שאלה גבי הפחד.
האם ככל שאתה יותר מנוסה בקרב ויותר מבוגר רמת הפחד שלך יורדת או ההפך?
אצלי זה היה ההפך.
נ.ב. ברור שאנשי הפורום לא יודעים פחד מהו אבל בכל זאת.

הטל ספק בכל.

יש פחד ויש פחד,
יש פחד שמשתק אותך ואז אני לא חושב שזה קשור לגיל או לנסיון, בשל''ג היה איתי בנגמ''ש חייל שהיה גבר גבר אבל כשהוא ראה את המחבל ההרוג הראשון הוא נכנס לתוך הנגמ''ש ולא רצה לצאת , אז הוא פשוט הפך לאלוף העולם במילוי מחסניות .
ויש את הפחד הטוב הזה של לפני עליה לקו או כשיש התקלות שאתה מתפקד במאה אחוז ואתה דרוך כמו איזה קפיץ. אבל אח''כ כשהכל נגמר אתה פתאום מותש וחושב באיזה סכנה היית.
אני חושב שאי אפשר להעביר את ההרגשה הזו.
רק מי שחווה אותה יבין.
אני רק חושב שאם הבן שלי יעבור משהו דומה אני לא יודע איך אתפקד.

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

לא מתכוון לפחד משתק הגובל בהלם קרב–פחד לפני היציאה פחד בתועה ליעד וכו

הטל ספק בכל.

לא מבין את המטרה של האשכול.
מה בדיוק הכוונה ב"פחד"?
זהו מצב נפשי, מן הסתם הוא אינו צפוי ולא תלוי נסיון.
לא לחוש פחד במצבי קיצון נשמע לי מופרך עד כדי מגוחך וגם הלוחם המנוסה ביותר, לחשוב שלא יחוש פחד אם יישאר נטול תחמושת או יכולת נשמעת לי לקוחה מתוך סרט הוליוודי.
הוא הדין בעניין תגובות דחק או הלם קרב, כמו שציין מרקויס קודם לכן, אנשים עלולים להתקל בסיטואציה בה פשוט משהו בתוכם ישתנה וזה לא תלוי בנסיונם העשיר.

ציטוט:

נ.ב. ברור שאנשי הפורום לא יודעים פחד מהו אבל בכל זאת.

אני משוכנע שגם אנשי הפורום הגיבורים יודעים מה זה פחד

דברים זולים עולים פחות!

התכוונתי פחד כפונקציה של הגיל וכמות הקרבות שהשתתפת.
אני למשל לא פחדתי כהוא זה בים כיפור–גיל 19. בשל”ג נזהרתי מאד במה שעשיתי–גיל 29 – באינטיפדה הראשונה–ממש פחדתי גיל 35-40 . נדמה לי שהיתה בעיה עם זה בוויאטנם.

הטל ספק בכל.

כבר כתבתי שהפחד הוא עניין פסיכולוגי נטו.
מן הסתם, אדם נשוי עם משפחה עלול לחשוש לחיי יקיריו, בלי שום קשר לנסיונו ויכולתו הצבאית.

בדיוק! כאשר יש משפחה אתה באופן טבעי חושש יותר, הנקודה היא לא לתת לפחד לתפעל אותך אלא ההפך. כשאתה צעיר אתה מסתער על פיתה.
כשאתה בן ארבעים אתה "אוכל" את הפיתה ומשתדל שלא תנזל לך טחינה על הסנטר.

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

פחד הוא מה שבין היתר משאיר אותך בחיים.
וגם קצת מזל.
[אמר זה שג'יפ עורב התגלגל עליו מראש הגבעה ויצא רק עם לסת כואבת ].

אתה בטח רזה לאללה..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

עד היום.
מקסימום טיל על הגב וטיל עם רצועת מאג.
את היחצג ותיבת ההנחיה השארתי לאחרים.
אה כן, היתה גם אופטית - אבל רק אם תפקדתי ככוון.
כבד מנשוא.

פרמטר עיקרי בנוסף למזל הוא העיתוי... בימים ההם נסענו בג'פ"סים(טל רוסו היה מרים אחד בכל יד )

פחד זה דבר בריא. הוא מזכיר לך את כל הדברים הקטנים שחשוב לזכור בשביל להשאר בחיים.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

לפי הרמב"ם שאתה הולך למלחמה אתה צריך לא לחשוב על בני משפתך

הוא התכוון שאם תחשוב על המשפחה אתה עלול להגיע לרמב''ם??

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

אם כבר בקטע
אני הלוחם היחידי בהסטוריה שזרקו עליו מקרר אמקור (מהישנים העגולים) מקומה רביעית בכפר בתיר.
אחרי זה קראו לי קודקוד אמקור בקשר.
הוא נפל על הגג של הסופה.
הרגע המפחיד בקריירה

הטל ספק בכל.

לפחות הם קונים מתוצרת הארץ..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

לפי דעתי ישראלים נחמדים מוסרים את הציוד היישן שלהם לאלטיזחן, יותר הגיוני

או, אל תדאג - מקררים, אמבטיות (שניהם ממולאי בטון), פגרים של חיות, שקיות מלאות בחרא - you name it.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

אגב בשייך רדואן ראינו יצירה חדשה.
בזנ"ט שהיה תקוע בתוך גוש בטון יצוק.
הושלך וחדר את גג הפרספקס של הנ"נ מלמלעה כמו חמאה.
יצירתיים כבר אמרנו?

מה עם פרסומת לתפוזינה בערבית שמושלכת על צריח הטנק בלי יכולת להוריד אותה מחשש לצלפים?
כך הסתובבתי יום שלם בטול כרם, בשירות יפאורה ושות' מביא את בשורת מיץ התפוזים והפמניזם המשוחרר לשטחים הכבושים

היית צריך להגיע לאל בורייג' ביום אחד בהיר בו החליטו דווקא להעלות באש את הבניין שעל הגג שלו ישבו כמה מחברי. המקרר היה עוזר להם מאוד.

אתה לא היחיד...
כאן.

"אם בחוקותי תלכו... ונתתי שלום בארץ "

הצל"ש הראשון שלי!

כל הזכויות שמורות על כל התמונות והנאמר בהודעותי.

על חבר שלי זרקו אסלה מקומה שניה על האכזרית..

לגבי פחד- פחד יכול להיות מתמרץ ויכול להיות משתק. זה תלוי בסיטואציה אבל גם תלוי בבנאדם. הוא יכול לתת לך אדרנלין ואז תרוץ כמו בולט או שתתאבנה הרגליים ותעמוד עד שתחטוף.

אתה תוכל לדעת איזה אדם אתה רק במקרה אמיתי.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

ציטוט:

אתה תוכל לדעת איזה אדם אתה רק במקרה אמיתי.

גם אז לא. כל אדם מגיב אחרת לסיטואציה שונה.
אתה גם שוכח את השפעת הרעב, צמא, עייפות, חוסר ידיעה ועוד שלל גורמים אשר להם חשיבות מכרעת על הפחד.
האמת היא שאיזה סוג אדם אתה ממש לא רלוונטי.

אתה לא חושב שבאותה סיטואציה, דומה לחלוטין, אנשים יגיבו אחרת? זה נכון בספורט, ולעניות דעתי זה נכון במצבי סכנת חיים.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

אני כן מסכים עם כך, אני אומר יותר מזה, אותו אדם עלול להגיב בצורה שונה באותה סיטואציה אם למשל, ישן פחות שעות או לא שתה מספיק.
בגלל שהסיבות לתגובה אינן תלויות בחוסנו הפיזי, ולעיתים גם הנפשי של אדם, תגובתו לסיטואציה מסויימת לא בהכרח מלמדת על תגובה לסיטואציה אחרת.

בחומת מגן +- גם על הסופה שלי זרקו מקרר. מהגשר לפני מחסום א-ראם.

בנוסף, בקבוקים תבארה...ופעם ארגז ירקות מבניין

"אין זו סבלנות לשאת את שאתה יכול לשאת בסבלנות. סבלנות היא לשאת את שאינך יכול לשאת."

לשאלה "בדרך כלל, האם היית אומר שהלחימה בקרב נעשית יותר מפחידה או פחות מפחידה ככל שראית יותר קרבות", ענו רק 7% עד 32% "פחות מפחיד"; הרוב אמרו שהקרב נעשה "יותר מפחיד" או "מפחיד כל הזמן". ("לוחמים- החיילים שבחוד החנית")

יש פחד ויש מתח מבצעי.
פחד יכול להפריע לתפקוד.
פחד יכול להועיל למתח המבצעי.
מפקד טוב יודע להפחיד את חייליו ברמה כזו שרמת המתח המבצעי שלהם תרקיע שחקים ובאותו זמן הוא בונה להם ביטחון עצמי כך שהפחד שלהם יהיה נמוך מאד.

מה קורה עם הנסיון?
עם הנסיון אתה לומד שהמיגון פחות מגן אבל גם שהאוייב הוא לא גיבור על והקליעים שלו אמנם הורגים את החברים שלך אבל הקליעים שלך הורגים אותו באותה המידה.
אם אתה עצמך מנסה לשמור על מתח מבצעי, בטחון עצמי ואמונה, כאילו שהיית המפקד של עצמך. אתה יכול להקטין את הפחד בצורה כזו שיגביר את המתח והמשמעת המבצעית ולא יפריע לתפקוד כלל.

מבחינתי האישית, הקטנת הפחד וחוסר האפשרות לתת לו ביטוי יצרה בעיות אחרות בשלבים מאוחרים בהרבה. כך גם אצל אחרים.

חשוב שמפקדי יחידות יאפשרו את הדיון על הפחד וההתמודדות עימו.

אני מכיר אדם משרידי את פלס"ר 7 (היה עם אבא של נחמיה בדרום, בבלוזה) לטענתו במלחמת יו"כ הוא לא פחד לרגע. לקראת הלחימה הוא קיים בינו לבינו דיון פילוסופי על מהות האיומים ומהות הפחד מפניהם: "אם אני מכיר את האיום והסיכון שיכול לבוא ממנו, ומכיר בכך שהדבר הכי גרוע זה שאהפוך נכה לצמיתות או שאהרג ומנתח את מה שיכול לקרות מזה שאהרג או אהפוך לנכה, ומוכן לקראת האפשרות הזו ולהקרבה הזו. אז ממה יש לי לפחד?"
הוא ניתח כל סוג של נשק בזירה ובאיזו צורה הוא יכול להיפגע ממנו והחליט שהוא אמנם לא רוצה להיפגע, אבל זה יכול לקרות לו והוא לא מפחד מכך.

אני מסכים, לאדם הזה יש אורח מחשבה בלתי רגיל (ויעיד שקדי שהכיר אותו מגיל אפס, מדובר על מי שהוא היום הרב יוסי ח') ונכון שלא כל אחד מאיתנו יכול לחיות עם תוצאות של כזה דיון פילוסופי אבל דיון כזה ראוי שיתקיים אצל לוחמים.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

דוגמא קלאסית לחשיבות הנושא היא אסא קדמוני ז”ל גיבור ישראל–הנפש היא מרכיב סופר חשוב גם מהבחינה הצבאית ואין התייחסות תו”לית לזה עד כמה שידוע לי.

הטל ספק בכל.

לאיזו התייחסות תו"לית אתה מצפה? צה"ל מנסה לתת מיומנות מקצועית, פיקוד אמין ואמצעים תקינים (מגבירים ביטחון-> מורידים פחד), ולגבש את היחידה הלוחמת (לחץ חברתי-> משקל נגד לפחד). ביחידה רגילה גם יש בעיה להתייחס לעניין: מה תעשה אם תחפור ותגלה שחייל מסוים במסלול הכשרה לא בטוח שהוא כשיר נפשית לקרב? תדיח אותו? זה אפשרי ביחידה מיוחדת* אבל לא בצבא חובה.

* זכורה לי סצינה סרט התיעודי MISSILE על הכשרת צוותי טילים גרעיניים בחה"א האמריקאי- תפקיד התנדבותי כמובן; באחד השיעורים, מפקד הקורס בדק לעומק האם הם מבינים שיום אחרי סיום הקורס, הם עלולים למצוא את עצמם בקו הקדמי של מלחמה גרעינית, עם כל המשמעויות המוסריות והמשפטיות. הם בהחלט נראו נבוכים.

נידמה לי שהיה שהיה סיפור עם סמג”ד ב401 שלמעשה ברח שהתחיל הקרב ועוד מג”ד בגיזרה המזרחית עם בעיה דומה. זה נזק לא מבוטל.
אני לא אומר שיש פתרון פשוט, אבל עדיף שהם היו מסוננים קודם.יש גם אסכולה בפסיכיאטריה וגנטיקה שגורסת שהכל כימי-לך תדע.

הטל ספק בכל.

שחזר בתחילת יוה''כ מחו''ל ומפחד לא התיצב בטיסת....
מפחיד מה שהפחד עושה לאנשים............................

יפתח זמר, מפקד טייסת 201
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=171404
מקרה שאכן מתאים לדיון באשכול זה.
אישית, יצא לי להיות במיטה שלצידו בבית החולים וגם אני קיבלתי את הרושם שהוא די מרוצה מהמצב שאליו הגיע (שאינו צריך להסתכן יותר = לא צריך לפחד).

ואם כבר אני בדיון, אז מעט מההכרות שלי את הנושא:
רוב הזמן מתבצעת ההדחקה בסגנון של "לי זה לא יקרה". הדחקה זו מאפשרת להישאר מרוכז במשימה (ואף מעבר לכך, לבקש להיות "מאוייש" למשימות הכי קשות והכי מסוכנות בעיקר במטרה "להוכיח" שאתה כשיר וראוי להן. עובדה שגם לאחר חתונה וילדים הסגנון של לשכנע את מפקד הטייסת לשלב אותך במשימה כזו, במידה ואתה רואה שאינך מאוייש אליה, הינה שגרתית).
בטייסות שהיו בהן נופלים רבים לא היה ניתן להימנע מהפחד כיוון שהסכנה נהייתה יותר ויותר מוחשית. לחלק מהאנשים אף נגרמו תופעות גופניות שחייבו הפסקת טיסות זמנית.
אני אישית הרגשתי במהלך מלחמת יוה"כ 3 פעמים הרגשת פחד/חרדה חזקה המלווה בדפיקות לב מואצות (בכל שאר השנים לא קרה הדבר). שתיים מהן היו דווקא בתום המשימה, כאשר חשבתי בדיעבד על מה שהיה עלול לקרות (כיוון שאז המח לא עסוק במשימה ויש לו זמן להרהורים נוספים) .
המקרה הראשון היה בסוף גיחה הראשונה במלחמה (פרטים כאן: http://www.merchav-aviri.org/pages/...t/view/1387/35/) כאשר סוף סוף נוצר זמן לחשוב על מה היה קורה אילו לא היינו מוזנקים באותה גיחה. אין ספק שבמקרה כזה הייתי היום ברשימת ה"יזכור".
מקרה שני קרה דווקא בגלל שלא הייתי עסוק מידי. בבוקר היום השני למלחמה, יוצאים לתקיפת ש"ת מרוחק (בני סואף, הנמצא בצידו המערבי של הנילוס). אינני מוביל ולכן עסוק "רק" בהגנה על מבנה המטוסים שלנו מפני מטוסי אוייב . דקות ארוכות של טיסה כזו בשטח אוייב מאפשרות זמן הרהורים על כך שכל רגע יכולים להפתיע אותנו. ברגע שהלב התחיל לדפוק החלטתי להתרכז יותר במשימה (כולל שינון חוזר של המטרה והפעילות שיש לבצע בעת התקיפה) וכך הצלחתי להעסיק את המח בדברים יותר חשובים מהרהורי חרדה והלב חזר לפעילות רגילה.
המקרה אחרון היה בגיחה האחרונה, שבה יצא להיפגע ולנטוש את המטוס (לשמחתי זה קרה לאחר ביצוע המשימה) וליפול במימי מפרץ סואץ ( http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...893#post1127280 ידיעה מס' #23 ו #28) וכפי שציינתי שם ("מגילוץ נודע לי שאני הראשון שחולץ בחיים מנטישה במפרץ סואץ, היו לפני כן 2 נטישות של מטוסים שלנו ו 2 של המצרים והטייסים לא נמצאו. יתכן שהחומר נגד הכרישים, שאצלי התפזר כנראה בגלל ההיפגעות, היה במקום. כשהוא סיפר לי על כך, בעת החילוץ המוסק, זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי את ליבי הולם בגיחה הזו") כאמור, הפחד התחיל אחרי שהכל נגמר.
אני מקווה שבדברים האלו, כפי שחוויתי בעצמי,הוספתי משהו לדיון החשוב.

במקרה הזה ברור שהוא לא מתאים לפקד על טייסת.כיוון שכך הנוהל צריך להיות שתהיה לו את האפשרות להגיד זאת בבירור למפקדיו ולא להתלות בגט לג.בהכירי את עמנו וארצינו הוא לא חשב שזאת אופציה, ולכן זוהי כבר תקלה מבצעית.
שאלה–איזה מחיר אישי הוא שילם?
האם הנטישה היתה מחויבת המציאות?

הטל ספק בכל.

לגבי השאלה האחרונה, התשובה היא : כן
http://www.iaf.org.il/Templates/Jou...493&docID=18875
"כשפרצה מלחמת יום כיפור היה יפתח זמר, מפקד טייסת "האחת", בחו"ל. בשלושת הימים הראשונים למלחמה, עד שחזר זמר לארץ, ניהל את הטייסת סמ"ט א', רון חולדאי. באחת הגיחות הראשונות אחרי חזרתו יצא זמר לתקוף עם יצחק את נמל-התעופה הבינלאומי בדמשק. זו היתה גם הגיחה האחרונה שלו במלחמה. בפנייה צפונה בגבול ירדן-סוריה שמעו השניים רעש במטוס וגילו שלחץ השמן של אחד המנועים ירד לאפס. הם כיבו את המנוע והתחילו לעשות דרכם חזרה. אחרי שזרקו את החימוש מעל ים המלח, איבדו שליטה במטוס. הם נטשו במדבר יהודה וחולצו מהר יחסית, אבל בעוד יצחק סבל מצוואר תפוס וקורקע ליומיים, זמר נפגע בגב ולא חזר לטוס במלחמה. את מקומו כמפקד הטייסת תפס מי שהיה אז ראש מדור תקיפה במחלקת מבצעים, רב-סרן צעיר בשם איתן בן-אליהו. "

לגבי השאלה שלפניה, אני מניח שהוא לא המשיך לשרת בחיל (ועבר לטוס באלעל).

יש איזה חומר נגד כרישי יבשה?

הטל ספק בכל.

המונח תו"ל מתיייחס ללחימה- איך הצבא נלחם (הכוונה היא לצורות קרב, לא לתרגולות). ואכן בתו"ל אין וגם לא צריכה להיות התייחסות לנפש.
לעומת זאת בתחום הפו"ש יש התייחסות נכבדה לנושא נפש האדם, גם בהיבט הפחד וגם בהיבטים נוספים.

נוע, נוע! סוף

אפשר רמז או יותר בפרטי..........

"אל תפחד מהפחד"

פחד הוא מנגנון מובנה על בסיס השרדות "צייד - טרף" כלומר לפחד זה נורמלי ובריא.
עיקר הפחד הוא כתוצאה מחוסר וודאות לגבי הסיטואציה הקרבה שעלולים להתקל בה,ברגע שאתה נמצא בתוך הסיטואציה אתה פשוט מגיב בהתאם (הפחד נמוג המח מרכז משאבים להתמודדות מול האיום הקיומי המיידי) ואזיי "נישלפות" התרגולות מהאימונים שניצרבו במוח.

כלומר כדאי לפחד ע"מ לחדד את ההתייחסות החושית לסביבה,להתאמן ולנסות לכסות כל אופציה אפשרית ע"מ לוודא שבזמן "אזעקת אמת" יהיו לך כלים להתמודדות (עצם הידיעה מוסיפה ביטחון).

הבעיה היא מרכיבים מסויימים באישיות שגורמים להעצמה דימיונית של גורמי הסיכון ומידת הסכנה.

הבהרה ומיקוד גורמי הסיכון הריאלים ותיחומם במסגרת ברורה (עדיף באמצעים ויזואלים:סרטונים,תצ"אות נתונים סטטיסטיים) מאפשרים לתכנן דרך תגובה וממזערת את עצמת החרדה

ברגע שאתה הפסקת לפחד לפני יציאה לפעילות מסוכנת זה הרגע שמזמין טעויות.

אפילו הפחד הראשוני והאוניברסלי מפני המוות מבוסס על פחד מהלא נודע יותר מאשר על תחושת החידלון.

השאלה מה קורה עם אנשים בעלי מבנה נפשי שלא יכול לשאת קרב.יש המון כאלה וחלקם לא יודעים זאת בעצמם.האם ניתן לבנות מערך מיון שיפנה אותם בסודיות למקצוע צבאי מתאים? זה ישפר גם את מצב היחידות הלוחמות.

הטל ספק בכל.

אין לי מושג לגבי דרכים לאיתור מועמדים פוטנציאלים לפוסט-טראומה,מחקרים שנעשו וחלק מהמגיבים למעלה הזכירו קצת את המרכיב של עייפות-רעב שניתן לייחסו כמאיץ לקריסה,שני המרכיבים הללו נישלטים מההיפותלמוס שאחראי גם על ניהול מצבי הדחק האחרים.

בטבע יש 3 תגובות לאיום "הלחם","ברח" והאפשרות הנוספת היא "קפא במקום" על מישקל "אני טפט..אני לא פה...אתה לא רואה אותי".

הלחם או ברח הם בדרך-כלל בחירה של המח מתוך ניתוח האיום שעומד מולו,אם אתה מעצים את האיום הבחירה תהיה ברח ואילו המעטה מאולצת עלולה לגרום להתקפת "התאבדות"..אני משער שהקפא במקום זה סוג של ניוטרל שיכול להעיד על מועמד פוטנציאלי לקריסה.

יצא לי לראות צוות שמבצע מעצר של נרקומן משתולל (בחור ענק) אחד מהם רעד כמו עלה אך בכל זאת ביצע את ההתנגשות הפיזית עם ה"גורילה" והכריע אותו למרות הפחד כך שלא תמיד יש קשר בין פחד "להלחם" לבין היכולת לנהל את העימות.

http://he.wikipedia.org/wiki/היפותלמוס

אצלי לפחות גרף הפחד עלה משמעותית ככל שהתקרבתי לשחרור.
במלחמת לבנון אחרי המסלול לא פחדתי בכלל , הייתי אפילו אדיש.
אחרי זה באיו"ש לאט לאט הפחד התחיל ממש לחלחל, והיו התקלויות שראיתי דברים ממש קשים ואפילו אחרי אחת מהן הייתי בהלם קרב לכמה דקות, בסוף השירות כבר כול הצוות שלי שקשק מפחד לפני פעילות בזמן פעילות וגם אחרי פעילות פשוט רצינו לסיים עם זה .
אני לא חושב שלהיות תחת אש משפר את ההרגשה, באיו"ש כמעט בכול כניסה היו יורים עלינו, והתקלויות היו בשפע אני זוכר שרק פחדנו יותר מהתקלות להתקלות...

שאלה:
האם בתקופה שציינת סוג ומידת האיום השתנו "על באמת" ביחס לתקופות שקדמו לה?

הערה קטנה....למרות החשש המשימות בוצעו....זה מעיד על יכולת התמודדות ולפי הציטוט שלך אני מניח שחלקתם ביניכם את תחושה המועקה והפחד שזו גם דרך התמודדות בריאה.

אני חושב שבתקופה של אחרי המלחמה , המחבלים בערים השתכללו.
בנוסףו נכנסו למקומות שעד אז לא היינו מעזים להכנס, לדומא היו פעיליות שהלכנו עם כלבן ולוחמי ס"פ במקום שבו עלו לפני שבוע על מטען, או צירי תנועה במחנה פיליטים עין בית עילמא ששם הולכים בתור כששתי הכתפיים שלך מגרדות את שתי קצוות הסמטה.
מצד שני היו ימים שיחידות היו הולכות צירי ענק במקומות מאוד סבוכים בערים בלי שיקרה להם כלום.
אני חושב שזה גם הרבה מזל.

זה בריא. ככל שאתה רואה את המטרה שלך בבירור (ואצלכם היא בוודאי היתה השיחרור) יש לך יותר להפסיד. אותו הדבר לגבי מילואימניקים שיש להם משפחה - יש להם מה להפסיד.
כשאתה צעיר (או צעיר יחסית) בצבא, השיחרור נראה לך כמשהו רחוק מאוד - מספיק רחוק כדי שלא תחשוב עליו יותר מדי. ככל שתתקרב לשחרור, כך המטרה תיראה לך יותר בהישג ידך ולכן תחשוש לאבד אותה.

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

ציטוט:

זה בריא

האם התכוונת ל-זה נורמלי?

דברים זולים עולים פחות!

גם. לפחד זה בריא וגם נורמלי. אם לא תפחד (אפילו קצת), לא תשמור על עצמך.

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

מה אם הייתי אומר שכל מה שנאמר כאן הוא עיסוק באשליה שלא באמת קיימת?
הפסיכולוגיה המערבית כמו גם מרבית מהדברים שנאמרו כאן עוסקים בחקר תהליכים ותגובות שייתכן ונובעות מאי יכולת לראות מעבר לעדשות השרוטות שאיתן אנחנו מתבוננים במציאות. במקום לחקור את מקור השריטות במשקפיים אפשר לנסות להבחין בהן תחילה ואז להפסיק להזדהות איתן כאילו הן אנחנו.

נניח והייתי אומר לכם שפחד, כעס, צער ורגשות הן בסך הכול תוצאה של מחשבה אשלייתית ובלתי רצונית על מה שהעין רואה, האוזן שומעת, והגוף מרגיש...שום דבר מיוחד פשוט תרגום לקויי של המציאות ועוד יותר מכך שיש כלים לשנות את זה?

אני עובד למעלה מ-10 שנים בתחום זה כולל עם לוחמים. יש כלים שהם שונים מכל מה שהפסיכולוגיה המודרנית מציעה שנעשה בהם שימוש במשך אלפי שנים לאורך ההיסטוריה היוצרים תובנה אצל הלוחם איתה הוא מסוגל להבחין בכך שאין קשר בינו ובין הפחד, שידע יכול ליצור מחשבה בלתי רצונית שמולידה רגש ותחושת חרדה ואי ידיעה מאפשרת לך לבחון את המצב בצורה אובייקטיבית ומקצועית ולהציב את הלוחם במצב שבו הוא לא מזדהה עם הרגשות שלו ולא נסחף אחריהן. הוא פועל בהכרה מלאה, חכמה, אינטואטיבית, מציאותית וגם רגישה ועדיין הוא לא הפחד, הוא לא הלחץ.

זה שיודע אינו יודע, וזה שאינו יודע, יודע.

ציטוט:

נניח והייתי אומר לכם שפחד, כעס, צער ורגשות הן בסך הכול תוצאה של מחשבה אשלייתית ובלתי רצונית על מה שהעין רואה, האוזן שומעת, והגוף מרגיש...שום דבר מיוחד פשוט תרגום לקויי של המציאות ועוד יותר מכך שיש כלים לשנות את זה?

אהההם.. במצב בו מישהו מנסה במיטב יכולתו להרוג אותך, ואתה יכול לראות בעיניך- על חבריך- שהוא גם מצליח, פחד הוא תרגום נכון מאוד של המציאות. אולי הוא לא יעיל במיוחד מבחינת התרומה שלו להישרדות החייל והשלמת המשימה, אבל הוא בהחלט משקף את המציאות.

קרן אור הדבר היחיד שהוא מציאות זה שאתה נמצא בסכנה. זו עובדה. כעת יש בידך את הבחירה מה לעשות עם זה. פחד הוא תרגום, הוא סיפור שהמוח שלך יוצר אבל הוא רק סיפור, הוא לא אתה ולא המציאות.

יכול להיות שמה שאתה אומר זה נכון , אבל תסכים איתי שקצת קשה לתרגם את הפילוסופיה המזרחית הזאת למעשים. היכולת להתנתק מהמציאות ולהתמודד עם הפחד היא תכונה כ''כ אינדיוידואלית שאני מפקפק ביכולת של מי מאיתנו ללמד אותה כמו שמלמדים שפה חדשה למשל..
בתכלס מה שקורה (לדעתי כמובן) הוא שאתה אף פעם לא תדע אם החייל שהתאמנת איתו שנים והוא חיה רעה, ויודע לנגן עם המאג את "הבאנו שלום עליכם", יכול להיות שבכדור הראשון שהוא ישמע הוא יתחפר ויסרב לזוז, ולעומת זאת החנון שבקושי הסכמת לישון לידו באוהל עשוי להציל את כל המחלקה בשעת צרה...

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

מרקויס אכן אתה צודק בהקשר שאין לדעת איך מי שלצידך או אפילו אתה תגיב בזמן אמת.
הצבא מכין אותך בכלים שהוא מכיר הכי טוב ושנוסו במשך שנים על אלפי לוחמים בתקווה שכאשר יעוף לך הכדור הראשון מעל הראש תדע מה לעשות ולא תקפא.
בפועל כולנו יודעים ומכירים אנשים שלא תיפקדו או שחזרו עם צלקת נפשית, מה שאומר (ואני אזהר מכיוון שאני עושה הכללה לא הוגנת מכיוון שיש כאן גם הרבה פרמטרים אחרים שאינם קשורים להכשרות באופן ישיר) זה שהכלים שהצבא מעניק לא מתאימים לכולם. ליתר דיוק ולשם הדיון בוא נצא מנקודת הנחה שזה המצב. ולכן יש לבחון גם כלים אחרים.

אני חולק עליך בהקשר של יישום תורות המזרח ב"ניהול הרגשות" מכיוון שלא רק שיצא לי לחוות את זה באופן אישי גם יצא לי לראות את זה עובד על אחרים. למעשה צבא ארה"ב עושה בזה שימוש למעלה מ-40 שנה מאז מלחמת וויאטנם ומרבית הכוחות המיוחדים האמריקאים נעזרים בכלים אלה גם היום.
למען הגילוי הנאות אומר שזה עיסוקי כיום ולמרות שהנושא בחיתולים אני יכול לומר שיש היום פתיחות מאוד גדולה לנושא והוא כבר מיושם בשטח.

אבל כפי שההכשרות ה"קונבנציונליות" אינן עובדות על כולם כך גם הכשרות אלה שציינתי אינן עובדות על כולם אבל אנחנו יודעים שסיפקנו עוד כלים מוכחים לפיתוח חוסן.

חוסר הידיעה או הזדהות עם מטרת הפעילות מסוגלים ליצור פחד משתק/מאיין/מכשיל אצל הלוחם.
1 בלבנון היה ברור שאתה נמצא על אדמת אויב ולפיכך חייב להגן על עצמך וחבריך ולהשלים משימה.
2 באינתיפדה - שמירה על החברים - אותה משימה. לגבי השלמת המשימה עצמה - בעיה. מרדף אחרי ילדים זורקי אבנים, כניסות לבתים.
מצאתי את עצמי בודק טוב כל פינה לפני שאני פותח אותה, הזהירות גרמה לי לשמירה עצמית מוגברת וכן גם פחד.
מרוב פחד בדקתי שבע פעמים את הציר ולא פניתי פניה אחת שמאלה מוקדם מדי כמו אצל אמנון פומרנץ ז"ל הי"ד.
3 לדעתי אם תצליח להכניס ללוחם את חשיבות מטרת הפעילות בצורה שבה זה יאפיל על היתר - תקבל לוחם שהפחד יהיה מודחק אצלו הרבה יותר.
4 מפקד טוב שכולם הולכים אחריו - גם כאן הפחד מצטמצם.

Noamlaw
בחוסר הידיעה אין הכוונה לכך שאתה לא יודע מה אתה עושה ולאן אתה הולך. אתה לא שוכח את המטרה שלך או התפקיד שעליך לבצע.
הכוונה היא למצב שבו אתה לא שופט את הסיטואציה דרך המשקפיים שלך אלא רואה את הדברים כמו שהם. יש סכנה, יש לי משימה לבצע, וגם "הנה גם עולה בי פחד", "הנה עולות בי ספקות" אבל אתה נשאר מפוקס עם "רגליים על הקרקע" ומקבל את ההחלטות שלך בצורה מפוקחת, מקצועית ולא מתוך סערת רגשות ותגובתיות. זו הכוונה באי- ידיעה. נקרא לזה אולי אי שיפוטיות למרות שזה פחות מדויק.
בכל מקרה מדובר בתורות תודעה בנות אלפי שנים וטכניקות שיהיה קשה להסביר אותן לעומק ולפתוח אותן כאן בפורום. זה יהיה כמו להסביר מה הטעם של בננה למי שלא טעם או ראה בננה מימיו.

שלום ערם וברוך הבא לפורום,
הרעיון שאתה מציג מעניין מאד ואשמח אם תרחיב.
אני מכיר מספר אנשים שבלי תיאוריות מהמזרח מדברים על רעיונות דומים מאד. על חוסר הכרה של פחד בכלל (כך גם חמלה, צער, חרטה, אשם ועוד). אותם אנשים הם לוחמים מדהימים, מצד שני הם מתאמצים מאד כדי לייצר רגשות בחייהם האישיים ומתקשים לייצר קירבה ואינטימיות עם בת זוג.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

יוסיפון שלום,

אנסה להרחיב מעט מבלי להציג יותר מידי מידע מבלבל כי כפי שציינתי מדובר בתהליכים פרקטיים שצריך לחוות אותם על מנת ליישם אותם ופחות בתאוריות שמועברות דרך קריאה או "הרהורים בנושא".
אני גם מזמין את מי שרוצה לפנות אליי ולהתייעץ בנושא להרים טלפון או מייל ואשמח להסביר ולסייע ללא תמורה.

דבר ראשון כפי שציינת אין ל"תורות המזרח" מונופול על הדברים שהעליתי כאן. במזרח או עם לדייק בהודו, סין ויפן בעיקר, לוחמים עשו בזה שימוש על בסיס קבוע כחלק מתהליכי ההכשרה שלהם לקרב ולאחריו.

למעשה מדובר ביכולת שלנו לחזור למציאות ולהניח לסיפור שבנינו לעצמנו.
אנחנו מדברים על כל סיפור האישיות שלנו ואיך שאנחנו מתרגמים לעצמנו בראש את כל מה שאנחנו חווים ומרגישים.
גם כשאני נמצא בסכנה, אני ואתה ובחור אחר, רואים את הסכנה כל אחד בדרך אחרת בגלל אותם מצרפים שיוצרים את הסיפור שלנו.
אותה סכנה אם זה חוליית מחבלים שניצבת מולנו אינה משתנה, היא אמיתית ומציאותית וזה רק אנחנו שמתרגמים את מה שאנחנו רואים בצורה שונה.
המשקפיים בהם אנחנו רואים את הסכנה יוצרות אצלנו אשליה, אצל אחד זה מתבטא בחוסר תשומת לב למציאות, אצל אחד ברובד של הכחשה ואצל אחר זה עיוות שלם של מה שהוא רואה.
אבל כולן בלי יוצא מהכלל אינן מסוגלות לראות את המציאות כמו שהיא ולכן קבלת ההחלטות והתפקוד שלך במצב כזה יהיה מבוסס על הדרך שבה אתה מתרגם לעצמך את מה שאתה חש ורואה דרך המשקפיים האלה.

הכלים שנעשה בהם שימוש באומנויות הלחימה העתיקות ובתורות התודעה, מאפשרים לך תחילה להתבונן בתהליכים שהמחשבות יוצרות בגוף או כיצד בא לידי ביטוי רגש של פחד, אי ידיעה, עלבון, כעס ונקמה בגוף (לדוגמה לחץ דם, קוצר נשימה, חום וכו') ובהמשך יכולת התבוננות בתהליכי המחשבה עצמם.
כאשר אתה מפתח את היכולות האלה אתה גם מקבל את התובנה שהמחשבות הן מחשבות, הרגש הוא רגש אבל הם לא אתה והן לא המציאות.

אנסה לציין כאן כלי פשוט שבו אני עושה שימוש בעבודה עם אנשים. נשימה. דבר מאוד פשוט שבצבא מלמדים אותו רק אם אתה צלף...
אבל הנשימה לא רק שעובדת על מערכות העצבים שלך אלא היא גם כלי ריכוזי נפלא ופשוט. כאשר אתה נמצא בסכנה לרוב לאדם לא מאומן, קצב הלב עולה, הנשימה מתקצרת אספקת הדם משתנה ואם זה גם ההשפעות המנטליות. אם תדע לשלוט בנשימה שלך תוכל לתפקד בצורה יותר טובה בשטח.
לאחרונה שמעתי משני אנשים שעסקו בחילוצים קשים על כך שבעזרת הנשימה הם הצליחו להחזיר את עצמם לנקודת איזון שבה הפחד והשיפוט של האירוע לא השתלטו עליהם והם הצליחו לתפקד בצורה מקצועית בשקט ושליטה. זו רק דוגמה קטנה.

אתה צודק במאה אחוז לגבי הלוחמים המדהימים ונושא הרגשות. אחת הסכנות בתרגול של הכלים האלה בצורה לא מקצועית הוא שלאורך זמן אתה יכול לפתח קהות חושים וחוסר רגש ואז היכולת שלך לתפקד בחיי היומיום נפגעת.
אנסה לכתוב את זה בצורה פשוטה - רגשות כמו פחד, חרטה, כעס, עלבון הן דבר טבעי אתה יכול לבכות בסרט עצוב, אתה יכול לכעוס כשחותכים אותך בכביש או לפחד כשיורים אליך ההבדל הוא שאתה יודע שאתה עצוב, אתה יודע שעולה בך כעס ואתה יודע שהנה עולה בך פחד ויש לך אפשרות לבחור בין להיסחף אחר הרגש לבין להישאר במציאות.
אפשר לדמות את זה לאדם שעומד בתחנת רכבת ניצב על הרציף ואז מגיעה רכבת של פחד, או רכבת של צער או אשמה ויש לו יכולת לבחור לעלות עליה מבלי לדעת לאן הוא יגיע איתה או להישאר לעמוד ולתת לה לעבור.

אני מקווה שהצלחתי להסביר את הדברים בפשטות.
אם מישהו רוצה להתעמק בנושא יותר אשמח לעשות זאת וניתן ליצור איתי קשר במייל
eranalony@gmail.com

"שליטה היא אבן הדרך של האדם, אבדן השליטה העצמית היא התבוסה הגרועה ביותר מכיוון שבפעולה זו אתה בוגד באומנות שלך, במורים שלך ובעצמך..." (נזיר שאולין)

מנפילות פצמ"רים ורקטות לידי.
ב"עופרת יצוקה" הייתי אזרח והייתי בבית בזמן הירי,הרגשתי "חשש" הרבה יותר משמעותי,לאחר כל אזעקה הלב דפק ממש בחוזקה,מחשבות על המשפחה\חברים והרכוש שיכולים להיפגע פשוט לא הרפו.
אצין ש"בעופרת יצקה" נורו אל עירי(אשדוד) כ-2 רקטות במטח,בצפון פי 5-7 בכל מטח.

כנראה כשיורים לך על הבית ועל המקומות שאתה הכי מכיר ואוהב והאנשים היקרים לך זה יותר מפחיד.

או בגלל תחושת חוסר האונים, כשאין לך מה לעשות כנגד?

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

באוויר,ומצד שני ב"עופרת יצוקה" מטוסים המריאו בלי סוף וידעתי שצה"ל נלחם שם.
כנראה זה באמת הקטע של האווירה האזרחית מול הצבאית והעובדה שיורים על הבית.

לא התכוונתי שאתה יכול ליירט רק"ק, אבל אצלי בכל אופן, כשידעתי שאני בצבא ואני שותף להחזרת מלחמה שערה, היה יותר קל מאשר לשבת בחדר ביטחון ולספוג קטיושות.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."