23-05-2015, 11:11
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
פרטים נוספים כאן
אאל"ט גדוד 129 היה גדוד השריון היחיד שלחם הן בסיני והן ברמה"ג (בניגוד לכוחות פקמ"ז שדילגו מרחק קצר יחסית) ועוד חטף קשות בשני המקומות.
https://naamoush.wordpress.com/2014...A8%D7%95%D7%AA/
בתקופת ההמתנה נשלח הגדוד לחזית המצרית והתמקם בהר צניפים, מול כונתילה. ורדי: "היינו שבעה ימים תחת רשתות. רצו לעשות הטעיה למצרים עם הגנרל המשוגע שלהם, שאזלי, כדי שהם ירכזו כוחות מולנו וכך צה"ל יוכל להיכנס לעזה ביתר קלות. כל הזמן הזה שהיינו תחת רשתות נסעו קומנדקרים, ששמו עליהם דמויות של טנקים. בדיעבד הסתבר שעבדנו על עצמנו. למצרים היה מודיעין טוב והם ראו בדיוק שהכל קשקוש". צניפים מול כונתילה, לפנות בוקר ה-6 ביוני, היום השני למלחמה לאחר שחיל האוויר המצרי כבר הושמד. האויב במרחק של 2.5 ק"מ מגדוד 129, והפקודה לתקוף עלתה בקשר.
ורדי: "אנחנו מתחילים לירות כמו משוגעים, ואז מתפרץ לקשר בירו (המג"ד) ואומר – פדל'ס, שרמנים לא יורים לשניים וחצי קילומטר, תפסיקו לירות. בינתיים גמרנו כמעט את כל הבטנים, ומישהו בטח לקח בחשבון שתיכף נתחיל לגלוש קדימה וצריך לקרוא לאנשי התחמושת והלוגיסטיקה. ובאמת הם באים ודוחפים לנו פגזים וממלאים את הבטנים. ואז בירו נותן לנו הוראה – נועו קדימה, ואני שואל לאן אנחנו יורדים קדימה? הרי אנחנו יורדים למעין מגרש כדורגל עקום לעומת המישורים שמולנו. מקבלים פקודה – תשפרו עמדות, ואחר כך נוע קדימה. אנחנו פורצים קדימה, שלושת סמלי המחלקות שהיתה פלוגת החוד, שזה אנחנו. רן אפרת מרמת הכובש, מישקה גדושר ואני. היינו הסמלים הכי ותיקים, מילאנו בעצם תפקיד של מ"מ, אבל בלי קצונה. שלושתנו פורצים קדימה וכל הפלוגה נשארת משום-מה קצת מאחורה ולא רצה איתנו.
"אנחנו מתקדמים בריצה מטורפת ויורים אש, שלושה טנקים שהולכים לעלות על מתחם רוסי אדיר. בערך כ-250 מטר מהמתחם, הטנק של גדושר נעצר בגלל שגדושר חטף פגיעה ישירה בגופו ונהרג. תוך כדי כך שהוא נעצר השניים האחרים נעצרים, אבל אין איפה למצוא עמדה. אני תפסתי עמדה ליד גרוטאה, ואז מתחילים לחטוף נ"ט ישיר. ואין דבר יותר קשה מאשר לחטוף נ"ט ישר על הטנק. "עוד פעם הטנק של גדושר מקבל פגז ובעצם מתחיל להידלק. הטען קשר שלו מתעוור, חוטף רסיסים, קופץ מהטנק ומתחיל לרוץ בזיגזג בין הטנקים. נתי (גולן, המ"פ) התערב ואומר לנו – ורדי, תתפסו את הבחור. אבל אי אפשר לזוז, אש תופת מכל הכיוונים. אנחנו עומדים בטווח אפס כמעט מהמתחם וההוא רץ עיוור ויורים עליו כמו בסרט של ג'רי לואיס ושום דבר לא פוגע בו. רן אפרת תפס אותו בסוף ואיכשהו הוא יצא משם החוצה. אני יודע שהיום הוא חי, חצי עיוור.
עם ערב נסוג גדוד 129 להר צניפים להתארגנות ולהצטיידות. ורדי אומר שעצם הנסיגה היתה עבורו קשה לא פחות מהקרב. "אנחנו צה"ל, הגיבורים והחזקים, נסוגים? זה היה קרב קשה, קרב של הפסד. זו פעם ראשונה שאני מדבר על זה. לדעתי הקרב הזה לא היה מתוכנן נכון". למחרת חזר גדוד 129 להסתער על המתחם, חטף ארטילריה מדוייקת ושוב לא הצליח לפצח את המצרים. ורדי: "הם לא היו פראיירים. ישב להם קת"ק למעלה וכל הזמן כיוון אותם בצורה מדהימה. וככה נכנסנו לאמצע היום, חום כלבים, המנועים מתחילים להתחמם ואז קיבלנו פקודה לסגת. כן, שוב פעם נסיגה. אבל כאן היתה בעיה. הנהג אומר לי שהנורית האדומה דולקת. זה אומר שאתה חייב לעצור על המקום, אחרת המנוע הולך ואתה הולך לבית משפט. אני אומר לנהג – תיסע ותיצמד לדופן של הוואדי ותעצור ותקרר את המנוע, אין מנוס. היו שם עוד שני טנקים שלא עצרו ושפכו מנועים. הם נשארו בשטח למעלה מחודש, לא אספו אותם. הם שתו את המים של הרדיאטורים וכל פעם שהגיע איזשהו כוח והם לא ידעו אם זה שלנו או לא וברחו והתחבאו בהרים. אף אחד לא ידע מהם ולא אסף אותם. אנחנו על כל פנים הצלחנו. יצאנו משם לבסוף, אבל את המתחם לא כבשנו".
ב-7 ביוני לקראת ערב, קיבלה חטיבה 8 הוראה להתפצל: כוח אחד נשאר בדרום והשני עלה צפונה לקראת אפשרות של תקיפה בחזית הסורית. הטנקים הועלו על מובילים והחיילים על אוטובוסים, בדרך למסע של שעות ארוכות. הזמן הזה עבר על ורדי בהרהורים על היומיים הקשים האחרונים. "אף אחד אחר לא עבר את החוויה שעברנו הצוות שלי ושל רן. כל האחרים ירו מרחוק ולא חוו מה זה הרוגים, מה זה שריפת טנק ומה זה כישלון של תהליך".
|