כיכר העיר, שעת אחר צהריים- אנשים יוצאים ונכנסים לחנויות, תיירים מצלמים אנדרטאות וכמה חברים מתיישבים בבית הקפה הקבוע שלהם.

מלצרית: מה אני יכולה להביא לכם?
אייל [בוחן את התפריט]: אני אקח את המוקצ'ינו ופאי תפוחים.
צבי [מניח את העיתון]: מקיאטו וכריך צפתית ופלפלים. [מצביע על העמוד הראשי] מה דעתכם על ההחלטה האמריקאית לגנוז את התוכנית?
רחל: לאטה גדול וסלט יווני. [אל צבי] הם כנראה מצפים שהרוסים יחזירו טובה ויתמכו בהטלת סנקציות על איראן. מצד שני, מה זה משנה אם סין תעמוד בסירובה?
וולפגנג [מעסה את רקותיו]: בשבילי רק תה קינמון יקירה, יש לי כאב ראש נוראי כבר כמה ימים. [המלצרית עוזבת, וולפגנג מרים את העיתון] אני מניח שאובמה תמיד יכול להצהיר על תוכנית להצבת טילים בטייוואן ואחרי שנתיים לבטל.

הם צוחקים ביובש לנוכח ההערה המתוחכמת. קולות שופר נשמעים אי שם במרחק.

צבי: אך הסינים מחזיקים בחלק נכבד מהחוב האמריקאי ויכולים בכל רגע לדרוש החזר כספים; האמריקאים בזבזו יותר מדי.
רחל: נו, זו הבעיה של הקפיטליזם החזירי- הם מבזבזים עוד ועוד בעוד שיריבם ממשיך להלוות להם. כך, הקפיטליסט מוכר את החבל שבעזרתו יתלה!
אייל [צוחק]: לנין? אבוי רחל, לאן הידרדרת? זה בטח החבר הרוסי החדש, הביא בכנפיו את התפיסות הקומוניסטיות.
רחל [זועמת]: מה פתאום! אני לא נכנעת לרעיונות שכל שמוק מביא איתו [האחרים צוחקים]. תצחקו שוביניסטים, אני לא צריכה להוכיח את עצמי.

הם ממשיכים להתווכח כשקולות פעמון נשמעים ויהודי זקן, לבוש בלויים, מופיע על הבמה.

היהודי: אחיי, מדוע במושב לצים עדיין אתם יושבים? לא שמעתם שהיכלי משפט נפתחו ושאנו נקראנו למשפט? קדימה, קומו ונערו את אבק היום-יום בשביל הנצח.
וולפגנג [שואל בקול מלגלג]: משפט? על מה שופטים אותנו?
היהודי: לא לאוזניך הדברים מכוונים. [עוצר גברת עמוסת שקיות] גברתי, ראי כיצד במאמץ את סוחבת שטויות ובאדיקות כה רבה לבטח אותם בררת. מדוע לא תעזבי את ההבלים ותלכי לשוח מעט עם אלוהים?
רחל: האישה אולי מבזבזת את זמנה, אך גם אתה לא עושה דברים טובים יותר. עזוב אותה, שליח של ימי הביניים.
היהודי: שנאתך חביבתי תרעיל רק את מעיין הנצח שלך, לא שלי ובכלל- אינני בשליחות של אף אחד, אלא רק בשליחותי. אולי את החידלון את אינך רואה, אולם אוזניי את קול שאיבתו קולטות ועיניי רואות אח אחר אח שנעלם לשם.
אייל: והאשליות יצילו מנפילה אל תוך התהום? קשקוש. אעדיף לקפוץ אליה מאשר להשתעבד לאשליה בת אלפי שנים.

היהודי מחייך למשמע הדברים ומוציא פתק קטן מכיסו.

היהודי: אתם שהלכתם בדרכי חטא,ששיקוצים בראש שיירותיכם שמתם, אינכם מעוניינים אל האב לשוב עד שמחדש תבינו את אמיתותו ולכן- הפתק הזה יהיה לכם להוכחה: כל עוד תאחזו בו, תחיו וברגע שתעזבו אותו תעלמו.

צבי לוקח את הפתק ופותח אותו.

צבי [בקול זעם]: הוא ריק! אתה משחק איתנו איש זקן?!
היהודי [עוזב לאט את הבמה]: הוא מלא עד אין סוף ואתם פשוט אינכם יכולים לראות דבר ובכל זאת, על נטייתכם התגברו ואת הפתק אל תעזבו.

היהודי נעלם מן הבמה וצבי בחמת זעם קורע את הפתק לגזרים.

צבי: קשקשן! מחלק פתקים מטופשים ומצפה שנאמין לו!
וולפגנג: לא ידעתי שהם עדיין מסתובבים כאן.
אייל: הם כמו תיקנים המאמינים האלה, לא ניתן להיפטר מהם.

הם ממשיכים בדברי הנאצה כשהקפה מגיע.

המלצרית [מחלקת את הקפה]: אז מה בסוף עשיתם עם הפתק?
רחל [מתבוננת בה בחשד]: ומה זה עניינך?
המלצרית: את צודקת, זה בהחלט לא ענייני אך רציתי לדעת אם בכל זאת שמרתם עליו.
וולפגנג [בעודו לוגם באיטיות]: אם כך- השמדנו אותו. רק אווילים מאמינים בשטויות כאלה.
המלצרית: אני מבינה... טוב, תיהנו.

היא עוזבת בשקט את הבמה בעוד החבורה נופחת את נשמתה, אחד אחרי השני.

הצופים עמדו על רגליהם ומחאו כפיים לכבוד הקטע המרתק הזה.
הבמאי :קאט

והאולם ריק.

---------------------------------

אני מקווה שזה הסיפור המובטח, אכן כתוב בצורה יפה ומעניין מאוד - קצת חסר תיאורים (יותר לדמי כתוב בצורת מחזה), חוץ מזה אין מה לומר רק תסים קצת תיאורים, אני מתחנן חיחיחי.

דוגמה טובה לשמל שהייתה יכולה להוסיף עוד טעם לסוף:

ציטוט:

המלצרית [מחלקת את הקפה]: אז מה בסוף עשיתם עם הפתק? (אמרה בעוד היא לוטשת את עיניה בקרעי הדף) רחל [מתבוננת בה בחשד]: ומה זה עניינך? המלצרית: את צודקת, זה בהחלט לא ענייני אך רציתי לדעת אם בכל זאת שמרתם עליו. וולפגנג [בעודו לוגם באיטיות]: אם כך- השמדנו אותו. רק אווילים מאמינים בשטויות כאלה.(אמר בעוד הוא לוקח את שאריות הפתק ושם אותן על המגש של המלצרית) המלצרית: אני מבינה... טוב, תיהנו.

לסיכום אומר כי זה קטע יפיפה עם מסר קצת עמום שאני חושב שאם יהי המשך לסיפור אז יהיה מובן, אבל אם לא הרעיון המרכזי קצת תלוי באוויר.

תודה, תודה .

לענייננו- זה אינו הסיפור המדובר. עוד כמה ימים אסגור את הפרק הראשון לפרסום ואז אחלק אותו כך שיתפרסם במשך זמן. מה שעשיתי כאן הוא פשוט שוב ניסיון מעורפל לכתוב מחזה ולכן העוני בתיאורים (כי הרי תסריטאי אינו אומר לשחקן מה לעשות ).

בנוגע לרעיון: אני לא חושב שכדאי להרוס את החוויה של הקורא למצוא משמעות על ידי כך שאספר מה משמעות הקטע בעיניי .

חבל מאוד דווקא החבורה והאופי שלהם מתאים לעלילה מותחת - אבל בכול זאת ני בטוח כי בית היוצר של הקטע הה יצור סיפור ארוך ומותח עוד יותר

ולעניננו אולי הפתק מסמל את כתב האלוהים ? (תורה \ קוראן....) ואולי זה דבר אחר? האמונה העיוורת? להאמין במשהו בלי לראות אותו ?

זה עדיין מסקרן

שיהיה לך ערב נעים הקרדינל.