בהמשך לאשכול (שהועבר) ואשר ציטט מתוך ספרו של דיין, על ראשית שנות החמישים, ברצוני לעורר דיון על הנושא שבכותרת.
המניע הוא ספרון שאספתי בחלוקת הספרים האחרונה בבית חיל האוויר, ספריית מכון פישר: ספרו של דוד בן גוריון, מאותה תקופה. "יהוד ויעוד". הספר בהוצאת מטכ"ל אכא, ענף הסברה. הספרון מוקדש על ידי שר הבטחון דאז לבון לקצינים במילואים בשנת תשי"ד.
אני מביא קטע מתחילתו של הספר ושואל:

האם מה שנכתב שם נכון בראייה הסטורית, באשר לחלקו של הצבא בחינוך?
האם הדברים תופסים גם היום?
האם באמת תפקידו של הצבא לחנך?
האם ה"חינוך" בצבא אמנם תורם לחוזקו של העם? (האם למדינות שאין להן צבא משמעותי אין חינוך?)

על פי ההתקדמות אנסה להביא עוד קטעים מהספר.

תפקידו של הצבא אינו "לחנך" את הנוער להיות אנשים טובים יותר. אין לו פנאי לעשות כך וזה אינו חלק מייעודו ומטרתו. דה פקטו, מתוך היותו ארגון שמבוסס על משמעת, הוא מכריח את הנוער היותר בעייתי "להתיישר" ולציית לנורמות חברתיות מקובלות. אם הם מצליחים להתיישר, כולם הרוויחו. אם לא, דבר שקורה במקרים רבים, החיילים נפלטים מן המערכת לעתיד שמבחינה סטטיסטית לא יהיה ורוד.

בנוסף, אם נמשיך את הרציונל שמאחורי המשפט הבא "אך יש תפקיד כללי בצבא, המוטל על כל מפקדי הצבא, מכל הדרגות...והוא התפקיד החינוכי", הרי שחייבים לתהות: מי רשאי לחנך?
האם "יוסי", הבחור בשכבה מעליי שזכור לי בעיקר כמטריד נשים ובריון-בשקל, יכול לחנך אותי להיות אדם טוב יותר? אני יכול להמשיך עם דוגמאות מפה ועד הודעה חדשה, אבל העובדה המצערת היא שהייתי כנראה, לפחות על הנייר, אדם טוב ומחונך יותר מרוב מפקדיי הזוטרים (ואולי אף הבכירים). זאת אני אומר כאדם שאינו מפעיל אלימות פיסית על חבריי, אינו מנבל את הפה, משתדל לכבד כל אדם באשר הוא והרשימה עוד ארוכה. כל ניסיון מצד מפקדיי לחנך אותי היה במקרה הטוב מעלה בי גיחוך קל. מוטב שיעסקו אך ורק בפן ה"טכני" של החינוך (כפי שהסביר זאת בן גוריון).
בעולם אידיאלי, בו כל מ"כ וקצין היה מודל לחיקוי, אולי הטענה הנ"ל הייתה נכונה. במציאות, כפי שנוכחנו לראות לאחרונה בתקשורת (וחיילים בתוך המערכת רואים כל הזמן), הדבר לא קורה.

אם המערכת אינה מסכימה וחושבת שזה מתפקידה, ישנו צורך קודם כל לעשות מאמץ להפוך את המפקדים לאנשים טובים יותר, ורק אז, כשנעמוד במשימה זו, נוכל "להפיל" עליהם את האחריות לחנך את הפקודים שלהם.


ואם אנו כבר דנים על נושא החינוך בצבא, אני רוצה להתייחס לנושא מקומו של הצבא במערכת החינוך (אנו עדים לאחרונה למספר גדול של יוזמות, מקומיות ומערכתיות, בנושא שילוב קצינים במדים בבתי ספר). אין מקום, גם לא הקטן ביותר, לשלב את הצבא במערכת החינוך הממלכתית.
צבא ושירות צבאי הוא אינו דבר רצוי. תמיד נאמר לנו בילדותנו ש"כשתהיו גדולים כבר לא יהיה צורך בצבא", וכנראה שזה נאמר מסיבה טובה מאוד, והוא שאין שום דבר טוב בצבא (או כל ארגון אחר שאמור למלא את משימותיו בין היתר ע"י הפעלת אלימות). הוא כורח המציאות, וכך צריך להתייחס אליו.
הניסיון של מערכת החינוך "לחנך" בנושאים אידאולוגיים גרידא הוא אינו רצוי. ניתן להתווכח על כך, אבל הניסיון לחנך לציונות ואהבת המולדת מועד לכישלון, והדברים מוכחים בשטח. אלו כבר אינם ערכים מובילים בחברה הישראלית. במקום זאת, יש לחנך בראש והראשונה לשמירה על החוק (בין היתר ע"י שירות בצבא, שכרגע מעוגן בחוק). זאת במקביל להפיכתו של הצבא לכזה ש"משתלם" לשרת בו, בין היתר ע"י נתינת הטבות שונות. כל ניסיון לשחק על רגשות הנוער, ע"י שימוש ציני בתולדות העם היהודי ובערכים כמו אהבת המולדת, פסול מיסודו.

שם הספרון הינו כמובן יחוד ("הייחוד ההיסטורי של אומתו") וייעוד.

אני חושב שזהו תת-דיון בדיון הגדול יותר- האם הציונות הסתיימה, וישראל היא מדינה ככל המדינות.
אם מעשי הקמת המדינה וקיבוץ הגלויות הסתיימו, הרי שהייחוד של העם הייהודי הוא עניין לויכוח פוליטי, וייעוד התקופה הוא שיפור המדינה- כמו בכל מדינה אחרת; וממילא אין מקום לחינוך מיוחד בכלל, ובצבא בפרט.

לעצם העניין, אני רוצה לציין שחלק גדול מתרומת צה"ל לבניין המדינה היה בעצם העובדה שהוא ניצח את אוייביה, ובכך גם הגן על האזרחים וגם היה להם מקור לגאווה. במובן הזה, צה"ל הנוכחי, שמעדיף "ניצחון בנקודות" עם מעט סיכון לחיילים וסיכון מסויים לאזרחים, תורם ומבטא את התפוררות המדינה.

יחוד.

האם הצבא, כגוף מרכזי במדינה לא תורם את חלקו לעצם החינוך הכללי? ראה מה כותב בן גוריון - "חינוך החייל לסדר, לנקיון, לדייקנות..." האם , עובדתית, הצבא לא עושה זאת? האם אין כאן תרומה לחינוך, אפילו בדרך עקיפה כך שהאזרח יוצא "מחונך" יותר אילולא היה בצבא?

(אני ממש לא רוצה לגעת בנקודות שאינן מענין הפורום הזה).

ברור שלצבא יש השפעה על החייל בתחומים כלליים- כמו כל מעסיק, ובפרט כמו כל צבא בכל מדינה. זה טריויאלי. לפני הרבה שנים קראתי על כך שיותר אמריקאים עבדו תקופה מסויימת במקדונלד'ס מאשר שירתו בצבא ארה"ב- קיום ההשפעה של הצבא ברמה הזו לא מוטלת בספק.

מהי ההשפעה הזו? האם היא חיובית או שלילית - האם החייל "מחונך" יותר או "פרוע" יותר (מבחינת תעסוקה אחרי הצבא, ובכלל כאזרח ישראל)? אין לי תשובה חד משמעית. צה"ל הוא אוקיינוס של בינוניות, עם איי מצויינות.

- יש יחידות בחמ"ן, תקשוב וחה"א שנחשבות כ-"מחנכות" מבחינת שוק העבודה, ובוגריהן מבוקשים.
- הרבה בוגרי צבא, גם תומכי-לחימה, יוצאים ממנו כ"כ מחונכים, יעילים, מסודרים וממושמעים שהם צריכים להירגע כמה חודשים לפחות במזרח אסיה/ דרום אמריקה.
- כשאני עובר דירה ומנסה לעדכן פרטים אישיים, משרד המילואים שלי נותן טיפול נחות לעומת מרכזי שירות לקוחות פרטיים וציבוריים (שמאוכלסים באותה אוכלוסיה בקירוב- בני 20 שמנוהלים בידי בני 22), כך שברור שמי ששירת בו מקבל "חינוך צבאי כללי" נחות.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי קרן-אור - יש יחידות בחמ"ן, תקשוב וחה"א שנחשבות כ-"מחנכות" מבחינת שוק העבודה, ובוגריהן מבוקשים. - הרבה בוגרי צבא, גם תומכי-לחימה, יוצאים ממנו כ"כ מחונכים, יעילים, מסודרים וממושמעים שהם צריכים להירגע כמה חודשים לפחות במזרח אסיה/ דרום אמריקה. - כשאני עובר דירה ומנסה לעדכן פרטים אישיים, משרד המילואים שלי נותן טיפול נחות לעומת מרכזי שירות לקוחות פרטיים וציבוריים (שמאוכלסים באותה אוכלוסיה בקירוב- בני 20 שמנוהלים בידי בני 22), כך שברור שמי ששירת בו מקבל "חינוך צבאי כללי" נחות.

א. יחידות "בכירות" לא מחנכות. בדרך כלל מגיע אליהן כח אדם איכותי שגם ככה היה מצליח בחוץ. יש הבדל עצום בין הכשרה לבין חינוך.
ב + ג. אין קשר בין זה לבין חינוך. למה להכניס את ההיבטים של "איכות מתן שירות" לקטגוריית החינוך?
אני גם לא מקבל קשירה בין "מוסר עבודה" ש-"מתקבל בצבא" (NOT) לבין חינוך.

בוא נדבר על כמה אנשים שנכנסו לצבא פראי אדם יצאו ממנו בני אדם, כשהמהפך הוא בבירור השירות הצבאי, ויחס המפקדים והמערכת אליהם. זה חינוך.

Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

בתור משוחרר טרי, ולא מזמן מפקד לוחם, הייתי שמח עם הצבא היה מתמקד בהנחלת ערכים משניים יותר (לכאורה) אבל שהיו תורמים לו בהרבה, וניתנים להעברה יעילה בתקופת השירות הקצרה וע"י המפקדים הצעירים והלא מיומנים (ברובם):
-קבלת האחר/השונה
-חשיבות התרומה וההתנדבות (הלא צבאית) של כל אזרח בקהילה.
-איכות הסביבה

וכו', כל זאת בנוסף לערכים המופיעים ברוח צה"ל כמובן.

אני אישית סבלתי מאד מהצורך הכפוי להתעסק בנושאים מעוררי מחלוקת ואשר לא מוסכמים כבר על הרוב הציבור (ציונות וביטוייה למשל) המשרת בצה"ל, בצורה שיטחית, רדודה והנדחפת בכפית בכדי לסמן וי.

ערכים כמו מקצועיות, אמינות, רעות וכמובן ערך החיים - שבהם כדאי וצריך לעורר דיון אמיתי גם בין מפקדים לחיילים - נדחקים החוצה לטובת תכנים של הרבנות הצבאית ומאמרים מאת "גאון הדור" יאיר לפיד (התשובה של קצינות החינוך לרבנות.. הרבה פעמים הן מסוגלות ליותר אבל הקצינים (סרן-סא"ל לא מעוניינים).

פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ
משלי יד:טו

~

מעניין, הדעה שלך מתאימה בדיוק למה שרשמתי בהודעתי (#3) לפיה הציונות בעצם הסתיימה, ויש מקום לערכים אוניברסליים.

אגב, בגלל הכותרות של השבוע כבר שכחתי את הכותרות של לפני שבועיים: עוד לפני החינוך הציוני, ועוד לפני החינוך הצבאי, צריך לחנך להיות בני אדם: לא להתעלל בחיילים צעירים, לא להחליק פאשלות, לא להעלים עין מטעויות.

אני מניח שלדעה הזו שוטפים הרבה ממי ששירת בשנים האחרונות בסדיר/קבע זוטר.

אבל תרשה לי לחלוק עליך לגבי ההנחה, שהסיבה העיקרית למסעות ברחבי העולם השני/שלישי של צעירים ישראלים נובע מה"חינוך הצבאי".
אני חושב שזה נובע (בין עוד כמה סיבות) משלב של גיבוש הזהות אישית לאחר שלוש שנים של דחיקתה הצידה, ובמקביל ניסיון להבנה של הזהות ה"כללית" או מהי המדינה/המסורת שבה גדלתי עד עכשיו, לאן היא הולכת, והאם יש לי מקום בה.

לדעתי זה תהליך חיובי ונחוץ מאד בלי קשר לאופי השירות הצבאי.

פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ
משלי יד:טו

~

קשה לי לומר משהו על הטיול הגדול אחרי הצבא, כיוון שלא עשיתי אותו; אני היית חושב שמי שרוצה לקבל קצת פרספקטיבה על ישראל ועל חייו, ייסע למקום דומה בחו"ל- כמו ארה"ב; מקום שאתה אשכרה יכול לדמיין את עצמך גר בו. בפועל, משוחררים עובדים בארה"ב כמה חודשים, חוסכים וממשיכים למזרח/ דרום אמריקה לטיול עצמו, במה שנראה לי כמו פריקת לחצים.

באמת הרבה נשארים בארה"ב... ואז ארה"ב לא מנפקת ויזות לישראלים צעירים.
ארה"ב זה בהחלט מקום שהרבה חברה בטוחים שטומן אפשרות לחיים אחרים (יותר טובים?), ואז רובם מבין שכסף זה לא הסוד.

טוב הדיון גולש פה לדברים שאני לא באמת מבין בהם, אז אני אפרוש, אבל תן לי רק להאיר לך שהחיים בארה"ב לא ממש דומים לפה.
אם רוצים פרופורציה, אז הכיוון הוא מקומות כמו למשל דרום קוריאה, דרום אפריקה, קרואטיה, סינגפור ועוד כאלו מדינות יותר קטנות ועם יותר סיכסוכים.

פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ
משלי יד:טו

~

נראה לי כמו התניה חברתית .
מסכים איתך שזה סוג של פריקת לחצים. אפילו בסגנון של "איך היה כיף בטיול לתאילנד לפני הצבא. אני חייב לטייל בהודו" שנבנה במהלך השירות הצבאי. בין זה לבין חינוך וציונות מעט מאוד אם בכלל..

Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

הצבא הינו מערכת שבה הנורמות המקובלות והחוקים שונים מאוד מהנורמות המקובלות בחברה. וזאת מעצם היותו בתפקיד של הגנה על ביטחון המדינה, תפקיד שדורש שימוש באמצעים של כוח, ואלימות. תוקפנות ואלימות הינם מעשים הטבועים בצבא מעצם הווייתו.
שלא תבינו לא נכון. אינני מתנגדת לצבא, אני לא "פציפיסטית", אלא להיפך, אני מקבלת את קיומו של הצבא כהכרח שאין אפשרות למדינת ישראל להתקיים בלעדיו. אלא שצריך להבין שמדובר פה בגוף שמבוסס על שימוש בכוח: נשק, שליטה על אויבים, מלחמות וכו'.
בגוף שפועל באמצעים של כוח(למען מטרה צודקת), גבולות הצדק עלולים להטשטש.
ולכן חובה שהחיילים יהיו בעלי אישיות שמתאימה לביצוע התפקידים האלה. ואני מדברת בעיקר על חיילים וקצינים קרביים. מצד אחד תכונות של משמעת, צייתנות, אחריות, רעות וכד' ומצד שני ידיעה ברורה של גבולות הכוח שבו מותר להם להשתמש.
טשטוש גבולות הצדק נובע לא רק מהנורמות השונות אלא גם מכיוון שהתהליך שהם עוברים כדי להפוך לחיילים הינו תהליך שמגביל ומטשטש את הזהות האישית. ואף מדכא את האני במקרים רבים. הטירטורים שעוברים בטירונות ע"י מ"כ בן 19 למשל. השימוש בכוח שמופעל כלפי החיילים הצעירים יוצר אצלהם באופן טבעי צורך בשליטה ותוקפנות ש"מבקשת" לעצמה ביטוי. וברגע שניתן בידיהם הכוח, זה הופך להיות מצב מסוכן מאוד. הם עלולים להשתמש בכוח בלי מוצדק הן כלפי ה"אויב הנשלט", קרי הפלסטינים, והן כלפי פקודיהם, כמו ה"זובור".
ולכן החיילים חייבים להיות בעלי אישיות ערכית מאוד כדי לדעת היכן לשים לעצמם גבולות, לדעת שיש מקום לחמלה ואנושיות, לא לשכוח את המטרה שלשמה הם פועלים ולהיות בעלי חוסן נפשי ופיסי לעמוד במה שנדרש מהם. זה לא פשוט. אם הצבא היה יכול לבחור ולגייס רק את אלה שמתאימים לכך, היינו מוצאים עצמנו עם צבא קטן מאוד.
ולכן אין ברירה, חלק מתהליך הכשרת הצעירים המתגייסים חייב להיות חינוך רציני לערכים. לא רק משמעת, ציות וכיצד להשתמש בנשק. החינוך הזה יכול לתרום גם לאזרחות טובה יותר בהמשך, ואם היתה הכנה לערכים הללו כבר במסגרות הלימודים היינו הופכים לחברה טובה יותר.

אני בסה"כ מסכים עם דבריך, ומזכיר לך שלא התייחסת לנושא שהקטע שיגאל הביא מדבר עליו - חינוך לערכי מורשת/יהדות/ציונות/אהבת הארץ וכו' ע"י המפקדים וגרומים צבאיים אחרים.
את מתייחסת באופן כללי לערכים שמרכיבים את רוח צה"ל, אשר רובם עדיין (אני רוצה להאמין) מוסכמים על רוב האוכלוסייה המשרתת בצה"ל, אבל בזמן האחרון מוצאים את עצמם נדחקים קצת הצידה לטובת הערכים בעלי הצביון הפוליטי יותר.

פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ
משלי יד:טו

~

לא התייחסתי לנושא הציונות כי ברגע שראיתי את המילים "חינוך" ו"ערכים" זה הקפיץ אצלי פיוז שבוער בי לאחרונה, במיוחד אחרי הסיפורים על הזובור וכל האלימות שקיימת בצבא, הן כלפי הפקודים והן כלפי העם הנשלט - הפלסטינים.
בודאי שצריך לחנך גם לציונות/אהבת הארץ/יהדות/מורשת. אבל אם יהיה חינוך לערכים האלה ללא חינוך לנושאים האחרים שהזכרתי - גבולות הכוח, חמלה, אנושיות וכו', אז הצבא ידרדר לרמה מוסרית נמוכה מאוד.
ציונות ללא אנושיות היא נחלתם של הלאומנים הקיצוניים, שמה שמעסיק אותם זה רק מה ש"ששייך לנו" בלי לראות את האחר. האחר יכול להיות האדם שאני מפקד עליו או שולט בו. זה היינו הך מבחינתי.
זו אינה רק השאלה המוסרית, אלא גם איך מדינות העולם רואות אותנו.
החינוך חייב לשלב גם את הערכים לציונות וגם את הערכים האנושיים.
אמרת שזו רוח צה"ל כיום. נכון, משתדלים. אבל זה ממש לא מספיק. יש לעסוק בנושאים האלה הרבה יותר, והרבה לפני הצבא. ולצערנו, הצבא צריך להשלים פערים בחינוך שלא טופלו קודם לכן בבתי הספר.

ציטוט:

אמרת שזו רוח צה"ל כיום

אם תלחצי על המילים "רוח צה"ל" בתגובה הקודמת שלי, תגיעי לערך בויקיפדיה, ובו גם קישור למסמך הצה"לי הרישמי - לא משהו שאני המצאתי.

במסמך, פרט לערך היסוד "אהבת המולדת ונאמנות למדינה", אין עיסוק בערכי הציונות, וגם לא נזכרת המלה ציונות על הטיותיה השונות, אלה בעיקר ערכים כללים יותר, הרלוונטים לשירות צבאי (גם אם הם יונקים ממקורות מגוונים ובהם המסורת היהודית).

אם בצה"ל היו לומדים ומשתמשים יותר בחומר הכתוב, ולא רק בקיצורים, מצגות ואילתורים (גם בתחום המקצועי - לפחות בזרוע היבשה),
אז היינו אולי נתקלים בפחות כשלים ובעיות בתפקוד היום-יומי.
אבל לצערי, לשבת על התחת ולקרוא זו פעילות שמעטים בצבא מקדישים לה את הזמן הראוי (לחלק גדול אין גם את הזמן להקדיש, לו היו רוצים, עקב תפקידים קצרים ועמוסים מידי).


*אם את מכירה את המסמך, אז סליחה, וטעות שלי בהבנה את דברייך.

לא, אני לא מכיה את המסמך. אבל לא הבנתי שאתה מתכוון לציונות.

מה שאותי מעניין, זה ההבדל בין צה"ל וישראל של היום לזה של הוריי בשנות ה- 70'.
הרי הם עברו השפלות חמורות בהרבה מידי סגל מוכשר פחות מהיום (בלי סרגל מאמצים, בלי הקפדה על שעות שינה, בלי מבק"א, בלי מכללה לפיקוד טקטי ועוד ועוד), ואז עלו לקווים ארוכים ושוחקים בהרבה, כולל אבדות ניכרות במלחמות ובתאונות אימונים- ובכ"ז השתחררו והמשיכו מיד ללימודים ולהקמת משפחה (במקביל לשירות ניכר במילואים), בלי הפסקה של שנה-שנתיים שהמשוחררים היום לוקחים לפני שהם מתחילים בחיים האמיתיים.

או שהיום מגיעים פחות מוכנים לצבא מבחינה ערכית ופסיכולוגית
או שהשירות שוחק יותר (אולי דווקא המגבלות שיש היום על שימוש בכוח שבידי החייל שוחקות? או אי ההכרה הציבורית?)
או שפשוט המוטיבציה להיכנס לשגרת החיים בישראל ירדה- הנוער פחות "ציוני".
אשמח לשמוע דעות בנושא.

הסגל בשנות ה 70 לא היה פחות 'מוכשר' . מהי בכלל ההגדרה של 'מוכשר'?
הכל תלוי בחינוך מהבית ופגשתי בשנות ה 70 מפקדים רבים ראויים.
אגב הרבה מאלו שראיתי ושמעתי היום לא היו עוברים מבדקי קצונה של אז.
בוא נאמר שכללית הרמה בישראל ממשיכה לרדת בכל מה שקשור בצבא בטחון וחינוך.
זו המסקנה העגומה.

אל תשכח שפעם האדם הפשוט היה חשוף להרבה פחות אינפורמציה מהיום, לא היה פלאפון לצלצל לאבא\אמא בגלל שהחביתה במוצב לא היתה על מצע של עלי בייבי, והמ''כ העיר אותך באמצע החלום.שאלו פחות שאלות עשו מה שצריך אבל זה לא אומר שאין היום נוער נפלא שיכול להרים את הדגל. רואים את זה כל הזמן, זה נכון מה שנועם אומר שהרמה שלנו יורדת כל הזמן אבל הכל מתחיל ונגמר בחינוך, חינוך,חינוך וחינוך..אני לא רוצה לגלוש לפוליטיקה אז עדיף שלא אכתוב על שרי החינוך ב20 שנים האחרונות..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

לא קשור לפוליטיקה אבל רון קופמן אמר משהו על נבחרי הציבור. תביט לשם תראה קרוב...
אני לא זוכר שהיו שטויות כמו כוכב נולד וריאליטי ושאר הזבל שטוחנים לנוער היום בראש.
זה נכון שהייתה זרימת מידע קטנה יותר וכך נחסך הרבה זבל מהנוער אבל היו שנות ה60 והיה וודסטוק ותנועות המחאה והפנתרים וכו'.
ובכל מקרה כללית נראה לי שהעניינים נמצאים במדרון ואנו גולשים כלפי מטה.
אין לי ממש תשובות.

רציתי להזכיר את קופמן , וראיתי גם את התגובות של הגולשים על הצעתו של ריבלין. אני גם לא יכול אלא להצביע על כמה סיבות שלדעתי גורמות להתדרדרות הזאת, אחת מהן היא איך שהופרטנו למוות בכל נושא , בכל תחום. אני צריך להלחם עם הילדים שלי כדי לצפות בתכניות ביום הזכרון, אבל כוכב נולד ושאר הזבל??? הם אצים רצים. אני נאלץ לעשות להם שיעורי מורשת קרב ולקחת אותם לאתרים ברחבי הארץ, כי בטמבלוויזיה אין מספיק תכניות שילמדו אותם למה אנחנו צריכים להיות פה..והם רק בני 12 ו14..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

חזק ואמץ אחי לא תחת. חנוך לנער/נערה כדרכם. אל תוותר.
מה שתשקיע היום יחזור אליך בעתיד כפליים [הכוונה לתוצאות טובות כמובן].

תודה שכן...

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

מצד שני, הם עושים בגרויות של 35-40 יחידות ועובדים בחוד החנית של תעשיית המחשבים והטלקומוניקציה בעולם. מי בישראל של שנות ה-70' יכול היה להחשיב את עצמו בחזית הטכנולוגיה העולמית? כמה עשרות חוקרים בטכניון ובאוניברסיטאות וכמה מאות בתעשיות הביטחוניות. שלא לדבר על הפריחה הגדולה בקולנוע, ספרות וכו' מאז. החבר'ה יצירתיים מאוד.

כך שאני מתרשם שה-"נוער" לא מחונך פחות, אלא פשוט מחונך אחרת. בהקשר הצבאי, ברור שקשה להם יותר לשרת וקשה להם הרבה יותר לקבל הרצאות "ציוניות".

זה לא הנוער שמידרדר–זה אנחנו שמזדקנים

הטל ספק בכל.

לדעתי הנוער היום פחות ציוני, והסיבה העיקרית כפי שאני רואה אותה היא שהם רחוקים יותר מבחינת הגיל מהתקופה של קום המדינה. אלה שנולדו בשנות ה-50, 60 ובודאי אלה שלפני, חוו מדינה בתחילת הדרך. רמת החיים הייתה נמוכה הרבה יותר מאשר היום, מה שהיה ב"אמריקה" לא היה כאן. למדו להסתפק במועט, להעריך את מה שיש ולא לצפות מהחיים לכל כך הרבה כמו שמקבלים היום.
אולי זה קשור גם למה שדור ההורים העביר אז לילדים. תחושת השמחה והגאווה במדינה שלנו, אחרי כל מה שעברו לפני כן. אם יש לנו מדינה, הדברים הקטנים של היומיום, המותרות, כבר לא חשובים.
זה חינוך שלא עובר במילים ולא במודע, אלא דווקא במסרים סמויים, וזה עובד הרבה יותר חזק מאשר מסרים מילוליים.

נתגלגל לידי השבוע עותק של הספר "רשות הרבים- שיחות על מחשבה מדינית" מאת שלמה אבינרי.

הוא מסביר כי החל מתקופת אלכסנדר מוקדון העיר-מדינה היוונית, הפוליס, שהיתה בעלת חשיבות כלכלית, מדינית, דתית וחברתית, איבדה את חשיבותה לטובת האימפריה. כתוצאה מכך עלו 3 זרמים פילוסופיים:
הצינים זלזלו במוסכמות החברתיות, טענו שהפוליטיקה היא מטבעה לא-מוסרית ועל היחיד להתרחק ממנה ולחיות חיי מוסר והתבוננות פנימית. ידוע המיקרה של דיוגנס, שחי בחבית, וכשאלכסנד מוקדון הגיעה לבקרו- ביקש ממנו לזוז ולא להסתיר את השמש (כלומר, השלטון רע כי הוא מפריע להגיע אמת).
האפיקורוסים ראו במדינה כלי בלבד, כאשר מרכז החיים אינו בפעילות ציבורית אלא בקבוצת הידידים של האדם, שבה הוא מפיק הנאה גופנית ורוחנית.
הסטואים קידשו את הערכים האוניברסליים הכלל-אנושיים, ושאפו להשפיע על האימפריה לפיהם.

אני חושב שהאנלוגיה לגישות בישראל של היום ברורה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי קרן-אור אני חושב שהאנלוגיה לגישות בישראל של היום ברורה.

אולי, אבל הפואנטה לא. האם עלינו להשליך בצורה כלשהי מתולדות הממלכות ההלניסטיות לישראל המודרנית?

"Perpetuo vincit qui utitur clementia"

אין לי פואנטה. אין לי דיעה ברורה האם ישראל צריכה להיות מיוחדת/ בולטת לטובה לפי קריטריונים עולמיים/ פשוט מקום שכיף לחיות בו.