הוא נכנס למשרד, עם סיגריה שאותה עישן ברוב חשיבות והפגנתיות. קודמו במשמרת חייך לעברו ומיהר 'לחפוף' אותו לגבי כל אירועי היום. המ"מ 'הצהוב' של 'הצעירים' בשטח, בגדוד היו רק גריזלדה והזאת שהם כינו המכשפה מעמי ותמי. בתצפיות, לעומת זאת, יש מטמון זהב. הוא אומר בחיוך ערמומי, תוך כדי פשפוש חצוף למדי בכיס חברו בגישוש אחר סיגריה. התנהגות שהניחה את הדעת רק ברגעי כוח כמו אלה. רק לאחר שאיפה עמוקה, הוא הודיע לעשן הכחול שאפף אותו: סנונית ועדי.
"יאללה כבר חשבתי בר רפאלי עלתה משמרת, קיצר טוס יא חופר!"
חברו מיהר להסתלק, המיטה קראה בשמו. נדב התיישב בכיסא הרעוע, הטיל את רגליו על השולחן וכמעט העיף את צג המחשב. הוא בהה זמן מה כמהופנט בחרקי הלילה שעופפו במחזוריות סביב מנורת הפלורוסנט המאובקת. המקלטים השחורים הגדולים קובעו לשולחן מולו. על המוניטור נעו הכוחות כמו במשחק אסטרטגיה חדיש. יומן המבצעים זרוק בפינה. כלי נשקו היחיד בזירה, שפופרת המקלט נחה לצד רגליו. ידו הושטה, באופן מפתיע דווקא אל שפופרת הטלפון בתזמון מושלם עם התקנת סיגריה חדשה בפיו. הרס"פ מזמן הסתגר בחדרו. הוא המושל היחיד בממלכת החשכה. זאת העת למשחק התפקידים.
הוא לחשש מלות אהבה וגסויות שהיו גורמות לאוזני סבתו המנוחה להאדים מבושה. הוא ציטט בבקיאות מדבריו של הארי קרישנה, דילג באלגנטיות לפרקים נסתרים מהספר החשוב ביותר בתולדות האנושות 'הקמא סוטרא' וסיים בסרטים מצוירים וקשר אותם למג"ד הזקן וחוזר חלילה. באוזנו הוא שמע את צחקוקי להקת הבנות, כנראה הוא על רמקול. לא שזה משנה לו, הוא מרוכז מדי בנבואות השקר וההבטחות שהוא הרעיף על סנונית. לפתע חלפה במוחו מחשבה על חברתו שממתינה לו בבית, אך הוא פוטר אותן מבלי להניד עפעף. זה לא נחשב לבגידה, הוא קבע. הטלפון הנייד צלצל, זו אימו הלחוצה.
"לא עכשיו אימא, אני באירוע" הוא הודיע וימהר לסיים. אך הנזק כבר נעשה. סנונית מקיצה מחלומה ונזכרת שבעברו השני של הקו לא גבר מושך ומנוסה אלא סתם נער שעוד לא מחה את החלב משפתיו.
מהרמקול בקעו קולותיהם של הנערים המשועממים במגדלים. ראשו של נדב נשטף מחשבות על חברתו, הכיצד הוא יסתכל בעיניה הכחולות הנוגות אחרי שהוא בגד בה ככה עם סנונית?! ולרגע הבזיקה בו ההכרה שאותה הדחיק מאז חזר לבסיס, שחברתו עצמה נמנעה מלהישיר אליו מבט, אפילו כשהתנו אהבה.
צלצול הטלפון החזירו למציאות. הקצין הצהוב זעק באוזנו איומים וגידופים על הקשקושים הכול כך לא מבצעיים בקשר.
כעת עליו להתנער מתפקיד רודף השמלות וללבוש את דמות המורה שזועף בתלמידיו ומאיים עליהם עם סרגל העץ הארוך שבידו.
הוא מיהר להשתיק את כולם ולהשליט סדר בשמו של הקצין אשר עסוק מדי בטיול שטח במטעי הזיתים בסביבה. הדממה בגלי האתר שיעממה אותו ולכן הוא החליט לצאת ממשרד ולקטוף עלי נענע מהעציץ שאותו טיפח באהבה. הוא שאף מלוא ריאותיו מאוויר הלילה הצלול. והוציא את חולצת הזית ממכנסיו כדי להניח לרוח ללטף את גופו. משהעיף לבסוף מבט על סביבתו הוא גילה לתדהמתו שהבסיס שרוי באנדרלמוסיה מוחלטת. חיילים התרוצצו בכל פינה ונשאו ציוד אל עבר הרכבים הממוגנים בחנייה. חיילים אחרים סייעו אחד לשני בלעלות על ציוד. וקצינים וסמלים עיינו במפות ורשמו הערות בפנקסיהם. כולם חייכו והתבדחו ללא הרף, אך את האוויר אפף ריח סמיך של יראה והתרגשות. מצחיק שהוא שכח, הלילה יהיה מעצר, אותו מעצר שהוא סייע למפקד הפלוגה לתכנן. הוא יאלץ לדחות את השיחה עם גריזלדה וחברתה, וגם הסיבוב השני עם סנונית לא יצא אל הפועל. לא היה לא פנאי לפנטזיות ארוטיות עליו להיות כעת מדריך, לתצפת על כולם מלמעלה, מהצוהר שבצג המחשב. לעשות סדר בתצרף המורכב שנפרש על פני השטח. רק הוא שיושב במשרדו העלוב יכול לראות את התמונה הכוללת. הוא למד מזמן שבכדי לפתור בעיה מורכבת יש להתרחק ממנה מרחק מה. כך אלוהים משחק בכולנו על ידי התרחקות אל חמ"לו הצנוע במרומי השמיים. הכוחות יצאו, הוא עקב אחריהם מחלונו, וראה את אורותיהם שהתרחקו לאורך השביל הפתלתל כשהירח משגיח עליהם ממעל.
כעת היה עליו ללבוש ולפשוט תחפושות מרגע לרגע. פעם הוא מגדלור המוביל באלומת אורו ספינות אל חוף מבטחים. פעם הוא היסטוריון שתיעד את המתרחש ביומנו. ופעם הוא שדרן חדשות שדיווח על המתרחש. המעצר התנהל כמתוכנן, ושב"כ החל לתשאל בנוגע לג'ונים שלו. נדב ספר את השעות שנותרו עד שיגיע למיטתו החמה, בעודו הקשיב לקולותיהם הלוחשים בחשאיות של הכוחות בשטח. לפתע אחד מהכוחות חרג מהתוכנית והחליט לבצע מעקף מסביב לאחד הבתים. בעיניו ניסה נדב לראות את ארבעת החיילים הסוררים ספוגי הזיעה הקרה במקום הנקודה הבודדת על הצג. נדב עלה בחופזה מול הקודקוד אך הוא איחר את המועד, נשמע פיצוץ עז. קירות הגבס איימו להתמוטט מהעוצמה. ואחריו דממה. נדב נתקף בעתה, ידיו רעדו ללא שליטה, הוא עלה מול הכוחות אך לשווא. הנקודות על המסך יצאו משליטה והתרוצצו אנה ואנה כמו עדר כבשים שזיהה להקת זאבים צמאי דם. במוחו של נדב התרוצצו תסריטים מזוויעים על גורלם של חבריו, של אחיו, שנפלו למלכודת. סנונית התקשרה ותיארה באוזניו את הסיוט שנגלה למצלמות, נדב נחרד. הוא החל לאבד את עשתונותיו. הוא ניסה להתקשר לעמיתיו, אך איש לא ענה. הוא היה לבד. מה שווים חברים, אם אינם ברגעי האמת? גריזלדה מהגדוד צלצלה ודרשה בכפייתיות עדכון כלשהו. הוא התעצבן ורק דרש שישלחו במהירות סיוע רפואי. הוא החליט לקחת את עצמו בידיו ודחק לפינה את הזוועות שהתרוצצו במוחו. הוא התקשר לקודקוד, אך לא היה מענה. כך גם בגלי האתר. בהתקף של תושייה הוא התקשר לקשר הקודקוד אשר ענה להפתעתו. הוא זרק קרעי מידע: מטען צד, פצוע קשה אחד, תסדיר חילוץ. נדב דרש את שם הפצוע אך הקשר שתק. נדב כבר הבין אין צורך במילים. כל התקרית הסתיימה כעבור כרבע שעה. כל הכוחות חזרו לבסיס, ולאחר תחקיר ראשוני מהיר פרשו לחדריהם. איש לא הלך לישון, הם עוד יספרו שוב ושוב את סיפוריהם עד עלות השחר לצלילי תפילתו של המואזין. שלל הנקודות על המסך נעלמו. מלבד נקודה אחת. אותה נקודה עוד תדיר שינה מעיניו של נדב שנים רבות.

העלילה והסיום של הסיפור מאוד טובים ואני אוהב את הניסיון שיש כאן לתאר לנו אירוע שבתחילה נראה כמו משהו שבשגרה ואז לפתע הופך לאירוע טראומתי.
אולם יש כמה נקודות שאם תתייחס אליהן אני בטוח שתוכל לשפר את הסיפור:
1. הסימון של המשפטים במהלך הסיפור הוא בעייתי לפעמים. נקח למשל בהתחלה: "בתצפיות, לעומת זאת, יש מטמון זהב. הוא אומר בחיוך ערמומי" הנקודה אחרי "זהב" אינה במקום והיא גורמת לקורא לחשוב שהמשפט הסתיים. עדיף היה להכניס שם פסיק.
2. מבנה הסיפור- אם תשים לב רוב הסיפור מורכב מבלוקים של פסקאות. בכתיבת סיפור יש להתייחס למבנה משום שגם הוא משרת את העלילה; כשאתה יוצר מבנה של בלוק לקורא אין רגע לתהות על מה יקרה מפני שהוא כבר ממשיך הלאה ואינו נעצר. עדיף היה לפרק את הפסקאות הגדולות מאוד לפסקאות קטנות יותר, בהתאם לשינוי בין הנושאים ולשלבי הסיפור.
3. אתה נע בין שני זמנים בסיפור כשלפעמים הפעלים בזמן הווה, כמו "סנונית מקיצה", ובאחרים בזמן עבר "קודמו במשמרת חייך". הדבר מפריעה בקריאה, לפחות בשביל דקדקן כמוני .

באמת הסתבכתי קצת אם הזמנים, למרות שעברתי על הטקסט כמה פעמים כנראה שפיספסתי קצת....

זה היה ממש יפה!!

תודה! אני שמח מאוד שאהבת!