חשבתי לתומי שמאז אוקטובר 1187, כאשר צלאח א דין כבש את ירושלים מידי הצלבנים, לאחר מצור ממושך, לא היה צבא זר שכבש את העיר. האיובים, הממלוקים, העותומאנים והבריטים העבירו את ירושלים מיד ליד, כשהם עורכים את קרבותיהם הרחק משעריה.רק ב-1948 וב-1967 התרחשו קרבות בעיר, אך בכל פעם רק בחלקיה. היו אלה מלחמות של חצי עיר נגד המחצית האחרת, ולא צבא זר.

בעקבות החידה שפתרונה היה לאה גולדברג, עת חיפשתי גיבורות פלשתינאיות, נתקלתי בשני כיבושים של ירושלים שמעולם לא שמעתי עליהם, שניהם במאה התשע עשרה. בשניהם מדובר על צבא זר שצר על ירושלים וכובש אותה בכוח, ובשניהם הכיבוש לא שינה את ההיסטוריה, כך שהם נשכחו. עצרו רגע, ונסו לחשוב אם אתם מכירים אותם.

הכיבוש הראשון של ירושלים אירע ב-1825. מצאתי עליו מעט מאד חומר, וגם הוא די תמוה. עבד-אללה היה שליט עכו וירושלים, והתפרסם גם כמי שהביא למותו של השר חיים פרחי, שליטה (בפועל) היהודי של א"י בתחילת המאה ה-19. לאחר מותו של פרחי, ששלט במערכות המשפט והמיסוי של הארץ, התחולל משבר כלכלי ועבד-אללה העלה מאד את המיסים. הארץ נאנקה. תושבי ירושלים, שהיו באותן שנים בסכסוך ארוך ומתמשך עם בית לחם דרשו מהמפקד העותומאני של העיר לשלוח את כוחותיו כנגד התקפה מצד בית לחם. המפקד עשה זאת, והשאיר חיילים בודדים בעיר. הירושלמים מיהרו לתקוף את המצודה (מגדל דוד), וביריית תותח בודדת הודיעו לירושלמים מבין חיילי "משלחת העונשין", שהיו בדרכם לבית לחם, שהעיר בידיהם. הללו עזבו את גדודיהם ומיהרו לחזור לירושלים, להצטרף למורדים. העיר ננעלה, וכשהמפקד חזר אליה בראש שארית חייליו, הוא לא הורשה להיכנס.

עבד-אללה, שישב בעכו, שלח כמה גדודים לירושלים לכבוש אותה מחדש. לאחר כמה נסיונות של מצור, הוא מיקם את חיילותיו על הר ציון, והחל להרעיש את העיר. רבי יוסף שווארץ, יהודי משכיל, הגיע זמן קצר קודם לכן לא"י, ובדיוק באותו זמן הוא משתקע בירושלים, שם הוא כותב את ספרו - גיאוגרפיה תיאורית של ארץ ישראל. בספרו זה מתאר רב שווארץ את ההרעשה, וטוען שהשם עשה חסד עם תושבי העיר, ולמרות ההרעשה הכבדה והממושכת איש מתושביה לא נפגע. הוא מספר שהנס היה כה גדול, שתוך זמן קצר הבינו הנצורים ששום רע לא יאונה להם, והחיים חזרו לגמרי למסלולם - על אף הפגזים המעופפים מעליהם. ילדים שיחקו בחצרות, אנשים עשו קניות, איש לא עזב את ביתו. ככל הנראה זה לא לגמרי מדוייק, כי בסוף העיר נכנעה, ועבד-אללה חזר לעכו עם מיסיו.

לכיבוש ירושלים השני, שעליו יש המון חומר (ולמרות זאת, מעולם לא שמעתי עליו), ימלאו מחר 175 שנים. הוא אירע ב-31 במאי, 1834. נתחיל את הסיפור 3 שנים קודם לכן. במצרים מתחזק שלטונו של המושל מטעם הסולטן העותומאני, מוחמד עלי. הוא עושה טבח בממלוקים (דומה לטבח ההוגנוטים. הוא מזמין אותם לסעודה, ועורף את ראשיהם) ונפטר בכך מכל מי שיכול לאיים על שלטונו. בשלב זה מצריים קטנה עליו, הוא מכריז על עצמאותו מהשלטון הטורקי, ויוצא למלחמה באימפריה הרקובה. איזה אירוע חסר חשיבות משמש לו כאמתלה לתקוף את עכו. בדצמבר 1831 הוא מכניע את חיל המצב העותומאני וכובש את חיפה, ומשתלט למעשה על כל האגן המזרחי של הים התיכון - א"י, סוריה, לבנון ועבר הירדן. הוא מתקדם לתוך טורקיה, אך מעצמות אירופה דורשות ממנו לעצור.

את השלטון בא"י מפקיד מוחמד עלי בידי מפקד צבאו, ואולי בנו - איברהים פחה. איברהים מקים מערכות שלטון נאורות מאד, במיוחד בהשוואה לשלטון הטורקי לפניו. הוא מסיר את כל הגזירות מהנוצרים והיהודים, מאפשר להם לשאת נשק, מייצר מערכות שלטון ומשפט מתקדמות. בין היתר, הוא מחיל על הארץ חוק גיוס, בנוסח שהיה מקובל לחלוטין באירופה, על פיו 20% מתושבי הארץ הגברים חייבים להתגייס. הקרבות הבלתי מסתיימים שלו להרחבת ממלכתו דורשים ממנו להגדיל את הצבא, ולמלא את השורות במקום אלפי ההרוגים. הגזירה הזו, שלא היתה מוכרת קודם לכן, מקוממת את תושבי הארץ נגדו. ב-19/5/34 מתייצב במחנהו של איברהים פחה אחד מנכבדי הישוב, החוואג'ה קאסים אל אחמד. קאסים זה מונה ע"י איברהים כפקיד הראשי שלו בארץ ישראל, אך מהר מאד פיטר אותו, ומינה אחר תחתיו. קאסים מודיע לאיברהים, בשם משפחות הגליל, הר שכם, הרי ירושלים והרי חברון, כי הם אינם יכולים לספק לו את המתגייסים הנדרשים, כי תושבי האזורים הללו ברחו והם מסתתרים בהרים.

כתוצאה מכך שולח איברהים פחה גדודים מצבאו שיתפסו מתגייסים. בבית לחם התושבים שוחטים את הפלוגה המצרית שמגיעה לעיר, ומאותו רגע מוכרז מרד גלוי בשלטון המצרי. גדודים של לוחמים ערבים משכם, בית לחם ואבו ע'וש מטילים מצור על ירושלים, על חיל המצב המצרי שלה המתבצר במצודה, ותושביה - שרבים מהם היו יהודים ונוצרים, והיו נאמנים לחלוטין לשלטון המצרי. המצור מתחיל ב-16/5. הערבים מפגיזים את העיר. ב-24/5 מתחוללת בא"י רעידת אדמה, שמחריבה את צפת, ושולחת גל צונאמי בכנרת שמציף את טבריה. יומיים לאחר מכן מתחוללת רעידה נוספת המורגשת היטב בירושלים הנצורה והמופגזת. השילוב הקטלני של מלחמה, רעב ורעידת אדמה מביא עד מהרה לפגע הרביעי והנורא מכולם - מגיפה. ב-31/5 פורצים הערבים אל העיר מכל הכיוונים, וכובשים את רובה. את המצודה, שם מתבצרים החיילים המצרים, הם לא מצליחים לכבוש.

לא מצאתי עדויות על טבח שנערך ביהודי העיר, אך במקביל, היות שהמרד היה כלל ארצי, מצאתי לא מעט ידיעות על התנכלויות חמורות ליהודים בשאר חלקי הארץ. בצפת הרסו המורדים לחלוטין את מה שנותר מהרובע היהודי, גירשו את תושביו אפילו ללא כותנותיהם, ובזזו את כל הרכוש. בטבריה צרו המורדים על הרובע היהודי, והסירו את המצור רק לאחר שקיבלו כופר נפש עצום. אגב - הישוב היהודי שהיה בעזה פוזר דווקא ע"י איברהים פחה, בעלותו על ארץ ישראל, 3 שנים קודם לכן.

אחרית דבר: איברהים מארגן צבא, עולה על ירושלים, ובהתקרבו אליה המורדים בורחים ממנה. הוא לוכד חלק מהם, תולה אותם, תולה את מנהיגי המרד, משמיד כמה כפרים ערבים, ומגייס לצבאו את מלוא המכסה הנדרשת. בין היתר, הוא אוסר לחלוטין על המוסלמים לשאת נשק, ומשאיר את הזכות הזו רק לנוצרים וליהודים. בצפת הוא מקים בית משפט שדה: כל יהודי מוזמן לבוא ולזהות את מי שתקף אותו. התוקף עובר עינויים, עד שהוא מגלה היכן הרכוש היהודי שהוא בזז, ומחזיר אותו. בנוסף, הוא מטיל על הארץ מס מיוחד, שמטרתו להשיב ליהודים את הממון שלא נמצא. כך גם בטבריה - מס מיוחד מוטל על תושביה הערבים, והוא מועבר ישירות לידי היהודים. כל זה נמשך עד 1841, עת איברהים וצבאו מסולקים מא"י בלחץ האירופאים.

ובלי פוליטיקה עכשווית אי אפשר. שני ההיסטוריונים קימרלינג ומגדל טוענים שהמרד הזה הוא תחילת היווצרותה של האומה הפלסטינית. עד אז לא היה כל ייחוד לערביי פלסטין, והם היו מאד מפולגים בין העיר לכפר, ובכפר - בין ימן לקאייס. המרד הזה, לטענת ההיסטוריונים, איחד את השורות ובידל את העם הערבי בפלסטין מהערבים תושבי סוריה, לבנון ועבר הירדן. היות שמצאתי שגם בקארק, מעבר לירדן, היתה אז מרידה, והמבצר שם נכבש מחדש ע"י איברהים פחה ונהרס - אינני בטוח לגבי הטענה הזו. אגב - גם לא מצאתי טענה דומה אצל אף מקור פלסטיני.

יהוסף שווארץ בספרו "תבואות הארץ" על המורדים בימי אברהים פאשא (פחה):
http://www.tevuot.org/aretz/485.html

האתר שלי :
http://sites.google.com/site/amotisrael/home