ביום חמישי יתארחו בפורום ארבע לוחמות- מוד"ש, נ"מ, חילוץ והצלה ואב"כ

והפעם- קצת אחרת. השעתיים בהן יתקיים האירוח, יחולקו, ובכל שעה יתארחו שתי לוחמות. בשעה הראשונה תתארחנה לוחמת מודיעין שדה ולוחמת אב"כ. בשעה השנייה תתארחנה לוחמת נ"מ ולוחמת חילוץ והצלה.
סמ"ר תום - לוחמת במודיעין שדה בגדוד נשר, אשר תפקידו לאסוף מידע מודיעיני מהשטח. הגדוד בנוי מלוחמות ולוחמי איסוף תצפיות, ופרוש בשטחו של פיקוד דרום. סיסמת הגדוד "הצופה לפני המחנה", כלומר הגדוד הוא הראשון להישלח לשטח ולאסוף פרטים מודיעינים נחוצים בטרם יציאת כוחות חי"ר.
סמל אנלי- לוחמת אב"כ בגדוד הייעודי ללוחמה ביולוגית, כימית ואטומית. כאשר יש מפגע מסוג זה תפקיד הגדוד לטהר את איזור הפגיעה, ולצמצם את פיזור החומר, או לחבור לכוחות חי"ר ולפנות להם שביל גישה כדי שיוכלו לבצע את תפקידם. כמו כן, עוסק הגדוד בביטחון שוטף בעיקר בחטיבה המרחבית "שגיא".
רב"ט חן- לוחמת חילוץ והצלה בגדוד שחר. הגדוד שייך לפיקוד העורף כאשר הוא מתמחה בחילוץ והצלה ממבנים בעת אסונות שגורמים להריסתם. בנוסף להתמחות זו, משמש הגדוד כגדוד חי"ר לכל דבר.
סגן בת אל - קצינת אימונים במערך הנ"מ, ומתפעלת את מערכת ה"חץ", המתמודדת מול האיום האסטרטגי של טילים בליסטים.


נקיים את האירוח ביום חמישי, ה- 27.8, בין השעות 17:00-19:00

תוכלו לכתוב שאלות כבר מהיום, ונשתדל שכל השאלות יקבלו מענה.

אנא, שמרו על שפה נאותה ועל בטחון מידע.

צוות מו"ס

השאלה מופנית לרב"ט חן, מפלח"צ:

אחי הקטן מתגייס בקרוב (נובמבר) לחיל החילוץ וההצלה, והייתי רוצה לשמוע מפיה של לוחמת על אופי ההכשרה והפעילות בגדוד. האם ההכשרה היא חי"רית ותחום החילוץ וההצלה ממוקד בקורס, או שמא כל ההכשרה סובבת סביב נושא החילוץ וההצלה והכשרת הלוחם לוקחת חלק מזערי (יחסית כמובן) במסלול ההכשרה?

שאלה נוספת שהייתי רוצה לשאול, בתחומי ביטחון שדה כמובן, מהי פעולת הגדוד בשיגרה?

"וביום השמיני, ויברא ה' את הארוך וייתנו לעם. ויאמרו הלוחמים, מה לנו ולמטאטא הזה וייחר אפם. וייקח ה' את הארוך ויברא את גרסאות הקרביין והמוסב, ויפתח את עיקרון המכנס הפתוח והבול-פאפ ואת התבור הנגב וייתנם ללוחמים. ואת המטאטא נתן לג'ובניקים בזיקים וניצנים ודותן. וירא העם כי טוב"

קודם כל, שלום לכולם

לקרקליסט 33:
ההכשרה היא של לוחמים לכל דבר, הכשרה של רובאי 03 שנערכת בזיקים. אח"כ יש חודש וחצי של קורס מחלץ בבה"ד 16 בצריפין וכל ארבעת החודשים האלה נחשבים לטירונות (זה לא חי"ר כמו צנחנים, כמובן, שהם רובאי 07, אלא 03
ההכשרה של החילוץ כוללת אימונים באתרי הרס, מכשירים וכלים.
עכשיו שיש את הגדוד ממשיכים עם הפלוגה ועולים לאימון מתקדם, תכנים מתקדמים יותר ואח"כ תופסים קו כפלוגה אורגנית של הטירונות. בסוף כל מחלקה עולה לפלוגה שלה - שביט, חץ ורותם.

החבר'ה בגדוד הם לוחמים לכל דבר - תופסים קו מכל המשתמע - סיורים, מחסומים, פעילות רגלית - כל מה שעושים בזמן תפיסת קו, בדיוק כמו כל חי"ר.
באירועי חירוםההתמחות היא בחילוץ מקריסת מבנים, רעידות אדגמה, תאונות קשות - כולם מוקפצים והפלוגות תמיד בכוננות לאירועים כאלה מאחר בעצם זו ההתמקצעות שלהם, וכל זה בהתאמה לסד"כ ולצורך האירוע.

לנשר הקטן:
יש בנות שבאמת נושרות במהלך המסלול כי הן מראש לא היו מכונות נפשית לשלוש שנים של שירות לא קל.
מי שלא מתאימה שלא תגיע מראש.
הגיבוש מאד קצר אבל בודק מוטיבציה ומבחינה פיזית את ההתמודדות. אני מציעה לפנ יהגיוס להכנס לכושר כמה שאפשר, לרוץ, ללמוד על החיל שאת הולכת אליו, זה חשוב וזה מרעיל יותר.
אפשר כמובן לשבת על הספה ולשחק בסוניפלייסטיישן, למרות שאין מה לדאוג כי בטירונות בכל זאת יכניסו אותן לכושר...

בעבר ההתעסקות הייתה יותר עם קווי שלום כמו מצרים וירדן שזה נחשב לקווים שהם קצת יותר רגועים, אבל היום אנחונ תופסים קווים באיו"ש, כמו ביקיר שנמצא ליד אריאל, ובמגן דן שזה ליד כפרים של בני מיעוטים. לפנינו בקו, נניח, היו חבר'ה של שריון ותותחנים - כלומר חי"ר שהוא רק בנים.

לבוטן:
זה שבגדוד יש בנים ובנות זה רק מוסיף לאתגר של הבנות במיוחד אל מול הבנים, זה גם יותר מעניין ולא שגרתי וגם הרבה יותר כיף. זה מוכיח לך שאת שווה יותר כי את עושה משהו שגם בנים עושים, והרבה בנות שחושבות שהן לא יכולות לעשות מה שבנים יכולים, את מוכיחה להן ההיפך.
חלק ממהכשרה זה אב"כ מאחר וכדי להיות חלק מהגדוד צריך לרכוש את הידע הזה ואני ממליצה מאד להיות בגדוד, לא מצטערת לרגע שהגעתי אליו. זה גם מאד כיף להיות חלק מהבניה של הגדוד כי יחסית חדש, (עוד מעט בן שנה...

שלום.

אני כבר משוחרר כמה זמן,אבל הייתי במהלך חלק מהשירות שלי ביחידה לוחמת עם בנות (לא משנה איזו). שמתי לב,שלאורך הזמן,יש נשירה מאד גדולה של לוחמות,במהלך ההכשרה ולאחריה,ממגוון של סיבות ביניהם עומס נפשי,פיזי,וסתם אי הסתגלות לתנאי יחידה לוחמת.

איך אתן,בתור לוחמות וותיקות יחסית,ממליצות לבנות להתכונן לשירות קרבי כך שהן ישארו בתפקידי לחימה בהמשך?

מידע צרכני חשוב-לחצו כאן!

מצטרפת לשאלה...

צריך להיכנס לראש המתאים, ולא לתת לדברים קטנים להוריד את המוטובציה.
צריך להבין שיש פה תהליך גם של הבנות וגם של הבנים להבין "מי נגד מי", ואיך מסתגלים לסיטואציה. צריכים להיות מאד גמישים והעיקר החברה והאנשים. ההווי הפלוגתי מאוד משפיע, והכי חשוב לזכור את המטרה. אם מגיעים לנקודת שבירה, צריך לזכור מה הביא אותך לשם, ולאן מכוונים. להיות מוכנים להפתעות, ירידות ועליות, בסופו של דבר מוצאים את האנשים האמיתיים, עוברים חוויות שאין כמוהן, הווי מדהים.
בסופו של דבר זה הכי משתלם, כבן אדם. משנה את האוופי, מחשל ומחזק.

לנשר הקטן:
יש בנות שבאמת נושרות במהלך המסלול כי הן מראש לא היו מכונות נפשית לשלוש שנים של שירות לא קל.
מי שלא מתאימה שלא תגיע מראש.
הגיבוש מאד קצר אבל בודק מוטיבציה ומבחינה פיזית את ההתמודדות. אני מציעה לפנ יהגיוס להכנס לכושר כמה שאפשר, לרוץ, ללמוד על החיל שאת הולכת אליו, זה חשוב וזה מרעיל יותר.
אפשר כמובן לשבת על הספה ולשחק בסוניפלייסטיישן, למרות שאין מה לדאוג כי בטירונות בכל זאת יכניסו אותן לכושר...

בעבר ההתעסקות הייתה יותר עם קווי שלום כמו מצרים וירדן שזה נחשב לקווים שהם קצת יותר רגועים, אבל היום אנחונ תופסים קווים באיו"ש, כמו ביקיר שנמצא ליד אריאל, ובמגן דן שזה ליד כפרים של בני מיעוטים. לפנינו בקו, נניח, היו חבר'ה של שריון ותותחנים - כלומר חי"ר שהוא רק בנים.

ועכשיו לשאלות ספציפיות יותר.

סמ"ר תום- למיטב הבנתי,יש לאחרונה שילוב של בנות בתפקידי לחימה בגדודי מוד"ש,ולא רק בתור תצפיתניות וקשתיות. אשמח אם תוכלי לפרט על אופי התפקיד,האם יש שילוב אמיתי במבצעים ובלחימה,ומה הדרישות כדי להגיע אליו.

סמלת אנלי ורב"ט חן- נוצרה דעה,כאילו הקווים שתופסים גדוד האב"כ וגדוד שחר הם קווים "בלאי",מכיוון שכך היה בעבר.אם תוכלו לפרט על אופי הקווים שנתפסים על ידי הגדודים היום,ועל מידת מעורבותם בפעילות מבצעית.

רב"ט חן- אחת מהתמחויות יחידות החילוץ היא פריצה קרה של מבנים בפעילות מבצעית,כפי שהיה בעזה וקורה באיו"ש. האם גם בנות משתתפות בצוותים האלו?

מידע צרכני חשוב-לחצו כאן!

נכון מנובמבר 06 בו התגייס המחזור הראשון של לוחמות לחיליש גם בנות אשר לוחמות במוד"ש הלוחמות עוברות את אותה הכשרה של הבנים (בפלוגה נפרדת), משך ההכשרה הוא כ-8 חודשים בהם עוברים טירונות ואימון מתקדם. בהם מכשירים את הלוחמים/ות ליהיות חיילים/לוחמים/לוחמי איסוף. לאחר ההכשרה יש עוד שלב קצר כחודשיים בו לומדים על הגזרה בה נפעל ומה שמיוחד בה ספציפית.
הפלוגה שלנו היא פלוגה ייחודית כיוון שיש בה רק בנות. מהלוחמות ועד המ"פ כולן נשים אשר מבצעות תפקיד שבעבר היה של גברים בלבד.
במהל היום יום יוצאים לפעילויות לפי ההתרעות שבגזרה וכשיש אירוע אנחנו הראשונות לזהות אותו, ולתפעל אותו.
כדי להגיע ליהיות לוחמת איסוף צריך לעבור את גיבוש הלוחמות ולסמן בשאלון (בסוף הגיבות) שאת מעוניינת להגיע למוד"ש.. משם הצבא מחלק את המלש"ביות לפי הקצאות לחילות השונים.

אשמח לשמוע מה היה אחוז המשקל והמרחק במסע סיכה של הלוחמות. אם אינני טועה השאיפה אצל הבנים היא ל 40 על 40.

הבנתי מאנשים בגדוד 414 שפעילות שיוצאת בדרך כלל מלווה בפריקה מרכב קרוב ליעד וללא הליכה מרובה אל היעד האם הדבר נכון ?

עוד משהו שמעניין אותי, מה עושים שנמצאים ב 72 וצריכים להשתין ?

‎"הביאוהו חי או מת, מוטב חי. זה יהיה חשוב מאד עבור הנוער שלנו"

המשקל אותו אנו לוקחות הוא 33% ממשקל הגוף, מה שהתכוונתי ב"כמו הבנים" זה יותר לקטע המבצעי האיסופי ולא דווקע למשקל או למרחק...
נכון פורקים מרכב אבל לפעמים יש הליכה שהיא ממש לא קצרה... כמה ק"מ, על מנת להגיע בשקט ובלי להיחשף לעמדה!! מה עוד שבגזרה בה אנו פועלות (עוטף אילת-גבול מצרים) לא חסרים הרים והם אפילו גבוהים... ככה שגם הליכה קצרה לעיתים יכולה להיות מאוד משופעת וקשה...
לבעיית הצרכים (אותה הגברים פותרים בבקבוק, וכמובן שאנחנו לא ממש יכולות טכנית.. שוב אנחנו לא ממש! כמו הבנים.. נמצא פיתרון מאוד מיוחד שהוא שקיות פיפי.. פטנט בו אנו משתמשות ולפי מה שני יודעת רק אנחנו (כיוון שאי פאשר לצאת מהעמדה המוסוות).

היי עניתי לך על השאלה בנפרד בטעות אם יש לך עוד שאלות תשאלי בכיף...

היי,

מנסיוני כלוחמת, כיום זה לא נכון עדין שגדוד מעורב עם בנות יתפוס את הקווים הכי חמים. הבנות יכולות לתרום המון, אבל עדין צריך לזכור שיש כמה הבדלים פיזיולוגיים ביננו לבנים.
כיום כל גבול במדינה חשוב. אם אנחנו יכולות לתפוס בהצלחה גבולות רגועים יותר, אז מה טוב כי הורדנו כוחות שהם רק של בנים, וכך הם יוכלו להיות מיועדיים לגבולות חמים יותר. בייחוד לאחר "עופרת יצוקה" שכל גבול במדינה נהיה הרבה יותר חם.
כמו כן, ברגע שלגדוד יש מוטיבציה, ומוכיח את עצמו, עדין עושים שיקולי העברה וקידום.
לא מה שתמיד חושבים נכון, הגדוד שלי עושה המון, לאו דווקא דברים שאני יכולה לפרט עליהם פה עקב ביטחון מידע.
מבטיחה שהתרומה שלנו שווה, משפיעה ומוערכת

היי!!

אחותי עולה עכשיו לי'ב ונחושה בדעתה להיות לוחמת.
שמענו הרבה על גדוד שחר, אבל הבנתי שבגדוד גם בנים וגם בנות..
אז איך השילוב בין שני המינים?
האם זה מעניין ההתמחות באב"כ, או שהיית ממליצה על גדוד אחר?

תודה ואחלה סופ"ש

לבוטן:
זה שבגדוד יש בנים ובנות זה רק מוסיף לאתגר של הבנות במיוחד אל מול הבנים, זה גם יותר מעניין ולא שגרתי וגם הרבה יותר כיף. זה מוכיח לך שאת שווה יותר כי את עושה משהו שגם בנים עושים, והרבה בנות שחושבות שהן לא יכולות לעשות מה שבנים יכולים, את מוכיחה להן ההיפך.
חלק ממהכשרה זה אב"כ מאחר וכדי להיות חלק מהגדוד צריך לרכוש את הידע הזה ואני ממליצה מאד להיות בגדוד, לא מצטערת לרגע שהגעתי אליו. זה גם מאד כיף להיות חלק מהבניה של הגדוד כי יחסית חדש, (עוד מעט בן שנה... )

היי.

כפי שכבר אמרתי, אחותי רוצה להיות לוחמת אבל לא בדיוק שמענו על הנ"מ.
מה זה באמת אומר (אני יודע שזה נגד מטוסים, אך מעבר לכך לא בדיוק ידוע)
מה עושים ביומיום? עד כמה את מרגישה לוחמת? איזה מסלול ואיזו טירונות?
האם את מרוצה????

אשמח לייעוץ,

תודה ואחלה סופ"ש

היי.
דבר ראשון, מלוא ההערכה לאחותך, ולך, על זה שאתה עוזר לה בביצוע הבחירה היפה הזאת.

ראשי התיבות נ"מ הן אמנם "נגד מטוסים", אבל ללוחמת הנ"מ של היום יש אפשרות להגיע למגוון רחב של מערכות נשק, גם נגד מטוסים, גם נגד טילים {אני, לדוגמא ממערכת ה"חץ"}, וגם נגד קסאמים {בטוח שמעת על מערכת "כיפת ברזל"}.

כל מערכת נשק בנ"מ, נמצאת בליבת התעסוקה המבצעית של חיל האוויר, ויש לה תפקיד קריטי בהגנה על מדינת ישראל.

מה שאנחנו עושים ביומיום, בלי התפלצפויות מיותרות, זה להגן על המרחב האווירי של מדינת ישראל 24 שעות ביממה, כל השבוע, כל השנה. איך אנחנו עושים את זה? את זה אני מעדיפה לשמור לעצמי, אני רק יכולה להגיד שאני יודעת לתפעל טילים, מערכות נשק מתקדמות, אני יודעת לפרוס בשטח, אני יודעת לירות בנשק ואני יודעת להשאר ערה ועירנית הרבה מאוד זמן רצוף.

בנוגע למסלול: תלוי מאוד לאיזה מערכת נשק אחותך תגיע, אבל בעקרון המסלול הסיסי הוא טירונות והכשרה בסיסית של 4 חודשים {רובאי 03+ מקצועי 06}, בסטנדרטים של כל הלוחמים בצה"ל, משם תעסוקה מבצעית של 4-8 חודשים, אפשרויות קידום לקורס חובשים לוחמים, קורסים מתקדמים במערכת הנשק, קורס מכי"ם {רובאי 07}\ מסלול קצונת לוחמים {עם כל הלוחמים בצבא- רובאי 012} ומשם אפילו השמיים הם לא הגבול.

לשאלתך, כן, אני מרגישה לוחמת. התגייסתי כדי להגן על המדינה שלי ועל זכות הקיום שלי בה. כרגע האיומים הכי גדולים על המדינה הם טילים ומטוסים, וזה בדיוק מה שאני מתעסקת בו, אז אני מרגישה הכי לוחמת שיש.

בהצלחה לשניכם.

היי,
שמי הילה, ואני מעוניינת להתגייס לתפקיד של לוחמת. אני לא מכירה מספיק את תפקידי הלוחמה בצבא. אשמח אם תוכלו לספר לי קצת יותר על מסלול ההכשרה שעברתן- כמה זמן, מה דרגת הקושי, מה עושים ואיך בכלל הגעתן לתפקיד הזה?
תודה.
ד"א- האם אתן מרוצות שבחרתן במסלול כזה?

הילה

היי הילה תקראי את התגובות שלי לאחרות ותראי אם יש לך עוד שאלות בקשר לדרגת הקושי כן המסלול קשה, אבל אפשרי... בונים את הכושר ועולים בהדרגה, גם מבחינה נפשית לא קל אבל בשביל זה יש לך את החברות שלך שעוזרות לך בהכל!! הן ניהיות החברות הכי טובות שלך ויודעות כל מה שעובר עליך..
אני הגעתי לתפקיד הזה כי חשבתי לעצמי שאני לא רוצה תפקיד שיהיה במשרד אני אוהבת את השטח ואת האדרנלין...
הלכתי לגיבוש לוחמות ובו כתבתי שאני רוצה ליהיות במוד"ש למה, בעיקר כי זה מפעיל גם את הרגלים אבל גם את הראש...אני מאוד מרוצה מהתפקיד אני חושבת שהוא מאוד ייחודי בכלל כלוחמת ובפרט במוד"ש.

היי הילה,

באב"כ זמן ההכשרה הוא שמונה חודשים. הטירונות והמסלול מעורבים עם בנים. הטירונות נמשכת ארבעה חודשים, לאחריה חודשיים של אימון מתקדם, כלומר אנו מתמקצעים בייעוד שלנו - אנו לומדים כיצד להתמודד עם נשק בלתי קונבנציונלי. זיהוי הנשק, ואופן ההתמודדות איתו. אנחנו היחידה היחידה שמתמקצעת בנושא. לאחר מכן ישנה תקופה של ארבעה חודשים תעסוקה מבצעית - אנו שומרים, עושים מארבים, פתיחת וסגירת ציר, וביטחון שוטף בכללי. בתעסוקה המבצעית יש גם שבועותל של אימונים מחלקתיים, בהם כל מחלקה מתאמנת המחלקה בחי"ר - שבוע של לוחמה רגלית, ירי בנשק, סדאות, שינה בשטח ועוד.
לאחר שמונה חודשים מתחלקת הפלוגה לשתי פלוגות מבצעיות, וכל ארבעה חודשים יש אימון של מס' שבועות לרענון ייעודנו והחי"ר.
למרות התמחותנו באב"כ, בתכל'ס ביומיום אנחנו שומרים על המדינה.
מתעסקים בתעסוקה מבצעית. אם חלילה תהיה מלחמה, אז ניישם את ייעודנו.
כמו כן, גם עניתי על זה בשאלה קודמת, דבר חשוב שמתווסף לסיבה להיות לוחמת זה ההווי המיוחד.

ולגבי איך מגיעים להיוות לוחמת - במנילה תסמני שאת רוצה להיות לוחמת, לאחר מכן תזומני לגיבוש של 24 שעות, שבו יחליטו אם את מתאימה או לא.

* טיפ קטן: יכולות פיזיות הכרחיות אבל מה שחשוב זה הגישה, והיחס, והאופן בו מבצעים משימות.

מלבד התשובות שכבר עניתי מקודם, יש המון מידע באינטרנט באתרים של צה"ל יש גם מידע מאד חיוני ורלוונטי בימי הגיבוש. בהצלחה

הי הילה.

קודם כל אני רוצה להרגיע אותך... להיות לוחמת בצה"ל, לא משנה איפה, זו זכות והרפתקאה אדירה, ואני בטוחה שתהני, תלמדי ותרכשי חוויות בכל מקום שאליו תגיעי.

על מסלול ההכשרה של הנ"מ פירטתי למר בוטן, מה שכן אפשר להוסיף זה שיש הרבה מאוד מערכות נשק אסטרטגיות שאפשר להגיע אליהן {אם את מוכיחה את עצמך כמובן} ובגלל שכל הזמן המערכות בפיתוח, יש הרבה מקום לעשייה ראשונית ותרומה אישית להגנה האקטיבית על מדינת ישראל.
אני כבר הספקתי להיות בשלוש מערכות נשק שונות לחלוטין, שירתתי כמעט בכל מקום בארץ ויש לי כבר פנטזיות על עוד הסבה... ואני בטוחה שכל אחד ואחת יכולים למצוא את עצמם במערך הנ"מ בדיוק כמוני.

בנוגע לדרגת הקושי. בניית הסיבולת והכושר בצבא היא מדרגית. עם הזמן את תלכי ותתחזקי ותגיעי לרמות כושר שלא ידעת שיש לך בגוף. בלי שום קשר, חשוב מאוד להיות מודעת לגוף שלך ולהכיר את המגבלות שלך כדי למנוע פציעה {עודף מוטיבציה יכול להיות מסוכן לפעמים}, אם תשמרי על עצמך ותבני את עצמך בהדרגה אני בטוחה שדרגת הקושי לא תפריע לך.

חוץ מהפאן המקצועי, אחד הדברים החשובים ביותר בכל מקום הוא האנשים.
החיים בסוללה אחת {מסלול משולב עם בנים} עם אותם אנשים יוצרים אווירה של משפחה ובונים קשרים שנמשכים לכל החיים. לנ"מ מגיעים אנשים איכותיים, עם ראש על הכתפיים וחיוך על השפתיים, ואני בטוחה שאם תגיעי לנ"מ תגלי את זה בעצמך.

מקווה שפיזרתי קצת מהערפל

הייי

יש לי שתי שאלות (מי שתוכל לענות):
1. אני יודעת שלפני שמגיעים להיות לוחמת יש גיבוש לוחמות- מה יש ביום הזה? איך אפשר להתכונן אליו? יש כאלה שלא עוברות אותו בכלל?
2. אני אשמח אם תוכלו לספר לי קצת על השירות שעושה לוחמת במקום שאתן באות ממנו, אני מתכוונת מה תכלס עושים במהלך היום, לא רק באופן כללי. כי זה באמת מעניין אותי הכיוון אבל אני לא בדיוק יודעת מה ההבדלים ולאן כדאי ללכת.

תודה ואני מקווה שלא חפרתי יותר מידי.

ביום הגיבוש כשאת מגיעה יש בדיקה רפואית קצרה (יותר לראות שאין חום ושאת מרגישה טוב, לא משהו רציני במיוחד) יש בוחן בר-אור שזה ריצה של 2 ק"מ, כפיפות בטן, ופק"לים (כפיפות מרפקים), יש כל מיני תרגילים של עבודת צוות, שיחה עם מאבחנת פסיכוטכנית שעושה רעיון אישי ופאנל בו כל חיל מציג את עצמו ומספר מה מיוחד בו... את יכולה להתכונן בעיקר על הכושר הגופני אבל זה ממש לא מה שיקבע אם תעבירי או לא... כושר תמיד אפשר לשפר.. (אבל קצת ריצות כפיפות בטן ומרפקים אף פעם לא יזיקו..) יש כאלה שלא עוברו את הגיבוש... בין אם הן פורשות באמצע ובין אם הן נמצאות כלא מתאימות...
במודיעין שדה (בו אני לוחמת יוצאים לפעילויות, שזה אומר שבלילה בלי שאף אחד יראה או ידע אנחנו מתמקמות במקום מסויים למשך זמן של יום יומיים.. גם במהלך היום (האור) אי אפשר לזהות שאנחנו שם כיוון שאנחנו מסווית את עצמנו (בדרכים מיוחדת) ומסתכלות על אזור מסויים אם אנחנו מזהות משהו חריג אנחנו מדווחות ומתפעלות את האירוע לפי הצורך..

תום ממוד"ש.. נשמע מוכר.

היי בת אל.. כן כן זאת אני.. :-)

הכל עניין של מוטיביציה, אם תשקיעי בכל המשימות - תעברי. זה לא עניין של כוח פיזי כי זה לא גיבוש לסיירת מטכ"ל, וגם לא מסתמכים על הכוח הפיזי כי לוקחים בחשבון שבכ לשלב הטירונות יתפתח הכושר הפיזי שלך. בוחנים בעיקר את היכולת שלך מבחינה חברתית, איך את המתחברת עם שאר האנשים סביבך, איך את מקבלת דעות של אחרים וכו'. אם רואים שאת לא יכולה לעבוד בקבוצה לא תעברי את הגיבוש, אבל אם יש לך מוטיבציה בשמים - תעברי בדוק.

מיש מיש,

במקרה יצא לי להעביר גיבוש לוחמות כקצינה במרץ האחרון, אז יש לי את כל המידע שאת צריכה.
כמו בכל גיבוש, בגיבוש לוחמות יש דגש על התחום הפיזי, גם בגלל שהוא מאוד דומיננטי בשירות הלוחמת, וגם בגלל שדרכו ניתן ללמוד הרבה מאוד על מוטיבציה, רוח לחימה, סיבולת נפשית ועמידה במצבי לחץ - כל אלה מרכיבי אופי חשובים במידה ומשהי רוצה לבחור לעצמה את המסלול הזה בצבא, בחיים.

למרות זאת, הצבא מבין שלא כל המלשב"יות מגיעות מרקע דומה, ולא כולן עסקו בפעילות גופנית שעומדת בסטנדרטיים הצבאיים, אז הדרישות הן ברמת ההגיון הבריא.

כדי להתכונן, אני מציעה לתרגל ריצות של עד שני קילומטר, כפיפות בטן ותרגול שכיבות שמיכה.
הגיבוש אורך כיממה, ומודד פחות מסוגלות פיזית {את זה אפשר לבנות בטירונות ובהכשרות} ויותר רוח לחימה, הסתגלות חברתית וסיבולת.

מקווה שזה עונה על שאלתך.

אצלנו בגדוד של אב"כ, במשך ארבעה חודשים אנו מבצעים תעסוקה מבצעית, כלומר שמירות, מארבים, סיורים, פתיחות ציר וכל דבר שאנו צריכים לעשות כדי לשמור על הביטחון בגזרתנו. בנוסף לכל השמירות, שומרים על ההווי הפלוגתי, האווירה הטובה, מה שהופך את השמירות שלפעמים נראות ארוכות למצחיקות, כייפיות ולפעמים אף הזויות.
לאחר כל ארבעה חודשים של תעסוקה מבצעית, אנו עוברים אימון שבו עוברים תכנים בהקשר ייעודנו, סדאות, ירי, אימונים פיזים.
בתכל'ס אין מה לס , המטרה שלי שתבואי ליחידה, תראי ותהני. אנחנו עוברים בין תעסוקה מבצעית לאימונים. מה שמחזיק אותנו פה מעבר לאידיאולוגיה והסיבות שבגללן הגענו, אנו נשארים פה בגלל ההווי והאנשים, החוויות והנסיון שצוברים ואי אפשר למצוא בשום מקום אחר.
בסופו של דבר כשתסיימי את שירותך כלוחמת את תצאי בן אדם שונה ממה שנכנסת, וכשתסתכלי אחורה, העיקר שתראי יהיה החברים שצברת והניסיון.
אני לא אשקר, יש קשיים, אבל זה לא משתווה בקצת לסיפוק שמרגישים.

בהצלחה

לי יש שאלה יותר כללית, שתופנה אל כל הלוחמות-

איך הסביבה הגיבה לכך שבעצם החלתטן שאתן רוצות להיות לוחמות? האם תמכו בכן? אילו סוג של פידבקים קיבלתן? מניסיון אישי, החברה הישראלית לא הכי תומכות בלוחמות, ולרוב מתייחסת אליהן כאל "כלבות שמירה" או סתם פראייריות שחתמו עוד שנה.

בפאנל הזה, מה הייתן רוצות להגיד לאותן צעירות שחושבות ורוצות להיות לוחמות? (אני הכי בעד זה בעולם, אבל מה אתן חושבות על זה?)

"וביום השמיני, ויברא ה' את הארוך וייתנו לעם. ויאמרו הלוחמים, מה לנו ולמטאטא הזה וייחר אפם. וייקח ה' את הארוך ויברא את גרסאות הקרביין והמוסב, ויפתח את עיקרון המכנס הפתוח והבול-פאפ ואת התבור הנגב וייתנם ללוחמים. ואת המטאטא נתן לג'ובניקים בזיקים וניצנים ודותן. וירא העם כי טוב"

קודם כל הכי חשוב זה תמיכה מהבית וממעגל החברים/חברות הקרוב..
נכון יש דעות שונות ומגוונות על תפקיד הלוחמת אבל מנסיוני האישי בלבד קיבלתי בעיקר הערכה, אהדה, התעניינות רבה ותמיכה.
אפילו מסתם אנשים שפגשתי ושאלו מה אני עושה בצבא.

מבחינת הבית שלי באופן אישי - אמא תמכה אבל אבא העדיף שלא. כשהם הבינו שזה שלוש שנים אמרו דברים כמו "מה את צריכה את זה? למה זה טוב? לכי לשרת במשרד כמו כולן", אבל אני מרגישה שזה תפקיד טוב וחשוב.
החבר'ה מבי"X והחברים בבית שעמדו לפני שחרור, בעיקר הבנים אומרו "פראיירית, מה את עושה שלוש שנים? למה לוחמת? לא כדאי לך, זה קשה", וחברים בטירונות וחלק מהבנים בצבא אמרו שבנות צריכות להיות במטבח וכל מני אימרות כאלה לא ממש חכמות. אבל יש בנים קצת יותר בוגרים וחכמים שלדעתם בנות שהן לוחמות הן איכותיות יותר, וצריך להעריך אותן שהן נותנות עוד שנה לצבא במקום סתם להיות ג'ובניקיות במשרד, ואומרים שהלוואי והיו עוד בנות כמוך.

לבנות שרוצות להתגייס ללוחמה; אל תוותרו לרגע, לא משנה מה אומרים. תאמינו בעצמכן ותלכו על זה כי תחושת הסיפוק היא מדהימה. נכון, זה לא תמיד קל ויש רגעי שבירה אבל אתן לא סתם הולכות להיות לומות. תזכרו שלא כולן יכולות ולא כולן מגיע להן ומסוגלות להיות בתפקיד הזה. צריך לקחת יוזמה, לבוא לצבא עם הרבה מוטיבציה ולא לפחד מהשלוש שנים, לתת את הכל, ואם את מאמינה בעצמך ויכולה לא לוותר את תוכלי לעשות את זה על הצד הטוב ביותר.

במשך 18 שנות חיי הראשונות, הייתי עסוקה בעיקר בשירה ובריקוד. סימן ההיכר שלי היה בגד גוף ומיקרופון, וכולם היו בטוחים שאני אתגייס ללהקה צבאית. תאר לעצמך מה הייתה התגובה של הסביבה שלי לזה שבחרתי לשים על עצמי נשק, להתחייב לעוד שנה {זה כבר יוצא שנתיים וארבע עם הקבע} במקום לפצוח בקריירה, לזחול, להזיע ולא לצאת הביתה יותר מדי- כן, כולם היו בשוק.

ההורים שלי היו שמחים על ההחלטה, והרבה חברים פרגנו למרות ההפתעה מהבחירה, אבל לא היו חסרים אנשים בחברה הקרובה ובמשפחה שאמרו לי שאני הולכת להיות כלבת שמירות, שאני עושה טעות, שזה לא לבנות, ובמיוחד לא לבנות כמוני {שהן ממש בנות}, אבל בסופו של דבר זה לא היה משנה בכלל, כי אני רציתי לעשות שירות משמעותי לפני שאני מתחילה את החיים שלי. אני רציתי להרוויח את הבית שלי- את האזרחות שלי במדינה הזאת, ושום דעה קדומה לא השפיעה עלי ברגע שהחלטתי.

היום, אני בת-אל "הלוחמת המזמרת". אפשר לשיר אתי שירים, אבל שלא תעיז להתעסק אתי

אותם אנשים שאמרו קודם שאני עושה טעות, מספרים למכרים שלהם על זאתי שהם מכירים שהיא קצינה לוחמת במערכת הנשק חץ, המערכת הראשונה בעולם ליירוט טילים, מערכת מבצעית שמגנה על המדינה מהאיום הקיומי הכי משמעותי, שכל הכבוד לה ושהיא עושה שירות נפלא.

כשאני הולכת ברחוב עם מדים, דרגות, נעליים גבוהות ונשק, אני יודעת שאני שונה, שאני מיוחדת, שאנשים מסתכלים עלי ורואים שאני בחרתי לתת מעצמי יותר וזה עושה לי טוב.

בנות יקרות, הדרך הנכונה היא הדרך בה תבחרו ללכת, אל תתנו לאף אחד להוריד לכן את המוטיבציה בגלל צרות עין. להיות לוחמת בצ"הל זו זכות אדירה. וסוף סוף נותנים לנו כמו שצריך, אז למה לא?