14-01-2010, 21:07
|
מנהל
|
|
חבר מתאריך: 31.07.06
הודעות: 14,967
|
|
התעצמות צה"ל בין ששת הימים ויום כיפור ועל מי היא פסחה
6 השנים שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור היוו את תקופת ההתעצמות המשמעותית ביותר בתולדות צה"ל, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכות מערכות הנשק. ברם, לא כל זרועותיו של צה"ל התעצמו במידה שווה, וסדר העדיפות בא לידי ביטוי ברור מאוד במלחמת יום כיפור. אנסה לייצר כאן סקירה השוואתית על בסיס מקורות ידע מוגבלים. אשמח לתיקונים ותוספות.
דומני כי יש ערך לדיון זה משום שחוסר האיזון (להלן) בתוכניות ההצטיידות וה"קשב" הפיקודי מבחינת תיכנון, אימון ותו"ל לא ממש פס מהעולם ומוסיף להתקיים גם היום.
ראשית, החייל שבו התרחשה ההתעצמות המרשימה ביותר הוא דווקא חייל הים. במלחמת ששת הימים התבסס חייל הים על כלי שיט מיושנים (משחתות וטרפדות) וכמעט שלא בא לידי ביטוי בלחימה. יתרה, זמן קצר מאוד לאחר תום הקרבות הוטבעה אחת המשחתות המרכזיות ("אילת") ולכך היו השלכות קשות מבחינת אבידות ומוראל. למלחמת יום הכיפורים התייצב חייל הים על סידרה של ספינות טילים חדישות ומצוידות בטילי ים-ים מתקדמים והציג את המאזן הטוב ביותר מכל זרוע אחרת של הצבא: הטבעת מספר לא מבוטל של כלי שייט של האויב ללא אובדן אף כלי שייט משלו.
החייל הבא בתור הוא כמובן חייל האוויר. במלחמת ששת הימים עמדו לרשות החייל קצת יותר ממאתיים מטוסי קרב. כולם מתוצרת צרפתית וחלקם כבר מיושנים למדי. בתקופה שבין המלחמות נפתר צה"ל מחלק ניכר מהמטוסים הצרפתיים (מכולם פרט למיראז') ורכש במקומם כמות גדולה של פנטומים וסקייהוקים-מיטב מטוסי הקרב האמריקאים דאז. חייל האוייר אומנם לא השכיל לייצר תו"ל יעיל להתמודדות עם בעיית טילי הנ"מ אך מבחינת מערך מטוסי הקרב הרי שהסד"כ גדל והפער האיכותי מול מטוסי צבאות ערב גדל מאוד גם הוא.
בזרוע היבשה היה זה בעיקר חייל השריון (ליתר דיוק-חייל הטנקים) שהתעצם. כלקח מהצלחת השריון במלחמת ששת הימים גדל מאוד מספר יחידות הטנקים בסדיר ובמילואים. אם להתייחס למערך הסדיר בלבד, הרי שבמלחמת ששת הימים היו רק 2 חטיבות טנקים סדירות (7 ו-14) ובשניהם 2 גדודי טנקים.
במלחמת יום כיפור כבר היו לכל אחת משתי חטיבות טנקים אלו 3 גדודי טנקים ובנוסף היו עוד לא פחות מ-3 חטיבות שריון נוספות-500, 401 ו-188. במילים אחרות, כח הטנקים הסדיר גדל ביותר מפי שניים תוך שש שנים! נוספו גם טנקים למילואים. לגידול הכמותי נלווה שיפור איכותי משמעותי-במלחמת ששת הימים מערך השיריון כלל עדיין שיעור גבוה של טנקי שרמן (לדורותיהם) ו-AMX לצד טנקי מג"ח ושוט. במלחמת יום הכיפורים ה-AMX כבר לא היה קיים וטנקי השרמן היוו מיעוט זניח בכלל מערך הטנקים שלחם בפועל. טנקי השוט הושבחו משעותית לשוט קל, נרכשו טנקי מג"ח מטיפוס מתקדם יותר והושבחו והוכנסו לישרות טנקי T54./55 ("טיראן") שהיו גם כן מתקדמים יחסית.
חייל התותחנים עבר שידרוג איכותי ונכנסו לשירות תותחים מתנייעים מתקדמים. אולם, מבחינה כמותית לא היה גידול משמעותי וכמות הארטילריה הסדירה שעמדה לרשות צה"ל הייתה זניחה בכלל, וביחס לעוצמת הארטילריה של האויב בפרט. מצב זה התקיים למרות שבמלחמת ששת הימים הארטילריה הוכיחה עצמה כמרכיב חיוני להצלחה (למשל בקרב אום כתף, במתקפת הנגד בעמק דותן ועוד) ולמרות שבמלחמת ההתשה הובהר שיש מחיר יקר לנחיתות צה"ל בארטילריה. נראה כי הייתה הסתמכות על חייל האוויר כ"ארטילריה מעופפת" ועל כך שבהינתן התרעה מספקת בטרם מלחמה יגויסו ויוכנסו לקו יחידות תותחנים במילואים שיגשרו ולו במידת מה על הפער מול הארטילריה הערבית (לעדותו של אברהם אדן). על חשיבות הארטילריה בקו לעצירת הסתערות חיי"ר מצויד בנ"ט נראה שלא חשבו יתר על המידה.
המערך המוזנח והמנוון ביותר היה כמובן מערך החי"ר/חרמ"ש. מבחינת סד"כ הרי שלא היה גידול משמעותי. בשתי המלחמות המערך הסדיר כלל את חטיבת גולני, חטיבת הצנחנים (+פלוגות נח"ל) ושני גדודי חרמ"ש (יש לשים לב שבעוד במלחמת ששת הימים היה גדוד חרמ"ש לכל חטיבת שריון, ביום כיפור היו חטיבות שריון ללא חרמ"ש אורגני כלל (חטיבה 7, 188). לכל היותר נוספו בתקופה זו עוד 2 גדודי סיור מוקטנים לפיקוד מרכז ופיקוד צפון (חרוב ו-אגוז)
מבחינת ציוד הלחימה לא היה כל שינוי בין המלחמות. החי"ר הישראלי הוסיף להיות מצויד באותו נשק אישי נחות בהשוואה לקלאצ' ובעיקר באמצעי נ"ט וסיוע מיושנים ובלתי מתאימים. למול החי"ר/קומנדו המצרי והסורי שהיו מצוידים היטב ברקטות אר פי ג'י וטילי סאגר, החי"ר הישראלי עמד עם בזוקות ותול"רים. למעשה, העדר נשק מסייע רציני הפך את החיי"ר הישראלי לבלתי רלבנטי במתארי לחימה רבים (כולל הגנת מעוזי קו בר לב, אילו חלילה אכן הייתה נשלחת אליהם בזמן חטיבת הצנחנים). חמור אף יותר היה העדר ההשקעה בנגמ"ש לחימה ראוי לכוחות החיי"ר והחרמ"ש. לחלק מהכוחות הסדירים והמילואים (בעיקר לחרמ"ש ויחידות הסיור) היו נגמ"שי m-113 שנרכשו במשורה מארה"ב. לכוחות האלו הייתה ניידות אך כבר אז היה אפשר לצפות שתילקח בחשבון הפגיעות של כלים אלו ויישקלו כלים אחרים או תוספת מיגון. אולם, חלק ניכר מהחי"ר (שתיפקד למעשה כחרמ"ש), ובוודאי בכוחות המילואים, היה מצויד עדיין באותו זחל"ם מיושן ופגיע. למרות שבמלחמת ששת הימים (למשל בקרב על עמק דותן) הומחשה הפגיעות הרבה של כלי זה בשדה המערכה המודרני (וזאת עוד טרם ימי הסאגר וה-אר פי ג'י) הכלי נותר בשירות ואפילו לא עבר שידרוג משמעותי מבחינת המיגון. כתוצאה, חלק ניכר מהחרמ"ש הצה"לי שהיה קיים על הנייר במלחמת יום הכיפורים כלל לא בא לידי ביטוי בלחימה משום שלא ידעו איך להפעילם (מבחינת רמת האימון והתו"ל החרמ"ש הוזנח מאוד בין המלחמות) ומשום שנראה כי ברור היה שרמת היכולת והציוד שלהם לא מאפשרת להטיל אותם ללחימה רצינית. כתוצאה מכך נוצר מחסור מלאכותי בחיי"ר וחרמ"ש ויחידות מסוימות (בעיקר חרמ"ש סדיר, גולני, צנחנים, וגדודים נבחרים בסדיר ובמילואים) הופעלו לעייפה.
ניתן לקבוע שאילו היו בגיזרת סיני, בנוסף לכוחות הטנקים, ארטילריה משמעותית וחי"ר מצויד היטב בכמות משמעותית (את כוחות החרמ"ש המעטים שהיו שם פיצלו באופן שעיקר אותם לחלוטין) הרי שההיסטוריה הייתה שונה לחלוטין.
|