מלחמת העולם השנייה... לא ידעתי אם לכתוב עליה. מצד אחד, יועצי התדמית שלי דיברו על כך שאף אחד לא יראה את מה שאומר באופן חיובי ושבכל מקרה לא יאמינו לזה. מצד שני, בשביל מה אני כותב את זה? בשביל למחות נגד העוול שנעשה לי במשך יותר מאלף שנה! אני לא משווק כאן רעיון, אני מביע את האמת! אז הנה ההצהרה שלי: לא היה לי קשר למלחמה, לפחות לא ברקע ומהלכה.
מפתיע? אני חושב שלא. במהלך כל עבודתי, מעולם ולא אפילו פעם אחת פגעתי במישהו בשביל ההנאה בדבר. החרבתי ערים, גרמתי למותם האכזרי של מיליונים אך מעולם לא בשביל ההנאה שבדבר. וזה בדיוק מה שהייתה המלחמה הזאת- מסיבה של רצח, שנאה ואכזריות. בעיקר אכזריות. היא זו שהובילה אליה ובמלחמה הזאת הייתה הפעם הראשונה בה פגשתי את האכזריות האנושית פנים אל פנים. עד אז שמעתי עליה, כללתי אותה בכמה מהתוכניות שלי, אולם היא תמיד חלפה לה כצל חמקמק.
האמת שאפילו לא ציפיתי לראות אותה באביב של 1936. אני הייתי שם בשביל לצפות בפלא שעליו רק שמעתי- אדולף היטלר. בתקופה שבה הוא עלה לשלטון, אני הייתי עסוק בכיבוש היפני של מזרח אסיה.
לאלה מכם שפחות מכירים את ההיסטוריה, אזכיר רק שיפן באותה תקופה הייתה אימפריה בעלת שטחי כיבוש הולכים וגדלים. אלוהים! המוות בקושי הספיק לעמוד בקצב שלהם לבדו- עד שסיים לפנות נשמות בקרב אחד, כמה אחרים כבר היו במחציתם. אני הייתי באותו זמן הייתי עסוק בבחינה שלהם- האם החייל היפני ירצח את המשפחה; מה הגנרל מתכוון לעשות עם נשות הכפר וכו'. כשהמלחמה הסתיימה ב45', כבר היו מספיק יפנים בגיהינום בשביל אגף משלהם.
כך, בעודי מתקדם עם הכוחות היפנים לתוך סין, עקבתי אחרי האוסטרי הצעקן. העיתונים היו חלוקים בתיאורים, כשחלקם ציירו מטורף קיצוני בעוד אחרים דיברו על מנהיג כריזמטי שייצב את גרמניה. על אף התיאורים השונים, דבר אחד היה במשותף- נאומים חוצבי להבות, נואם דגול ועוד שבחים שונים על יכולות הדיבור שלו. אם כולם מזכירים זאת, חשבתי אז, כנראה באמת שווה להיות בנאום. אז באביב 36' הנחתי את גזרת מזרח אסיה לאוני (Oni) מקומי ועברתי לגרמניה, בשביל לחזות במו עיניי בפלא הרטורי.

האכזבה הייתה קשה.
ראשית, באולם בו נאם, הראש המלא היחיד היה שלו. לא שהמחשבות שם היו טובות במיוחד, אבל בכל זאת- המוח שלו חשב. כל שאר האנשים, אלפי בני-אדם, פשוט הפסיקו לחשוב. המוחות שלהם היו כמו חלל ריק בו הנאום שלו הדהד שוב ושוב. אולי, מפעם לפעם, עלתה המחשבה של להוליד להיטלר ילד (עד היום אני לא בטוח ממי זה הגיע- הנשים באולם או חברי המפלגה הנאצית שהסתכלו עליו במבטים טורדים).
שנית, הוא פשוט עמד שם וצעק איזה נאום דמגוגי על "העליונות הגרמנית אל מול הנחיתות הסלאבית". לזה קוראים רטוריקן טוב? קיקרו היה חוטף שבץ רק מהרעיון שמישהו יקרא לאדם הזה "נואם".
אז כך ישבתי, חנוק בחליפת שלושה חלקים והשתעממתי, עד לרגע בה הבחנתי בה. אינני יודע אף כיצד זה התרחש: רגע אחד היא לא הייתה על הבמה ורגע שניהיא כבר שם, ישובה מאחורי היטלר וחיוך על שפתיה. היא ישבה שם, לראשה כובע פרחוני של קיץ ושמלה לבנה קלילה לגופה; שיער אדום גולש ועיניים בצבע חום דבש. "אפרודיטה של הרוע" שמעתי את גבריאל מכנה אותה פעם. זה בהחלט התאים.
"הר (Herr) מפיסטו!" קראה לעברי בחיוך והתקדמה לעברי. "מה שלומך ביום אביבי שכזה?".
"היה יכול להיות טוב יותר. קיוויתי שהיטלר ירשים אותי." יכולתי לראות שההערה הזאת פגעה בה, על אף שלא הציגה את זה.
"מדוע אתה אומר זאת? אני חושבת שהוא נהדר." חייכה והצדיעה במועל יד. היא כנראה חשבה שזה משעשע. "טוב, אם זה מפריע לך תמיד נוכל לצעוד מעט. יש מזג אוויר נהדר." הנהנתי ושנינו עזבנו את אדולף וקהל המתים שלו (מנטאלית באותו רגע, למרות שזה ישתנה בשביל חלקם).

בעיר התנופפו צלבי קרס וגם במרחק כמה רחובות עוד היה ניתן לשמוע את הנאום. לא שמערכות ההגברה היו כה חזקות, אלא שרבים בבתים הפעילו את הרדיו. זו הייתה מתקפה מכמה חזיתות ולולא האפשרות הנדירה לשוחח עם אכזריות, אולי הייתי חוזר למזרח הרחוק ועוזב את אירופה לפני שהכול התחיל.
"מה את מזמזמת?" שאלתי בעודנו חולפים על פני עוד רדיו דלוק.
היא הגבירה את קולה-"גרמניה לך הכול/ זו זכותך למשול/ ואנו ילדים אוהבים/ נקריב את חיינו בשביל ייעודך/ נקדיש את עצמנו לתהילתך./ יבער העולם, תיוותר רק גרמניה/ נכבוש את כולם ונתעלה איתה מעלה."
"'יבער העולם'? זה לא קצת מוגזם?". היא כרגע שרה שיר מלחמה כאילו היה שיר ילדים.
"זה אינו מוגזם הר מפיסטו. גרמניה צועדת עכשיו בטוחה בין אומות העולם, ובקרוב היא תצעיד אותו לעבר מלחמה עולמית חדשה." כל מילה היא ביטאה בחיוך גדל והולך.
"מלחמה עולמית? זה השיא שלך? העולם כבר עבר אחת ובדרך כלל המשכים פחות טובים מהמקור."
"הו, הר מפיסטו, המלחמה הזאת תהיה משהו שהעולם לא ראה אף פעם. אני יכולה להבטיח לך שהמוות ואתה תעבדו שעות נוספות."
"המעסיק שלי לא משלם שעות נוספות" זרקתי עקיצה לאוויר, אבל היא כבר נעלמה. עמדתי שם, ביום אביב של 1936, ותהיתי לאן אכזריות מובילה את העולם. את התשובה קיבלתי 3 שנים מאוחר יותר.