מעולם לא העליתי לכאן דבר, זוהי הפעם הראשונה, אני מעלה טקסט שנויי במחלוקת, חשוב להדגיש שלמרות שזה יכול להשתמע כך, לא ניסיתי לסנגר על אף אחד יותר להיפך.


יום השואה שלי.
לפני כמה ימים, ביום השואה, שאלתי את עצמי מה היא השואה בשבילי. לרגע לא עלה בראשי דבר, מוחי היה ריק, מה כבר יכולה להיות השואה בשביל גבר בן כמעט 20 כמעט 7 עשורים אחרי המלחמה ההיא מלבד זיכרונות של טקסים, צפירות ואלפי סיפורים שנקלטו אם מהטלוויזיה ואם מהעיתון. יותר גרוע לחלקנו, השואה היא בכלל עוד פרק שהיינו צריכים לשנן למבחן הבגרות בהיסטוריה, מה שהופך את אותו סיוט של הקורבנות למקבץ נתונים קרים כקרח. ולפתע זה הבליח בי, במפתיע ובעוצמה כברק לפני סערה. השואה בשבילי היא בכלל טקס שנאלצתי להיות נוכח בו בתחילת שירותי בצבא. מזיכרוני קל לי פתאום לדמיין את עצמי מהצד, עומד במתחם עבודות בפלוגה א' כלא 6. מאחוריי לוח ענק שעליו התמונות של המאורעות בשילוב עם מילים משירים שלאיש לא היה באמת רצון לקרוא. לצידי עמד כל הסגל ומולי, במדיהם האמריקאיים עמדו החבושים, מסודרים בשלשות לאורך פסי הצבע המסומנים על האספלט. השמש קפחה לראשי, מכיוון שבאותו יום כבכל יום זיכרון מזג האוויר לא גילה את רחמיו והיה חם יותר משאר הימים בעונה. הנני לבוש במדי ב' חדשים, מבריקים עדיין, למותני חגורה לבנה, ועל זרועי אותו סרט מ"צ שמסמל יותר מכל את השנאה כלפי בני מיני. היינו נוהגים לכנותו בינינו בשם "הגסטאפו". כלא 6 אומנם אינו מחנה השמדה או מחנה ריכוז, האמת שכיום הוא אפילו לא ראוי להיקרא כלא. זה היה אמור להיות מקום שבו חיילים, חלקם עדיין ילדים, מרצים את עונשם על מעשים שאי שם מחוץ לגבולות המסגרת לא היו נראים כל כך נוראים, יכול להיות שאלו דברים שכל אחד מאיתנו עושה אלפי פעמים בחייו אבל רק כאן בתוך המסגרת הצבאית הנוקשה זוהי עבירה בלתי נסלחת.
נשמעת צפירה, כולנו עומדים דום עם המבט מופנה אל רצפת האספלט הישן, ואני חרף הבושה של תפקידי, עומד מול החיילים, החבושים, וסוקר אותם, חיפשתי את המבט המאשים, סרקתי את כל השורות בשלשות של החיילים במדים המנומרים, ולפתע מצאתי אותו בקצה הימני בשורה השנייה, היה זה חייל שלא נתקלתי בו לפני כן מימיי. הוא היה גבוה מכל האחרים, ורזה עד כדי כך שמדיו נראו כאילו היו בגדיו של דחליל מפלצתי באמצע שדה חיטה. החייל לא הסיר את עיניו מעיניי, אותם עיניים ירוקות בוהקות מהשמש לא זעו לרגע, הם צפו בי במבט מלא שנאה, אותם עיניים בוערות אמרו לי יותר ממה שניתן להעלות במילים. אתה לא יותר טוב מהם, הם אמרו לי. לא נכון צעקתי בייאוש, במה אני אשם? אני רק ממלא פקודות. גם הם, ענה המבט. חלקם אולי נכנעו לטירוף, חלקם היו מכונות קרות וחסרות מצפון, וחלקם אומנם היו מעורערים בנפשם שהתקופה שיחררה לחלוטין את רצונם להרוס ולהשמיד. אבל רובם מילאו פקודות, ניסו להיות חיילים טובים.
אבל אני לא רציתי בכך, שלחו אותי לכאן בעל כורחי. התגוננתי לשווא.
גם הם, הוא קבע באכזריות. גם הם נשלחו לבצע משימה, גם הם לא רצו בכך, אבל הוחלט שהם יתרמו לעתיד העם, בהשמדת השונה, החלש.
אבל אני עוזר לכם, טענתי, אני עוזר לכם להשתקם, ביצעתם פשע ואני עוזר לכם....
גם הם, שוכנעו שהם עוזרים, גם להם אמרו שההם בעצם תפוח רקוב ושיש לטפל בו.
נכון גם הם בתוך כל הטירוף, בין כל שלוליות הדם, בצחנת הגופות השרופות, לרקע זעקות הלכודים במקלחות, והדממה שאחרי, כשכל הטוב נעלם ונשארים רק מבטי הבעתה של הנספים, הטילו ספק בצדקת מעשיהם, אך הם המשיכו מחשש לעונש שבאי ציות לפקודות.
מבטו היוקד, לא סר ממני, ברכי רעדו, זיעה קרה זלגה מפני החיוורות, המאובנות, יותר מבושה חשתי פחד, מהעוצמה ונכונות דבריו. רציתי לתלוש מזרועי את הסרט, להסיר מראשי את הכומתה הכחולה המבחילה, לזעוק לא עוד! לא אני! אני לא אהיה שותף לכך! אני לא אטול חלק במה שנוגד את עקרנותיי! אך ההיגיון הקר, עצר בי. הידיעה שבמעשה זה אני לא אפסיק את הטירוף, אלא פשוט אחליף צד במשחק, עצר. ניסיתי להגיד לו במבט, הרי אני פשוט אצטרף אליכם לשלשות, אחבוש לראשי את הכובע טמבל הירוק המגוחך שלכם. אני יולבש במדים המנומרים שלכם. אני לא אשנה דבר.
הוא לא היה צריך להגיד זאת שוב ידעתי לבד, גם הם, בהחלט גם הם.
אבל אז הייתי צודק, אז לא היית בוגד באמונתי, אם הייתי אמיץ מספיק לנסות לשחות נגד הזרם אולי הייתי מצליח לסחוף איתי עוד כמה ולהפסיק את הטירוף. יפה, אמרו העיניים שהתרככו מעט, גם הם.
לעיתים קרובות מידי הדרך הקלה היא הדרך הלא נכונה, הוא הסביר ברוגע, לעיתים צריך להיות נאמן לזעקות הלב ולהתנתק ממחאות ההיגיון של מוחנו. לעיתים עדיף להיות צודק חרף התוצאות.
הסירנה נחלשה, כמו צפירה של קטר מתרחק. מבטו של החייל נשמט. ואני נותרתי עומד, מבולבל. ליבי פעם בהתרגשות, ומוחי קדח ממחשבות לגבי המשך צעדי.

למתוח קו בין כלא 6, בין ענישה של פורעי חוק לבין מחנות השמדה? איפה הדמיון? לשניהם יש מדים? ><
כמו כן התפיסה שהם רצחו רק בגלל פקודות נשמעת מוזר. אם היטלר היה מספר לעם הגרמני שיש להשמיד כל ג'ינג'י ששם משפחתו מתחיל באות פ', הם סביר להניח יצחקו. לעומת זאת כשהוא דיבר על רצח יהודים, סלאבים, הומוסקסואלים וכו' הם יצאו למשימה בהנאה לא קטנה. כל האונס והרצח שבוצע במהלך הפלישה לרוסיה, בפולין ובמחנות אינו תוצר של רק "מילוי פקודות" אלא קוד תרבותי שהיה קיים כבר בחברה הגרמנית.
חוץ מזה- אהבתי את הכתיבה. אתה יודע לתאר סצנה זורמת ביחד עם המחשבות שלך.