בשנים האחרונות בתי המשפט הבינ"ל לפשעי מלחמה מוצפות על ידי תביעות של ערבים כנגד מדינת ישראל.

לכאורה, נראה כי המטרה היא בעיקר להציק למדינת ישראל, אולם עלתה בראשי מחשבה כי מדובר במשהו מעבר לכך.
הרי ברור שגם במדינות אירופה הכי פחות אוהדות ישראל התביעות הללו ידחו על הסף, ובבוא הזמן הציבור יראה בבתי משפט אלו בתור דבר בלתי חיוני המפספס את מטרתו ויפעל להפסקת הקירקס הנ"ל המנוהל על ידי מדינות ערב כאשר הדבר יכול להגיע עד כדי ביטול או צימצום סמכויותיו באופן משמעותי של אותם בתי דין.

לכאורה, הדבר נראה נפלא, פחות תביעות הזויות כלפי כלמי שהיה סגן במילואים במבצע עופרת יצוקה, אולם האם זו באמת המטרה? האם החלשת כוח בתי הדין הבינ"ל אינה על מנת למנוע שיפוט של מדינות ערב על ביצוע פשעים כנגד האנושות? בין אם מדובר בבהתנהלות פנים ארצית כנגד האופוזיציה בארצם, ובין אם מדובר, חו"ח, על פעולות שיבצעו נגדנו?

חברי כנסת ישרים

וברצינות-הם טובים בזה
הם כל כך טובים בזה עד שהם מצליחים לקבל סימפטיה ל"סבלם", "מצוקתם" ו"מסכניותם"
למי בעולם אכפת שבמסגדים שהופצצו בעזה היו אמצעי חבלה? למי בעולם אכפת שבבתי החולים הסתתרו מבוקשים כדי שהפצצה תוביל לאסון?
הבעיה שחלק מאלו שפונים לבתי המשפט הבינלאומיים הם אזרחים ישראלים כדוגמת גדעון לוי,עמירה הס,אילן פפה וטלי פחימה
ויותר מזה-במקרה שמשפחות של קורבנות טרור יחליטו לתבוע
את מי זה יהיה? את חאלד משעל שיושב בסוריה? אולי את אסד כי הוא נשיא סוריה?
אולי את אחמדינג'אד שמממן את הנ"ל?
לדעתי בארץ קיימת אדישות או חוסר מודעות
אף אחד לא מנסה לתבוע כי כנראה יודעים מה תהיה התוצאה
הערבי הטוב יצא זכאי והיהודי הרע ישלם לו פיצויים על עוגמת הנפש שנגרמה לו בעצם הגשת התביעה ואז בסוף הם יעמדו אחד מול השני. הערבי ימלמל את מילות האהבה הידועות "איטבח אל יהוד"
היהודי יפנה את גבו על מנת שהסכין תינעץ עמוק ובשנה הבאה הערבי הטוב יקבל את פרס נובל לשלום...