|
31-01-2010, 00:27
|
|
|
חבר מתאריך: 07.01.07
הודעות: 3,397
|
|
מארין מארין, אני חייב להגיד לך שאתה יודע ללבוש נעלים של דמויות (או לפחות להיות הם בתור המספר), אהבתי את התמימות שבתאורים, במחשבות, וגם כן בנאיביות המובנת \ לא מובנת של הילדה.
יש כמה וכמה דברים (שהם בעיות טכניות) אז אני אשים לך תיקון (ברשותך):
ציטוט:
חזרתי הביתה מגן "נועה"\ של נועה, וסיפרתי לאמא שהיה כיף כי שיחקנו היום בחוץ ולא ירד גשם בהפסקה
ושלרוני היה יומולדת היום. אמא הבטיחה שנלך היום לסבתא אבל רק אחרי הצהריים כי בשתיים
סבתא נחה, ובבוקר היה לה תור לרופא. אמא הכינה לצהריים מרק ירקות ושוב התגנבה לי לצלחת
בטטה שאני לא סובלת... אז עשיתי פרצוף, כי אמא אמרה שלא אומרים פיכס עד שהיא הוציאה
אותה(לא אומרים איכס זה מובן, אבל למה אתה מתכוון ב"עד שהיא מוציאה אותה"?) ואז בגלל שגמרתי את כל המרק אפילו קיבלתי שניצל "יאמי". קוראים לו שניצל "יאמי" כי עושים\ מורחים
עליו כזה פרצוף עם הקטשופ ומי שאוכל אותו חייב להגיד "יאמי" אחרי כל ביס.
אצל סבתא הכי כיף בעולם, תמיד כשאני באה היא נותנת לי לקחת משהו מהקערה הירוקה
הענקית שיש לה על השולחן, ותמיד תמיד אני לוקחת סוכריה על מקל. כי זה הכי טעים לי. או טופי.
או שוקולד. ואז אנחנו יושבות ומציירות שלושתינו אני ואמא וסבתא ציורים אחת לשנייה. סבתא
תמיד מציירת לי את המסגרת של התמונה ואני צובעת את הכל שיהיה יפה ואז תולים את הציור
על מקרר.
פעם שעברה ציירתי לסבתא פרפר והיו לו מלא נקודות שחורות בכנפיים, אבל לא כל כך הצלחתי
לשמור שלא יצאו לי מהקווים. מעניין מה הפעם היא תצייר לי, אמא כבר לימדה אותי איך לראות מה
השעה כי אני כבר גדולה אז כל הזמן הצצתי בשעון שבקיר וחיכיתי שהמחוג הקטן יגיע לארבע.
פעם ישבתי והסתכלתי לראות מתי הוא קופץ משעה לשעה אבל הוא בכלל לא זז וכבר שכחתי
איפה הוא היה בהתחלה.
*פה יש לדעתי נסיון בדחיפםת מידע לא רלוונטי (מבחינת התרחשיות) אבל יכול לקבל משמעות פואטית בהתאם לציור של הילדה (במהלך הקריאה: הסבתא הולכת לרופא + נחה, הילדה מציירת פרפר עם "מלא נקודות שחורות", מבשר רעות ??, ואז הילדה מחכה לזמן שיעבור ויגאל את הסבתא) אבל אולי זה רק הראש הדרמטי שלי , מעל ומעבר הנסיון להוסיף מידע זה בהמשך מתברר כלא נחוץ, לדעתי ציך להוסיף עוד איזה משפט שישפר את היחס של הקטע לטקסט בכללי (ובמיוחד לסוף)
אולי תעביר את הקטע לאחר שהאימא עוזבת :O ? זה יצאים בהחלט (אשמח לשמוע את דעתך).
חצי מהפעמים שאנחנו הוולכות לסבתא אמא רק נשארת לדקה והולכת לסידורים ואני נשארת
לעשות כיף לבד עם סבתא. גם הפעם אמא אמרה שהיא צריכה להמשיך לסידורים אז שמחתי כי
סבתא תהיה כולה שלי.(חזרת על אותו מידע שכתבת בבשורה שלפני, וזה מעיק על הקריאה, אולי עדיף שתכתוב המקום זה וכך גם הפעם, יצאנו מהבית ולא שכחתי לקחת לסבתא את העוגיות בלי סוכר שלה, שאני לא כ"כ אוהבת כי הם לא טעימות ואין בהן שוקולד בפנים. בטח רק אנשים גדולים אוהבים את זה.
הגענו לסבתא ונתתי לה חיבוק וגם לאמא חיבוק( פה יש אפשרות להוסיף רמז קטן קטן קטן, אולי החיבוק של האימא "בחזרה" היה ארוך מהרגיל :O, או מה שהיא לא יודעת (האם)?) כי היא הלכה ואז ישר הלכתי לסלון לקחת ממתק מהשולחן. שמתי את העוגיות של סבתא ליד הקערה והסתכלתי טוב טוב בקערה הענקית. לא היו דברים חדשים אז לקחתי סוכרייה על מקל, ועד שהצלחתי לפתוח אותה שמתי לב שיש מישהו
שיושב שם. "אה, שלום. מה אתה עושה בבית של סבתא?" שאלתי, כי לא ידעתי מה להגיד. אמא
תמיד אמרה לא לדבר עם זרים אבל זה היה בבית של סבתא ובטח זה איזה דוד אז צריך להית
מנומסים. סבתא נכנסה בינתיים לסלון וישבה בכסא שלה. היה לו הרבה שיער והוא לבש חולצה
ארוכה חומה ומכנסיים חומים ונעליים חומות וכולו היה חום. "שלום קטנה שלי, מה שלומך?" ראיתי
שסבתא לא הביאה את הדפים והצבעים אז רציתי ללכת להביא, אני כבר יודעת איפה הם(רמז טוב לכך שהילדה אולי מתבבגרת, ומבינה מה מתרחש מסביב ) אבל סבתא ביקשה שאשב לרגע ואדבר עם המישהו הזה(יותר למדי מזלזל, גם כן היא בעצמה אמרה שצריך להיות מנוסמים אולי לכתוב האיש הזה במקום?) כי צריך להיות מנומסים. אז התיישבתי.
"מה שלומך גלילוש? "(איך הוא יודע את השם הסודי שלי ושל אמא, התפלאתי) "איך היה בגן?"
אמרתי לו שהיה כיף כי למדנו על ט"ו בשבט ואכלנו דברים מוזרים ולא כולם הסכימו לאכול למרות
שהם היו מתוקים, ושאלתי אותו איך קוראים לו. "את לא זוכרת אותי נכון? קוראים לי זאב. את
יכולה גם לקרוא לי אבא" סבתא אמרה שהרבה זמן הוא לא היה בארץ ושעכשיו הוא חזר ושנבלה
הרבה זמן ביחד. היא הסבירה לי שעכשיו אני הולכת להיות קצת אצל אבא ושאז נחזור לישון אצל
אמא.
*הקטע הזה, אהבתי 3> הזאב, הילדה והסבתא כולך מזכיר את : " כיפה אדומה", דימוי מצויין וסטואציה פואיטית יפה, אבל לצערי בהמשך הרסת מעט :S (אסור לחשוף דימוים בכתיבה, תן לקורא להתפלא ולחשוב )
אני התחלתי קצת לפחד כי הוא הזכיר לי את הסיפור שאמא הקריאה לי כשהייתי יותר קטנה על
הילדה שהלכה לסבתא והיה זאב בבית.(אתה מבין למה אני מתכוון?, אבל בכול זאת ניסחת את זה טוב, הילדה בעצמה התאימה את האגדה הידועה למצב שהיא נמצאת בו, קטע נחמד) אבל בינתיים הוא היה נחמד אז רק ישבתי וליקקתי את
הסוכרייה שהייתה לי ביד. בינתיים האיש קם ואמר שהוא הביא לי משהו ויצא מהחדר, ושאלתי את
סבתא אם היא יכולה להביא את הדפים והצבעים.(זה לא לעניין, תשומת הלב של הילדה לא מתמקד בציורים עכשיו, היא תוהה מי הוא האיש הזה, למה הוא יודע את כינוי החיבה הפרטי שלה, ומה הוא הולך להביא לה :O ?, אולי תכתוב שהילדה התסכלה בעיננים של הסבתא אבל היא....) עד שסיימתי את הסוכרייה ישבתי כמו ילדה
טובה, סבתא ציירה לי ציור של דג ומילאתי אותו בכחול ואדום ובינתיים השכנה דפקה בדלת
וסבתא פתחה לה והן דיברו שם קצת והיא הלכה עם השכנה.
(לא מנוסח טוב, פה נפלת בשפה הילדותית, צריך לערוך את הקטע המקוקו :S, ואם ערכת את הקטע בהתאם להצעה הקודמת אז צריך למחוק את עניין הציור)
ואז האיש הזה חזר, והוא החזיק מזוודה ביד אחת ואת היד השנייה הוא הושיט לי ואמר לי "בואי, בואי
נצא לטיול?"(החזרה שהוספתי יכולה לתת אופי יותר עמוק מבחינה ספרותית, לשיכולך ) אז נתתי לו יד והלכתי איתו ויותר לא ראיתי לא את אמא ולא את סבתא.
(הילדה, מאוד ניטרלית, כאילו לא שומעים את הרגש שלה, אולי היא הייתה צריכה לקרוא לסבתא, להסתכל על הקערה הירוקה, וכו'..., קצת קשה לי שלפוט, מצד אחד אתה כותב בתור ילדה, אז אפשר להבין למה היא לא הבחינה בעצב של הסבתא וכו'... אבל מצד שני זה קצת פוגם את הקטע, והוא נהפך לנטרלי מאשר טעון בדרמה כול שהיא :S , כך או כך הסיפור יהיה נפלא, לפי הטעם שלי הוא צריך עוד רגש אולי למישהו אחר זה מספיק, בסופו של דבר זה חוזר אליך )
|
בכללי, סיפור יפה, סגנון כתיבה ונקודות מבט מיוחדות, אני מקווה שתתיחס להערות.
כתיבה פורה,
וערב נעים,
אמיל .
|
|