ב"ימי" ראיתי מורים (מכובדים ומבחינה פדגוגית בהחלט מתעלים ב"רמתם" על אלה שלכאורה נכנסים למערכת היום) שבאופן שיטתי וכמעט מערכתי "מיררו" את החיים לכמה תלמידים מכיתה א' ובמשך שנים: זו הייתה התעללות מובהקת בחלש, דיכוי והשפלה מתמידים שבהם נעלם כל היבט ממלכתי ובמקומו הופיע יצר אכזרי שאופייני יותר לילדים: גרוע מכל – היום די ברור לי שבחלק מהמקרים הם נגררו אחרי הילדים הדומיננטים שהם אלה שמלכתחילה היו אלה שהחלו במסע האכלת המרורים לאותה ילדה או ילד (לרוב עניין שהתחיל עוד בימי הגן, כאשר אותו ילד/ה אומללים איתרא מזלם להיות שכנים של 1-2 ילדים כריזמטיים, שגם עברו אתם לכיתה א' אחר כך ו"הפיצו את הבשורה"). אין דבר שיותר מזעזע אותי, מבחינת הניסיון האישי בחיים, מאשר הזיכרונות של איך אני רואה מהצד את האמא של אותה ילדה, חסרת אונים לחלוטין נגד המערכת, כשהיא מנסה איכשהו להלחם נגד קואליציה רחבה של ילדים ומורים אכזריים וחזקים, ועוד הרבה יותר ילדים ומורים "נגררים" שכמעט לאיש מהם אין שום רגש ביקורת עצמית ש"אולי משהו פה לא בסדר". אני זוכר איך אמא שלי הייתה שואלת אותי, בטיול שנתי כמלווה, שאלות שמהן השתמע שהיא לא ממש מבינה "מה הולך פה" עם הילדה הזו ואיך יכול להיות שכולם כ"כ מתאכזרים אליה כולל המורים בחלקם, אבל כילד אתה לא תמיד מבין עד כמה זה לא בסדר, ונע בין רגעים של סיפוק אכזרי כשאחד חלש "נזרק" לזירה אל מול חיות הטרף, ובין רגעים שבהם אתה מגלה רחמים שאתה עדיין מנסה להדחיק מפחד ה"חברים".
היו 2-3 ילדים כאלה, לכל היותר, בכל השכבה. מלבד העניין הזה (שבשבילם אני מניח שהוא לא פחות מאשר אסון אישי וגזל הילדות) אני אסיר תודה למערכת שבה גדלתי – בטח כשאני מסתכל על מקומות מקבילים – שהייתה נדיבה ובהחלט עם מידת טוב לב מובנה שלא פגשתי בעוד הרבה מקומות. במקום להשחיר את כל האנשים ההם, אני הגעתי מתישהו למסקנה שהתעמרות בחלש הייתה למעשה חלק בלתי נפרד כמעט מכל חברה, או יותר נכון דחיקתו לפינה מוגדרת (שבה הוא חי, ואפילו ראוי לרחמים, אבל לא ניתנת לו הזדמנות) ושהטמעת הרעיון שכל בני האדם שווים גל בשוויון ההזדמנויות שלהם, לא רק בעצם זכותם לחיות, היא משהו שעדיין בהתפתחות גם בימינו.
היום, לשימחתינו, דווקא יש שיפור עצום בתחום המסוים הזה : בהרבה בתי ספר ישנו שילוב של ילדים מחינוך מיוחד, או ילדים עם מוגבלויות קשות, במידה חלקית או מלאה בכיתות ה"רגילות", מה שמביא לכך שתופעות של התאכזרות מערכתית לחלשים הופכות נדירות יותר, שיטתיות פחות וקיימות בעיקר מצד גורמים שהתנהגותם למעשה פלילית (גם אם הם קטינים). בסניף ארומה ומקדונלדס שבהם אני אוכל תדיר מועסקים צעירים הלוקים בתסמונת דאון בתפקידי ה"פיקולו", ואפשר לראות שהצוות מאוד מאוד חיובי כלפיהם, וכן חלק נכבד מהסועדים (ותאמין לי שאיפה שאני גר לא חסרים אנשים שאפילו לילדים שלהם אין להם סבלנות בגרוש) אם לא כולם. את אחת מהן ראיתי עושה "חפיפה" לעובד חדש (נער, "רגיל" כמובן) בעניין תפעול אזור ההסעדה, והוא הלך אחריה ולמד – מצב שלדעתי לא היה אפשרי ב"זמני" כלפי האדם הממוצע, משום שהיה גורר צחוק או לעג או חוסר הבנה.
מצד שני: בעניין הרדיפה הפוליטית, ויותר נכון ה"מיני טרור" אידאולוגי שמפעילים אנשים בודדים כמו זו הנידונה פה, לדעתי תמיד מתוך ידיעה ברורה שהמערכת תפחד מהם, התופעה הולכת ומתרחבת, וכבר הזכרתי פה איך גם אני נקראתי לבית הספר בשביל הערות שלי שבני ציטט, "אבל רק בשביל לבדוק שאלה רעיונות שלי, לא של הילד". כ"העמדתי במקום" את הפונקציונרית החביבה, מאוד בנימוס ובלי להתרגש, אז פתאום הייתה לי תחושה שרוחו של "מיסטר הייד" מתעופפת ממנה החוצה והיא כמו הבינה שמדובר פה על חריגה חמורה מכמה כללים, חריגה שככל הנראה מראש לא הייתה על רוחה, אלא שכל אחד מפחד מאיזה "אח גדול" (לא קיים) שיתעורר בדיוק כאשר הוא לא "יעמיד במקום" איזה "עשב שוטה" פוטנציאלי. אני שומע "כל הזמן" על אנשים מזרמים שבעיני הם מתונים מאוד, ואשר מפחדים להגיד את אשר על ליבם משום שהתגובה תחריד ממקומה את מפלצת הרדיפה, ותשלול מהם את אחת מזכויות היסוד של האזרח הקטן: שיניחו לו לנפשו.
מי שמתפעל את כל התופעות הללו הם חבורה לא גדולה, וגם לא מתואמת, של קומיסרים מטעם עצמם שלכל היותר ניזונים מכמה ערוצי תעמולה פוליטית שנותנת להם את המוטיבציה "לקחת את כללי האתיקה לידיים". מן הצד השני ישנה שתיקה של שאר המערכת – גם השמאל המתון והמרכז, וגם הרבה מן הימין שכל אחד מצידו מפחד מסיבה אחרת (חובש הכיפה אומר תודה על דקה בין חילוניים שבהם לא מצביעים עליו ואומרים לו "נו, ולך יש כיפה ואתה לא קם לאישה זקנה באוטובוס?!", המזרחי עם התלתלים התימניים לא רוצה להיות מתוייג, וגם ה"רוסי" לא ממש רוצה שיעשו עליו חיקוי גס שהוא "ליברמן", רק בגלל שהוא דיבר על נאמנות למדינה).
לא מאותן סיבות, אבל אני מניח שאני מסכים אתך שמערכתית לא נכון "לטפל" בה בצורה של פיטורין (היא מיד תעשה קריירה מוצלחת בהדרכה/לימוד במוסד הרבה יותר הומוגני פוליטית, ואפילו תרוויח יותר כסף) : ברור לי שהיא תנצח את המערכת, או שהמערכת תנצח נצחון פירוס. דרך הטיפול היחידה בקומיסרים מטעם עצמם היא להפנות נגדם את אותו נשק שחביב עליהם : מקרתיזם פרטי – לא רק ההשפלה שבהתנצלות (שאני מקווה שתתועד ותקבל תפוצה), אלא נגזרת של אחד מכלי הנשק החזקים ביותר של היהדות הטרום מדינית: "חרם היישוב". יש להציק לאנשים כמותה כל הזמן וב"קטנות" כך שיוכלו לבחור בין 2 ברירות: לסתום את הפה עם הדיעות הפוליטיות הפרטיות שלהם כאשר הם בתפקיד, או להתמיד בהן, ואז מהר מאוד להפוך לדמות מגוחכת. מאחר ורבים פוחדים, או לא חושבים שהם יכולים, "לנטרל" את הקומיסרים האלה, לפעמים אני לוקח את התפקיד על עצמי : כשבית הספר החליט שאחר הבנים שלי ישולב במסלול חינוכי מיוחד לבעלי כישורים של רטוריקה והנהגה, הגעתי לאסיםפת הורי המועמדים, ואחרי שראש היחידה החינוכית (הוא מין פרי לנסר שעובד עם משרד החינוך) גמר את הנאום והמצגת שלו, אמרתי במילים מאוד ברורות וברהיטות שאני מקווה מאוד שמדובר אכן על הכשרה נטו, ולא חינוך פוליטי כי "אם יסתבר לי שמדובר על מעבר לכך אני אדאג ששום הורה לא ישאיר את הילד שלו בבית הספר הזה בתוכנית שלכם, כי לכולנו נמאס לשמוע על כל מיני אייטולות שמתגנבים לתוך תוכניות חינוכיות במסווה של חינוך לערכים". מאחר ואני עמי ושכונתי אני מכיר (לא הייתי עומד ואומר את זה בנוסח זה בביה"ס ברמה"ש, אני מניח) המסר המאוד מוקפד עבר היטב, ומייד קמו הורים אחרים ותמכו במה שאמרתי. אין לי מושג מה הייתה הכונה של ראש התוכנית, אבל היה אפשר לראות שהוא לא רגיל לשמוע הערות כאלה ובהחלט לקח לתשומת ליבו. כמובן שאין לי כוונה להשפיע על התוכנית, ואולי סטטיסטית בכלל סביר שמדובר על משהו תמים, אבל הרעיון הוא לעורר אצל האזרח הממוצע את המודעות לכך ש"לא בושה לעמוד על שלך ולדרוש שהילדים שלך יקבלו את החינוך הנייטרלי שאתה רוצה". אני לא חושב שאני יכול לבטל תוכניות שלא לרוחי, אבל אני בהחלט יכול לגרום להם "לפחד" מהורה כמוני (שמעורב בבית הספר, מכיר מערכות חוץ חינוכיות, ולכן עקרונית "מכבדים" את מה שיש לי להגיד ובפועל "מפחדים ממני") וכתוצאה מכך לכבד קצת יותר את המערכת שלפי חוקיה הם אמורים לפעול. פה בדיוק אני נחלק על חלק נכבד מאנשי הימין (גם פה) – אני לא חושב שאפשר "לכבוש את המערכת" מפני שהמערכת מוטה עקב אותו פחד שיש לרובינו מקומץ אנשים כריזמטיים ובעלי תחושת שליחות משיחית. אם אתה רוצה להתמודד עם אמנון יצחק, אל תעשה את זה מתוך הטריבונה בהיכל נוקיה כשהוא מוכן עבורך, תעשה את זה כשהוא מדבר דווקא במקום שבו הוא לא מצפה לפגוש אותך. ואם יהיו שמונים כמוך, אתה תראה שאתה יכול לקצץ לו את העוקץ הרבה יותר טוב מאשר 10 חוקים.