. (4 בקבוקי קולה 600 מ"ל בפחות מ3 יואן לבקבוק!)

מחר אני נוסע לחומת סין הגדולה. לאזור קוראים באדאלינג. כרגע הדאגה היחידה שלי זה שהתיק שלי למחר כבד מידי ואני לא רוצה ללכת הרבה עם תיק כבד על הגב. אני גם חושש שיתחיל להיגמר לי הכסף למרות שאני לא חושב שאני מבזבז יותר מידי על שטויות.

הכי התלהבתי מעצמי שאני כבר מכיר את מתחם טיאנאנמן כמו את כף היד. גם בהלוך מהמלון לשוק המשי וגם בחזור, לא הייתי צריך מפה.



22:30, בר מלון

אה, נזכרתי בעוד דאגה. הישראלים לא מביאים מדליות. השייטות ורד בוסקילה וניקה קורניצקי הגיעו מקום רביעי. אבל זה מבאס, הם פספסו את המדליה במיקום אחד! שחר צוברי מדורג כרגע רביעי לפני השיוט האחרון שיהיה מחר. בינתיים כל הישראלים מפשלים. או שמפשלים בגדול כמו ניקי פאלי יוני ואנדי, שחר פאר, או שהם כמעט מגיעים אבל לא ממש. כמו גל יקותיאל שהגיע מקום חמישי בג'ודו, או כמו ורד וניקה. אלכס שטילוב הגיע מקום אחרון בגמר בהתעמלות אבל זה לא מתסכל, אני חושב שעצם העובדה שהוא הגיע לגמר זה כבר מכובד.

בזמן שצפיתי בטלוויזיות, ראיתי משהו מזה מוזר. במסך אחד חילקו מדליות לגברים של קפיצה למים (זהב וארד לסין, כסף לקנדה). במקביל חילקו מדליות באתלטיקה: גברים קפיצה לגובה. (זהב וארד לרוסיה, כסף לבריטניה). לא רק שחילקו במקביל גם קפיצה לגובה וגם "קפיצה לעומק" שזה בכלל מוזר לראות במקביל, אלא גם שבשני המקרים, מדליית הזהב והארד הלכו לאותה מדינה (במים: סין, באתלטיקה: רוסיה) ז"א שבשני המקרים, מי שזכה בארד, זכה לשמוע את ההמנון של המדינה שלו... ובזכות עמיתו למדינה שזכה בזהב.

הייתי כבר במתחם האולימפי. הקפיצה למים והקפיצה לגובה הם בשני אצטדיונים קרובים באותו מתחם. בין קוביית המים וקן לציפור מפרידה רחבה גדולה משותפת וזה הכל.

לילה טוב. מחר, לחומה!
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #58  
ישן 09-01-2011, 19:58
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"



יום רביעי, י"ט אב תשס"ח 20/08/08

10:00, באדאלינג, סין

אני מחכה בתור לקופה בכניסה לרכבל לטיפוס לחומת סין הגדולה בבאדאלינג. אני אנסה לתאר בקצרה את כל מה שעבר עלי מאז שיצאתי הבוקר מהמלון. יצאנו ב7:00 מהמלון. הזמנתי אתמול בלילה השכמה לשש וחצי. בחצי שעה הספקתי להתפלל ולשתות תה. התכנון הוא לאכול אח"כ. חיכיתי ליד הכניסה למלון לנהג שיבוא לקחת אותי לחומה. בעקרון זה על בסיס מקום פנוי והייתי בטוח שיהיו איתי כמה אנשים מהמלון. בפועל, לאכזבתי ולתדהמתי, אני הייתי היחיד! חוץ ממני היו הנהג המקומי והמדריך המקומי. בינתיים הדבר החיובי היחיד שאני יכול להגיד על המדריך הזה, זה שיש לו אוצר מילים באנגלית מעל הממוצע כאן (וזה לא אומר הרבה, תרתי משמע). נסענו ברכב המסחרי והמדריך ישב ליד הנהג. לי היה את כל המקום מאחורה. היעד הראשון היה קברי שושלת מינג. האתר נמצא גם ב"מומלצים" בספר שלי של לונלי פלנט.

בתכלס, הביקור בקברי שושלת מינג היה מאוד קצר. לא היה שם אף אחד (כי יצאנו מוקדם). המדריך שיגע לי את השכל עם הסברים משעממים על ההיסטוריה של הקיסר השישי והשביעי. די התאכזבתי מכל העסק הזה. גם לא הבנתי איפה הקברים עצמם. ולא היה לי חשק לשאול. אפילו לא היה לי חשק לבקש ממנו לצלם אותי. כשהוא דיבר והסביר, הוא עמד מאוד קרוב אלי. היה לו (עדיין יש לו) ריח רע בפה.

הנסיעה עצמה לכאן היתה די נחמדה. ראיתי מלא כפרים קטנטנים. כמעט כל השלטים בסינית. חלק ממסלול האופניים של האולימפיאדה עובר פה. אז יש כמה שלטים אולימפיים באנגלית. מזל לפחות שלא סגרו את הכביש היום. לא היה קר אבל בחלק מהדרך היה ערפל. האיזור מאוד ירוק. חלק מהזמן הייתי דבוק לחלון כדי לראות את החומה במרחק.

בסופו של דבר הגענו לכאן, לבאדאלינג. כאן יש המון אנשים. 90% מקומיים. כמובן.



אני עומד כאן בתור וכותב תוך כדי עמידה ומידי פעם מתקרב לקדמת התור.
מסתבר שהמחיר ששילמתי במלון לא כלל את הטיפוס לחומה ברכבל. אז נפרדתי הרגע מעוד 60 יואן. עבדו עלי?

המדריך מזה נודניק!


10:30, חומת סין הגדולה, באדאלינג

אחרי ששילמנו כדי לעלות לחומה ברכבל, זרמנו עם שאר האנשים. קיבלנו קרון קטן עם דלת קטנה שנסגרת אוטומטית כשהקרון מתחיל לזוז. עלינו לאורך החומה באיטיות וראיתי את הקרונות שחוזרים. כשהגענו למעלה, הדלת נפתחה אוטומטית ויצאנו. הלכנו בתוך משהו שנראה כמו מנהרה ופתאום מצאתי את עצמי על החומה!

כשהגענו למעלה, המדריך "נתן" לי 40 דקות ללכת לבד ולהגיע לנקודה מסוימת בחומה. (לקח לי 10 דקות להגיע). הוא מחכה לי עכשיו שאני אחזור. הייתי מעדיף להיות כאן בלי מדריך, ככה הייתי יכול ללכת כאן כמה שאני רוצה ובקצב שלי. אני לא לחוץ כאן בזמן, להיפך, מצידי להיות כאן יום שלם. אני חייב לציין שכל הדרך מבייג'ינג אני זמזמתי לי את השיר "אני עומד על החומה" למרות שהשיר מדבר על חומת העיר העתיקה בירושלים. אבל גם כאן אני מרגיש שאני נמצא במקום מיוחד. מקום היסטורי ומפורסם. אני על החומה הגדולהשל סין!!!

יש כאן אין-סוף אנשים. אלפים, אולי רבבות. קשה לזוז כאן מרוב אנשים. לאורך כל החומה, ככל שניתן לראות בגלל הערפל, רואים שביל אינסופי של אנשים. בגלל הערפל גם קשה לצלם את הנוף. אחד החסרונות של הטיול הזה שאני לבד. אין מי שיצלם אותי ואני כל הזמן צריך לבקש מאנשים זרים לצלם אותי. אני מתגעגע לאשתי.

עכשיו אני אקום ואחזור למדריך המעצבן. אין לי סבלנות אליו. אני רוצה להיות על החומה כמה שיותר.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #59  
ישן 12-01-2011, 21:39
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"



12:30, מפעל עבודות יד, אי שם בצפון בייג'ינג

אני נמצא באיזה חור באזור הצפוני של בייג'ינג. איך הגעתי לפה ומה אני עושה פה?

אחרי שסיימתי לכתוב על החומה, המדריך שוב "נתן" לי זמן לבד. הפעם שעה להגיע לנקודה אחרת בצד השני של באדאלינג. גם בצד ההוא היו אלפי בני אדם כך שהיו קטעים שהיה כמעט בלתי אפשרי לעבור (אלא אם כן אתה דוחף אנשים הצידה). היו קטעים בחומה שהיו מאוד תלולים. עד כדי כך שצריך לעצור כל 4-5 צעדים ולהסדיר נשימה. או ללכת באלכסון כדי לנטרל את התלילות.

כשחזרתי למדריך, הוא הוביל אותי ופתאום מצאתי את עצמי שוב במנהרה ובדרך החוצה. שאלתי אותו "מה? זה הכל?" הוא אמר שכן ושאנחנו צריכים להמשיך לתחנה הבאה שלנו. הוא אפילו לא נתן ליהזדמנות לעצור ל 2-3 דקות כדי לקנות מזכרות קיטשיים בחומה! אז זהו, שאין לי עכשיו מזכרות מהחומה. לא כובע או חולצה או כל דבר אחר.

להיות בחומה ולא לקנות שום מזכרת? הוא מזה עצבן אותי, המדריך הזה!

הוא גם אמר שאנחנו ממהרים כי הוא והנהג עוד לא אכלו ארוחת צהריים. נו באמת! אני ממש מרגיש שמישהו מנסה להתל בי או לעבוד עלי.

אז זהו. אנחנו נמצאים עכשיו באיזה מקום בצפון בייג'ינג. יש פה חנות מפעל של כדים שהם עבודות יד. יש כאן סדנא שבה מסבירים את כל השלבים של יצירת כד. וכמובן תצוגה וחנות ענקית. המחירים ממש לא זולים. יש כאן המון דברים יפים אבל לא שימושיים. הבגדים כאן עולים פי 5 ויותר מהמחירים של דברים שראיתי בשוק הפנינה (אני אקנה שם מחר בעז").

אני יושב מחוץ למפעל הזה וכל 2-3 דקות מגיע עוד מיניבוס מלא תיירים, כמוני. סוף סוף מקבץ של תיירים שאינם מקומיים. כנראה שזה חלק ממסלול קבוע של ממשלת סין. אני עדיין מתוסכל שהיום לא יצא כמו שרציתי. הערפל, המחיר הנוסף לרכבל, הצפיפות, המדריך המעצבן, ועכשיו מנסים לגרום לי לקנות דברים באיזה מפעל יקר.

ואיפה המדריך? הוא אוכל עכשיו ארוחת צהריים. גם אני. אני אוכל אפרסק וקרקרים.

נזכרתי בעוד משהו, בדרך לכאן נסענו דרך מנהרה באורך 3.4 ק"מ. ולחשוב שזה הדבר המעניין ביותר שקרה לי היום.



16:20, לובי המלון

אז זהו, חזרתי בשלום הביתה למלון. התכנון שלי היה לנסוע לחומה הגדולה בבאדלינג. אבל חוץ מהחומה הייתי היום גם בקברי שושלת מינג. המדריך אמר לי שהמחיר ששילמתי כולל גם ביקור בחנות מפעל לכדים (כבר היינו), בבית תה, במפעל למוצרי משי ואצל מסאז'יסטית. מיד אמרתי לו שאני בשום פנים ואופן לא הולך לשום מסאז'יסטית. אבל לשאר הדברים הלכתי. בבית התה עשו לי הדגמה חיה כולל טעימות של הכנת תה. נתנו לי 4 סוגי תה והייתי צריך לשתף פעולה ולהגיד כמה שזה טעים. בכל סוג תה, הבחורה הסבירה (באנגלית של ככה-ככה) מה הסגולה והתכונה של התה. אני כל הזמן הזה ניסיתי לחשוב מה הקאץ'. בסוף גיליתי. הם ניסו בניסיון נואש למכור לי תה. הדבר היחיד שהיה שם שממש התלהבתי ממנו היה מאג מיוחד שמחליף צבעים כשהוא מתחמם. הוא שחור אבל כשהוא מתחמם, יש תמונה של העיר האסורה. אז קניתי ב60 יואן. 30 שקל.

משם נסענו למפעל המשי. שם הסבירו לי על מחזור החיים של תולעת משי. ממצב של קקון עד מצב של שמיכת פוך. היה הסבר על החיים של התולעת ממצב של ביצה עד מצב של עש. המשי עובר תהליכים פשוטים של הוצאת התולעת מתוך הקקון שלו. מתיחת הקקון. עושים 70 שכבות של קקונים ומותחים יחד. וכו'. מותחים ומותחים עד גודל של שמיכה. דווקא כאן למדריכה שהסבירה היתה אנגלית טובה. היא ניסתה למכור לי מוצרי משי במפעל. הפשרה היתה שאני אעלה לקומה השניה ושם יש חנות ענקית עם כל מיני מוצרים נוספים שעשויים ממשי. הייתי שם יותר מחצי שעה והסתובבתי בין המוצרים בלי לקנות דבר. היו שם בגדים, צעיפים, מעילים, הלבשה תחתונה, שמיכות וכו'. מסתבר שיש להם הסכם של משרד התיירות שמכריחה את התיירים לבוא למפעלים האלה. רציתי לצאת והם פשוט אמרו שאסור לי עד שעה מסוימת. מרגיז! אז עשיתי עוד סיבוב בחנות עד השעה שאמרו לי וכל הזמן הזה המדריך ישב בבית הקפה של החנות עד שהגיע הזמן ללכת ואז ניגשתי אליו ועפנו משם.

אני חושב שהם די התאכזבו ממני (גם אני יצאתי מאוכזב. מזל שאשתי לא פה אחרת היא בטוח היתה מוציאה כאן כמה מאות יואנים).

הנסיעה חזרה למלון היתה ארוכה ושקטה. רק כשהתקרבנו למלון זיהיתי איפה אנחנו.

סיכום שלי על המדריך: בהתחלה הוא היה נודניק. אח"כ הוא היה "בלתי נראה". אם הייתי יודע שכך יהיה היום שלי הייתי מעדיף לנסוע לבאדאלינג בלי מדריך ולא להיות לחוץ בזמן ולהיות על החומה כמה שאני רוצה. וגם לא הייתי נוסע למפעלים ולדגימות תה. הוצאתי היום יותר ממאה יואן יותר ממה שחשבתי. ועדיין לא נרגעתי מהריח המגעיל מהפה שלו.

ובחזרה לאולימפיאדה... אין לי מושג אם שחר צוברי עשה היום מדליה או לא. אתמול עוד היה לו סיכוי. הערב אכנס לאינטרנט ואז אני אדע. אם הוא לא מביא מדליה אז אני כבר לא יודע מי כן. אברבוך? קלגנוב? גטרר? (הלוואי). בכל מקרה, אפילו מדליה בשלב הזה לא תעזור לביזיון של המשלחת הישראלית. איזו אכזבה.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #60  
ישן 17-01-2011, 19:48
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

22:50, בר המלון

יש מדליה! לפני כמה דקות קראתי את זה באינטרנט. אני עוד לא הספקתי לקרוא את כל הפרטים אבל בתכלס שחר צוברי הצליח לזכות במדלית ארד. מהתמונות באינטרנט הוא נראה מאוד שמח. (בניגוד לפרצוף הסתמי של אריק זאבי ומדליית הארד באתונה).

אני חושב שמתחיל להיגמר לי האוכל שהבאתי מהבית. אני כבר רואה שלא יהיו לי מספיק אנרג'י בר. אני צריך לקנות אוכל מזין כמו פירות וירקות. או לחילופין לנסוע לאזור השגרירויות ולמצוא שם סופרמרקט עם מצרכים "מערביים". שם בטוח אמצא כמה דברים כשרים.

מקודם ראיתי כדורסל בטלוויזיה. שאראס ונבחרת ליטא ניצחו את סין (סוף סוף מישהו מצליח לנצח אותם. אח"כ ארה"ב ניצחה את אוסטרליה 119-90. בטלוויזיה השניה סין ניצחה את גרמניה בהוקי שדה. אח"כ באתלטיקה אלכס אברבוך עבר בניסיון השלישי בקפיצה במוט את הגובה 5.45 ואוסין בולט קבע שיא עולם חדש ב200 מטר. זה אותו בולט שחצן שקבע אתמול 6.69 ב100 מטר. הוא באמת שחצן לא קטן. מותר לו.

פגשתי עוד כמה ישראלים בבר. מה שמזכיר לי שמחר אני נוסע לטקוואנדו. אני מקווה שבת-אל גטרר תביא מדליה. ושהיא תעלה לפחות לשלב הגמרים כדי שיהיה לי משהו לעשות מחר בצהריים.

אני עדיין מתוסכל מהחומה בבאדלינג. זה כל כך מרגיז אותי שהייתי צריך לשלם תוספת של 60 יואן בשביל הרכבל. למה זה לא היה כלול במחיר ולמה לא אמרו לי קודם? ולמה המדריך המעצבן לא נתן לי זמן לעשות שופינג בחומה. לפחות במפעלים נתתי להם טעימה של הישראלי העקשן. כמה זמן הייתי שם? ולא קניתי שם כלום! בשביל העיקרון!

ועוד משהו מהספורט. מקודם ראיתי גמר 200 מ' נשים. אחת מהאצניות היתה מבחריין. היא לבשה תלבושת שכיסתה את כל הגוף חוץ מהפנים. היא הגיעה מקום שישי ומכובד! כל הכבוד לה! גם שומרת על העקרונות שלה וגם מגיעה מאוד רחוק.

דרך אגב, אם בהתחלה הייתי חייב להזמין משהו כל פעם שבאתי לבר, אז היום אני במצב רוח קרבי. באתי ולא הזמנתי כלום!

מחרתיים אני אסע לשוק לקנות מזכרות. אני רוצה לקנות לאשתי מתנה מיוחדת. אולי פיג'מה ממשי?

עוד מעט אני הולך לישון, בלי לדעת אם אברבוך עלה לגמר או לא. מחר אני אנסה להשיג עיתון שיהיה כתוב בו שישראל זכתה במדליה. לפני שאני אלך לישון אני אכין לעצמי מרק עוף. קצת קריר היום.

ועוד דבר אחרון לפני שאני הולך לחדר. אם בת-אל עולה לגמר אז אני אצטרך לקנות כרטיס לגמרים. במקרה כזה אני בטוח אעבור את התקציב שלי. חוץ מהכסף שיש לי אני צריך לזכור שיש 300 יואן ששילמתי פיקדון לאופניים. אני צריך כסף בשביל לקנות אוכל, נסיעות, נסיעה לסימטאי (ומלון ליומיים). וכמובן מזכרות ומתנות.

עד עכשיו הוצאתי כ3000 יואן, שזה כמו 1500 שקל. זה הרבה לא?
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #61  
ישן 19-01-2011, 16:43
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 60 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "[font=David][size=3]..."

9:15, אולם הטאקוונדו
מי אמר שחו"ל זה חופש, שלווה? חו"ל זה לא קל בכלל.

הייתי צריך להיות באולם הטאקוונדו בשעה 9:00 וחישבתי שזה ייקח לי שעה וחצי להגיע מהמלון. לא זכרתי איזה קו אוטובוס צריך לקחת לאולם עצמו. היתה לי מפה אבל זה לא כל כך עזר. גיליתי שיש כמה ישראלים שנוסעים לטאקוונדו והם הזמינו מונית. אני החלטתי שזה יותר זול לקחת רכבת תחתית. ירד גשם והיה עלי מעיל גשם. החלפתי רכבות איפה שצריך ומתישהו מצאתי את עצמי יורד בתחנת הרכבת של קו 13, במטרה למצוא אוטובוס לאולם. ביציאה מתחנת הרכבת שאלתי שוטרת מקומית איך להגיע לאוטובוסים ולאולם הטאקוונדו. ואז הבאלגן שלי התחיל. וכמו תמיד, כששאלתי מישהו מקומי שאלה באנגלית, בהתחלה היה נדמה שיש הבנת שפה ואפשרות לתקשורת, וכמו תמיד גיליתי שבסופו של דבר השוטרת לא מבינה מה אני רוצה ממנה. הסתכלתי שוב ושוב במפה בניסיון להבין מאיזו יציאה אני צריך לצאת כדי להגיע לתחנת האוטובוסים. העדפתי ללכת עם החוש ופשוט לצאת מהתחנה ולהסתדר משם. החלטתי לשאול עוברים ושבים. לא היה לי מושג לאן ללכת וירד גשם טורדני שגם הרטיב את המפה. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתברבר מסביב לתחנה ועומד מתחת לאיזה גשר לא מוכר. הסתכלתי על השעון וראיתי שהזמן לרעתי. החלטתי לעצור מונית. אף מונית לא עצרה לי. אחרי חצי שעה (!), בסביבות השעה 8:40 (20 דקות לפני תחילת התחרויות) החלטתי לנקוט בצעד "נואש". עכשיו שאני כותב אני עדיין נסער מזה. החלטתי לעמוד באמצע הצומת, עם הגשם שיורד והכל, ולנסות לעצור רכבים עד שמישהו שמבין אנגלית יוכל לעזור לי.

נכנסתי לכביש וצעקתי: “does anybody speak English?” . (וזה אחרי שניסיתי אפילו להסתייע בניידת משטרה שעצרה, ראתה אותי והמשיכה בדרכה! ואני חשבתי שבמדינה טוטאליטרית וקומוניסטית כמו סין לפחות יזרקו אותי למעצר בגלל דבר כזה...)

כמה אנשים ניגשו אלי "ועזרו" לי לחזור למדרכה. בסופו של דבר היה שם מישהו עם קטנוע שידע כמה מילים באנגלית. הראיתי לו את הכרטיס שלי לאולם הטאקוונדו ואת המפה של בייג'ינג ושאלתי אותו אם הוא יכול לעזור לי ולכוון אותי לכיוון הנכון. הוא אמר לי שהוא ייקח אותי לשם בקטנוע שלו, אז עליתי איתו. שתי דקות לפני תשע הגענו לכניסה למתחם (עדיין בגשם!). הבן אדם הכל כך נחמד הזה סירב לקחת ממני כסף, דמי שירות. הודיתי לו מעומק ליבי. קיוויתי שהסאגה נגמרה ושאני אוכל ליהנות היום מקצת אולימפיאדה. התחלתי בריצה מטורפת לכניסה לאולם ובדרך, נפתח לי התיק וכל תכולת התיק נפלה לתוך שלולית. באותו רגע היה נדמה לי שזו השלולית הגדולה ביותר בסין. הרמתי את כל הדברים מתוך השלולית. הכנסתי אותם כמו שהם, רטובים, לתוך התיק והמשכתי לרוץ. נכנסתי לאולם והתיישבתי בכיסא שלי בשעה 9:10. דקה אחרי נכנסו הזוג מהמלון, אלה שנסעו במונית. הם נכנסו יבשים ורגועים.

הוצאתי את כל הדברים הרטובים מהתיק ופרסתי אותם מתחת לכסא.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #64  
ישן 25-01-2011, 17:43
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"



14:50, לובי המלון

אחרי שנרגעתי מהגשם ומהטראומה, צפיתי בתחרויות הטאקוונדו. היו שעה- שעה וחצי עד התחרות של בת אל. לידי היו כמה ישראלים. שמתי לב שהמדינות עם הייצוג הגדול ביותר (לא כולל סין) היו: טייוון, ניו-זילנד, תאילנד, ארה"ב, דרום קוריאה.

כעשרים דקות לפני התחרות של בת אל ניסיתי לשדרג את המקום שבו ישבתי. זאת אומרת לעבור ולשבת יותר קרוב לאקשן. כמו שעשיתי באתלטיקה.אז הלכתי והתיישבתי יחסית קרוב מאוד למזרון. הכי קרוב שאפשר, ממש בכניסה של איזור הv.i.p הישראלים שמצאתי לידי היו בעלי תפקידים כמו הרופא של המשלחת הישראלית! (ישבתי ליד אניה מרקין, יריבת האימון של בת אל )

כשבת אל עלתה למזרון, כל הישראלים צרחו (כולל אני) "אל אל ישראל" ועוד כל מיני קריאות עידוד לבת אל. שמתי לב שאניה צורחת ממש חזק וממש נותנת לה הוראות מלמעלה. בת אל עלתה מול בחורה מקרואטיה. בת אל הובילה 1:0 ואז 1-1, 2-1, 3-1, 3-2 ופחות מדקה לסיום כשבת אל בהובלה היא חטפה בעיטה והיריבה הקרואטית שלה עלתה ליתרון 3-4. וזה היה תוצאת הסיום. איזה תסכול!

בת אל הפסידה! בת אל עפה מהטורניר! בת אל גטרר, ישראלית מההתנחלויות, דתיה, מהמגזר שלי, הגשימה חלום והגיעה לאולימפיאדה. אני מקווה לראות אותה מצליחה יותר טוב באולימפיאדת לונדון בעוד 4 שנים. כל הכבוד לה!

אח"כ נשארתי לראות את תחרויות הטאקוונדו של הגברים. רוב האוהדים הישראלים הלכו, אבל היו כמה שדווקא נשארו. אני נשארתי כי באתי לפה לראות אולימפיאדה וחוץ מזה שגם ככה אין לי משהו יותר טוב לעשות היום. ברגע שאצא מהאולם, מי יודע מתי תהיה לי עוד הזדמנות להיות נוכח באיזה תחרות אולימפית. באתי מהארץ כדי לראות כמה ענפים. למרות שהטיול שלי עוד לא נגמר, מבחינה אולימפית מיציתי כבר. ראיתי את כל מה שרציתי. הייתי בכמה תחרויות. אתלטיקה, כדורסל, ג'ודו, סייף, וטקוואנדו. זהו מספיק לאולימפיאדה אחת.

בטאקוונדו גברים זיהיתי אוהדים מ: ניגריה, קירגיסטאן, אוזבקיסטאן, ניו-זילנד, ארה"ב, דרום קוריאה, טייוון. מול האוזבקי היה צריך לעלות מתחרה לובי. הלובי לא עלה למזרון והאוזבקי ניצח טכנית.

הכי "וואו" מבחינתי היה דגל של אפגניסטאן. חוץ מזה, בשלב מסוים עברו לידי כמה אנשים מאיראן. הלכתי והתיישבתי לידם ודיברתי איתם קצת. אמרתי להם שאני ישראלי ולא היתה להם בעיה עם זה. הצטלמתי איתם וגם צילמתי את שתי האיראניות (המתחרה שלהם והמאמנת שלה).

חוץ מזה אני לא חושב שהיה משהו מעניין או יוצא דופן. גם בדרך חזרה למלון ירד גשם, מה שהוסיף לדיכאון הכללי שלי. אני מאוד מבואס ומאוכזב שבת אל לא ניצחה. בכלל, הישראלים לא מצליחים. חוץ ממדליית ארד אחת של שחר צוברי (שהיה בכלל בצ'ינגדאו שזה 800 ק"מ מפה ולא יכולתי לראות!), הישראלים פשוט נופלים כמו זבובים. הגשם רק עושה את זה רע יותר. תמיד שנאתי גשם.

אז זהו. חזרתי לחדר ופרסתי את כל הדברים שעדיין רטובים. נחתי קצת. חצי יום עבר. מה עוד אפשר לעשות היום?
זהו לעכשיו. אני אלך לנוח עוד קצת.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #65  
ישן 26-01-2011, 19:53
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

20:45, בר המלון

אחרי הסיוט של הגשם של הבוקר, ואחרי שחזרתי לחדר כדי לייבש את החפצים שלי, החלטתי לעשות שופינג בשוק המשי. הגשם פסק כמעט לחלוטין אז פשוט לקחתי תיק ריק ורכבתי לשם באופניים. החלטתי לא לבזבז יותר מ1000 יואן (500 שקל). הייתי בשוק המשי שלשום, אז ידעתי פחות או יותר לתוך מה אני נכנס. הייתי צריך לקנות מזכרות לכולם, חוץ מאשר לארבעת האחיינים שלי שכבר קניתי להם בעיר האסורה בשבוע שעבר. וכמובן לקנות לעצמי את כל המזכרות הזולות. וכמה בגדים זולים.

כשהגעתי (עדיין ירדו כמה טיפות), החניתי את האופניים. בתוך המתחם עצמו היו כמה מוכרות בדוכנים שזיהו אותי משלשום. בפעם שעברה משכתי הרבה תשומת לב מהן. בגלל הסיכות. מכיוון שהיום באתי לשופינג ולא היה לי מצב רוח לסיכות, אז רק הסתובבתי עם האוסף המכובד שהצלחתי לאסוף שלשום, בלי כוונה לנסות ולשדרג אותם. אחת המוכרות המקומיות אפילו דיברתה איתי מילה או שתיים בעברית, כי היא הכירה כמה סטודנטים ישראליים.

קניתי בגדים והתחלתי למלא את התיק. בין היתר קניתי חולצות פולו, חולצות מכופתרות, מכנסיים, מכנס רכיבה לאופניים. קניתי לאשתי מטפחת ממשי ופיג'מה ממשי. גם לילדים קניתי חולצות. קניתי כמובן כמה מזכרות כמו מגנט למקרר, מגנט שכתוב על בייג'ינג באנגלית. ודברים כאלה. רציתי לקנות לבת שלי דוב פנדה אבל לא מצאתי משהו במחיר טוב. בדרך החוצה קניתי גם מאג עם הלוגו של האולימפיאדה.

בגדול, המוכרות מאוד לא אהבו אותי שם. אחת אפילו אמרה לי את זה. ולמה זה? כי אני לא מתמקח. אני ניגש לדוכן, אומר להם מה אני רוצה ואיזה מחיר אני מוכן לשלם. ירצו, ימכרו, לא ירצו, אני אלך לדוכן אחר. וקרה היום כמה פעמים שמישהי ניסתה למכור לי חולצה ב500 יואן, ואני אמרתי שאני מוכן לשלם רק 50 ולא יותר. במקום להתמקח ולשחק עם המחיר עד עמק השווה אני נשארתי ב50 יואן עד שהיא נשברה ומכרה לי את זה במחיר שרציתי. לא הסכמתי לשלם יותר כסף על משהו שאני יכול לקנות בזול בארץ. בארץ, חולצה כזו עולה 20-30 שקל, למה שאקנה את זה ביותר בסין? ואז לסחוב את זה הביתה?

כשיצאתי משוק המשי, התחיל להחשיך ובדרך למלון, כבר לא ירד גשם. הוצאתי היום כאלף יואן על מזכרות. התיק הגדול מפוצץ בדברים, אני מקווה שהכל יכנס ושלא יעשו בעיות של משקל יתר ביציאה מסין. נשארו לי עוד יומיים פחות או יותר בעיר הזאת.

אני מפסיק כי האוכל שלי שהזמנתי, הגיע. אחרי שאני אוכל, אני אמשיך לכתוב.



22:00, בר המלון

אני מת מעייפות אבל אם אני לא אכתוב עכשיו את כל מה שיש לי בראש, אני אשכח מחר בבוקר. אני אתחיל מזה שהפסקתי לכתוב מקודם כי האוכל שלי הגיע והייתי צריך לאכול.

בגלל כל הבאלאגן בבוקר, רציתי לעודד את עצמי בזה שהזמנתי אוכל כשר מהמסעדה. רק שלא ידעתי איזה סאגה זה. אבל לפני זה אני אחזור לכתוב על משהו שקרה לי כשחזרתי למלון, לפני שהספקתי להזמין אוכל. עברתי במסדרון במלון וראיתי מישהו שנראה מוכר. לשניה אחת חשבתי שהוא דומה לקופץ במוט הישראלי, אלכס אברבוך. את אשתו פגשתי כאן במקרה לפני כמה ימים. אז איך שהוא עובר לידי, אני אומר (בעברית) "אתה נראה לי מוכר מאיפהשהו". והוא ענה לי, בעברית, במבטא רוסי כבד: "כן, מהטלוויזיה". אז זה כן הוא! שאלתי אותו אם אני יכול לצלם אותו. הוא אמר שכן, וקבענו להיפגש בבר בעוד כמה דקות. כשהגעתי לבר עם המצלמה שלי, ראיתי אותו עם אשתו. הוא קם לקראתי ולחצנו ידיים. אחרי שמישהו צילם אותנו ביחד, נשארנו לדבר כמה דקות. אחרי שסיימתי להתלהב, איחלתי לו בהצלחה והלכתי לכתוב.

ועכשיו בחזרה לאוכל. הרגשתי מאוד זיפת בגלל הגשם וכל מה שקרה הבוקר. אני מרגיש כאילו עבר חודש מאז. מעבר לכך, מראש ידעתי שאני ארצה לחגוג מדליה אולימפית. מאז ששמעתי ששחר צוברי זכה במדליית ארד, לא ממש עשיתי משהו חגיגי. אז החלטתי לאכול במסעדה. רק שלא היה לי את האנרגיה לנסוע עד לשם, אז הזמנתי אוכל בטלפון. איזה סיפור! הקראתי מהספרון של חב"ד (שנרטב כולו בגשם) למישהו בטלפון במסעדה ולמרות שבגדול הבינו אותי, היתה בעיה גדולה של קשיי שפה. (בגלל שאני לא סיני) אמרתי להם להתקשר ללובי של המלון לקבל פרטים על המלון ואיך להגיע. אמרו לי שהמחיר יהיה 120 יואן על האוכל, ועוד 120 יואן בשביל המשלוח! הזמנתי המבורגר וצ'יפס וזה בא עם פיתות וחומוס. מכיוון שאני לא מוציא כל כך הרבה כסף על אוכל כל יום, לא ראיתי סיבה שלא להוציא פעם אחת 240 יואן על ארוחה גדולה יחסית. למרות שביקשתי מהאוכל להגיע ללובי, הוא הגיע דווקא לבר. טוב, נו.

היה כייף לאכול אוכל חם, וממלא ודווקא טעים אחרי שבד"כ אני מתמלא מקרקרים וממחים שהבאתי מישראל.

אחרי שאכלתי, חזרתי לכתוב, וראיתי ספורט בטלוויזיה תוך כדי. מקודם ראיתי טקס חלוקת מדליות באתלטיקה, ב400 מטר גברים. זהב, כסף, וארד הלכו לאמריקאים. והשמיעו כמובן את ההמנון האמריקאי. ועכשיו אני רואה בטלוויזיה אחת אתלטיקה, ובשניה טניס שולחן. וגם הספקתי לראות את נבחרת הנשים של ברזיל מנצחת את סין בכדורגל.

אני תיכף אלך להתקלח ולישון. אין לי תוכניות למחר. יש לי בעיקר לנוח ולהתכונן לקראת שבת. אני מתלבט אם לארוז מחר או לחכות עם זה למוצ"ש. אני מת לעוף מפה כבר ולנסוע לחומה. אבל לא כמו באדאלינג אלא חומה נורמלית. פחות מתויירת. יותר שקטה. בלי מדריך נודניק. אני רק מקווה למצוא דרך להגיע לשם בתחבורה מסודרת. מתי יש אוטובוסים? מחר אני אברר. זמן הנסיעה הוא בערך 3 שעות. לא תפריע לי חוסר ידיעת השפה בדרך לשם, העיקר שהאוטובוס ייקח אותי מנקודה א' לנקודה ב'. אני צריך גם להוציא עוד כסף בכספומט. ס"ה בטיול הזה הוצאתי (כולל טיסה ומלון וכו') 6-7 אלף שקל (ומתוך זה 3500 רק על הטיסה)

לפני שאלך להתקלח ולישון אני אבדוק אימיילים.
מחר יום שישי.
לילה טוב.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #66  
ישן 01-02-2011, 15:40
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

יום שישי, כ"א אב תשס"ח 22/08/08

9:00, חדר המלון

בפעמיים הקודמות שהייתי בחו"ל, כשהייתי באולימפיאדת אתונה וכשטסתי עם אשתי לאיטליה, תמיד לקראת סוף הטיול רציתי להאריך את הטיול בעוד כמה ימים. משום מה, בניגוד לשני הטיולים הקודמים, היום לא בא לי להאריך את הטיול. לא בא לי להישאר בסין עוד. אם היתה היום טיסה ארצה הייתי טס היום הביתה. וזה לא בגלל שהעיר הזאת מגעילה, ממש לא, דווקא יש הרבה מה לבייג'ינג להציע לי.

קודם כל זה בגלל השפה. האנגלית של המקומיים זוועתית. כאילו הם עשו את זה בכוונה כדי שאנשים לא יוכלו לתקשר איתם.

שנית, זה בגלל שהישראלים פשוט פישלו. אם בנינו על 3-4 מדליות הרי היחיד שלא פישל היה שחר צוברי עם המדליה שלו בארד בשייט וזה לא כאן בבייג'ינג אלא בצ'ינדאו, מרחק של 800 ק"מ מפה. אז כל הישראלים שבאו לפה נתקעו כאן בבייג'ינג ולא נסעו לשם וסתם התבאסו כמוני. רוב הישראלים כבר חזרו ארצה.

מוזר כי הרבה מהישראלים שפגשתי כאן במלון וגם במקומות אחרים הם קרובי משפחה של הספורטאים שלנו. כל המשפחות של ג'ודו, שחיה, קליעה נסעו כבר. היחידים שעוד פה הם קרובי המשפחה של אברבוך ושל נבחרת ההתעמלות האומנותית. מביניהם היו כאלה שנחתו פה רק שלשום. מבין הספורטאים הישראלים אני פגשתי אישית את אברבוך, את השחיינית אניה גוסטמלסקי בשבת שעברה ואת הג'ודוקה אליס שלזינגר בשבוע שעבר.

אתמול בשוק המשי פגשתי כמה ספורטאים זרים. דיברתי עם שחקן כדורסל יווני שהפסיד ברבע גמר בשתי נקודות. אמרתי לו שאני מישראל והוא אמר לי שהוא עוד זוכר את הכדורסלן דורון חג'ג' ששיחק איתו ביוון. פגשתי גם את מאמן נבחרת הרמת המשקולות של מדינת האי נאורו. פגשתי כמה ספורטאים מוונצואלה. הרבה מארה"ב, אוסטרליה ומקומות כאלה. יש בשוק המשי המון ספורטאים מהעולם. כנראה הם עושים את השופינג שלהם פה. לו יכולתי, הייתי ניגש לכל אחד ואחד מהם...

התאכזבתי שלא ראיתי ולא פגשתי צופים ואוהדים של צפון קוריאה. הם, הצפון-קוריאנים, דווקא הצליחו לנצח ולהביא כמה מדליות.

בעוד פחות מיומיים אני עוזב את העיר הזאת וחצי מהזמן הזה יהיה שבת. שבת מנוחה. אני מקווה שכל מה שקניתי יכנס לתיק. קניתי יותר מידי דברים. אני גם חושש מעודף משקל של התיק. אני מקווה שלא אצטרך לשלם על זה.

התוכנית שלי להמשך היום היא: לארוז את רוב הדברים לתוך התיק הגדול. אחר כך אני רוצה לרכב באופניים ולהסתובב בסמטאות ובחוטונג. וגם לרכב לתחנת הרכבת או לתחנת האוטובוסים ולברר זמנים ומחירי נסיעות לסימטאי ליום ראשון. ביום ראשון בבוקר יש את המרתון ואני מקווה שהמשטרה לא תסגור את כל הכבישים ותחסום את הדרך החוצה. אני גם רוצה לראות את רץ המרתון הישראלי איילה סטאין ולעודד אותו. אני גם צריך להחליט איך להגיע הערב לחב"ד. האם לרכב לשם באופניים? לנסוע ברכבת תחתית לפני כניסת שבת? אני אחליט לקראת הערב.

אה, נזכרתי שאתמול בשוק המשי, שתיים מהמוכרות ניסו להתחיל איתי. חוץ מלשאול מאיפה אני, הן התחילו לשאול שאלות יותר אישיות כמו באיזה מלון אני, אם אני לבד ושאלות כאלה.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #67  
ישן 05-02-2011, 22:34
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

13:30, בר המלון

יושב בבר ומפצח גרעינים. עכשיו כמו תמיד הבר כמעט ריק. אני לא חושב שיצא לי לראות יותר מ10 איש בבר הזה בו זמנית. בטלוויזיה אחת יש חצי גמר כדורעף בין ארה"ב לבין רוסיה. ארה"ב בהובלה של מערכה אחת. בטלוויזיה השניה יש טניס שולחן (סין-הונג-קונג).

אתמול בערב ראיתי באינטרנט שהקייאקיסט שלנו, מיכאל קלגנוב לא הצליח להעפיל לשלב הבא בתחרות 500 מטר, שזה המקצה החזק שלו. נשאר לו המקצה הפחות טוב, של 1000 מטר.

היום, אחרי שהתפללתי, אכלתי ארוחת בוקר: קורנפלקס וכל הפיתות הקטנות שנשארו לי מאתמול. אח"כ עשיתי סדר בדברים שלי. ארגנתי דברים בשקיות ושמתי את הדברים השבירים בתוך בגדים. בדקתי שהכל נכנס לתיק. אני חושב שבסופו של דבר הכל יכנס, אם לא אקנה יותר מידי דברים. השאלה היא המשקל. האם אני אצטרך לשלם תוספת על המשקל?

אח"כ הלכתי לדלפק וניסיתי לברר איך להגיע לסימטאי. בדלפק הראו לי במפה איפה בבייג'ינג יש מקום שאפשר להזמין נסיעה באוטובוס. לקחתי את האופניים ורכבתי לשם. זה היה 5 דקות רכיבה מערבה מתחנת hepingmen המוכרת לי כל כך. כשהגעתי לשם ראיתי תחנת אוטובוסים אבל בתחנה לא היה אף אחד. היה ריק לגמרי. לא היה מישהו שיעזור לי. בסופו של דבר ראיתי מישהי והיא אמרה לי שהאוטובוסים לסימטאי יוצאים בימי שבת וראשון בשעה 6:00-8:00 בלבד. המחיר לנסיעה 160 יואן. נראה לי שמה שאני אעשה זה צ'ק אאוט ביום ראשון בשבע בבוקר ואקח מונית לתחנת האוטובוסים. במקרה הכי הכי גרוע אני אקח מונית לסימטאי. כמה זה כבר יעלה לי? 600-700 יואן? זה כמו 300-400 ש"ח.

זו נסיעה של שלוש שעות אם אני לא טועה.

בדרך חזרה למלון קניתי עוד קולה כי הייתי צמא ואז פשוט רכבתי לי והסתובבתי לי בחוטונג ובסמטאות. פשוט רכבתי ורכבתי בלי מטרה מוגדרת. רק בשביל לספוג את האווירה (ולצערי גם את הריח). המקומות האלה פחות מתויירים אז הרגשתי שאני חודר ממש ללב ליבה של בייג'ינג הישנה והאוטנטית. ככה רכבתי לי כשעתיים עד שמצאתי את עצמי בחוטונג המוכר שליד המלון שלי. קניתי עוד כמה חולצות לילדים שלי למזכרת וזהו. הגעתי למלון ועכשיו פשוט אנוח לי עד חמש בערב. ואז אתארגן לקראת שבת. אולי אעשה עוד סיבוב בחוטונג לפני זה. מזג האוויר הרבה יותר טוב עכשיו ממה שהוא היה אתמול. אני מקווה שמזג האוויר יהיה טוב כשאהיה בחומה בסימטאי. אני צריך גם לזכור לכתוב כמה אימיילים לפני שבת. אני לא יודע אם יהיה לי איך ביום ראשון.

מה שמרגיז אותי בעיר הזאת זה הסנוביות של הסינים. אפילו בתקצירים שלהם בטלוויזיה הם מראים כמעט תמיד רק את הסינים. אפילו כשהראו את התקציר של המשחק שהם הפסידו בכדורסל לליטא, הם הראו רק את הסלים של הסינים. וכך לאורך כל האולימפיאדה. והחוסר באנגלית שלהם זה משהו בלתי נתפס. היה להם 9 שנים להתכונן ומילה אחת הם לא יודעים באנגלית! איפה המארגנים? איפה הוועדות הבינלאומיות?

בנתיים, איזה מתח בכדורעף! ארה"ב ניצחה שתי מערכות והובילה 25-24 בשלישי. רוסיה ניצחה את המערכה 27-25. אז עכשיו 2-1 לאמריקאים. הסינים ניצחו כמובן בפינג פונג ועכשיו הם מראים התעמלות (של הסינים כמובן)
אם יהיה לי משהו מעניין לכתוב לפני שבת אני אכתוב. מקסימום אני אמשיך במוצ"ש. מבחינתי האולימפיאדה נגמרה. נשאר רק לטייל קצת בסין. לא בייג'ינג המתויירת אלא סין האוטנטית.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #68  
ישן 10-02-2011, 09:56
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

18:00, לובי המלון

עכשיו אני כבר לבוש לכבוד שבת. אני אחרי מקלחת וכל הדברים יקרי הערך שלי נמצאים במקום בטוח. בעוד כמה דקות אני אלך לבית חב"ד. רציתי להיכנס קודם לאינטרנט אבל כל העמדות היו תפוסות. אני גם לחוץ בכסף ולכן הצלחתי לבזבז היום פחות ממאה יואן. מוקדם יותר היום, רכבתי באופניים הכי רחוק מהמלון עד כה. רכבתי עד הבניין המוזר שנמצא הרבה אחרי בית חב"ד. זה בניין אדיר מימדים שנראה כמו שני בנינים שחיברו אותם למעלה. אם אני לא טועה הבניין הזה משמש למרכז תקשורת עולמית. הוא נמצא לא רחוק מעוד בניין ענק שמשמש כמרכז סחר עולמי. (בדומה לבנייני התאומים ז"ל בניו יורק, רק שזה רק בניין אחד ולא שניים). רכבתי, הסתובבתי שם קצת, צילמתי כמה תמונות וחזרתי. למזלי, אחד היתרונות הבולטים כאן בבייג'ינג זה שיש נתיבים מסודרים לרכיבה על אופניים. יכולתי לרכב בבטחה ובנחת.

אחרי משא ומתן עקר, הגעתי למסקנה שהמלון שלי לא מוכן לעשות לי הנחה בקשר לנסיעה שלי לסימטאי. אז או שאני אשלם יותר מידי ואסע מטעם המלון, או שאחפש לי דרך אחרת להגיע לסימטאי. יש לי את מוצאי שבת לטפל בזה.

הלוואי ועוד ישראליים יביאו מדליה. מי נשאר? נבחרת ההתעמלות שלנו? אלכס שטילוב? מרתון גברים?
אמשיך לכתוב במוצאי שבת.
שבת שלום
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #69  
ישן 13-02-2011, 21:03
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

מוצש"ק, כ"ב אב תשס"ח 23/0808

22:45, בר המלון

זהו, מחר אני עוזב (ולא בעצב) את העיר הזאת.

הזמנתי כאן בבר בירה הייניקן, ואני מנסה לשחזר את כל מה שעבר עלי בשבת האחרונה. בטלוויזיה אחת יש תקצירים של המדליות הסיניות. בטלוויזיה השניה יש כדורסל נשים, ארה"ב-אוסטרליה. אני חושב שזה הגמר אבל אני לא בטוח. אחד הדברים הראשונים שעשיתי אחרי שחזרתי היום מבית חב"ד היה להחזיר את האופניים ולקבל בחזרה את הכסף שהפקדתי. 300 יואן. לפני כמה דקות סיימתי להתעדכן באינטרנט. ארזתי ועשיתי סידורים אחרונים. איכשהו הצלחתי לדחוס לתוך התיק כמעט את כל הדברים שלי, כולל כל המזכרות והבגדים שקניתי. בכל זאת, מה שלא נכנס לתיק הגדול, שמתי בתיק הקטן. יש לי מחר בבוקר 3 שעות נסיעה לסימטאי וביום שלישי 3 שעות נסיעה משם לשדה התעופה. אני מקווה שכשאגיע לסימטאי אני אמצא את המלון שלי די בקלות, לא בא לי להיסחב עם כל הדברים וללכת שם לאיבוד. בכלל, כל הסאגה של מציאת מלון ותחבורה לשם זה משהו. סיפור סיני קלאסי. ויש לי הרגשה רעה שהאנגלית של המקומיים שם יהיה יותר גרוע (אם יש דבר כזה) מאשר פה.

אז איך היה בשבת? אתמול בערב הלכתי ברגל לתחנת הרכבת Hepingmen, כנראה בפעם האחרונה. הייתי כבר לבוש בגדי שבת וכל מה שהיה עלי זה 100 יואן בשביל לשלם לחב"ד על האוכל ועוד 2 יואן לנסיעות. שילמתי יואן אחד בכניסה לתחנת הרכבת ואת השני "הלוואה" לבית חב"ד עד מוצ"ש כדי לחזור ברכבת למלון.

נסעתי לתחנת jianguomen כמו בשבוע שעבר ומשם דקה הליכה לבית חב"ד. הגעתי לבית חב"ד לפני כניסת שבת והייתי צריך לחכות שיהיה מניין. הרב ורעייתו (ושני ילדיהם) שמחו לראות אותי ויחד איתם חיכינו לעוד אנשים. בהמשך הגיעו הג'ודוקא הצעיר משבוע שעבר והוריו. חוץ מהם לא היו פרצופים מוכרים. היתה שם משפחה בריטית, זוג הורים וארבעה ילדים. הכי צעיר מביניהם היה מעל גיל 20 אני חושב. חוץ מהם היתה שם עיתונאית אמריקאית שהתלהבה מכל דבר. והיו שני זוגות ישראליים מאזור זיכרון יעקב. היו שם כמה בחורים שנראו חסידי חב"ד אמריקאיים טיפוסיים. בס"ה היה מניין והתפילה עברה ללא אירועים מיוחדים. אני חושב שנרדמתי בחלק מהתפילה...

באוכל היה יותר צפוף מאשר בשבוע שעבר ואני ישבתי סמוך למשפחה הבריטית. כל הארוחה דיברנו ודיברנו. האווירה היתה מרוממת. 90% מהדיבורים היו סביב החוויות שלנו מהאולימפיאדה. 10% היה על התלונות שלנו בקשר ליחס של הסינים...
או אולי זה היה הפוך.
הילדים של הרב הצליחו לסחוט ממני המון תשומת לב. כנראה שאני הייתי היחיד שממש התייחס אליהם. טוב, ככה זה כשמתגעגעים לילדים בבית.

האוכל עצמו היה טעים. מנה ראשונה דג סלומון עם עשבי טיבול. אח"כ מרק. ואח"כ מנות אישיות שכללו בשר, עוף ואורז. האוכל היה משביע. אחרי האוכל המשכנו לדבר ולדבר. כשראשוני ההולכים קמו, קמתי גם אני וחזרתי ברגל למלון. את הדרך הכרתי כבר בע"פ אז בכלל לא התברברתי ולמרות שלא מיהרתי חזרה למלון והלכתי בקצב הליכה נורמאלי זה לקח לי פחות משעה ורבע.

הייתי צריך לבקש (לרמוז...) שיפתחו לי את הדלת עם מפתח אלקטרוני (כמו בשבת שעברה) והלכתי מיד לישון.

כשהתעוררתי היום בבוקר הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה 7:00 אז חזרתי לישון. יצאתי מהמיטה ב8:00. התארגנתי והלכתי ללובי. ראיתי שם מרצה שלי לשעבר מהמכללה. קוראים לו פרופ' קפלנסקי. הוא הגיע לכאן לפני שבוע עם הבן שלו. הם הלכו כל ערב לאתלטיקה. רק אתלטיקה בראש שלהם. ושום ענף ספורט אחר. תמיד טוב לראות כאן בבייג'ינג פרצוף מוכר. איכשהו הצלחתי לשכנע אותו לבוא איתי לבית חב"ד. בדרך דיברנו על כל הנושאים שבעולם ומידי פעם הוא התנצל על כך שהוא לא שומר שבת וכו'.
הגענו לבית חב"ד ראשונים. אנשים טפטפו פנימה. לא היו שם פרצופים מוכרים. פרופ' קפלנסקי התמזג יפה מאוד בין כולם. בסופו של דבר לא היה מניין. אז למדנו עם הרב קצת פ"רשת שבוע במקום לקרוא בתורה.

הפעם בארוחה דיברתי פחות והקשבתי לאחרים יותר. כבר הרגשתי שזה סוף הטיול. אולי זה הדיכאון של סוף הטיול? אחרי האוכל כולם הלכו חוץ ממני. פרופ' קפלנסקי היה בין האחרונים ללכת. נשארתי עם הרב ועם אשתו ללמוד קצת פרקי אבות. אח"כ הלכתי לנוח על הספה. התכנון היה שאשאר בחב"ד עד צאת השבת ואז אחזור ברכבת למלון. נשכבתי על הספה בסלון ולמרות שהילדים של הרב קצת הציקו, זה לא הפריע לי אבל זה גרם לי להתגעגע שוב הביתה.

קמתי בסביבות 18:00 אחרי שישנתי לראשונה בהרבה זמן בשבת בצהריים.

אחרי כמה דקות הלכתי למטבח ואכלתי עם אשתו של הרב סעודה שלישית. הרב עצמו גם הצטרף אלינו ודיברנו על חינוך ילדים. בצאת השבת התפללנו יחיד (הרב ואני) ואחרי הבדלה חזרתי לתחנת הרכבת התחתית ושילמתי שם בכסף ששמתי אצל הרב לפני שבת. ירדתי בתחנת qinmen שבצד השני של כיכר טיאנאנמן והלכתי בערך חצי שעה ברגל חזרה למלון דרך החוטונג המוכר לי כל כך.

בס"ה השבת היתה שקטה ורגועה. מוזר שהיום האחרון שלי כאן היה דווקא שבת. בעוד כמה ימים אהיה כבר בבית.

אני אלך לישון אחרי שאסיים לפצח גרעינים ואחרי שהמשחק יסתיים. בנתיים בכדורסל האמריקאיות מובילות על האוסטרליות בכ20 נקודות לקראת סוף הרבע השלישי.

דרך אגב, במשחק הכדורעף של אתמול האמריקאים ניצחו את הרוסים 3-2 אחרי מותחן לא נורמאלי. האמריקאים הובילו 2-0 במערכות והרוסים צימצמו ל2-2 ובסוף האמריקאים ניצחו.

מחר אני קם ב5:30. סידרתי השכמה מטעם המלון. תהיה לי כחצי שעה להתארגן ולהתפלל. ולעשות צ'ק אאוט מהמלון.

ודבר אחרון לפני שאני אלך לישון. נזכרתי הרגע שבאולימפיאדת אתונה צחקתי על הקריאה הפאטטית של הקנדים שאמרו “lets go Canada, lets go” אז מסתבר שפה בבייג'ינג הקריאה של האמריקאים עוד יותר פאטטית. הם בס"ה צועקים: “U.S.A.” פאטטי, לא?

ישראל הביאה רק מדלייה אחת בכל האולימפיאדה. גם נבחרת ההתעמלות האומנותית שלנו לא הצליחה. נשאר מחר רק המרתוניסט שלנו, איילה סטאין. אין סיכוי שהוא יביא מדליה. אז שחר צוברי הוא הכוכב הגדול שלנו השנה.

אה, ופגשתי כאן שוב את אלכס אברבוך.

לילה טוב
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #70  
ישן 16-02-2011, 19:20
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

יום ראשון, כ"ג אב תשס"ח 24/08/08

8:30, תחנת דלק, אי שם בדרך לסימטאי

קמתי הבוקר ב5:30. הכל היה כבר בתיק חוץ מהפיג'מה והטלית והתפילין. אחרי שהתפללתי, דחפתי הכל לתיק והייתי מחוץ למלון ב5:55. ההסעה הגיעה בול ב6:00 ואספה אותי. היו באוטו שני תיירים, ואחרי שיחת נימוסין קצרה התברר שהם יהודים בריטים. הנהג עשה סיבוב בעיר ועבר בין מספר אכסניות ובתי מלון, ואסף עוד כמה תיירים. באחת העצירות עמדנו לצידו של וואן נוסף עם תיירים. כולנו יצאנו ואז הגיע אוטובוס ולקח את כולנו.
ככה זה פה. אוספים כמות של אנשים ומתאימים אץ גודל ההסעה לכמות האנשים. לפחות יצא לי לראות את בייג'ינג עוד קצת.
בדרך לכאן ישבתי יחד עם כמה אמריקאים ודיברנו על כל מיני דברים. על דא ועל הא. כמובן שהנושא העיקרי היה האולימפיאדה. כל אחד שיתף את השאר בחוויות שלו מהשבוע שבועיים שחלפו. כולנו התלוננו (וצחקנו) על היחס הסנובי של המקומיים ועל חוסר האנגלית שלהם.
היה למישהו חפיסת קלפים, אז לימדתי קבוצה קטנה של אירופאים לשחק את המשחק "יניב". רוב האנשים באוטובוס היו בקבוצות של 2-5 איש. אני חושב שאני היחיד שבא לבד. אני גם הישראלי היחיד פה. בנוסף לשני הבריטים, אחד מהאמריקאים גם יהודי. יש כאן גם מקסיקנים, קנדים, גרמנים, צרפתיים. בשביל זה באתי לסין, לפגוש אנשים מכל העולם, ולרדת על הסינים...

מתישהו יצאנו מבייג'ינג, ונגמרו הבתים. נסענו בנוף די מונוטוני של הרבה ירוק, ומידי פעם כפר קטן, או עיירה מנומנמת. כמעט כל השלטים בלתי ניתנים לקריאה, כי הם בסינית. יכולנו רק לנחש איפה אנחנו. אחרי נסיעה של כשעה וחצי, האוטובוס עצר כאן לכמה דקות. כולנו ירדנו, ונכנסנו לחנות הקטנה של תחנת הדלק. הסירחון של השירותים היה בלתי נסבל, וזה היה בול פגיעה ולא אסלה. אח"כ התיישבנו כולנו על שפת המדרכה מול נקודות התדלוק. ועכשיו אני כותב ועוד מעט נמשיך בנסיעה. מבירור קצר מסתבר שאנחנו נמצאים קרוב לעיירה בשם מיון (miyun)
אני אשתדל להמשיך לכתוב כשאגיע לסימטאי. זהו. אני כבר לא בביג'ינג. סיימתי את הטיול האולימפי ועכשיו נשאר רק יומיים לנקות את הראש לקראת החזרה ארצה.

נערך לאחרונה ע"י Eli173 בתאריך 16-02-2011 בשעה 19:25.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #71  
ישן 24-02-2011, 22:29
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

11:00, חומת סין הגדולה, סימטאי

אני עומד על החומה. זה השיר שאני מזמזם מאז שהגעתי לסימטאי ואני חושב שהזמזום יעבור רק כשאהיה בדרך חזרה ארצה בעוד יומיים. אני יושב עכשיו בתוך מגדל שמירה עתיק. יש כאן צל ובריזה קלילה. בינתיים מי שראיתי פה חוץ מזוג אירופאי אחד, כולם כאן סינים. הטיפוס כאן הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. שונה כל כך מהחומה בבאדאלינג. שם זה מלכודת תיירים. כאן הכל נראה אמיתי, אותנטי. ידעתי שיהיה כאן קשה, עם עליות תלולות. כולם אומרים שהטיפוס בסימטאי קשה. הצלחתי אתמול בלילה לארגן לעצמי נסיעה לסימטאי ב150 יואן. בעיקרון משלמים 300 יואן לנסיעה הלוך ושוב. בטיול יום לתיירים, כולל ארוחת צהריים. הצלחתי לשכנע את מחלקת הטיולים במלון בבייג'ינג שיתנו לי לנסוע רק הלוך, ושיורידו לי חצי מחיר. זה לא היה קל אבל אני ישראלי ולא נתתי להם הרבה ברירות, אמרתי להם שאם הם לא מורידים לי חצי מחיר, אני אסע במונית והם (המלון) יפסידו. בסוף הם נשברו אבל הם התעקשו שאני אשלם על ארוחת צהריים למרות שאמרתי להם שאני לא מתכוון לאכול מהאוכל שלהם. בגלל הכשרות.

יש לי כרגע בעיה כספית. הנסיעה במונית מחרתיים לשדה התעופה תעלה לי 500 יואן. המלון יעלה לי 520 יואן לשני הלילות, (260 יואן ללילה). והם לא מקבלים אשראי. אני אצטרך לקנות עוד כמה בקבוקי שתיה לשרוד את היום ואת מחר. עוד לא קניתי מזכרות מסימטאי. אני רוצה חולצה שכתוב עליה שטיפסתי על החומה הגדולה בסין.

לפי החישוב שלי, אני אגיע לשדה התעופה כמעט בלי כסף. כספומט עוד לא ראיתי פה.

אולי אני אצליח לשכנע את נהג המונית לתת לי להוציא כסף מאיזה כספומט באחת העיירות שנעבור דרכם ביום שלישי בדרך לשדה התעופה?

מבחינת אוכל, נשאר לי הרבה אוכל. נשארו לי קבנוס, והרבה מרק. וקרקרים. זה יספיק לי ליומיים. כמה שזה נשמע מוזר, אבל הארוחה הנורמאלית הבאה שלי תהיה רק במטוס בדרך לטשקנט...

אחרי עצירה של כרבע שעה חזרנו לאוטובוס, והמשכנו בנסיעה. מתישהו הגענו להצטלבות ושם ירדתי מהאוטובוס ונכנסתי לוואן קטן שלקח אותי לעיירה סימטאי, ולמלון שלי. האוטובוס המשיך לקטע השני של החומה, שנקרא ג'ינסלינג. אומרים שאפשר ללכת ברגל על החומה מג'ינסלינג לסימטאי. כל התיירים שהיו איתי באוטובוס נסע בטיול יום מבייג'ינג לג'ינסלינג, יעשו קטע הליכה בחומה ויחזרו למלונות שלהם בבייג'ינג. רק אני, עזבתי היום את בייג'ינג לגמרי.

בוואן היו שני תיירים סרבים שנסעו מבייג'ינג בטיול יום לסימטאי.

הגעתי למלון, ועשיתי צ'ק אין. אחרי שנרשמתי בקבלה, פיזרתי ופרסתי את כל הדברים שלי בחדר, לקחתי תיק קטן, מצלמה, שתיה, קצת אוכל ועליתי ישר על החומה. יש לי את כל היום לפני.

אז אני עכשיו על החומה. מזג האוויר מושלם. האוויר עוצר נשימה. בלתי ניתן לתיאור. אחלה דרך לסיים טיול בסין. אחרי כל הבאסות שהיו לי בשבוע הראשון.

ובחזרה לאולימפיאדה: הערב אני אראה בחדר שלי את טקס הסיום. אני מקווה שיהיה ערוץ טלוויזיה אחד עם אנגלית אחרת הכל יהיה בסינית ואני לא אבין כלום.

בזמן הכתיבה עצרו לידי כמה מקומיים שהתלהבו מהכתיבה מימין לשמאל. מהאותיות הלא מובנות. ניסיתי להסביר להם מאיפה אני. התקשורת לא היתה מוצלחת.

אני אסיים את הקורנפלקס שלי ואז אמשיך בהליכה. יש לי עוד כמה שעות טובות לבלות על החומה. והמנגינה הזאת (אני עומד על החומה) לא יוצאת לי מהראש.



תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #74  
ישן 26-02-2011, 19:16
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"



13:00, על החומה

בינתיים ראיתי שיש כאן עשרות בודדות של אנשים. חלק ניכר מהם תיירים (לא סינים). פגשתי כאן שוב את שני הסרבים. ההליכה כאן מאוד קשה אז כל כמה מאות מטרים עוצרים. אז ישבנו ודיברנו. דיברנו על המצב של קוסובו. הסרבים האלה דווקא לטובת ישראל בגלל הדמיון של המצב כאן למצב שם. הם לא מוכנים לוותר על חבל קוסובו כמו שאנחנו לא רוצים לוותר על יש"ע. בנוסף לסרבים, פגשתי קבוצה של אצניות צ'כיות וספורטאי אחד מאיי הבתולה. הוא מענף השייט אבל לא בדגם של המדליסט שלנו שחר צוברי. די מהר קלטתי שכל אדם שאני רואה אני נעצר ומדבר כמה דקות בגלל שההליכה כאן כל כך קשה שאני (כמו כולם) מנצל את העובדה שאני פוגש אנשים כדי לעצור ולהסדיר נשימה. אני לא אומר שההליכה כאן בלתי אפשרית, אבל לא הייתי מביא לכאן ילדים. זה גם מאוד מסוכן, כי בחלקים שהאבנים התפוררו, אין מעקה. אפשר להחליק וליפול מעבר לחומה שבמקומות מסויימים מגיעים לגובה של כמה מטרים טובים.

כל כמה מאות מטרים, במרווחים קבועים פחות או יותר, יש מגדלי שמירה עתיקים. חלקם במצב טוב וחלקם התפוררו כמעט לגמרי. רק בתוך העמדות האלה יש צל. השאר בשמש. הנוף מהמם. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, ואני חושב שמאז שהגעתי לסימטאי, צילמתי כחמישים תמונות. מחר זה היום האחרון שלי בסין ואני רוצה כבר לחזור הביתה.



16:00, חדר המלון, סימטאי
סוף סוף יש לי קצת פרטיות. יש לי מקלחת אישית, שירותים צמודים (להפתעתי זה אסלה ולא בול פגיעה) אין לי נוף של ההר והחומה מהחדר אבל כמה צעדים מחוץ לחדר יש. הנוף כל כך פסטורלי שאי אפשר לתאר. ממש עוצר נשימה. אין אובך והראות מושלמת.

אני יושב על המיטה שלי ורואה טלוויזיה. מקודם ראיתי טקס חלוקת מדליות בהאבקות. קזחסטאן לקחה את הזהב, קובה לקחה כסף וסין וקוריאה לקחו ארד. שידרו אפילו קטע מההמנון הקזחי. עכשיו יש גמר כדורסל ארה"ב-ספרד.

התיק הגדול שלי פחות או יותר מאורגן. עשיתי סדר והוצאתי את כל האוכל מהתיק. ככה יהיה לי מקום לדברים שאני לוקח חזרה ארצה. מה שאני לא אספיק לאכול כאן בסימטאי, אני אשאיר פה כי אין צורך שאקח את זה איתי חזרה ארצה. נשארו לי עוד כמה קבנוס והרבה אבקת מרק. אני מאוד שמח שחשבתי להביא איתי את המזלג החשמלי. יצא לי להכין בבייג'ינג הרבה קפה, מרק, תה. אפילו הכנתי ביצים קשות. לצערי כשהייתי באכסניה בבייג'ינג לא יכולתי להשתמש במחבת (חביתות? סלט מוקפץ?) בגלל בעיות כשרות במטבח. למרות שהמחבת שהבאתי כשרה, לא יכולתי להשתמש בכיריים.
אם כבר אני מעלה את זה אז חשוב לי לזכור לפעם הבאה לא לארוז כל כך הרבה בגדים כי אני תמיד יכול לקנות. ובקשר לאוכל, עדיף להביא איתי יותר מהדברים שאני אוהב כמו קבנוס עם חרדל, מרק, וטוסטים ופחות מהדברים שאני לא אוהב כמו ממרח דג סלומון. ולארוז יותר אנרג'י בר. מצד שני, באולימפיאדת לונדון יהיה לי יותר קל למצוא אוכל כשר בסופרמרקטים (באיזורים שיש בהם הרבה יהודים). מאידך, המחירים בלונדון יהיו גבוהים ועדיף להביא אוכל מישראל.
אפרופו אוכל, הארוחה המסודרת הבאה שלי תהיה במטוס. עצוב, לא?

מחר אני חוזר לחומה אבל הפעם לכיוון השני. לכיוון ג'ינסלניג. הנוף מהחומה פשוט עוצר נשימה. האווירה כל כך מרגיעה ונינוחה. יש כאן מספר לא קטן של תיירים ורובם קשורים כך או אחרת לאולימפיאדה. אני חושב שזו היה החלטה נבונה לבוא לפה ולא להישאר רק בבייג'ינג. עד מחר בבוקר אני אנוח כאן בקרבת המלון. אני אאגור כוחות לקראת מחר.

החלפתי מקודם דולרים ליואן. ס"ה אחרי שאני מוריד את התשלומים למלון ולמונית נשארו לי כמאה יואן לבזבוזים. זה יספיק לי לכמה מזכרות וקולה. יישאר לי עוד קצת לחירום. אני רוצה לקנות חולצה מהחומה למזכרת.
מקסימום בשדה התעופה אשלם באשראי או שאוציא שם כסף.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #75  
ישן 28-02-2011, 19:34
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"



יום שני, כ"ד אב תשס"ח 25/08/08

9:40, על החומה

שוב על ההר. הפעם זה נראה יותר קשה. אומרים שזה 4 שעות הליכה מפה לקטע הבא שנקרא ג'ינסלינג. בשבילי זה יהיה 8 שעות כי אני אעשה את זה הלוך וחזור. ג'ינסלינג זה הקטע בחומה שאותו עשו התיירים שנסעו איתי לפה אתמול.

אתמול, כשחזרתי מהחומה, ראיתי בטלוויזיה את משחק הגמר בכדורסל שבו נבחרת הדרים-טים של ארה"ב ניצחה את ספרד. אח"כ ראיתי את גמר הכדורעף שגם בו ניצחה נבחרת ארה"ב. בכדוריד לא ראיתי עד הסוף, אבל הגמר היה בין צרפת לאיסלנד. היו גם הרבה שידורים חוזרים מהימים האחרונים. בסביבות 18:30 הלכתי לאזור המרכזי של המלון, שמשמש גם כמסעדה. שתי מלצריות מקומיות ישבו שם ושיחקו קלפים אז ניסיתי ללמד אותן את המשחק הישראלי המפורסם "יניב". היתה כמובן בעיית תקשורת מכיוון שהן לא הכירו אף שפה חוץ מהשפה הסינית. למרות זאת נדמה לי שהאנגלית כאן של המקומיים יותר טובה מהאנגלית של תושבי בייג'ינג. מתישהו הגיע תייר אמריקאי אז אחרי שהוא הזמין את האוכל שלו, הוא התיישב איתנו ושיחק קצת גם. כשהאוכל שלו הגיע, הוא הלך לאכול והמלצריות הלכו אז חזרתי לחדר.

סידרתי שוב את התיק לקראת הטיסה שלי. סגרתי סופית עם המלון שתהיה לי השכמה בסביבות 4:30 בבוקר ביום הטיסה. אעשה צ'ק אאוט עד 5:00 והמונית תיקח אותי ישר לשדה התעופה. במקרה, נהג המונית הוא אח של מנהלת המלון. או לפחות זה מה שהצלחתי להבין מהם. דרך אגב, קוראים לה Cai או משהו כזה.

בקיצור, חזרתי לחדר ובסביבות השעה 20:00 היה את טקס הסיום של האולימפיאדה. היה מופע אומנותי ארוך ומשעמם אבל מושקע. אח"כ נכנסו דגלי העולם. אח"כ נכנסו הספורטאים. הם נכנסו ללא סדר והיה נדמה שזה לא היה מתוכנן כך. הרבה ספורטאים עשו שלום למצלמות והתלהבו. הרבה עשו שטויות. זיהיתי את נציגי הספורטאים הישראליים והיו להם דגלונים של ישראל. גם הם עשו שטויות מול המצלמות. המשך המופע כלל טקס חלוקת מדליות למרתון גברים. השמיעו את ההמנון של קניה, מדליית הכסף הלכה למרוקו, וארד לאתיופיה (פודיום כלל אפריקאי). היה טקס העברת הדגל האולימפי מראש העיר בייג'ינג לראש העיר לונדון. טקס הצדעה לעיר לונדון שכלל שירים ששר השחקן ג'קי צ'אן. טקס השמעת ההמונים של יוון (ערש האולימפיאדות), סין ובריטניה. כיבוי הלפיד האולימפי (בעיני, החלק הכי עצוב ומדכא). המון זיקוקים. זהו פחות או יותר. זה נגמר בסביבות 22:00 ואז הלכתי לישון.

הבוקר אחרי שהתפללתי, אכלתי כמחצית מהטוסטים שעוד נשארו לי יחד עם חצי קופסה של ממרח סלומון. ארזתי אוכל לטיול על החומה, והשארתי את שאר האוכל להערב. זהו לעכשיו. אמשיך לכתוב כשיהיה משהו מעניין.

בעיקרון אני יחסית בהתחלה של החומה. בעמדת השמירה הכי נמוכה וקרובה לגשר. הרבה טיפוס וירידה יש לי היום.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #77  
ישן 02-03-2011, 19:16
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

10:50, על החומה, מגדל מס' 12

מגדלי השמירה ממוספרים ועכשיו אני במס' 12.
בשעה האחרונה יש לי זנב. יש כאן מקומית אחת זקנה שהולכת אחרי ומנסה למכור לי מזכרות. איך יש לה את האנרגיה לטפס על החומה כל יום וללכת על החומה ככה? אני כאן בקושי שעה וכבר מזיע כמו אני לא יודע מה, היא בטח כאן כל יום. אני ארזתי מינימום דברים. היא בטח סוחבת כאן כל יום מלא דברים למכור. לי כבר נמאס ממנה אבל אני לא מצליח להיפטר ממנה. לא נעים לי להגיד לה להתחפף מפה. כשהגעתי למגדל הזה אמרתי "ני חאו" (שלום) לשומר, כמו שאמרתי בכל מקום שבו ראיתי סינים מקומיים. כאן יש שלושה אנשים שאחד מהם היה על מדים. הוא נראה צעיר ואנרגטי ונראה לי שהוא מכיר את הזקנה הזאת. עכשיו הם יושבים כאן ומפריעים לי לכתוב ומתפעלים מהעברית שלי. הם לא רגילים לכתיבה מימין לשמאל. זה לא הפעם הראשונה בימים האחרונים שהסינים מסתכלים על צורת הכתיבה המיוחדת של השפה העברית. הזקנה הוציאה מקודם מניפה ומנפנפת בה. היום היא תלמד שיעור חשוב על ישראלים. יואן אחד היא לא תקבל ממני. בנוסף, רציתי לצלם את החייל אבל הוא לא מרשה לי.
חוץ מהם, לא פגשתי היום עדיין כמעט אף אחד. מקודם פגשתי ארבע אמריקאיות. כששאלתי אותן אם הן מהמשלחת הן אמרו שכן אבל לא אתלטיות אלא עוזרות וכאלה. הן באו מכיוון ג'ינסלינג. אני בטוח שאראה כאן עוד אנשים שבאו משם. אני כבר רואה מישהו מרחוק. את החומה רואים עד האופק. האוויר נקי והנוף כאן פשוט עוצר נשימה. מרומם את הנפש. ההליכה עצמה קשה מאוד ומאתגרת. הרבה אבנים שבורות ושרידי חומה בדרך. בחלק מהחומה אין אפילו מעקה וצריך הרבה זהירות. אפשר ליפול פה מהחומה כמו כלום. עוד מעט אני אפתח את הקורנפלקס שלי ואחרי שאוכל קצת ואשתה קצת, אני אמשיך בדרכי. חוץ מזה נשאר לי פה עוד כמה קבנוס שאני שומר לאח"כ. אצטרך להסתדר עם האוכל שהבאתי לפה. את השאר אני אוכל בערב במלון. העדפתי לארוז פחות ולסחוב פחות כי ההליכה כאן קשה.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #78  
ישן 06-03-2011, 17:23
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

12:00, על החומה, בדרך לג'ינסלינג

עוד עצירה. חייבים לעצור כל כמה מאות מטרים. הטיפוס כאן קשה מאוד. יש כאן קטעים של עליה כל כך תלולה שלפעמים צריך לעבור לזחילה על ארבע ולהשתמש בידיים כדי להתקדם. כמו שחשבתי, אני מתחיל לראות כאן יותר ויותר אנשים שבאים מכיוון ג'ינסלינג. פגשתי אמריקאים, גרמנים, אוסטרלים, וספרדים. בכל מפגש עצרתי ודיברתי עם האנשים. אי אפשר ללכת יותר מידי בלי עצירות, אז מנצלים את המפגשים האלה להסדיר נשימה. פגשתי גם את האמריקאי ההוא מהמלון, זה שלימדתי אותו לשחק יניב.

הצלחתי להיפטר מהזקנה. אחרי שכתבתי מקודם, ואכלתי, הגיעה קבוצה קטנה של 4 איש והיתה גם להם "זנב". לאחד מהמטיילים נמאס אז הוא התחיל לצעוק עליה ולהגיד לה שזהו, שתלך ממנו. אז קפצתי על ההזדמנות ואמרתי לזקנה שלי שהנה החברים שלי ואני צריך ללכת איתם אז ביי ביי והלכתי איתם. בדיוק אז הגיע עוד מישהו אז הזקנה שלי נצמדה אליו. ועכשיו זה בעיה שלו.

המגדל שבו אני נמצא עכשיו נמצא פחות או יותר בחצי הדרך בין סימטאי וג'ינסלינג. או במילים אחרות, עברתי רבע מהמרחק שלי להיום. כאן יש עמדה שבה חייבים לשלם עוד 50 יואן כדי להמשיך לג'ינסלינג. בדרך חזרה אני אפתיע אותם כשאראה להם שכבר יש לי כרטיס לחלק של סימטאי. רוב הקבוצות כאן הם של 3-4 איש. בעוד כמה מגדלים אני אעצור כדי לאכול את הקבנוס. היו גם כמה בודדים. כמעט כל מי שפגשתי ושאינו סיני, מסתבר שהוא קשור כך או אחרת לאולימפיאדה. יש ספורטאים ואנשי סגל ויש צופים, כמוני.

מבחינת מזכרות, אני אסתפק בחולצה ואולי מגנט למקרר וזהו. בינתיים המחיר יורד כאן ל30 יואן לחולצה אבל אפשר גם לקנות 2 חולצות ב50 יואן. מוקדם יותר ניסו למכור לי חולצה אחת ב50 והיו מוכרות שניסו למכור במחיר יותר גבוה. בכל מקרה, אני אקנה רק בדרך חזרה למלון. גם כדי לא להצטרך לסחוב וגם כדי לראות כמה נמול המחירים פה ירדו. אני גם חומד לעצמי אבן קטנה מהחומה. יש כאן המון מפוזרים ואני בטוח שאם אתפס אסתבך.
יאלה, צריך לקום ולהמשיך ללכת.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #79  
ישן 09-03-2011, 17:34
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

14:30, על החומה

בתחילת המסלול ולכל אורך המסלול מנסים למכור לתיירים מזכרות, (ושתיה). גם אם היה לי כסף מיותר לבזבוזים לא הייתי קונה כאן מזכרות כל כך מהר, קודם כל אין סיבה לסחוב את זה כל הדרך, וחוץ מזה שאפשר למצוא תמיד יותר זול. בסוף, באחד המגדלים מישהי הציעה לי חולצת מזכרת עם כיתובית שקשורה לחומה ב20 יואן אז קניתי. 20 יואן זה כמו 10 שקל לחולצה. זה מחיר מצוין. יותר טוב אפילו מ2 בחמישים. חוץ ממקומיים (כולל השומרים במגדלים) לא ראיתי כאן כמעט תיירים זרים כבר יותר משעה. ובכל זאת, כל פעם שפגשתי מישהו חדש, עצרתי ודיברנו, ולא רק כדי להיות נחמד. ההליכה כאן ממש מתישה. כל עצירה מבורכת. אני לא לחוץ בזמן אז אני הולך לאט ונח הרבה. בחוץ יש שמש אבל בתוך המגדלים יש צל ונעים פה. אכלתי כבר את כל האוכל שבאתי מהמלון. נשאר לי רק קולה. בחדר יש לי עוד אוכל. נשארו לי חלק מהטוסטים, כמה חטיפים של אנרג'י בר ואבקת מרק. זה בהחלט יספיק לי עד מחר בבוקר. חבל רק שאין כאן מקום לקנות פירות וירקות. שיהיה משהו בריא.

מבחינת המסלול על החומה, אני כבר בדרך חזרה. אני חושב שעשיתי יותר משלוש רבעים מהדרך. אני כאן מ9:30 אז עשיתי כאן 5 שעות. לקח לי 3 שעות להגיע לג'ינסלינג. כולל עצירות. מחר אני כבר בדרך הביתה. אעשה צ'ק אאוט מהמלון ב05:00 בבוקר.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #80  
ישן 15-03-2011, 07:10
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

20:00, חדר המלון בסימטאי
עד עכשיו שכחתי לציין שלמלון קוראים “Great Wall Hotel” . מקורי, לא? כל המתחם כולל בס"ה מלון ומסעדה וכמה דוכנים למזכרות. בית המלון כולל פחות ממאה חדרים, חדר אוכל וכמה חדרים גדולים להתכנסויות. ויש באמצע מרחב גדול כמו חצר משותפת. כל המתחם בקומה אחת.
הדוכנים נמצאים מחוץ למתחם עצמו. כדי להכנס למלון צריך כרטיס כניסה לטיפוס על החומה. כשאני יוצא מהמלון כדי להסתובב בחוץ, אני צריך לקחת איתי את הכרטיס שלי כדי שאוכל לחזור לחדר.
אין כאן שום יישוב סיני ברדיוס הקרוב. לפחות לי לא ידוע על שכזה. יש לא רחוק מפה מפעל תעשייה גדול, אני חושב.
בסופו של דבר חזרתי למלון בסביבות 16:30. הייתי היום שבע שעות על החומה. היה קשה. לא ראיתי הרבה אנשים. אבל זה היה מדהים. קטע החומה בסימטאי הוא אוטנטי. לא כמו בבאדאלינג המשוחזרת. כאן זה כמו שזה היה. אבנים מתפוררות. מאוד תלול. אוירה של אתר היסטורי אמיתי. שם, בבאדאלינג הרגשתי כמו במלכודת תיירים.

הנוף מהחומה עוצר נשימה. נוף מדהים. הרים גבוהים, הרבה ירוק. וחומה שמזדחלת עד קו האופק. צילמתי מלא תמונות. יותר מאשר בכל יום אחר בטיול האולימפי שלי.

עכשיו חשוך בחוץ. בפעם הבאה שאראה אור יום זה יהיה בדרך לשדה התעופה. מצאתי בטלוויזיה ערוץ מקומי (באנגלית!) ועכשיו יש בו פאנל בנושא הפקת לקחים באולימפיאדה. הם מצליחים לשאול שאלות "קלות" ולענות עליהם בטקט אבל הם בהחלט מתחמקים מהשאלות הקשות יותר כמו גיל המתעמלת הסינית שעוררה סערה ושהסינים מכחישים את גילה הצעיר. או כמו נטיית השופטים (שהיו מקומיים ברובם) לטובת הספורטאים הסינים, שגרמה בסופו של דבר למספר לא הגיוני של מדליות זהב שהסינים זכו בהן.
היה לפני כמה ימים תחרות גמר בג'ודו והיה תיקו בסופו של התחרות. היה חילוקי דעות בין השופטיםובסוף השופט השלישי "הכריע" לטובת הלוחם הסיני. מפתיע?
לפני כן היתה כאן תוכנית דוקומנטארית על גילוי עתיקות באיזה כפר במרכז סין. התכנית היתה גם באנגלית. משום מה הסינים תמיד יוצאים "צדיקים" בסיפור, והפולשים הזרים יוצאים רע.

הזמנתי השכמה למחר ל4:40. הזמנתי מונית ל5:00. המטרה היא להגיע לשדה התעופה ב8:00. הטיסה עצמה לטשקנט יוצאת ב10:55.

היה לי יום ארוך מאוד ומאתגר מאוד. היה שווה את זה. בס"ה נחתי חצי יום. פגשתי כאן במלון כמה שוטרים מקומיים והצלחתי לתקשר איתם. סיפרתי להם שהייתי בצבא בישראל. היה להם כלי נשק שלא זיהיתי ורק בשביל הקטע שאלתי אותם אם הם למדו איך מחזיקים נשק. הם לא כל כך ידעו איך, אז לימדתי אותם. הדגמתי להם והם חזרו אחרי וכך הם למדו איך מחזיקים ומכוונים נשק בעמידה.
נראה לי שסימתי את הטיול האולימפי שלי. אני אכתוב משדה התעופה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #81  
ישן 16-03-2011, 21:24
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

21:30, רחבת המלון, סימטאי

מוקדם יותר יצאתי החוצה לרחבה וראיתי את השוטרים משחקים קלפים. לא הבנתי את המשחק ובכל זאת הם הזמינו אותי להצטרף. אחד מהם ניסה לעזור לי וכל פעם שזרקתי קלף או הרמתי קלף הם צחקו עלי כי לא הבנתי את הכללים. תוך כמה דקות הגיעו שתי קבוצות שונות של תיירים שירדו מהחומה. אסור להיות על החומה בחושך אז הם הגיעו בדיוק בזמן. יש פה גם קבוצה של מקומיים. צוות המלון גם כאן בחוץ. יש כאן כיסאות פלסטיק מסביב לשולחנות והאווירה ממש נחמדה. כל קבוצה עסוקה בדברים שלה ורק אני יושב כאן בדד. אשכרה, אני היחיד פה שלבד. דיברתי קצת עם אחת מעובדות המלון. האנגלית שלה על הפנים אז ניסיתי לדבר איתה בסינית מתוך הספר שיש לי. את רוב המילים ביטאתי לא נכון. למרות שאני כאן בסין כבר שבוע וחצי לא הצלחתי להבין את השפה, ואת המבטא. ועדיין מתסכל אותי שהסינים לא מסוגלים להיפתח לעולם וללמוד קצת אנגלית.

כל הערב שהייתי פה, פיצחתי גרעינים. חילקתי אותם עם השוטרים, ואח"כ עם הקבוצה המקומית. בתמורה מישהו התחלק איתי בפירות שלו. אז אכלתי חצי אפרסק. שמתי לב כמה פעמים שהפירות והירקות כאן בסין גדולים מהרגיל אבל חסרי טעם. מישהו (לא מקומי) ניסה להסביר לי שזה בגלל כל הנושא של הנדסה גנטית ושמכניסים לתוך הפירות חומרי גדילה. או משהו כזה.
בנוסף, אחת העובדות כאן הציעה לי כמה פטריות מיובשות. לא רציתי.
יש לי השכמה מוקדמת אז אני אלך לישון מוקדם. היה לי יום ארוך וקשה פיזית. לבייג'ינג אני לא אתגעגע אבל דווקא לכאן, לסימטאי, אני כן אתגעגע.

מחר אני טס חזרה ארצה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #83  
ישן 20-03-2011, 19:45
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

יום שלישי, כ"ה אב תשס"ח 26/08/08

8:00, נמל התעופה הבינלאומי, בייג'ינג

כמו בדרך הלוך, אני טס דרך בירת אוזבקיסטאן, טשקנט.
יש לי כ3 שעות עד הטיסה. הדלפק שבו אעשה את הצ'ק אין עדיין לא נפתח ואני בין הראשונים בתור. יש כאן כמה אוזבקים עם סמלים של המשלחת האולימפית שלהם. בטח כמה מהספורטאים שלהם שנשארו עד הסוף. ס"ה יש כרגע לפני שלושה אנשים. השאר מאחורי. אין כאן הרבה אנשים. אני מקווה שאני אקבל כיסא טוב, ליד החלון. ואני מקווה שאצליח לשריין לעצמי אוכל כשר. אני מפנטז על הארוחה הזו כבר כמה ימים.
קמתי הבוקר ב4:40. התארגנתי צ'יק צ'ק. רוב הדברים שלי כבר היו ארוזים. והיה נדמה לי שהתיק שלי שוקל יותר עכשיו מאשר בהלוך. האוכל שלקחתי איתי נגמר, אבל במקום זאת יש לי את כל הבגדים והמזכרות שקניתי.

עשיתי צ'ק אאוט במלון והחזרתי את המפתח. עליתי לוואן שכבר חיכה לי ויצאנו מסימטאי. בחרתי לא לשבת ליד הנהג אלא מאחור. ליד התיק שלי. הנסיעה היתה משעממת בהתחלה כי עדיין היה חשוך. כשהתחיל להאיר היום התקרבנו לעיר מיון. שם הנהג עצר ואמר לי שהוא סיכם עם מונית אחרת שתיקח אותי ממיון לשדה התעופה. אחרי שחיכינו כעשר דקות, ואף מונית לא הגיע, חזרנו לוואן והמשכנו לנסוע. לא קרה חוץ מזה שום דבר מעניין בדרך. ראיתי הרבה שלטים בסינית ומעט מאוד באנגלית. היו הרבה "שאריות" משלטים שקשורים לאולימפיאדה.
בסופו של דבר, כשהיינו בערך חצי שעה נסיעה משדה התעופה, עצרנו שוב ואחרי כחצי דקה הגיעה אלינו מונית רגילה (צהובה). שני הנהגים דיברו ביניהם ואז העברנו את הדברים שלי מהוואן למונית. עוד במלון שילמתי לנהג הראשון את מלא הסכום, הוא נתן חלק מזה לנהג השני וכך הגעתי לשדה התעופה, במונית השניה. הוא הוריד אותי בכניסה לטרמינל המרכזי. ניגשתי לדלפק של המודיעין ושאלתי לאן ללכת. בדיעבד הסתבר שיש כאן שני טרמינלים ושהטיסה שלי היתה בטרמינל השני, אז ירדתי קומה וחיכיתי יחד עם עוד כמה תיירים לאוטובוס פנימי שלקח אותנו לטרמינל השני. לקחתי עגלת תיקים כדי שלא יהיה לי כבד. אחרי שעקבתי אחרי השלטים הגעתי בסופו של דבר לכאן. אני מחכה שיפתחו את הדלפקים.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #84  
ישן 23-03-2011, 21:02
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

10:15, טרמינל 2, בייג'ינג

כשפתחו את הדלפקים אני הייתי בין הראשונים וביקשתי כיסא טוב. ביקשתי גם אוכל כשר. נראה לי שהם לא כל כך הבינו אותי וניסיתי להסביר להם. אמרתי kosher. ואחרי שהם עדיין לא הבינו הראיתי להם את הכיפה שלי ואמרתי Jewish. אני חושב שגם זה לא עזר. יש לי הרגשה רעה שהאוכל שלי לא יהיה מנה כשרה.

למזלי התיק שלי לא שקל יותר מידי. הצ'ק-אין נגמר והמשכתי ללכת, והפעם רק עם התיק הקטן, שהיה מלא בדברים שלא נכנסו לתיק הגדול. בבידוק הביטחוני, נתבקשתי להשאיר את בקבוק הקולה שלי. אז שתיתי כמה שיכולתי ואת השאר שפכתי. את הבקבוק הריק השארתי אצלי למזכרת. הגעתי לטרמינל. הטרמינל נראה מאוד ביתי. יש כאן כמה חנויות ודי מהר הבנתי שזה הטרמינל הקטן יותר ושרוב הנוסעים נמצאים בטרמינל הגדול ובטוח שהוא הרבה יותר מלא בחנויות. למזלי אני יכול לקנות כאן בכרטיס אשראי אז אני לא מוגבל בכסף כרגע. אני רוצה לשמור כמה דולרים לקנות מזכרות בטשקנט.

פגשתי כמה חבר'ה צעירים מגרמניה ששיחקו קלפים. צפיתי בהם קצת ואז לימדתי אותם כמובן לשחק יניב. היו כאלה שהבינו יותר מהר והם התחילו לרדת על אלה שהיו יותר איטיים. לא כולם שם ידעו אנגלית אז חלק מהם תרגמו לאחרים. שיחקתי איתם כחצי שעה. אח"כ הלכתי למקום שקט כדי להיות עם עצמי.

האם זה הזמן להתחיל לסכם את הטיול? אולי את הסיכום אעשה רק בבית כשהכל יהיה מאחורי? עוד מעט אני אעלה למטוס, אני אמשיך לכתוב שם. אני עדיין מקווה שיש לי אוכל כשר במטוס.

מי יאסוף אותי בבית? אני מקווה שאשתי תבוא עם אחד הילדים לפחות. לא סגרתי איתה עדיין סופית. מקסימום אקח מונית הביתה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #85  
ישן 26-03-2011, 21:59
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

14:30 (עדיין שעון סין), אי שם מעל אסיה

הנוף מחלון המטוס מאוד מונוטוני. המדבר בתולי. האוכל הוגש לפני כשעתיים וכפי שחששתי, לא קיבלתי אוכל כשר. קיבלתי בפעם האחרונה תזכורת שהסינים לא מבינים מילה בשפה שאיננה סינית. הם פשוט כל כך מרגיזים, הם לא מסוגלים להבין כמה שזה מתסכל. חשבתי שהייתי די ברור, אוכל כשר!

למרות שביקשתי בדלפק בשדה התעופה בבייג'ינג אוכל כשר, כנראה שמה שהם הבינו ממני היה זה שאני לא אוכל אוכל "רגיל" אז מה הם הביאו לי? מנה צמחונית (לא כשרה). אני מזה רעב. אכלתי טיפה מהירקות הלא מבושלים. קצת מלפפון. כמעט נגמר לי הקולה בבקבוק. בקבוק שקניתי בדיוטי פרי בטרמינל, אחרי שהכריחו אותי לשפוך את הבקבוק הקודם בכניסה לנמל התעופה. אין לי מושג מתי ננחת בטשקנט אבל אני יודע שהמטוס חזרה ארצה מטשקנט ממריא ב14:30 שעון אוזבקיסטאן, או במילים אחרות עוד 3 שעות מעכשיו. או אולי אני מתבלבל עם הזמנים. אני מקווה להספיק לקנות כמה מזכרות בטשקנט, וגם עוד שתיה. וכמובן לסגור עם הדלפק בטשקנט בקשר לאוכל כשר בטיסה ארצה. רק חסר לי שהאוזבקים גם יהרסו לי!

במטוס פגשתי כמובן את שלשת הישראלים שנסעו איתי בטיסה לסין לפני שבועיים. זה נראה כמו לפני מאה שנה. הם הביאו לי כמו שהם הבטיחו בקבוק מזכרת ממונגוליה. אנחנו יושבים באותה שורה. אני בכיסא 24A וזה הפעם הראשונה בטיול הזה שאני לא עובר מקום במטוס.

חוץ מהם, יש כאן במטוס הרבה אנשים מהמשלחת האוזבקית לאולימפיאדה. דיברנו איתם קצת והם אמרו שמחכה להם קבלת פנים רשמית כשינחתו בטשקנט. אם היה לנו זמן היינו יוצאים איתם מהטרמינל וחוזרים אח"כ לשדה התעופה. אולי כך הייתי מוצא כמה חנויות ולקנות מזכרות בזול במקום בחניות של שדה התעופה.

אחד מחברי המשלחת האוזבקית, בחור בשם Rishod Sobirov זכה במדלית ארד אולימפית בג'ודו (במשקל של עד 60 ק"ג) והוא נתן לנו להחזיק את המדליה שלו ואפילו הצטלמתי עם המדליה. זוהי בהחלט דרך טובה לסיים טיול לאולימפיאדה. תמונה עם מדליה אולימפית. חבל רק שזה של אוזבקיסטאן ולא של ישראל. אתנחם בכך שישראלי אחד כן זכה במדליה. שחר צוברי.

זהו, אני גמור מעייפות (ורעב). אני מת להגיע כבר הביתה. הטיסה הזו ארוכה ומשעממת. מזל שיש עצירה בטשקנט. קשה לי לדמיין טיסה של 10 שעות רצופות.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #86  
ישן 29-03-2011, 17:28
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

15:50 (שעון אוזבקיסטאן), נמל תעופה טשקנט

נמל התעופה של טשקנט מאוד מוזר. כשירדנו מהמטוס, לא היה כל כך ברור מה עושים (גם בטיסת הלוך זה היה ככה).

הדלפק הראשון נמצא בקומה התחתונה ואז עולים כמה מדרגות ואז יש מסדרון מאוד ארוך שלא רואים את הקצה שלו. לאורך המסדרון (שנראה מאוד נקי), יש שתי חנויות מזכרות בס"ה וכמה ספסלים. בקצה המסדרון יש דלפק ביטחון ושם מחתימים את הדרכונים. אח"כ פונים שמאלה ומורידים נעליים לפני שעוברים בבידוק עצמו. בכניסה לדלפק שבו מחתימים, יש כמה אנשים במדים והרבה בלאגן. הרבה דחיפות בתור, אין סדר בכלל ומידי פעם אחת הדלפקאיות צועקת על כולם ללכת אחורה. רק אחרי שנועלים בחזרה את הנעליים, אפשר לחזור ולהרגיש כמו תייר בדרך לטיסה. אז עוברים עוד מסדרון, שתי דלתות ואז הטרמינל עצמו. במרכז הטרמינל יש בר קטן שאפשר לקנות בו שתיה. מסביב יש עוד שתי חנויות למזכרות. וארבע יציאות לשערים של הטיסות. כמה ספסלים וזהו.

אז עברתי את כל זה פעמיים. פעם היום ופעם לפני כשבועיים. שבועיים שנראים כמו נצח וכאילו זה היה אתמול.

הטרמינל של טשקנט נראה מאוד שונה באור יום. לפני שבועיים כשהייתי פה, זה היה בלילה. הרבה יותר תוסס עכשיו. יש כאן יותר אנשים. אין מספיק ספסלים לכולם. אנשים יושבים על הרצפה. יש כאן מלא ישראלים שהולכים להיות איתי במטוס. חלקם היו בטיול מאורגן באוזבקיסטאן. חלקם בטיסת המשך מתאילנד ומעוד מקומות. למרות הצפיפות הצלחתי למצוא פינה שקטה כדי להיות עם עצמי ולכתוב. קניתי לי בקבוק קולה בדולר. דרך אגב, אין כאן בנק ואי אפשר לשלם בכרטיס אשראי בחנויות של הדיוטי פרי. אי אפשר לשלם כאן בכסף אוזבקי!? אלא רק בדולרים, ברובל רוסי או ביורו. כן, נמל תעופה של מדינה ריבונית ואי אפשר לשלם בכסף מקומי?!?

בין הישראלים פגשתי כמה ילדים אז הראיתי להם תמונות שלי מהאולימפיאדה והם מזה התלהבו. הם שאלו מלא שאלות על האולימפיאדה שהיתה. אח"כ שיחקתי איתם קצת יניב. הם נראו לי סחוטים ועייפים אז עזבתי אותם לנפשם.

רציתי לקנות לאשתי כמה מזכרות אבל לא היה משהו נורמלי. בסוף קניתי לה את הדבר הכי קיטשי שהיה: משהו מחרס שאפשר לתלות מהקיר. קניתי גם דגל אוזבקי. שיהיה.

בדלפק של שדה התעופה, אחרי שנחתנו כאן, ביקשתי אוכל כשר בטיסה לנתב"ג. מקווה שהאוזבקים לא ידפקו אותי כמו הסינים.

לפני כמה דקות ניסיתי להתקשר לאשתי ולא הצלחתי. גם חברת הסלולר אורנג' אכזבו אותי בטיול הזה. אני אמשיך לכתוב מהמטוס. המראה בעוד כשעה. אנחנו ננחת בישראל בשעות הלילה. אני אנסה להתקשר לאשתי כשננחת. מקסימום אם היא לא תחכה לי בנתב"ג אקח מונית הביתה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #87  
ישן 01-04-2011, 14:54
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

16:35, במטוס, טשקנט

עוד מעט ממריאים.

אז זהו, מי יודע מתי הפעם הבאה שאני אכנס לתוך מטוס, שאעבור את כל הבידוקים הביטחוניים, שאחכה עד שיפתחו את השערים ולעבור בתוך שרוול...
אני אתגעגע לזה.
כמו שחשבתי, המטוס מלא בישראליים רעשניים. למה הישראלים כל כך רועשים? בטיסה מסין לפה רוב הנוסעים היו סינים או אוזבקים. עכשיו רוב הנוסעים הם או ישראליים או אוזבקים. בעיקר ישראליים בטיול מאורגן. אחת הדיילות זיהתה אותי מהטיסה הלוך. אז עכשיו היא ליוותה אותי לכיסא שלי. כיסא 30G במעבר. מעצבן שלא קיבלתי כיסא ליד החלון. באיירבוס שטסנו מסין לפה היה מעבר אחד. כאן יש שני מעברים. שורה אחת נראית בערך ככה: 00 000 00 (שני מושבים, מעבר, שלושה מושבים, מעבר, שני מושבים)

ביקשתי מהדיילת שתנסה לארגן לי מקום יותר טוב. היא אמרה שהיא תבדוק בשבילי. נראה אם היא תצליח.
יהיה לי אוכל כשר?
ניסיתי מקודם להתקשר שוב לאשתי. אני מאוד מוטרד מכך שלא הצלחתי להתקשר אליה מטשקנט. אני לא מאמין אבל אני סוף סוף אראה אותה בעוד כמה שעות. כשאגיע הביתה בלילה, הילשים כבר ישנו אז נוכל להיות קצת ביחד לפני שנלך לישון.

אני עדיין חושב על זה שהרוב פה ישראליים. אני חושב ש90% פה הם ישראליים. ראיתי אוריינטלי אחד. אולי הוא מסין? לא שאלתי אותו. רוב מה שאני שומע זה עברית. לא שמעתי סינית מאז שיצאתי מסין. האנגלית של האוזבקים הרבה יותר טוב משל הסינים.

כמה שורות מאחורי יש מישהי שמתלוננת. ישראלית טיפוסית כזו שמתלוננת מכל דבר. היא מהטיול המאורגן של הישראלים באוזבקיסטאן. אני חושב שהיא מתלוננת על המדריכים בטיול או על משהו כזה.



17:05, עדיין במטוס

עבר חצי שעה והמטוס עוד לא זז.



17:10, במטוס

המטוס מתחיל לזוז. זאת אומרת שנמריא בעוד כמה דקות. צריך לחגור חגורות. משך הטיסה המשוער הוא 5 שעות ו10 דקות. ברגע שנהיה באוויר אני אכוון את השעון שלי לשעון ישראל, ז"א אחורה ב3 שעות. מקווה להמשיך לכתוב אחרי ההמראה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #88  
ישן 03-04-2011, 16:40
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

19:30 (שעון ישראל), אי שם למעלה, בדרך הביתה

במרקע מולי היה כתוב שנתיב הטיסה עובר מעל עיראק, צפונית לגבול איראן-טורקיה. ומעל טורקיה. אבל בהמשך הסתבר שלא טסנו מעל עיראק אלא עשינו עיקוף וטסנו מעל אוזבקיסטאן, קזחסטאן, גרוזיה, וטורקיה, ואח"כ נפנה דרומה לכיוון הים התיכון ונגיע לישראל מהמערב, במקום מהמזרח. אני חושב שזה היה ככה גם בטיסת הלוך (רק הפוך).

חוץ מהמנה ה"צמחונית" בדרך לטשקנט, כל הארוחות שקיבלתי בארבעת הטיסות היו מנות בשריות. למזלי האוכל שקיבלתי עכשיו היה כשר, (יש!!!) אז אחרי שהלכתי ליטול ידיים אכלתי את האוכל הכשר שלי. הייתי כל כך רעב שאכלתי אפילו את הלחמניה שהיתה עשויה מקמח מלא. בד"כ אני לא אוהב לחם מקמח מלא. אכלתי את כל האוכל שלי ולא השארתי פירור.

היה סרט מצויר בשחור לבן בדיבוב רוסי עם כתוביות באנגלית. אני ניסיתי רוב הזמן לישון. היה לי די נמאס מהפטפטת של הישראליים. יש כאן מישהי ישראלית שמתלוננת ללא הפסק. היא מתלוננת בעיקר על הטיול שהיה לה.

כל ארבעת הטיסות, גם בהלוך וגם בחזור, היו מאוד ארוכות ומאוד משעממות. כל טיסה היתה בערך 5 שעות ואף יותר. בכל ארבעת הטיסות, חצי השעה הראשונה וחצי השעה האחרונה הם המראה (נסיקה) ונחיתה. הרבה לחץ באוזניים. לעסתי מסטיק כל הטיסה חוץ מהזמן שבו אכלתי. הקשבתי למוזיקה באוזניות. עד עכשיו, הנוסעים מחאו כפיים בכל נחיתה. אפילו בטשקנט. למה שמישהו ירצה למחוא כף כשנוחתים באוזבקיסטאן?!

אם לא יהיה לי משהו מעניין להוסיף, אני אכתוב אחרי שאנחת.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #89  
ישן 08-04-2011, 17:28
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "יומן המסע שלי לאתונה 2004 ולבייג'ינג 2008"

יום רביעי, כ"ו אב תשס"ח 27/08/08

10:00, בבית

הטיסה האחרונה היתה משעממת במיוחד. אחרי שהמטוס נגע בקרקע ועוד לפני שהוא הגיע לשרוול התקשרתי לאשתי והיא אמרה שהיא ואחד הילדים שלי בדרך לנתב"ג. ברגע הנחיתה, כל הישראלים כבר היו על הרגליים עם התיקים שלהם ומוכנים להסתער על היציאות. למזלי לא לקח יותר מידי זמן מהרגע שעצרנו ועד הרגע שפתחו את הדלתות. למרות הצפיפות והלחץ של הישראלים, לא היו יותר מידי דחיפות. צפיפות כן, דחיפות מרפקים לא.. אחרי היציאה מהמטוס ואחרי שאמרתי תודה לדיילות, הלכתי בעקבות השלטים (שהיו בעברית! יש!!!), עברתי בביקורת הדרכונים ולהפתעתי זה לא לקח הרבה זמן עד שמצאתי את עצמי בנקודת איסוף הכבודה. ועוד הפתעה! התיקים הגיעו לפנינו! איזה זריזות. ממש כל הכבוד לצוות הקרקע של נתב"ג. ממש שיא עולם. כשהגעתי לסרט הנע של איזור לקיחת המזוודות, לקחתי עגלה ומיד ראיתי את התיק שלי. שמתי אותו בעגלה ואילו את התיק הקטן ואת השקית מהדיוטי-פרי בטשקנט שמתי בסל הקטן שבחלק העליון של העגלה. עברתי בפס הירוק ואז יצאתי לנקודת האל חזור. למקום שבו נפגשים עם בני משפחה. מפה אני כבר באופן רשמי חזרה בארץ. אני מכיר כל כך טוב את המקום הזה מהפעמים הרבות שבאתי לפה כדי לאסוף מישהו. שנים, מאז הטיול הקודם, שכבר לא עברתי בין הדלתות הגדולות האלה. שנים שלא הייתי ב"צד הזה" של המפגש. מיד ראיתי את עשרות האנשים שמחכים עם בלונים ושלטים. עשיתי סריקה קטנה וראיתי את אשתי יורדת במדרגות הנעות עם הבן שלי אז יצאתי אליהם. הלכנו למכונית ואשתי נתנה לי את המפתחות אז אני נהגתי. הנסיעה הביתה היתה כיפית כי דיברנו ודיברנו וכמעט פספסנו את היציאה במחלף. בסופו של דבר הגענו הביתה בשלום. אז זהו, אני מקווה להמשיך את המסורת ולטוס בעוד ארבע שנים לאולימפיאדה הבאה שתהיה בלונדון. אולי אני אצליח להביא לשם את תאשתי. זה יכול להיות נחמד. היה לי קשה להיות לבד בסין, בלי אשתי. אני מעדיף לטוס איתה. אולי נטוס ביחד לחו"ל מתישהו בשנים הקרובות בלי קשר לאולימפיאדה? לא יודע.

אז זהו. הייתי בשתי אולימפיאדות. אני מקווה שבלונדון, הישראלים יביאו יותר כבוד ויותר מדליות. בלי פאשלות כמו קפיצה מתחת לרף בקפיצה לגובה, ובלי להגיע מקום 80 מתוך 90 רצי מרתון. אני גאה בשיראלים שכן הצליחו להגיע רחוק. אני מאחל הצלחה לספורטאים הטריים שטבלו את טבילת האש הראשונה שלהם כמו בת-אל גטרר אלכס שטילוב. אני מקווה שבלונדון אראה אותם מביאים מדליה.

אז זהו. הייתי בשתי אולימפיאדות. חוויתי חוויות לרוב. אני כבר מתגעגע לחו"ל. מה מושך שם בחו"ל שגורם לאנשים לעלות על מטוס ולטוס למדינה אחרת? אם זה חיידק, זא אני נדבקתי. ואני לא רוצא להירפא מזה. אני מת לתכנן כבר את הטיול הבא. הצבתי רף גבוה לעצמי ואני מקווה להמשיך כך.

------------------------------סוף-------------------------------------
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #91  
ישן 19-02-2012, 17:02
צלמית המשתמש של Eli173
  משתמש זכר Eli173 Eli173 אינו מחובר  
בעל תואר שני ביהדות, בהתמחות בהיסטוריה של עם ישראל והגות יהודית.
 
חבר מתאריך: 15.02.09
הודעות: 4,513
בתגובה להודעה מספר 90 שנכתבה על ידי Eli173 שמתחילה ב "אני עוד חייב לכם תמונות..."

שנים ע"ג שנים חיפשתי סרטונים טובים ביוטוב מהאולימפיאדות. סוף סוף מצאתי את מה שחיפשתי.



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.רואים אותי יחסית בבירור ב27:25-27. מכיוון שאני יודע איפה ישבתי באמפי, ידעתי איפה לחפש אותי בקהל. רוב השוטים היה מרחוק אז לא רואים אותי.

ג'ודו:

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן. לצערי לא רואים אותי.

אותם שבועיים היו חוויה מטורפת שחזרה על עצמה שוב כעבור 4 שנים. אני מקווה שהרף בלונדון רק יעלה ושאחוה משהו דומה גם שם.

להיות שם במדליה הראשונה זה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי. שום דבר לא ישווה לזה. בעזרת השם נזכה בעוד מדליות (ובזהב בפרט) ולא רק בג'ודו/שייט אבל אף מדליה לא תהיה כמו הראשונה. לא כמו המדליה הראשונה שאי פעם ראיתי כצופה באולימפיאדה, עם זכיתו של אריק זאבי במדליית ארד ובטח שלא כמו להיות שם באמפי הקטן במפרץ הסרוני כשהוענקה לראשונה מדליית זהב אולימפית לישראל. אמפי קטן שנתן לישראלים תחושה ביתית.
מקווה לשחזר כמה שאפשר מהקסם בעוד כחצי שנה בלונדון.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 20:25

הדף נוצר ב 0.29 שניות עם 11 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר