 |
04-11-2009, 05:58
|
|
|
|
חבר מתאריך: 24.09.06
הודעות: 2,225
|
|
ציטוט:
|
במקור נכתב על ידי Tallyco
לדעתי - אובמה נופל במלכודת בה נפלו מנהיגים רבים בארה"ב. הנסיון הנואל להכתיב לממשלה זרה, בעלת תרבות שונה לחלוטין, אמות מידה אמריקאיות, נכשל כשלון חרוץ פעם אחר פעם.
|
אם אובמה נופל במלכודת הזו הרי שהוא נופל בה הרבה פחות מממשל בוש שהיה אולי הממשל שהשקיע את מירב המאמצים בנסיון הנואל כפי שכתבת לכפות דמוקרטיה על עמים שאין להם שום תיאבון או כשרון לשיטת הממשל הזו. באדיבות ממשל בוש קיבלנו את הבלגן העירקי, השחיתות האפגנית וגם הרעיון המזהיר, באדיבות הגברת קונדוליזה רייס, לשתף את החמאס בבחירות בשטחים. ממשל בוש גם לא הפסיק להציק לגנרל פרווז מושרף, נשיא פאקיסטן שהיה אולי דיקטטור מתואב אבל יחסית היה לפחות מישהו שהאמריקאים יכלו, איכשהו, לעשות איתו עסקים (הדאגה מאירן משכיחה מאיתנו לפעמים את קיומה, רק מזרחה לגבול, של מעצמה גרעינית לא יציבה פוליטית ומלאה עד להתפקע באיסלמיסטים שגורמים לאייטולות באירן להראות כמו דודות חביבות). נידמה שמאז איפשר ממשל קרטר את נפילת השאה באירן לא ראינו כל כך הרבה אסונות במדניות החוץ האמריקאית.
ממשל אובמה, בניגוד לתדמית, הרבה פחות אידאולוגי מממשל בוש והבהיר כבר לפני כמה חודשים שקצה נפשו בקראזי וממשלו המושחת והלא מתפקד. זה לא כל כך שמצב זכויות האדם באפגניסטאן מטריד את הממשל כמו חוסר האפקטיביות המוחלט של קראזי שגורם לאמריקאים להרגיש שאולי הימרו על הסוס הלא נכון.
אובמה, כמו בוש בתקופה המקבילה לתוך נשיאותו, עדיין לומד, בדרך הקשה, את ההבדל שבין להיות מועמד ללהיות נשיא וממש כמו שחידוש המו"מ בין הישראלים לפלשתינאים נתגלה כחמקמק עקב שורת טעויות אמריקאיות חמורות כך גם ההבטחה להתרכז ב"מלחמה האמיתית" ולשלוח תגבורות לאפגניסטאן מתגלה לאיטה כמחדל שעלול להטביע את נשיאות אובמה.
זו באמת דוגמה טובה להבדל בין תיאוריה למעשה: בתיאוריה ריכוז המאמצים באפגניסטאן ניראה נכון הן מעשית והן מוסרית, מוסרית משום שבעוד שבעניין עירק יש כיום כמעט קונצנזוס עולמי שהמלחמה היתה טעות הרי שהמערכה באפגניסטאן שהחלה לאחר שהטליבאן סירב לגרש או להסגיר את אב"ל לאחר פיגועי האחד עשר בספטמבר עדיין נחשבת למלחמה מוצדקת. שלטון הטאליבן אגב, הוכר רק ע"י שתי מדינות בעולם (ערב הסעודית ופקיסטאן). גם פרקטית ריכוז המאמץ באפגניסטאן ניראה הגיוני, המלחמה בעירק היתה ללא גיבוי של האו"מ או של נאטו והאמריקאים מצאו עצמם שם עם מעט בני ברית שלא היו מאוד מחויבים למטרה, באפגניסטאן לעומת זאת נוכחות כוחות נאט"ו והאמריקאים נהנים לכאורה מקואליציה יציבה הרבה יותר.
כל זה בתאוריה, במבחן המעשה קיבל ממשל אובמה את עירק במצב טוב בהרבה מאפגניסטאן. ממשל בוש שהמלחמה בעירק הרבה יותר מזו באפגניסטאן, היא זו שתעצב את זכרו השקיע בה הרבה יותר מאמצים ומשאבים ולפחות באופן זמני המאמצים הללו גם נשאו פירות. באותו הזמן ורחוק יחסית מהכותרות בעיתונים התדרדר המצב באפגניסטאן. אם התפוגגות זכרון פיגועי התאומים והפנטגון התפוגגה גם התלהבות חברות נאט"ו וכך, למרות המחויבות הרישמית, הכוח המערבי באפגניסטאן סובל ממחסור כרוני בכוח אדם ובציוד (וגם מהסירוב של רוב החברות, גרמניה למשל, לשלוח את כוחותיהם לפרובינציות היותר מסוכנות).
על רקע זה מתנהל עכשיו ויכוח ער בממשל האם להמשיך במחויבות לבניין אומה או להתרכז בהבתחת האינטרסים הבטחוניים הצרים של ארה"ב בדמות מלחמת חורמה בטרור על גבול אפגניסטאן - פקיסטאן. המייצג הבולט ביותר של הגישה הפרקטית בממשל הוא סגן הנשיא ג'ו ביידן שלו נסיון רב יותר מאובמה בזירה הבינ"ל.
בשקט בשקט מתנהל מאז נכנס אובמה לבית הלבן מבצע רחב מימדים וקטלני בתוך הטריטוריה הפקיסטנית, רק דרומה מגבול אפגניסטאן. הסי איי איי מפעיל שם תכנית חשאית מאוד של חיסולים אויריים באמצעות כתב"מים. שתי התקיפות הראשונות של ממשל אובמה התבצעו ב23 בינואר, רק יומו השלישי של הנשיא בתפקידו החדש, וחיסלו כעשרים אנשים. בתשעת החודשים הראשונים לממשלו אישר ממשל אובמה לפחות ארבעים ואחת תקיפות כתב"מים בפקיסטאן, בערך תקיפה אחת לשבוע. בתקיפות נהרגו בין שלוש מאות עשרים ושישה לחמש מאות שלושים ושמונה בני אדם, רבים מהם קורבנות חפים מפשע. בחמישי באוגוסט למשל חוסל בייטוללה מחסוד, המבוקש מספר אחד בפאקיסטאן בזמן החיסול. ביחד אותו נהרגו אחד עשר אנשים נוספים (מה שמזכיר מעט את חיסולו של סלאח שחאדה ע"י ישראל).
האמריקאים משקיעים מאמצים רבים בתכנית הכתב"מים שלהם, לחיל האויר צי של כמאתיים פרדטורים אבל תוכנית החיסולים מתבצעת ע"י הסי איי איי שמחזיק בצי נפרד וסודי הרבה יותר ולא מוסר נתונים אפילו על מספרי הכלים שברשותו.
המשמעות של כל זה היא כמובן שחיסולים מהאויר לא תורמים מאומה לבניין דמוקרטיה באפגניסטאן אבל עשויים בהחלט להתגלות כשיטה יעילה מאוד להלחם בטרור וככאלה יתכן שהשימוש הנרחב בהם מייצג ירידה מהמחויבות האמריקאית לדמוקרטיזציה באיזור.
ציטוט:
|
במקור נכתב על ידי Tallyco
האמריקאים כושלים בהבנה שלא כל העולם פועל לפי אמות המידה והמוסר שלהם, ודאי כשמדובר במדינות כמו סעודיה, עראק, אפגניסטן או כל מדינה איסלאמית אחרת במזה"ת ובאיזור ההינדו-פרסי (הודו, פקיסטן, אפגניסטן וכו', שלא לדבר על אירן)
|
זה תמיד קצת משעשע אותי לראות איך אנחנו הישראלים מתיימרים בכל פעם מחדש ללמד את האמריקאים איך לנהל את העולם. כמובן שבאורח בילתי נימנע האמריקאים עושים שפע פשלות, עדיין, אם לשפוט לפי איך שאנחנו מנהלים את הפינה הזעירה שלנו מעט צניעות בבקורת לא תזיק. האמריקאים כאומה הם, לדעתי, חכמים, מתוחכמים וגם ערמומיים הרבה יותר מכפי שנהוג לייחס להם.
הגישה האמריקאית להקניית דמוקרטיה לעמים זרים אינה עיקבית לא בזמן ולא במרחב ונובעת ברובה מחישובי תועלת. כשמדובר במזה"ת המטרה העליונה של ארה"ב היא להבטיח את זרימת הנפט לעולם המפותח. מלחמת המפרץ הראשונה למשל היתה במובהק מלחמה על נפט ושחרורו של העם הכוויתי (המלאכותי, בסה"כ חלק מהיצירה הקולוניאלית הבריטית בעירק) לא היה אלא הצדקה מוסרית רדודה. בנקודה הזו שווה לציין שבניגוד לקלישאה הישנה אין כמעט סיבה מוצדקת יותר ליציאה למלחמה מאשר על נפט שהוא כל כך חיוני לכלכלת העולם המפותח שפשוט טי אפשר כרגע בלעדיו.
בכפוף לכלל הפשוט הזה רשימת המדינות שלך מאוד לא מדויקת, האמריקאים למשל כמעט ולא מציקים לסעודים בענייני דמוקרטיה למרות שהם יודעים היטב שמדובר באחת המדינות החשוכות ביותר בעולם, מדינה שבהשוואה אליה התיאוקרטיה הדיקטטורית האירנית יכולה להחשב למופת של משטר דמוקרטי נאור המקפיד על זכויות אדם ומיעוטים (מספיק להשוות את מעמד הנשים בשתי המדינות). כל עוד האמריקאים צריכים את הסעודים על מנת לייצב את מחירי הנפט שהאירנים למשל מנסים להעלות כל הזמן אין ממש סיכוי לראות לחץ אמריקאי בעניין זכויות אדם.
גם הודו לא צריכה בכלל להיות ברשימה שלך. ראשית הודו אינה מדינה מוסלמית (אם גם יש בה מיעוט מוסלמי עצום), כמו כן הודו היא דמוקרטיה בלי הטובות של ארה"ב ובכלל זו מעצמה גדולה וחזקה מספיק כך שללחץ אמריקאי בעניין זכויות אדם אין הרבה השפעה ממילה.
לעומת זאת, ולמרות שבינתיים הם קצת ירדו מזה, דווקא למצרים האמריקאים הציקו מאוד על זכויות אדם ונידמה לי שהנהנים העיקריים מהלחץ (שלא נשא פרות רבים) היו, כמובן, האחים המוסלמים.
_____________________________________
Reality is that which, when you don't believe in it, doesn't go away.
Peter Viereck, 1916-2006
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
