המקור לידיעה , כתבה שהעלה לשידור יורם דקל בגל ב' במהלך הבוקר ומשום מה טרם מצאה את מקומה בעיתון כלשהו.

במהלך הימים האחרונים התארחו בגבעת חביבה נערים מבית ספר תיכון בשער-הנגב ונערים ערביים מכפר יסיף.
סמינר שהיה אמור להערך למען קירוב לבבות , הפך לתיגרת ידיים אלימה שבמהלכה הותקפו מספר נערים יהודיים בידי קבוצה של כשלושים נערים ערביים. בתגרה נפגעו שלושה ילדים שנזדקקו לאישפוז רפואי.

האב של אחד הפצועים, סיפר כי הילדים היו אותה שעה בחוץ כאשר התקרבו אליהם אותה קבוצה ערבית וכתוצאה מהתגרות מכוונת פרצה המהומה.
הרקע, ככל הנראה תמיכה בירי הקסם ודווקא בפני קבוצת נערים שחשה את טעמן של התקיפות על בשרה.
בימים הקרובים מבקשים נכבדים מכפר יסיף לערוך סולחא בין הצדדים. נראה לאן זה יוביל.

כאמור זאת תמצית הכתבה.
גם ליורם דקל וכמוהו גם לי לא ברור מדוע בחרו להצניע את העניין.
האם יש מושג כזה של "קירוב לבבות" או שהוא עוד רעיון הזוי של נאיבים שבסך הכל, כך מתברר, משמשים פלטפורמה לערבים בארץ להביע את שנאתם לישראל?

אומנם אני בוגר הקורס השנתי גבעת חביבה בעבר, אבל זה היה לפני עשר שנים ואין לי מושג איך הדברים כיום. השאלה הגדולה היא איזה סוג של תגרת ידיים היתה שם, כי בימינו לא צריך ויכוח לאומני בשביל אלימות של תלמידים.

לא היה פירוט מדוייק מה היה הרקע, אך הבנתי כי הרוחות התלהטו סביב נושא הצדקת ירי הקסאם לעבר ישובי עוטף עזה.

כשאני למדתי שם דוקא לא הייתה אלימות.
כמעט הלכו מכות עם נציג מצרי שבא לדבר איתנו לקראת הטיול למצרים (שבסוף התבטל בגלל הפיגוע בלוקסור. בסוף לקחו אותנו לטורקיה). כמובן שהרקע לויכוח אז היה "מי ניצח במלחמת יום-כיפור?" חחח

מי יהיה הכוכב של החתימה הבאה??

אנחנו דווקא היינו במצרים, אבל היה לנו אבטחה צמודה מטעם משרד החוץ - מאבטח על כל 4 תלמידים. אלימות לא היתה ואפילו נהננו בטיול השנתי לסכנין ששם ישנו בבתי התושבים ושמרנו עם החבר'ה שם על קשר לפחות עד שראינו אותם בתצלומים של הטלויזיה ביום הנכבה זורקים אבנים על כוחות הביטחון ואחד החבר'ה צעק "אני לא מאמין - זה מחמד" ואז כולם נתקו קשר *

כשהוא נעשה מהלב והשכל ולא במסגרת "סמינרים" מלאכותיים וכפויים.

אם לוקחים כיתה מסויימת מבית ספר למפגש/סמינר "קרוב לבבות", שכזה,
בלי קשר, (חלקם, לעיתים, גם בלי רצון באופן ספציפי) מלח או פילפל.

קשה לי להאמין שבתם לוקחים לשם כתה, ללא עניין והסכמה של התלמידים/ההורים.

אם היו בודקים רצון של תלמידים על כל דבר שקשור לבתי ספר, כולם היו נשארים בבית גם בשיעורי תנ"ך, ספרות והיסטוריה.

המטרה של המפגשים האלו היא לא "לקרב לבבות", אלא להכיר את התרבויות השונות של האוכלוסיות במדינת ישראל. גם כשבתי ספר עוצרים בדרך לצפון באיזה מאהל דרוזי לאכול פיתות ולבנה לא מדובר ב"קירוב לבבות".

השתתפתי בסמינר כזה שכלל בני נוער ישראלים ובני נוער מעזה.

עד היום רודפת אותי התחושה שמא אחד מאותם בני נוער נחמדים היה אחראי, ברבות הימים, לפיגועים איומים.

חברי כנסת ישרים

מה שאותי משגע בכל הסיפור שהבאתי מאותו ראיון של ירון דקל הוא: שאף עיתון אחד בארץ,ימני כשמאלי טרם פרסם את האירוע הזה.
דברים הרבה יותר בנאליים זוכים לכותרות ענק.

חברי כנסת ישרים

השמאלנים מרוצים שיהודים חטפו מכות ועכשיו הם יכולים לחפש תרוצים ל "פרץ האלימות הבלתי נשלטת" הזה
הימנים מרוצים שהשמאלנים חטפו מכות ושוב אפשר להציג אותם כמי שנותנים את הלחי השניה
הערבים מרוצים כי הם החטיפו מכות ליהודים
התקשורת מרוצה כי שוב יש לה חדשות שאין צורך לסקר. ערבים מרביצים ליהודים זה כמו כלב נשך אדם. אפשר לשבת על הדסק ולנוח, זו לא ממש ידיעה
השוטרים מרוצים כי השופטים המרוצים רוצים לתת על מקרים כאלה עונשים קלים במיוחד ולהתחשב ברקע התרבותי ממנו באו התוקפים וכך להחשב לשוחרי זכויות אדם אמיתיים - לכן ממילא אין טעם לעצור את הפורעים ואין צורך להסתכן בכניסה "למגזר"
היחידים שאינם מרוצים הם הילדים שחטפו מכות. נו באמת, טוב לחטוף בעד ארצם. הם צריכים להיות מוכנים להקריב למען השלום. דו קיום בישראל 2009 , אפשר להיות מרוצים.
*