כאשר הרכבות חולפות
מהר, עד בלי הותיר עשן.
ומבטך הוא קצת אחר
וראשי נותר מורכן.
אני יודע כי משהו
חסר, ואין לכך תיקון
ואם תרצי על הפסנתר
אשב עד אמצא כיוון.

ואצבעות מתנדנדות
מהר, עד בלי הותר סימן.
והפסנתר לא מאחר
לשיר את כל שירן.
ואז אני עוצר עייף,
נטוע במקומי,
ומבטך הקצת אחר
לוכד את מבטי.

ואין תירוץ לעייפות,
מלבד זרימת ימינו,
מהירה כמו רכבת
של שדים.
ואנו שניים, בחיינו,
פשוט כבר עייפים.
ועוד חיוך אלי שולחת,
שמבטא את עצם קיומי
ואני כמעט בלי פחד,
לא יודע את עצמי.

"ואני אומר - ששנים דרושים למשחק!"

חמוד

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.

אשמח לעוד תגובות...

"ואני אומר - ששנים דרושים למשחק!"

אהבתי את תיאור הסיטואציות, שנע כל הזמן בין הפסנתרן, למעין תיאור של תחנת רכבת. הם משתלבים יפה מאוד. אהבתי גם את השימוש בחרוזים. הרבה פעמים זה נראה מאולץ, אבל אצלך החרוזים משלימים את התמונה ויוצרים חויית קריאה נעימה מאוד.
המשך כך! שאפו.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

"ואני אומר - ששנים דרושים למשחק!"