טנקים טיוטא ראשונית

זוהי טיוטא ראשונית בלבד, יש בה טעויות רבות. תתאפקו עד שאני אגמור לסדר אותה

טנקים בצה"ל

סקירה מאת יוסיפון

הטנק מתחלק לשני חלקים :
תובה - החלק התחתון, בה נמצאת חטיבת הכוח: המנוע, הממסרת ומערכת הזחלים. בה יושב הנהג ובה מאוחסנים רוב התחמושת והזיווד.
צריח - החלק העליון שיושב בתוך ומעל התובה ויש לו אפשרות להסתובב בנפרד ממנה, בצריח נמצאים שלושת אנשי הצוות האחרים וכלי הנשק של הטנק: תותח מרגמות ומקלעים (בעבר היו טנקים שבהם מקלע תובה המתופעל ע"י הנהג או איש צוות נוסף, לא ידוע לי על טנקים חדישים בהם קיים מקלע תובה).

חלוקה לצריח ותובה

הטנק, חלקים עיקריים - לחץ על התמונה לגרסה מוגדלת

לטנק שלוש תכונות עיקריות:
ניידות - יכולת עבירות בכל תנאי השטח.
שרידות - מיגון, אמצעי קיום עצמי, עזרה ראשונה, מיגון אב"כ , כיבוי אש, מזון, כלי תיקון וחלפים וכו'.
עוצמת אש - תותח, מקלעים, מרגמה, תחמושת לכלי הנשק הללו, רימוני עשן, זיקוקים ורימונים. במושג עוצמת אש נכללים הדיוק שמושג ע"י אמצעי תצפית ואיכון, ויכולת ההשמדה של כל פגז.

כשבונים טנק מנסים לשפר את שלוש התכונות הללו. בישראל, יחד עם פיתוח ושיפור של עבירות הטנק ושל יכולת הירי שלו, מתמקדים, בעיקר, בשיפור השרידות. יש המון מחשבה על שמירה על חיי החיילים ועל הטנקים כי אין לנו אחרים.
אם יש חדירת טילים לטנק מיד יוסיפו על מקום החדירה הזו תוספת מיגון, בנוסף, מנסים לעשות את הטנק מה שיותר מודולרי (פאזל) אם חלק נפגע או מתקלקל מפרקים אותו ומחליפים לאחר ולא צריך להשבית את הטנק לתיקונים (חבל שאי אפשר לעשות אותו הדבר עם אנשי צוות).

את הטנק מפעילים ארבעה אנשי צוות:
מפקד (מט"ק) - אחראי על תפקוד כל אנשי הצוות בטנק, קשר והשתלבות עם שאר הכוח ובחירת המטרות ונתיב הנסיעה.
תותחן - אחראי לכיוון, לירי בתותח, במקלע המקביל ולהפעלת הצריח.
טען קשר - אחראי לתחמוש ותפעול מערכות הירי והקשר בטנק: תותח, מרגמה, מקלעים ומדוכות עשן (בחלק מהטנקים יורה במרגמה ובמדוכות) יורה במקלעו (במרכבה 4 אין לטען מקלע). הטענים מטפלים גם בכל נושא העזרה הראשונה בטנק, חלק קטן מהטענים יוצא לקורס חובשים מקוצר.
נהג - נוהג בטנק ואחראי לתפעול מערכות התובה.

כל אחד מאנשי הצוות אמור לדעת להחליף כל איש צוות אחר. בד"כ התותחן שנמצא בתא הכי מוגן בטנק יחליף איש צוות אחר שנפגע, לכן בלימודי הצלבת התאים מושם דגש על התותחן. קיים קורס שאותו עוברים חלק מהתותחנים שבסיומו הם מוסמכים כסגן מפקד טנק.
במארבי ארטישוק הנהג והטען מתחלפים וכן המפקד והתותחן. בכל משמרת יהיו שני אנשי צוות בתאם המקורי (משמרת = מפקד + נהג , תותחן + טען). "במארב איכות" מתחלפים רק הנהג והטען בינהם, בעוד שהמפקד והתותחן נשארים בתאיהם, במשמרתו סורק כל אחד מהם בתאו (תותחן בתא תותחן ומפקד בתא מפקד).

מיגון
יש שלושה סוגי מיגון :
פסיבי - פשוט פלטת פלדה. בד"כ פלדה חכמה , ו/או בשיטת הריבוד (רבדים רבדים - שכבות) שכבת פלדה, שכבת אוויר, שכבת פלדה. וכן הלאה. יש פיתוחים של חומרים שמוכנסים בין שכבות הפלדה ומעלים את המיגון , חומרים אלה הנם סודיים ביותר.
אקטיבי - מערכות מיגון אקטיבי מזהות איומים שקרבים לטנק ודואגות לנטרל אוצתם, אם ע"י שיבוש או ע"י פעולה אלימה כנגדם. ישנה סקירה מעולה של ינשוף בנושא.
ריאקטיבי - המיגון הריאקטיבי מכיל חומרי נפץ שבמגע עם חודרן (חלול או קינטי) מתפוצצים והודפים את החודרן מגוף הרק"ם. בצורת בלטנים ,קוביות שמחוברות על הטנק או כפלטות שטוחות שמחוברות לטנק.
נשק
תותח בקוטר 105 או 120 מ"מ, מרגמה 60 מ"מ, מקלעי מא"ג 0.3 (אחד מהם מקביל לתותח ומכוון ע"י מערכת הכינון של התותח), נשקים אישיים, מדוכות עשן (רשמית לצורך מיסוך עצמי של הטנק במסך עשן יכולות לשמש גם נגד חי"ר, אני יכול להעיד מניסיון אישי שזה לא ממש פוגע בחי"ר) ורימונים.

^ תותח של מרכבה 3, 120 מ"מ חלק קדח. לידו עומדים הפגזים שלו, מימין לשמאל: אדום תת"ק. לבן- חלול גבס לאימונים, תכלת - חוצצן, שחור- חלול וחץ.

^ אותו תותח בתמונה נוספת, שימו לב לקדח החלק בניגוד לתותחים ישנים יותר שקדח הקנה במהם היה מחורק (מחורץ, בעל חריטת סלילים)

^ מגח 6ב אפשר בקלות להבחין בסלילים שבתוך הקנה המחורק. בנוסף שימו לב למיגון הריאקטיבי מדור ראשון בצורת בלטנים.

^מרגמה 60 מ"מ פנימית של טנקי מרכבה.

^ פצמ"ר 60 מ"מ תרגול

בצה"ל ישנם שני סוגים של מקלעי מא"ג, או בשמם המקצועי FN MAG 7.62:

^בשתי התמונות למעלה מא"ג חש"ן (חיל שריון)

^ מא"ג חי"ר (חיל רגלים)
הבדלים:
קנה ארוך יותר במא"ג חש"ן
משרוקית (בורר גזים) בעלת שלושה מצבים בלבד (נדמה לי שבמא"ג חי"ר יש 21 מצבים)
במא"ג חי"ר יש להחליף קנה לאחר ירי של בערך 470 כדור, לעומת 2500 כדור במא"ג חש"ן.
במא"ג חש"ן אין סתרשף - במא"ג חי"ר יש
במא"ג חש"ן מאחור מורכב עורפן - במא"ג חי"ר יש קת.
בד"כ יהיה ללא דורגלים.
על הטנקים מותקנים שלושה מא"גי חש"ן:
מקלע מפקד
מקלע מקביל מותקן בצמוד לתותח
מקלע טען
לפעמים במא"ג טען בטנק מותקנים דורגלים וקת כדי שתהיה אפשרות לפרוק אותו להסתערות רגלית אבל זה עדיין מא"ג חש"ן ארוך יותר ובעל משרוקית שונה.

^ בתמונה זאת ניתן לראות את שני סוגי המא"גים מורכבים על הפומה: הימני (בעמדת הרפא"ל) מא"ג חש"ן והשמאלי מ"אג חי"ר

^ המשרוקית השונה במא"ג חי"ר
הירי במקלעים בטנקים שונה לגמרי מהירי החי"רי:
הירי מתבצע מכנה ולא מהקרקע או מהידיים.
אין מחסור בתחמושת, הטנק יכול לסחוב הרבה מאד תחמושת גם למקלעים.
הירי בד"כ מתבצע תוך כדי תנועה מהירה, לא של הרגליים אלא של הפלטפורמה וביצוע עוד מגוון משימות גדול.
לכן, בעקבות הנ"ל, אין ירי "בין כוונות" ואפילו לא ירי מעל כוונות. הטיווח מתבצע בT, צרורות קצרים עד שאתה מגיע למטרה במימד האורך (בטווח) וצרורות ארוכים יותר מצד לצד (טיטוא) על המטרה ומצדדיה בקו (שמאל ימין). הטיווח על פי קווי האור של הנותבים. זאת הסיבה, אגב, לכן בעבר שירשור מא"ג חש"ן היה כל 4 נותב (חמישי) ומא"ג חי"ר היה כל עשרי נותב.
הרבה פעמים אפשר לראות טנקים שעל צריחם מורכב מקלע כבד 0.5 (מק"כ), מקלע זה לא היה חלק מהחימוש המבצעי של הטנק אלא שימש לדימוי ירי תותח באימון.

^ מעבירים חוטר במרכבה 2ב. בפינה הימנית העליונה של התמונה אפשר לראות את הקנה של המק"כ ועד כמה הוא מקביל לתותח.
במהלך אירועי "גאות ושפל" (האינטיפאדה השניה) הושארו מקלעים אלו על הטנקים.

למקלע הכבד יתרונות וחסרונות: במצב זה הוא מקובע היטב לטנק ומכוון ע"י כוונות התותח לכן מדויק, יש לו קצב אש טוב, הכדורים שלו גדולים ועדיין הירי בו לא נקרא, "דיפלומטית", ירי בתותח, המק"כ יכול לשמש לטיווח של התותח ולוידוא או סימון מטרות. חסרון גדול שלו זה שלא ניתן לתפעלו מתוך הטנק וצריך לצאת אליו אל מחוץ למיגון .
כתוצאה ממאפייני הלחימה המיוחדים באינתיפאדת אל אקצה נדרשו בצה"ל בכלל וחיל השריון בפרט לערוך שינויים בתורת הלחימה ולהתאים ולשכלל את אמצעי הלחימה למתווה היחודי.
המקלעים הכבדים שימשו בחיל השריון הישראלי לאימון כמדמי ירי פגזים. המקלע הורכב מעל קנה התותח והותאם למערכת הכינון שלו. בזכות הטווח הרחוק אליו הוא מסוגל להגיע השתמשו בו במקום ירי פגזים בתותח.
עד לתחילת שנת 2001 הייתה הוראה כי טנק שמבצע פעילות מבצעית לא ישא עליו את המק"כ מנימוקים שונים. לאחר פרוץ אינתיפאדת אל אקצה, ועקב השימוש הנרחב בטנקים, נדרש לטנקים נשק כבד יותר ממקלעי המא"ג המותקנים עליהם כדי שיוכלו לירות לטווחים גדולים יותר ועל כוחות הנמצאים מאחורי מחסות שאותם המא"ג לא יכול לחדור.
בנוסף, בהתאם למתאר הלחימה ביו"ש, נדרשה רמת דיוק גבוהה לצורך ירי סלקטיבי על אדם אחד הנמצא בתוך אוכלוסייה אזרחית ללא פגיעה בהמון שסביבו.
גם אם התותח של הטנקים ענה על הדרישה הראשונה, הרי שהתותח הינו נשק כבד מאד ומסוגל לגרום לנזק רב בכל נקודה שבה יפגע ולכן ירי בתותח אינו מתאים לדרישה השניה.
מקלעי ה0.5 התאימו בדיוק לתפקיד.
המקלע מקובע היטב לטנק ומתואם לכוונת של התותח ולכן מדוייק, הוא כבר מותאם לטנק, ניתן לבצע איתו ירי בודד וקטלני על אדם מסוים אחד בתוך המון ממרחק רב גם אם הוא ממוגן בשכפ"ץ או מאחורי מחסה ואפשר לתפעל אותם מתוך הטנק ללא כמעט צורך להיחשף מחוץ למיגון.
הפעלת המקלע בוצעה מתוך הטנק באמצעות מתאם ללחיצה על ההדקים שלו, את המתאם הפעיל הטען ע"י משיכה ברצועות ארוכות שנמשכו מהמתאם ועד לתוך הטנק (מושכות).
הפעלת המקלע התבצעה כך:

בהכנה לקראת פעילות
בדיקת ופריקת המקלע.
היכון לירי- דריכת הבריח לאחור והכנסת סרט כדורים למקלע (במצב זה הסכנה לפליטת כדור היא גדולה).
בביצוע הירי
התותחן כיוון למטרה באמצעות כוונות התותח לאחר שעידכן את מחשב הירי בכך שמתבצע ירי במקלע ולא בתותח כך שיחושבו ההיסטים המתאימים.
לאחר שהודיע שהוא מוכן קיבל פקודת ירי מהמפקד. התותחן הכריז "יורה". הטען שיחרר את הבריח לפנים באמצעות מושכה אחת.
באמצעות המושכה השניה הטען הפעיל את הנוקר ונורתה ירייה.
אם נדרש ירי צרורות הטען המשיך למשוך את שתי המושכות כך שהבריח חזר תמיד לפנים וביצע נקירה מיד.
במקרה של מעצור יצא הטען מהטנק, תוך כדי הפסקת התנועה והירי, ודרך את המקלע מחדש.
נוצרה בעיה שמנגנון המושכות דרש הפעלת כח רב ע"י הטען ולעיתים רבות היו המושכות מסתבכות במיתקונים שעל הטנק דבר שהיה גורם לפליטת כדור או לתקלה שמנעה ביצוע ירי כשהיה נדרש.
בעיה נוספת הייתה התיאום בין הטען לתותחן שדרש משניהם ריכוז רב וגרם לפעמים לירי בזמן לא נכון לפני שהתותחן היה מוכן ומכוון או אחרי שהמטרה כבר יצאה מתחום הכוונות או הוסתרה ע"י אדם אחר.
עוד בעיה הייתה בהיתקעות של המקלע דבר שדרש דריכה מחדש. כדי לבצע דריכה נדרש הטען לצאת מהטנק להתקרב למקלע ולמשוך את המנגנון לאחור. כשהטען היה בחוץ הוא היה לא ממוגן ומנע המשך ירי ותנועה של הטנק.
לכן פותח בצה"ל מנגנון התיאום וההפעלה החדש. על המקלע הורכבו שני מנגנוני סולונואיד המופעלים חשמלית ע"י התותחן. לא נדרש כח להפעלתם והכבלים המקשרים אליהם לא מסתבכים.בנוסף שופרה ידית הדריכה של המקלע והדריכה הפכה לקלה יותר כך שניתן היום לדרוך את המקלע מתוך הצריח ע"י משיכה בכבל.
הפעלת המקלע מתבצעת כך:

בהכנה לקראת פעילות
בדיקת ופריקת המקלע.
היכון לירי- הכנסת סרט כדורים למקלע.
בביצוע הירי
התותחן מכוון למטרה באמצעות כוונות התותח לאחר שעדכן את מחשב הירי בכך שמתבצע ירי במקלע ולא בתותח כך שיחושבו הסטים המתאימים.
התותחן מרים מתג שמפעיל את מנגנון התיאום החדש. התותחן מודיע שהוא מוכן ומקבל פקודת ירי מהמפקד.
בהתאם לפקודה התותחן מעדכן את המערכת האם לבצע ירי צרורות או כדור בודד. התותחן מכריז "יורה" ולוחץ על ההדקים.
בהתאם למה שהתותחן הזין למערכת המנגנון מבצע ירי בודד או צרורות.
במקרה של מעצור הטען נשאר בתוך הטנק, מושך בכבל הדריכה ודורך את המקלע מחדש ללא צורך בהפסקת התנועה או הירי בשאר הכלים.
תמונות של מערכת הסולונואיד למק"כ:

תת"ק 20 מ"מ לתותח 120 - בטנק מרכבה סימן 4 הוכנס חידוש בדמות מדמה ירי תותח תת קליבר (תת"ק = תת קליבר או תותח תוך קני) 20 מ"מ- התקן מיוחד בצורת פגז שמוכנס ללוע התותח ובתוכו מקום לכדור 20 מ"מ שמחליף את המק"כ 0.5 בדימוי ירי תותח.

התת"ק מותאם גם לטנקי המרכבה 3 בעלית אותו תותח כמו המרכבה 4. סביר שיפותח תת"ק בקוטר 105 מ"מ שיתאים גם לטנקים האחרים בצה"ל.

תת"ק 120 מ"מ. תמונות:

מחסנית הכדורים, אלו כדורים שמתאימים גם למקלעי הוולקן של הנ"מ

התת"ק מאוחסן בצריח

תת"ק בקנה, סדן התותח פתוח, סדן התת"ק סגור

תת"ק בקנה, סדן התותח פתוח, סדן התת"ק פתוח. אפשר לראות משמאל את הסדן של המרגמה 60

טען מכניס לסדן התותח את התת"ק 105 מ"מ

לא ברור לי מהיכן נלקחה התמונה, אבל זו אינה מרכבה 2ב ואולי גם לא מרכבה 1, בכל מקרה זה אינו טנק פעיל, אני אחכה להסבר מיאשה שהביא את התמונה.

חימוש - פגזים

^ פגזי 120 מ"מ, מימין לשמאל: חלולן, חץ וחוצצן
חודר שריון - (ח"ש) חודרן קינטי. ישנם כמה דגמים שנקראים חץ ומספר דגם (לדוגמה חץ 6, או חץ 120 מ"מ המכונה חוצצן), משמש לפגיעה וחדירה לטנקים. בחלק מפגזי החץ נעשה שימוש במתכות שעלולות להפיץ קרינה רדיואקטיבית קלה (DU), יש חשד שזה מה שגרם ל"מחלת מלחמת המפרץ" ולטענות של סדאם חוסיין וערפאת שמשתמשים נגדם בנשק גרעיני.
הפגז הוא חץ ברזל שעף במהירות עצומה ומיוצב ע"י סנפירים ברגע הפגיעה הופכת האנרגיה הקינטית לאנרגיית חום וחודרת את פלדת הרק"ם הנפגע, לכן זהו פגז ל"מטרות קשות" ויעילותו נגד חי"ר קטנה.
קוטר החץ קטן מקוטר התותח לכן הוא מכוסה ב"מנעל" שמתאם בינו לבין קוטר התותח המנעל נפרד מהחץ במרחק מסויים מהקנה.

^ חודרן ומנעלים (מדגם בלתי ידוע ושונים מהרגיל)

^ חתך בפגזים, מימין לשמאל: חץ 105 מ"מ, חלול 120 מ"מ ורקפת או פלאשט 105 מ"מ.

^ פגז תירגול 125 מ"מ ח"ש רוסי מסוג 3P31, שימו לב שהמנעל בנוי בצורה שונה לגמרי מזו המצויה במערב וכן להודף שמופרד מהקליע.

חלול - מטען חלול, שפוגע במטרה ומתיז סילון של נחושת רותחת (ליינר) שחודר את המטרה (בדומה ל R.P.G). משמש לפגיעה בטנקים וברק"ם, יעיל נגד מטרות רכות וקשות (רוב טילי ומוקשי הנ"ט פועלים בשיטה זו).
חלול 120 מ"מ מכונה חלולן.
הרחבה: מטען חלול מורכב מדופנית (ליינר) בצורת קונוס אשר מאחוריה נמצא חומר נפץ. בעת יזימת המטען הלחץ והחום שמאחורי הדופנית גורם לקריסתה ולהפיכתה למעיין פלזמה. כיוון שהדופנית היא סימטרית, הציר בו נעה הפלזמה הוא ציר ה-x, ובמהירות של כ-8 ק"מ לשנייה. במגע עם דופן של טנק/בית הפלזמה ממיסה דרכה פנימה ויוצרת חום ולחץ נוראי בתוך המקום הנפגע. כושר החדירות המקסימלי של מטען חלול הוא 10 קטרי מטען, אך על מנת להגיע לכח"ש זה יש ליצור מרחק יזימה (stand off) מסויים מן המטרה. עובי הסילונית הוא 2-3 ס"מ בד"כ.
מיגון ריאקטיבי, אשר נועד להתמודד עם המטען החלול הוא קופסא קטנה אשר מורכבת ממלבן מתכתי-חומר נפץ-מלבן-מתכתי. כאשר הסילונית חודרת מיגון זה, היא יוזמת את חומר הנפץ שבקופסא, דבר שמוביל לתנועת מלבני המתכת כנגד הסילונית, דבר ש"מבזבז" את הכח"ש שלה על פריסת המלבנים במקום על חדירת השריון. לכן הוסיפו מטען חלול נוסף (טאנדם) על מנת שהנ"ל ייזום את המיגון הריאקטיבי, בעוד שהמטען העיקרי יחדור את השריון. היום כבר קיימים טילים בעלי שלושה מטענים חלולים.

אם ניקח גוש של חמר נפץ ונפוצץ אותו גלי הניפוץ ינועו בצורה רדיאלית 360 מעלות תוך ריסוק של כל מה שנקרה בדרכם.
בשנת 1888 באופן מקרי גילו שאם לוקחים את אותו גוש חנ"ם ויוצרים בתוכו חלל בצורת חרוט וניזום את החנ"מ מכוון בסיס החרוט נגרום למירכוז של מרבית גלי הניפוץ לנוע קדימה כך שבעצם נוצר גל ניפוץ ממורכז אשר נע קדימה עד שהוא ידעך.
כדי להוסיף לגל הנע קדימה מסה ובכך להקנות לו יכולת חדירת מטרות גבוהה נהוג לצפות את פנים החרוט בשכבה של נחושת ציפוי זה נקרא "ליינר" (ברוב המקרים נעשה שימוש בנחושת,למרות שיש גם מתכות אחרות שמשמשות לכך...) לנחושת טמפ' התכה נמוכה יחסית וכן אלסטיות רבה, היא ניתכת בעת הפיצוץ והופכת למעין פלסמה בעלת מהירות תנועה אדירה וחום של אלפי מעלות הנעה קדימה .כח זה מנוצל לרוב בתחמושת נ"ט לצורך חדירת מטרות.
המטענים החלולים הוכנסו לשימוש מבצעי מאסיבי בתקופת מלהע" ה-2 ואז נעשה שימוש בעיקר ב-T.N.T כחנ"מ העיקרי.
במהלך השנים עברו במערב לרש"קים חלולים המבוססים על ח"נמ בשם תערובת-B שזה למעשה תערובת של-TNT+RDX ביחס של-60-40 בעל מהירות ניפוץ גבוהה יותר אך גם רגיש יותר ואילו הרוסים אימצו את ה-R.D.X ככל שמדובר בתחמושות מיוחדות יותר כגון טילים מסויימים בעלי רשק חלול איכות החנמ תהייה גבוהה יותר וכן גם מחירו...
השם באנגלית אולי מתאים יותר : Shaped charge ("מטען צורתי/מעוצב"), החנ"ם משמש כדי ליצור ליינר דק ומהיר ולכן חשוב להשתמש בחנ"ם אנרגטי שבו מהירות הניפוץ היא גבוהה וע"י כך לגרום לליינר לקרוס מהר יותר.הקונוס גורם לקריסה כלפי המרכז והסימטריות של הזרימה של הנחושת גורמת לכל האנרגיה להיות מרוכזת בציר המרכזי ולכן יש גם חשיבות גדולה לסימטריות של הליינר , החנ"ם ושל הניפוץ.
באתר הבא תוכל למצוא סרטונים שמראים סימולציה של יצירת הליינר.

^ פגזי 105 מ"מ, חצים וחלולים.

מעיך - מטען בעוצמה גדולה (שווה לכ-40 רימונים!) שנדבק למטרה ומתפוצץ. מפזר רסס, יעיל בעיקר נגד מטרות רכות (חי"ר) אך גם נגד מטרות קשות, בפגיעה ברק"ם עוצמת הפיצוץ קורעת חתיכה מהשריון הפנימי של המטרה ומעיפה אותה בעוצמה בתוך הרק"ם הנפגע.
מעפת המעיך עשויה מחומר דביק הדומה לזפת. המעטפת נדבקת אל גוף המטרה, אליה נצמד מטען חומר הנץ ולבסוף המרעום שיוזם (מפוצץ) אותו.
לכדור המעיך עקרון פעולה מעניין: בשליש העליון של הקלע מצוי חומר צמיגי הדומה לזפת כששאר חלל הקלע מכיל מטען גדול יחסית של חנ"ם ומרעום הקשה עם השהייה קצרה לפעולה בבסיסו.
בפגיעת הקלע בדופן טנק המטרה מתרסק חרטומו (המעוגל) והחומר הצמיגי נמרח על המטרה ובכך יוצר שטח מגע גדול יותר של החנ"ם עם הדופן בשלב זה מרעום הבסיס מופעל ויוזם את מטען החנ"ם שלמעשה "נמרח" ונצמד לדופן הטנק.
הפיצוץ יוצר גל הלם חזק שעובר בדופן בעצמה אדירה ויוצר זעזוע אדיר שמביא לקריעה של פיסה בקוטר של כ 25 - 30 ס"מ מן הדופן הפנימית של הטנק כשפיסת פלדה כבדה זו למעשה "טסה" במהירות אדירה פנימה תוך פגיעה באנשי הצוות, מכלולים חשמליים, צנרת ותחמושת שבטנק.
למעשה על גבי הדופן החיצונית של הטנק הפגוע לא נראה כלל חור כניסה אלא מעין שקע ופיוח סביבו כשלמעשה עיקר הנזק הוא בתוך הטנק עצמו.
לפיסת פלדה זו הוצמד השם "פיצולת" או "מיפצל", ובאנגלית "Spall" (נגזרת של שם התופעה - Spalling). הטנקים הראשונים במלחמת העולם הראשונה נראו עמידים לפגיעות כדורים, אך בפועל אנשי הצוות ספגו פגיעות רבות ממיפצלים שהועפו בעת פגיעת כדורי מקלע בדופן הטנק - למעשה, היה סוג הפציעה הנפוץ ביותר שספגו צוותי הטנקים הראשונים.

^ה"פיצולת" כשהצד החלק שלה (זה עם הבורג הבולט) הנו למעשה הדופן הפנימית של הטנק\רק"ם הפגוע! שימו לב לצידה המחוספס שממש נקרע מהדופן ( דמיינו איזו עצמה נדרשת לשם כך) !!!

עשן מתפוצץ - זרחן, רשמית משמש רק לצורך סימון בעשן לבן. יכול לשמש לפגיעה במטרות רכות, מבעיר את אזור הפגיעה.

^ פגזי 105 מ"מ, מימין לשמאל: חץ 6, חלול, חץ 7, חץ 10, חץ 6 קטום (לאימונים) וזרחן.

פלאשט - מכיל חצים קטנטנים (כמו מסמרי פלדה עם כנפיים) שמתפזרים באזור המטרה ופוגעים בה. יעיל מאד נגד חי"ר לא מחופר. פיזור החצים נעשה ע"י מנגנון תיזמון שבראש הפגז, אפשרות לפתיחה מיידית ביציאה מהקנה או בטווחים רחוקים יותר.

רש"ק מפורק של פגז פלאשט 120 מ"מ

^ הטען במרכבה 3 מחזיק פלאשט 120 מ"מ

^ פלאשט 120 מ"מ

פגז רב תכליתי/נ"א-"רקפת" (APAM-Anti Personal Anti Matirile) - בפגז שישה מטענים בצורת דיסקיות. שלושה מצבי ירי:
נגד אדם (נ"א) - הדסקיות מתפזרות בקו ירי הפגז עפ"י טווח שהוגדר מראש מעל למטרה, מתפוצצות ומפזרות מסדרון רסס לאורך כמאתיים מטר, יעיל נגד חי"ר מחופר וגלוי.
נגד מסוקים - הדסקיות מתפזרות בנקודה שהוגדרה מראש עפ"י טווח שנמדד אל המטרה, מתפוצצות ומפזרות רסס במעגל גדול בסביבת המטרה, מספיק רסיס שיפגע ברוטור המסוק כדי לפגוע קשות בתפקודו. פיזור הדיסקיות בצורת פרח, דיסקית אחת במרכז וחמש מקיפות אותה כמו עלי כותרת.
למטרה מעבר לחלון/קיר - פיזור הדיסקיות בצורת הפרח הנ"ל רק לאחר שהפגז עבר את הטווח שנמדד אל המטרה, המטרה יכולה להיות קיר שמאחורי חי"ר, הפגז יתפוצץ רק מעבר לקיר ויפזר רסס רב בתוך המבנה.

רש"ק של פגז APAM 120 מ"מ (אותו פגז כמו הרקפת אך מכונה בשם שונה)

שרטוט המסביר את פעולת הרקפת כנגד חי"ר

הרקפת מחליף את הפלאשט.

בעולם קיימים סוגי פגזים נוספים, כמו: תאורה, פגזי מצרר ופגזים חכמים (שחודרים למטרה מלמעלה) לא ידוע לי על הימצאותם המבצעית בידי כוחותינו. כמו כן קיימים טילים לירי דרך תותח. בעיקרון, אין טילים כאלו בצה"ל (ודי לחכימא ברמיזא... ).

^ ניסוי בטיל להט משוגר ממרכבה 2ב, בתמונות הקטנות לפני ובעת הפגיעה במטרה

^ ניסוי בטיל להט, משוגר ממרכבה 3

תמונות נוספות של פגזי טנקים:
מימין לשמאל: חץ 120 מ"מ, חץ 105 מ"מ חתך, חץ תירגול 120 מ"מ וחץ 105 מ"מ, חתך בתרמיל
מגוון פגזים

בצה"ל משרתים כמה דגמים שונים של טנקים :
מרכבות - מרכבה 1 (במילואים בלבד), מרכבה 2ב, מרכבה 3 בז, ומרכבה 4 (בשלבי החדרה לצה"ל) - תוצרת ישראל עם פיתוחים ישראליים ייחודיים, יתרונות בעיקר בתחום המיגון, בקרת האש והעבירות. אחד ההבדלים הגדולים בין המרכבות לטנקים האחרים בעולם הוא מיקום מנוע הטנק בחזיתו, דבר שמעניק מיגון טוב יותר לאנשי הצוות, יש אומרים שזה פוגע בעבירות.
מיקום המנוע בחזית מאפשר תכונה ייחודית למרכבה - המסדרון האחורי, פתח בתובה מאחור שמאפשר גישה אל הצריח, ממקום מוגן. יעיל להכנסת והוצאת תחמושת, ציוד או חלילה פצועים וכן להובלת חי"ר בתוך הטנק כמו בנגמ"ש.
ראוי לציין כי למרכבה חיסרון גדול אחד - זהו הטנק הגדול ביותר והכבד ביותר בעולם, כשמיוצר דגם חדש גודלו עולה על קודמו, ולכן נדרשים לו אמצעי סער משלו וכן יש לו צללית גדולה החושפת אותו לפגיעות.
סימני ההיכר הבולטים של המרכבה השונים מכל טנק אחר הם פלטות הבזוקה עם הדוגמה הגלית שנראה כאילו עוצבה ע"י מעצב אופנה (נמצאות מצידי התובה להגנה על הזחל והתובה) ו"שערות השולמית" ,שלשלאות ברזל שתלויות מאחורי הצריח נראות כמו קישוט, אך יש להן תפקיד חשוב במיגון הטנק שלא ניתן להרחיב עליו את הדיבור, אני יכול לומר מניסיון אישי שהן לא ממלאות את תפקידן.
בגלל הקישוטים הללו והנוחות (במרכבה 3 ומעלה יש מזגן) ידועים השריונרים של המרכבות בכינוי "כוסיות".

^ מודעת פירסום של חברת קינטיקס יצרנית המזגן למרכבה 3 ו-4.
עקב פגיעות וחדירות רבות של טילי נ"ט בלבנון למרכבות פותח מיגון "קו סגול" לטנקים אלו, בצורה זוויתית משני צידי הצריח והוספו אמצעי מיגון נוספים. מיגון הצריח הזוויתי הותקן על המרכבה 3, מרכבה 2ד (שכרגע כנראה לא נמצא בשרות) ועל המרכבה 4.

1. מרכבה 3 בז - אחד מטנקי המערכה המובילים בעולם !
תותח חלק קדח 120 מ"מ, מערכת כינון בז, המאפשרת ירי מדויק ביותר בתנועה (של המטרה או של היורה) וגם ירי על מסוקים. פגזים : "חלולן" - היות שלא ניתן לייצר פגז מעיך לתותח 120 מ"מ במשקל סביר (הטען צריך להרים אותו, ב-T 72, T 90 תוצרת רוסיה ובלקלרק הצרפתי יש מערכת טעינה אוטומאטית, ללא טען ואפילו שם אין פגז כזה), משמש החלולן לירי גם על מטרות רכות וחי"ר, "חוצצן" (ח"ש), זרחן ופלאשט. לטנק זה יכולות עבירות טובות ביותר וכוח המנוע חזק מאד. כל מערכות השליטה בטנק הן אלקטרוניות מבוססות מחשב, יש בכך יתרון טכנולוגי אך גם חיסרון של עמידות פחות טובה (רגישות לאבק ולמכות). לעומת מערכות השליטה הרגישות הזחל בטנק זה הוא המתקדם ביותר והעמיד ביותר הקיים היום בעולם וכמעט ואינו דורש טיפולים.

2. מרכבה 2ב'- קצת פחות מתקדם מטנק המרכבה 3, יתרונו מערכות השליטה שלו הן אנלוגיות נשלטות אדם ולא מחשב, עמידות יותר. תותח סלילי 105 מ"מ, מערכת כינון טובה.
לטנק זה יכולות עבירות טובות ביותר וכוח המנוע מהחזקים ביותר. חלק ממערכות השליטה בטנק הן אלקטרוניות ומבוססות מחשב.
רבים מהטנקים שבשרות הנם מרכבות סימן 1 שהוסבו ל2ב.
סימנים להבחנה בין המרכבות: קוטר התותח, והחצאית (צידי הצריח) בסימן 3 חצאית ישרה בסימן 2ב ובסימן 1 החצאית מעוגלת.
ככל הידוע לי כמעט ואין מרכבות סימן 1 שלא עברו הסבה חלקית וצוידו באמצעי תצפית ומיגון של מרכבה 2ב, סימן ההיכר של הסימן 1 הם שלושת פתחי האגזוזים שלו בקדמת התובה שניים מצד ימין ואחד משמאל (בדגמים האחרים פתח הפליטה הוא אחד בצד שמאל בצורת תריס), אין סלי חי"ר תלויים מאחור, כבלי גרירה ארוכים שמקיפים את הצריח וחוליות זחל שתלויות על החצאית.
אחרי חדירות רבות של טילים דרך ה"חצאית" לטנקי מרכבה 2 ב פותח הדגם מרכבה 2 ד שכולל שיפורים רבים וגם את המיגון הזה אך למיטב ידיעתי הוא היה רק אב טיפוס שהיה בשימוש רק בלבנון ולא נמצא היום בשירות.
3. מרכבה 4 - תותח חלק 120 מ"מ. החל משנת 2003 החלו להיכנס טנקים אלו לצה"ל, בשל החידושים הרבים נדרש לשנות את תוכנית הלחימה וההדרכה.
ככל הנראה מדובר על אחד הטנקים המתקדמים בעולם אם לא המתקדם ביותר. לא אוכל לפרט מעבר לנתונים שבטבלה שבסוף מסמך זה. המרכבה 4 תחליף את טנק המג"ח 6 בחטיבת "עקבות הברזל".
(וראו גם מידע נוסף בתחתית הרשימה)
תמונות של מרכבה 4:

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.fresh.co.il/uploaded/3d18b12c690d530e.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.fresh.co.il/uploaded/3d18b13d694eb229.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.fresh.co.il/uploaded/3d18b158698f53b6.jpg]

תמונות נוספות של מרכבה 4
אימון של אבות הטיפוס ברמת הגולן.
אימון ברמת הגולן
אימון ברמת הגולן
טנק שמאלי - פלטת בזוקה אחורית רגילה. ימני - פלטה שונה: הצטברות של בוץ בין פלטה אחרונה לגלגל המתח גרמה לפריסות זחל (הזחל עולה מעל למתח, השן המובילה חורגת מהמסלול שלה = פריסה) - פלטה זו מנקזת את הבוץ דרך השלבים שלה.
כמו"כ הפלטה החדשה מקלה על תחזוקת הטנק.
פס היצור במש"א
בתהליך ההרכבה
ייצור הצריח

ב. מג"ח - פרוש השם מגח הוא מנגח, לשם מגח נודעו ראשי תיבות: "מרכבות גיבורי חייל", מבוסס על הטנק האמריקאי פטון M60 (דגמים ישנים שאינם נמצאים בשרות היום התבססו על הפאטון M48).
העבירות והשרידות הרבה פחות טובות משל המרכבה. בשל ההשוואה למרכבות הממוגנות מכונים המגחים "מרכבות גוויות חרוכות" והטנקיסטים שלהם "צ'פסים" (מלשון צ'יפס). סימן ההיכר הבולט של המג"ח הוא תריסי הפליטה הגדולים שנמצאים באחוריו.

לגבי המגחים , ולטובת בוני הדגמים של צה"ל בעולם , הכין מיכאל מס (gm440) טבלה המפרטת את ההבדלים בין הכלים השונים. יש ללחוץ על מגח במעלית השמאלית.
עד מלחמת יום כיפור היו בצה"ל המג"חים הבאים: מגח 3- PATTON M48A1/A2C/A3 כל התצורות של תובת צפרדע וצריח עגול.
מגח 6-PATTON M60 צריח עגול ותובת "סכין" ישרה מרובת אלומיניום.
מגח 6א - לפני מלחמת יום כיפור הגיעו לצה"ל טנקי הפאטון הראשונים בעלי צריח מוארך. עד
המגח 6א-PATTON M60A1 היה עם תובה כמו במגח 6 , אך עם צריח מוארך.
הטנק שירת כמגח 6א' עד להגעת טנקי מגח 6ב' (PATTON M60A1 RISE PASSIVE) בשנת 1979. אז הוחלט בצה"ל להסב את המגח 6א' לתצורת 6ב ע"י התקנת מנוע רייז (AVDS1790-2C) ומערכת יצוב תוצרת הניוול ובכך לאחדו עם ה-6ב החדש.
בזמן הניפוק לצה"ל , לא ביצעה מש"א השוואה של הזחלים: המגח 6א' נותר עם הזחל המסורתי מפלדה מגוממת מסוג T97 , והמגח 6ב' היה מצויד בחוליות זחל מסוג T142 בעלות הכריות. ברבות השנים , נעלם ההבדל ועימו גם נעלם המגח 6א' כטנק יחודי.

תולדות המגח 6 (PATTON M60) בעל הצריח העגול הינן:
מגח 6 הפאטון M60 ללא שינויים.
מגח 6ר'- הותקנה מערכת יצוב הניוול כמו במגח 6ב, והמנוע הוסב ל-AVDS1790 2AG שהוא בעצם מנוע 2A רגיל של מגח 3 ו-6, עם מערכת טעינה משופרת 650 אמפר, לעומת 300 אמפר במגחים הישנים. מערכת טעינה זו התבקשה כתוצאה מ"צרכנים" זוללי חשמל בצריח, כמו מנוע 10 כ"ס לספק ההידראולי , ג'יירו וסרבו לצידוד ולהגבהה ולאחר מכן לבק"ש.
מגח 6ר*-כמו מגח 6ר' , רק מתאים לקליטת מע' בק"ש נע"א (נחל עוז).
מגח 6מ'-כמו מגח 6ר*, רק עם מערכת בק"ש נע"א.
כל המגחים 6ר',6ר*',6מ' היו עם מיגון ERA ,BLAZER ובחלקם הגדול הותקן זחל מרכבה.

מגח 7- ע"ב מגח 6מ'-הותקנה חליפת מיגון מתקדמת.
מגח 7ג'-ע"ב מגח 6מ'-הותקנה מערכת מיגון כמו במגח 7 , אך בעלת צורה מחודדת יותר מלפנים לצרכים שונים. בטנק זה החלו בזמנו עם החלפת המנוע (ע"ב הסבה ) להספק של 900 כ"ס לעומת 750 ב-2AG המשופר.
מגח 7 הינו ע"ב M60 (צריח עגול , 105 מ"מ)
מגח 7 הינו תצורת המשך למגח 6מ שלו היתה כבר מערכת בק"ש מסוג נע"א , אשר לא הוחלפה גם במגח 7 וב-7ג.
חידוש הנעורים בוצע במש"א 7100 ולא בתעש. תעש סיפק רק את חליפת המיגון.
מערכות אלקטרוניות ? ממש אין מלבד הבק"ש מסוג נע"א שממש נופל ממרבית הבק"שים בעולם (נכון להיום).
בזמן שמגח 7 יצא לעולם , לא תוכננה לו התקנת קנה בקוטר 120 מ"מ. זהו בלבול עם מג"ח 8 שלא בוצע.

1. מגח 7 - תותח סלילי 105 מ"מ. על הפטון הולבשו אמצעי מיגון ריאקטיבים כולל פלטות בזוקה, בין הצריח של המגח 7 לבין זה של הפטון כמעט ואין שום קשר (לפחות חיצונית). מערכת כינון טובה (דומה מאד לזו של המרכבה 2).
1. מגח 7 ב- חליפת מיגון זוויתית לצריח.
2. מגח 7 ד- חליפת המיגון לצריח שטוחה מלפנים.

3.
מג"ח 8 - "צבר"- אב טיפוס של חבילת שיפורים לטנקי פטון שמיועדת ליצוא. לטנק אמצעי כינון מתקדמים (יותר ממערכת ה"גל" פחות מה"בז") תותח 120 מ"מ חלק קדח ומיגון מתקדם.
שני דגמים: צבר 1 - דומה למגח 7ב וצבר 2 - דומה למגח 6 עם מיגון קס"ג.

2.
מג"ח 6 ב גל - תותח סלילי 105 מ"מ. על הפטון הולבשו אמצעי מיגון אקטיביים "בלטנים" לא כולל פלטות בזוקה. מערכת כינון מעולה אך פחות טובה ממערכת הבז.

לאחרונה יצרו לטנק זה (עקב פגיעות רבות) מעטפת מיגון חדשה (ברובה ריאקטיבית) מיגון "קו סגול"(קס"ג) ,זו בעצם מסכת פלדה המולבשת על הצריח, לוחות מיגון לתובה שמחליפים את הבלטנים ופלטות בזוקה.
(דעה אישית - אם עד היום היו יתרונות למג"ח 7 בגלל המיגון, הרי שלאחר הרכבת מיגון קס"ג למג"ח 6 למעט חטיבת כוח חזקה יותר, לא ידוע לי על יתרונות נוספים).
מגח 6ב בז - אותו טנק עם מערכת כינון בז, ישנם מעט טנקים כאלה שמוחדרים ליחידות המילואים.
בעבר היו בצה"ל גם דגמים שנקראו מג"ח 3 מג"ח 4 ומג"ח 5.
היום מורכב על טנקי המגח הזחל שפותח עבור המרכבה וכן נוספו למגחים חידושים רבים פרי פיתוח שיועד למרכבות.

ג. שוט - קיימים מספר דגמים המבוססים על הטנק הבריטי צנטוריון. תותח סלילי 105 מ"מ. היום כמעט ולא נמצא בכלל בשירות אולם בעבר שימש אחד הטנקים החשובים בצה"ל (עד להגעת המג"ח וגם לאחריה) הוחלף בשירות ע"י המרכבות. לצנטוריון הוספו אמצעי מיגון פלטות בזוקה פסיביות (משטחי פלדה) ובלטנים (אקטיבי). לכל הטנק ובעיקר לצריח צורה כאילו הוא נשאב לאחור וזה סימן ההיכר שלו.
בעבר היו קיימים שוטים עם מנוע בנזין (כל הטנקים האחרים בצה"ל מונעים בסולר בגלל דליקותו הפחותה) דבר שגרם לשריפות רבות ונתן לטנק את הכינוי שוט מטאור.
יש לשוט רצפה עבה ביותר ולכן הוא יעיל נגד מטעני גחון. כיום בגלל תכונה זו משתמשים בשוט כנגמ"ש (נושא גייסות משוריין - מוביל חיילים וציוד ממוגן) לאחר שהורידו לו את הצריח והוסיפו לו אמצעי מיגון, בלטנים ופלטות בזוקה ריאקטביות עבות מאד.
שני דגמי נגמ"שים :
פומה - נגמ"ש הנדסה חמוש בכמה מא"גים שאחד מהם הוא מא"ג רפא"ל המאפשר ירי, כוון ותפעול מתוך הנגמ"ש ,ובמדוכות עשן. לפעמים מורכבת כף או מנגנון לפינוי מוקשים (מחרשה, נוכרי או אחר) כוללת מערכת מיגון אב"כ.
נגמשוט /נגמחון (מלשון ממוגן גחון)/נקפדון - שלושה דורות של מיגון בסדר עולה. נגמ"ש חי"ר ששימש בעיקר בלבנון עקב ריבוי המטענים. בנקפדון הוספה תיקרה נגד ירי שטוח או תלול מסלול(פצמ"רים וצלפים).
לנקפדון המשופר הוסף צריחון תצפית פסיבי (ללא תנועה). מחומש במא"גים ובמדוכות עשן.
חסרונותיהם של הנגמ"שים מבוססי השוט הינם גובהם הרב שמהווה סכנה בעת הקפיצה מהם תוך כדי לחימה, חוסר דלת ליציאה (דבר שהיה מונע את הבעיה הראשונה) וכבדות. על אף הכובד שלהם עדיין נגמ"שים אלו עדיפים על הנגמ"ש הרגיל M113 ביכולות העבירות, הנשיאה ובמהירות.
ד. טירן - הסבה של טנקי שלל מסוג T55 ,T54(טירן 1-5) ו-T62(טירן 6) תוצרת רוסיה. בחלק מהדגמים הוחלף התותח ל105 מ"מ סלילי (בריטי), והוספו אמצעי מיגון ומיתקונים לציוד. לטנק זה יכולת עבירות טובה מיגון נמוך אך שרידות גבוהה עקב מערכות חליפיות למערכות שיכולות להתקלקל (לדוגמה: 5 מערכות הצתה שונות למנוע). הטנק מאד קטן וצפוף (לדוגמה : הראש של התותחן בתוך המפשעה של המפקד). משקל הטנק נמוך יחסית והוא יכול לשמש כטנק אמפיבי.
לא ידוע לי אם יש טנקים כאלו בשרות פעיל (אולי במילואים יחידה קטנה).
צה"ל העביר טיראנים וT 55 שלא עברו הסבה לידי צד"ל, לאחר הנסיגה מלבנון השתלטו החיזבאללה ומליציות אחרות על חלקם.
סימני ההיכר של טנק זה הם זחל לא מתוח (קריסיטי- קורס על הבוגים) וצריח כיפתי. אפשר להבדיל בין הטיראן לT55/54 : לטיראן יש מפנה גזים (התעבות על התותח) במרכז התותח וקרוב יותר לצריח(2/3 אחורי) ואילו להם יש מפנה גזים בקצה התותח (55) או אין בכלל (54) וכן לטיראן הוספו תאי זיווד על הצריח (הבדל ביןT55 לT54 ב55 הבוגים מסודרים 1 קידמי +4, ב54 הם מסודרים כ2+3)
גם לטיראנים /T55/54 הורידו את הצריח ויצרו את נגמ"ש ה"אכזרית". נמצא בשירות בגולני (לא בכל החטיבה) ומעט במילואים, נגמ"ש מצויין המנצל את יתרונות טנק זה ומפצה על חסרונותיו ע"י הוספת מיגון. חמוש בכמה מא"גים ובמא"ג רפא"ל.
בנוסף הותקן (לצד המנוע) מסדרון אחורי עם סגירה הרמטית הידראולית בדומה למרכבה ומערכת מיגון אב"כ "על לחץ".
גם בברה"מ לשעבר יצרו נגמ"ש מהT55 והT54 - הBTR-T נגמ"ש לליווי שיירות באפגניסטן. כיום נגמ"ש זה מוצע למכירה ע"י רוסיה עם תוספות של צריחים שונים למטרות שונות עם מקלעים בקטרים משתנים ו/או תותח קטן, מקלעי נ"מ וטילים.

יש בשירות גם טנקי חילוץ מבוססי שרמן ופאטון (M88) ללא צריח וטנקי גישור על בסיס תובת פאטון או טנקי שלל.
בעבר היו בצה"ל גם טנקי שלל שלא עברו הסבה (סכנות: טעות בזיהוי וירי כוחותינו), שרמנים וa.m.x תוצרת צרפת. ואפילו שני טנקי קרומוול בריטיים שנגנבו ממשטרת המנדט הבריטי.

טנקים ותיקים יותר בצה"ל, על פי סדר כרונולגי של שרותם:
הוצ'קס:

קרומוול

שני טנקי קרומוול נגנבו ע"י קצינים בריטים כהוקרה לחברותיהן היהודיות בימי סוף המנדט.
אחד מסרפנד (צריפין) והשני משרונה (הקריה). אלו היו שני הטנקים הראשונים בצה"ל.

הטנק הבא הנוסף היה ה"נמר הנורא" שלל מהירדנים שהשתתף בקרבות באזור לטרון, אין ברשותי כרגע תמונה שלו.
AMX13

שרמן M4, M4A1, M50

שוט (צנטוריון) סימן 3 או 5

שירת בצה"ל מראשית שנות ה60 ועד לשנה שעברה או ל2002
עבר מספר שפורים שהבולט ביותר הוא ההסבה לשוט קל שכללה החלפת מנוע ותמסורת לחט"כ כמו של המג"ח
בתמונה רואים דגם מוקדם עם תותח 20 ליטראות (84 מ"מ) בצה"ל הוחלפו התותחים ל 105 מ"מ בשלב די מוקדם

M-48 P Patton או בשמו העברי מג"ח3 A2 או A3 (מנוע דיזל לעומת בנזין,חמישה גלגלי תמך) בכל מקרה התותח הוא 90 מ"מ.
הטנקים הראשונים הגיעו בעסקה חשאית מגרמניה בשנת 65 אם איני טועה לאחר שהפרשה נחשפה הסכימו האמריקאים למכור לנו ישירות (בפעם הראשונה),עד ששת הימים הספיקו במש"א להסב כ 15 טנקים למנועי דיזל ותוחח 105 מ"מ.
אני לא יודע מתי הטנק יצא משירות אני מניח שלא לפני המון שנים.

טירן 4 = T54
טירן 5 = T55
טירן 6 =T62
טירן ע"ש העריץ הרוסי - סטאלין, מזכיר את האות T וכן מיצרי טירן שסגירתם היוותה אחת העילות המרכזיות לפריצת מלחמתץ ששת הימים.
בעיקרון הטנקים קיבלו אוריינטציה ישראלית והוספו להם סלי צריח.
בטירני 5 ו-4 הוחלף התותח ל105 מ"מ בריטי במקום תותח ה100 מ"מ המקורי.
הסדן נשאר הסדן הצידי המקורי ורק החליף כיוון (פתיחה לשמאל ולא לימין).
היו טירנים 5 ו4 שנשארו עם התותח המקורי ורק הוחלף כיוון הסדן.
בטנקי הT62 לא הוחלף התותח ונשמר תותח ה115מ"מ המקורי. אולם הסתבר שלא הייתה מספיק תחמושת עבורו.
כולם מכירים את יחידת דוב לבן (בהתחלה גדוד ואח"כ חטיבה) שהוקמה בתחילת מלחמת ההתשה ונסגרה בשל"ג. לא כולם מודעים לכך שהיו עוד יחידות טיראנים ומדור טירן בתח"ש.
מחלק מטנקי הT54/55 נוצרו נגמ"שי האכזרית. לא נדון פה האם הטנקים עדיין נמצאים בשרות ומה הם עושים היום.
^ טנקי חילוץ על תובת פאטון M88

^ טג"? על תובת פאטון
כתבה מאתר דובר צה"ל :

מרכבה סימן 4
מלחמת העצמאות היתה ביסודה מלחמת חי"ר. המבצעים של האוייב ושל ישראל התבססו על יחידות ועוצבות חי"ר. טנקים לא מילאו תפקיד מכריע. הם היו מעטים. לישראל היו 15 טנקים ולערבים היו 45 טנקים. הכוחות הניידים והמשוריינים במלחמת העצמאות התבססו על זחל"מים, נושאי גייסות משוריינים ומשוריינים עם תותחים קלים. לישראל היו 280 זחל"מים ו- 20 משוריינים עם תותחים. לערבים היו 620 משוריינים ונגמ"שים, 180 מתוכם עם תותחים.
מלחמת קדש, בשנת 1956, היתה מלחמה ניידת ומשוריינת. אנחנו הפעלנו בסיני 200 טנקים, והמצרים- 150 טנקים.
מאז מלחמת קדש היתה המלחמה ביבשה בין ישראל לבין מדינות ערב למלחמה ניידת ומשוריינת. במלחמת ששת הימים השתתפו בקרבות 2500 טנקים שלנו ושל האוייב.
במלחמת יום הכפורים השתתפו 6200 טנקים של כל הצדדים . מאז מלחמת קדש הושמדו אלפי טנקים במלחמות ישראל-ערב.
במרכזה של אמנות המלחמה ביבשה ניצב היום הטנק והוא נחשב לנשק ההכרעה העיקרי במלחמה המודרנית.
לפני מבצע קדש, בשנת 1956, קבלה מצרים, במסגרת ה"עיסקה הצ'כית", 300 טנקים ומשחיתי טנקים סובייטים מעולים, מסוגים שונים - "סטאלין T34", -3 ומשחיתי טנקים SU - 100. היתה זאת תוספת מרשימה לצי טנקים ומשחיתי הטנקים המצרי הקיים, שמנה 430 כלים מערביים מסוגים שונים.
במרוץ החימוש הזה במזרח-התיכון, היתה ידנו על התחתונה, גם מבחינה כמותית וגם מבחינה איכותית. רכשנו בצרפת טנקים, מסוג "שרמן" וכן טנקי AMX � 13 (שלא היו טנקים ממש, אלא מעין משחיתי טנקים קלים). הערבים השיגו ללא בעיות, טנקים חדשים וחדישים גם מן המזרח וגם מן המערב, ואילו אנחנו נאלצנו להסתפק בגרוטאות, בטנקים ישנים ולא כשירים, "שרמנים" ממלחמת העולם השניה, "סנטוריונים" בריטים וטנקי M - 48 אמריקאים שיצאו משימוש.
אף מדינה בעולם לא הסכימה למכור לנו טנקים חדשים. עד היום לא ברור מדוע הסכימו מדינות שונות למכור לנו, מפעם לפעם, אמצעי לחימה חדשים וחדישים כגון מטוסי סילון, אך סרבו בהתמדה ובעקשנות למכור לישראל טנקים חדשים.
בכוח ההכרח, איפוא, הצלחנו להשתלט על טכנולוגיות השריון ולשקם את גרוטאות הטנקים שהשגנו ולשכלל אותם ע"י השתלת מנועים ותותחים חדשים. התחרות בינינו ובין הערבים בתחום איכות הטנקים היתה, למעשה, תחרות בין טנקים מערביים וסוביטיים חדשים, בידי הערבים, ובין טנקים ישנים, משוקמים ומאולתרים, של ישראל.
בשנות שישים עמדו הערבים לקבל מרוסיה את ה - T - 62. היה זה הטנק המבצעי החדיש ביותר בעולם באותה עת, בעל תותח רב עוצמה בקוטר 115 מ"מ. ניצבנו חסרי אונים מול התפתחות הזאת. היה ברור, שבעתיד לא ניתן יהיה עוד להמשיך ולקיים, באמצעות אילתורים ו"חידוש נעורים" של טנקי שנות ה - 40 וה - 50, יחסי כוחות איכותיים נסבלים.
ואז, לשמחתנו, הציעה לנו אנגליה, בשנת 1966, הצעה היסטורית דרמטית.
האנגלים היו זקוקים לכסף, כדי להשלים את פיתוח טנק העתיד החדיש שלהם, ה"צ'יפטיין", בעל תותח 120 מ"מ. טנק זה אמור היה להיות הטנק החזק והחדיש ביותר של המערב. נוכח מצוקתם הכספית, הם הציעו לנו "עיסקת חבילה", אנחנו נרכוש מהם מאות טנקי "סנטוריון" ישנים (ה"גרוטאות" המסורתיות), ובתמורה, הם ישתפו אותנו בשלבי הסיום של פיתוח טנק ה"ציפטיין", ימכרו לנו "ציפטנים" ואף יעזרו לנו להקים בארץ קו הרכבה לייצור טנקים אלה. קפצנו על ההצעה בשמחה, כמוצאי שלל רב, שכן היה בכך משום פתרון אידיאלי לחזות הקודרת של יחסי הכוחות, הבלתי נסבלים, הכמותיים ובעיקר האיכותיים הצפויים בעתיד.
שתוף הפעולה עם אנגלים נמשך כשלוש שנים. שני אבות טיפוס של טנקי "צ'יפטיין" הועברו לישראל, ואנו שקדנו על שכלולם וגמר פיתוחם יחד עם קצינים ומהנדסים אנגלים, שפעלו אתנו בארץ.
אולם מדינות ערב הכשילו את העסקה. הן איימו על אנגליה בהטלת סנקציות, כמו משיכת הרזרבות הכספיות שלהן מן הבנקים האנגליים ועוד. בכמה בירות ערביות היו גם הפגנות, ואספסוף תקף שגרירויות. ואז, בחודש נובמבר 1969, נוכח הלחץ הערבי, נסוגה אנגליה מעסקת ה"צ'יפטנים" עם ישראל.
מאמצי פיתוח, תכנון והכנות שנמשכו שלוש שנים, ירדו לטמיון - חזרנו לנקודת ההתחלה ואת הזמן האבוד לא ניתן היה להשיב.
מאוחר יותר, בשנת 1977, כאשר פירסם ריצ'רד קרוסמן, שהיה שר בממשלת בריטניה, את זיכרונותיו, נודע לנו, שממשלת אנגליה, בנוסף להפרת מחויבותה כלפינו, בגלל סיבות אוביקטיביות, לא נרתעה גם מלהוליך אותנו שולל במשך שנה בערך. הממשלה הבריטית הסתירה מאתנו במזיד את העובדה שהיא לא מתכוונת למלא את חלקה בעיסקת ה"צ'יפטנים". זאת ועוד, היא גם לחצה על ממשלת ארצות הברית, והשיגה את הסכמתה למנוע מאיתנו טנקים אמריקאיים, אם נפנה אליה בנדון.
נוכח ההתפתחות הזאת, שקלנו את האפשרות לפתח ולייצר טנקים בישראל. פנינו לעקרונות שצריכים להנחות אותנו, בדרך כלל, בבואנו להחליט על פיתוח וייצור עצמי של אמצעי לחימה מסויים בישראל: האמנו, שעלינו לפתח ולייצור בעצמנו, כאשר מדובר ברעיון מקורי ובאמצעי ייחודי, שלא קיים במקומות אחרים, או כאשר חשוב להסתיר, אם מסיבות מדיניות ואם מסיבות אופרטיביות, את העובדה שיש ברשותנו אמצעי מסוג מסויים.
גם במקרים, שאמצעים אוניברסליים וסטנדרטיים לא מתאימים לצרכים הביטחוניים הספציפיים שלנו, בגלל תנאי הזירה למשל, יש הצדקה לפתרונות מקומיים.
צידוק נוסף לפיתוח עצמי נובע, כמובן, מסירוב המעצמות לספק לנו אמצעי לחימה חיוני ואז, בלית ברירה, אנו נאלצים לגשת לפיתוח עצמי תוך התעלמות משיקולים כלכליים.
וכמובן, אנחנו שואפים לפתח ולייצר בעצמנו, בכל מקרה שקיימת כדאיות כלכלית בעליל, כך שבנוסף להצטיידות באמצעים שדרושים לנו, אנחנו גם מקדמים את התעשיה המקומית ומבססים את כלכלת ישראל.
במקרה של טנק חדיש כמו ה"צ'יפטיין" היה ברור, כשמש בצהרים, שמדובר במערכת נשק ראשית, חיונית מאין כמוה, שהמעצמות מסרבות בכל תוקף ובשיטתיות לספק לנו אותה. יתר על כן, לא נראה גם כל סיכוי שבעתיד יחול שינוי בעמדת המעצמות.
השאלה הייתה, איפוא, לא האם מוצדק לפתח וליצור טנק בישראל אלא האם ביכולתנו, מבחינה טכנולוגית ותעשייתית, להוציא לפועל תכנית כה יומרנית.ולכך, נוספה גם השאלה האם ניתן לעשות זאת במחיר סביר ומבלי לפגוע בכלכלת ישראל.
כדי להשיב על שאלות אלה הוחלט לערוך מחקר בראשות האלוף טל. את המחקר עשו מומחי משרד ביטחון ומהנדסי חיל החימוש. מטרתו הייתה לענות על שתי שאלות עיקריות:
א. האם מבחינת הידע הטכנולוגי והתשתית התעשייתית יש בכוחה של ישראל לתכנן, לפתח ולייצר טנק.
ב. האם יש הגיוון כלכלי בכך - האם מובטחת כדאיות כלכלית בראיה כוללת של כלכלת ישראל.
האלטרנטיבות המעשיות באותה עת היו:
א. רכש טנקים מיושנים ("פאטון" או "סנטוריון") ושכלולם בארץ.
ב. פתוח וייצור טנק ישראלי.
המחקר עסק בתחומים הבאים:
א. בדיקת כושר הטכנולוגי והתעשייתי של מדינת ישראל באותה עת, בכל הנוגע לפיתוח וייצור טנקים. הבדיקה כללה סקר תעשייתי של עשרות מפעלים, שיועדו להשתתף בפיתוח ובייצור וכן הערכת ההשקעות הדרושות לרכישת ידע, הרחבת מפעלים והקמת קווי ייצור, שלא היו קיימים.
ב. בחינת האלטרנטיבות מהאספקטים של מענה לצרכי האיכות, לצרכים הכמותיים ולצמצום התלות המדינית.
ג. בדיקה כלכלית, שכללה בחינת העומס התקציבי של תכנית לייצור טנק ישראלי בהשוואה לרכש טנקים בדרך אחרת, וכן בחינת הכדאיות הכלכלית הכוללת למשק, של ייצור טנק ישראלי, בהשוואה לאלטרנטיבה הנ"ל ובהשוואה כלכלית, תיאורטית בלבד, לרכש טנקים מודרניים וחדישים (שכאמור לא היו אז בהישג ידנו).
הממצאים העיקריים של הניתוח שנערך הצביעו, בראש ובראשונה, כי הפתרון של פיתוח וייצור טנק ישראלי יתן מענה כולל לבעיות הכמות, האיכות ואי התלות. הוכח, כי בהתבסס על תעשיות הקיימות בארץ ועל הידע הטכנולוגי והניסיון המצטבר של חיל החימוש, ובתוספת השקעה נוספת ברכישת ידע והרחבת תשתית קיימת במפעלים מסוימים, ניתן לבסס תעשיית טנקים בארץ.
נבחנו אספקטים משקיים נוספים בהקשר לערך מוסף, עובדים ותעסוקה במשק, העומס התקציבי ועוד.
הממצאים של המחקר היו, איפוא, חיוביים: - ישראל מסוגלת לפתח ולהקים תעשיית טנקים, אשר תהיה כדאית כלכלית בראיה כוללת של המשק הישראלי, והטנק הישראלי יהיה טנק טוב ויתאים לצרכים הצבאיים שלנו, ולתנאי זירת המלחמה המודרנית.
הנהלת משרד הביטחון והמטה הכללי למדו את הנתונים, דנו בהם, והחליטו להמליץ על ביצוע התכנית. משה דיין, שהיה אז שר בטחון, רצה שההחלטה הסופית תתקבל על בסיס ראיה לאומית כוללת. הוא ביקש שצורכי המשק יובאו בחשבון, ושההחלטה על ביצוע הפרוייקט תתבסס על שיקול הכדאיות הכלכלית בלבד. הוא העביר, לכן, את האחריות ואת סמכות ההחלטה למשרד האוצר. שר האוצר, באותה עת, פנחס ספיר, הטיל על מר זנבר ללמוד את עבודת המחקר של משרד הביטחון.
לאחר שלושה חודשי לימוד, בחודש אוגוסט 1970 , כינס שר האוצר דיון בראשותו, בהשתתפות שר הביטחון דיין, הרמטכ"ל חיים בר - לב, אנשי הנהלת משרד הביטחון, חברי המטה הכללי והנהלת ומומחי משרד האוצר. כל המשתתפים בדיון תמכו בתוכנית ושר האוצר החליט בחיוב, לאמר: מדינת ישראל תפתח טנק ותקים תעשיית טנקים, שתייצר טנקים עבור צה"ל וברבות הימים תייצר גם לצורכי ייצוא .
ההתארגנות ושיטת הפיתוח והייצור
מיד עם קבלת ההחלטה באוגוסט 1970, פורסמה על ידי הנהלת משרד הבטחון הוראת יסוד, ששימשה מאז כבסיס על פיו התנהלה תכנית ה"מרכבה". הוקמה מינהלת תוכנית טנק (מנת"ק), בכפיפות לעוזר שר הבטחון. מנת"ק נושאת באחריות כוללת לפיתוח, ליצור הטנק, ולהקמת והרחבת התעשיות. במפקדת חיל חימוש הוקמה, בכפיפות למנת"ק, רשות פרוייקט טנק (רפ"ט), שעוסקת בתכנון ההנדסי של הטנק.
מיד בתחילת הפעילות של מנת"ק הוחלט להכין, על פי מסגרת המחקר, שבוצע לבחינת הכדאיות הכלכלית, תכנית מחשב מיוחדת - "דגם עלויות" - שהיתה יחודית מסוגה. מטרת התכנית היתה, להציג כמה יעלה יצורו של הטנק בכל עת, וכן להציג את פריסת ההשקעות לפיתוח ולהרחבת התשתית על פני שנים ולפי הנושאים השונים. "דגם עלויות" הכלכלי, שהציג את כל הנתונים והתחשיבים הכלכליים, הפך לכלי בקרה חשוב של מנת"ק. הוא מספק נתונים לצרכי ההחלטות בכל הדרגים במהלך ביצוע התכנית, ולצורך בדיקות חוזרות ונישנות של הכדאיות הכלכלית, כל אימת שמשתנים מחירים של חומרי גלם וחלקים ובכל פעם שעולה הצורך, תוך כדי תהליך הפיתוח של הטנק, לסטות מהתכנון המקורי.
התוכנית המקורית הייתה לפתח טנק שמבוסס בעיקרו על מערכות ומכללים קיימים.
אולם כבר בשנות הפיתוח הראשונות עברה מנת"ק, בגלל אילוצי ידע, סיבות טכנולוגיות ודרישות מבצעיות, אשר התפתחו עם הזמן, לתכנון טנק חדיש, שהתבסס על מכללים מקוריים וחדישים. משימת הפיתוח עודכנה בהתאם, תוך בקרה כלכלית קפדנית.
המגמה לקצר את זמן הפיתוח של הטנק יצרה שיטה מקורית של תהליך פיתוח מקוצר, תוך נטילת סיכונים מחושבים, שכונה בהמשך "פיתוח טלסקופי". שיטה זו מתאפיינת בהתחלת ייצור סדרתי לפני השלמת כל שלבי הפיתוח והניסויים, לפני השלמת כל תיקי הייצור ותוך התבססות על דגמים.
במטרה להקטין את ההשקעות הדרושות לייסוד ולניהול תעשיית הטנקים, החלטנו לא להקים אירגון חדש וגדול, שיכלול את כל שירותי התקורה הנדרשים בפרוייקט כגון זה (עיתוד, רכש, שירותים משפטיים וכלכליים וכו').נקבע, כי מנהלת התכנית תשתמש בתשתית הקיימת של משרד הבטחון וצה"ל כגון מרכז ציוד וחלפים, מנהל ההרכשה והייצור, יחידת היועץ המשפטי, יחידת היועץ הכלכלי וכו'.
וכך גם הוחלט להתבסס על התשתית התעשייתית של צה"ל, ועל התעשייה הבטחונית והאזרחית בישראל ולהרחיב תעשיות קיימות, ולהשתדל ככל האפשר לא להקים מנגנונים מנופחים, תקורות ותעשיות חדשות. במסגרת זו נקבע כי המרכז לשיקום ואחזקה של הטנקים בצה"ל ישמש כמפעל ההרכבה של הטנק ומאתיים מפעלי תעשיה, בטחונית ואזרחית, אחרים יקלטו ידע חדש, יוסבו ויתאימו עצמם לייצור אלפי החלקים, המכללים והמערכות של טנק ה"מרכבה".
נקבעה מדיניות של פריסת הייצור המקומי על פני כל הארץ, כולל אזורי פיתוח, תוך שיתוף מירבי של התעשיה האזרחית וללא מונופול לתעשיה הבטחונית.
נקבע כי הידע הטכנולוגי החסר ירכש בחלקו מחוברות זרות, ובחלקו יפותח על ידנו במערכת הבטחון, במפעלי התעשיה ובמוסדות המחקר בארץ.
דורות המרכבה
ראשוני טנקי מרכבה סימן 1 נופקו ל - צה"ל באפריל 1979, קרוב ל - 9 שנים מהמועד שבו הוחלט על תכנית המרכבה.
טנק המרכבה מתבסס על לקחי קרבות השריון של צה"ל, בכל מלחמותיו, מאז מבצע קדש.
את טנק מרכבה סימן 1 מייחדת התפיסה, המאפיינת את כל דורות המרכבה, שלפיה המיגון והשרידות הם המרכיב המרכזי בתכונות הטנק.
מיגון הטנק מבוסס על שריון שכבתי היקפי ופריסת מערכות הטנק סביב הצוות באופן המאפשר ניצולן להגנה על הצוות והתחמושת, בנוסף לתפקידן היעודי.
הדוגמא הבולטת ביותר לתפיסה זו היא חטיבת הכוח, הממוקמת בחזית הטנק.
גורמים נוספים שתורמים לשרידות הם:
א. צללית קטנה של הטנק בעמדת אש.
ב. העדר חומרים דליקים בתאי צוות.
ג. אחסון התחמושת הכבדה מתחת לטבעת הצריח, בחלקה האחורי של התובה, במארזים חסיני אש.
הטנק מרכבה סימן 1 השתתף במלחמת שלג, בשנת 1982, וזכה להצלחה רבה. יצורו נמשך עד לשנת 1983 עת החלה ההצטיידות של חיל השריון בטנקי מרכבה סימן 2.
בטנק מרכבה 2 הובאו לידי ביטוי הלקחים המצטברים של תפעול טנק מרכבה סימן 1 בידי חיל השריון.
הטנק שונה מקודמו במרכיבים הבאים:
א. שיפורים בתחום הניידות.
ב. שיפורים בתחום בקרת אש.
ג. תוספת שריון מיוחד.
ד. מרגמה 60 מ"מ פנימית.
יצור טנקי מרכבה סימן 2 נמשך עד סוף שנת 1989 ואז החלה ההצטיידות בטנקי מרכבה 3.
טנק מרכבה סימן 3, שנכנס לשרות בצה"ל בתחילת שנת 1990, הוא טנק משוכלל ביותר. ההבדל בינו ובין מרכבה סימן 2 הוא הבדל של מהות ולא רק של דרגה. כל המערכות והמיכללים הם חדשים וכולם, לבד מן המנוע, הם פרי הפיתוח והייצור של ישראל.
סימני היכר בולטים של מרכבה סימן 3 הם מזקו"מ חדיש, מנוע חזק, תותח רב - עוצמה, אך בעיקר תפיסה חדשנית ומקורית - שריון מודולרי: מיגון הטנק בנוי מחלקים שמצטרפים יחד, באמצעות ברגים, למערכת מיגון רצופה כך שאפשר להחליף את חלקי המיגון במיגון חדיש יותר כל אימת שתושג פריצת דרך במיגון חדיש יותר ותפותח טכנולוגית מיגון יותר טובה. לכן טנק מרכבה סימן 3 יהיה תמיד חדש ומודרני מבחינת הגנת השריון שלו.
במהלך שנות יצור מרכבה סימן 3 הוכנסו בו מספר שינויים שהבולטים בהם הם מערכת בקרת אש חדישה בעלת עוקב מטרות אוטומטי (ב"ז) ושיפורים משמעותיים במיגון הבליסטי.
יצור טנק מרכבה סימן 3 נמשך עד לשנת 2002, עת הוחל בהכנסת טנק מרכבה סימן 4 לחיל השיריון.
מרכבה סימן 4
החידושים שטנק מרכבה סימן 4 מציג נפרשים על פני כל מרכיבי האיכות של הטנק :
א. השרידות, עצמת האש והניידות.
ב. הטנק עתיר במערכות מתקדמות וכל איש צוות פועל בסביבה ממוחשבת המפעילה מערכות ומספקת נתונים.
ג. מיגון ושרידות - העקרונות שהותוו בתכנון טנקי המרכבה לדורותיהם יושמו גם במרכבה סימן 4:
1. מתן עדיפות למיגון ולשרידות, ניצול מערכות הטנק להגנה על אנשי הצוות (המנוע מותקן בחזית הטנק), אחסנת תחמושת במארזים מוגנים, כיבוי אש אוטומטי, מערכת אב"כ על-לחץ ועוד.
2. במרכבה סימן 4 המיגון הבליסטי הוא מודולרי ומספק הגנה יעילה יותר מול איומים חדישים, הן בכושר העצירה והן בהגדלת השטח הממוגן של הטנק. מעל לכל, כולל המיגון הבליסטי גם מיגון גג המקנה הגנה נגד התקפות עיליות.
3. מערכת ההתראה לזיהוי איומים אלקטרו מגנטיים היא דור מתקדם של קודמתה שבסימן 3.
ד. עצמת האש
1. הטנק מצוייד בתותח 120 מ"מ, דור מתקדם של התותח שפותח למרכבה סימן 3.
2. התותח החדש מאפשר לירות תחמושות רבות-עצמה ובעלות כושר חדירה מוגבר.
3. התחמושת התורנית של התותח מאוסנת בתא ממוגן אשר מאפשר הגשה חצי-אוטומטית של סוג התחמושת הרצוי לטען.
4. מערכת בקרת האש החדשה של הטנק כוללת רכיבים חדשים ויכולותיה גבוהות ביותר בתחום טווחי הגילוי והרכשת המטרות. מערכת ראיית הלילה מבוססת על הטכנולוגיה המובילה בעולם.
5. יכולת העקיבה האוטומטית שופרה משמעותית.
6. המערכת מאפשרת ישום תורת לחימה יעילה יותר באיתור המטרות, חלוקתן בין המפקד לתותחן והשמדתן.
7. מערכות הבקרה התומכות בכוח האש מופעלות באמצעות צגים ומערכות הפעלה מתוחכמות, וכן מערכות עזר המסייעות למפקד בתקשורת נתונים יעילה וניהול קרב.
ה. ניידות טנק מרכבה סימן 4 מצוייד במנוע חדיש. זהו מנוע דיזל שעוצמתו 1500 כוחות סוס. המנוע מפוקד ע"י מחשב המקושר הן למערכות הניהוג של נהג הטנק והן לממסרת ההילוכים האוטומטית החדישה. המנוע וממסרת ההילוכים מהווים חטיבת כוח הנחשבת למובילה בעולם. העוצמה הרבה של חטיבת הכוח, בשילוב עם מערכת המזקו"מ החזקה מקנים לטנק יכולת תנועה ותמרון גבוהים.
ו. התקנת חטיבת הכוח החדשה בטנק המרכבה איפשרה לתכנן את התובה באופן ששיפר את ההגנה בחזית ואת תצפית הנהג.לשיפור הנסיעה לאחור, פותחה מצלמה שבאמצעותה יכול נהג הטנק לצפות בעת נסיעה אחורנית ללא צורך בהכוונת המפקד או הכוונה מהקרקע.
בטבלה המובאת בהמשך מוצגת השוואה בסיסית בין טנקי מרכבה סימן 2, 1 ו- 3:
מרכבה סימן 4 - היבטים כלכליים
מקורות הרכש והייצור
בייצור הטנק נוטלים חלק כ- 200 מפעלים ( קבלנים ראשיים וקבלני משנה). בין היצרנים הבולטים נמנים אלביט - אל אופ (יצרני מערכות הבקרה), צה"ל (בנייה, הרכבה ובחינת הטנק על מערכותיו), תעש (תותח ,מיגונים וממסרות), אורדן (יציקות שריון), רמתא (מיגונים).
חלק הארי של הייצור מתבצע במגזר הפרטי והיתר בצה"ל ובתעשיות שבבעלות המדינה.
כדאיות כלכלית
ייצור טנק המרכבה הוכיח את עצמו ככדאי מהבחינה הכלכלית בהשוואה לרכש טנקים זרים מאותו דור טכנולוגי. יתרון זה נמשך גם במרכבה סימן 4 שמחירה נמוך במידה ניכרת ממחירי טנקים מקבילים בעולם.
פרט למדדים כמותיים ישירים, ראוי לרשום לזכות הפרוייקט תרומות עקיפות נכבדות למערכת הביטחון ולמשק הישראלי ובהם:
1. תרומה לתעסוקה: כ- 2,500 משרות מזוהות במישרין עם הפרוייקט ולפי מכפילי תעסוקה אופיינים לענף כ- 2000 איש נוספים מועסקים במעגלים קשורים.
2. פיתוח טכנולוגי ותעשיתי שאיפשר:
א. יצוא טכנולוגיות, חלקים ומכלולים שפותחו עבור המרכבה בעשרות מיליוני דולרים בשנה.
ב. החלפת יבוא: הופסק כליל יבוא טנקים מחו"ל וגדל היצור המקומי של חלקי חילוף לרק"מ אחר של צה"ל.
ג. יישום טכנולוגיות של המרכבה בהשבחת רכב קרבי משוריין ובכלי נשק אחרים של צה"ל.
ד. תעשיית המרכבה איפשרה הנצלת מאות טנקים ותומ"תים .

הכתבה הבאה הינה סיכום של הכתבה מתוך: ידיעות אחרונות, מוסף 24 שעות, כתב עמיר רפפורט. נערכה ע"י SFOD-D.
מרכבה 4 יוצא לאור: מערכת הביטחון חשפה אתמול את "הטנק המתקדם ביותר בעולם"מהיר יותר, ממוגן יותר, מתוחכם יותר..
לאחר שנים ארוכות של פיתוח תחת מעטה כבד של סודיות, יצטרף הטנק החדש לכוחות הלוחמים. במבט מבפנים הוא נראה כמו תא טייס, וחלק ממושביו יכולים אפילו לשמש כמיטה בעת מנוחה. חלק מהפיתוחים החדשים יישארו חסויים כדי לא לספק מידע סודי לאויב, אולם במערכת הביטחון מבטיחים כי אין לו מתחרים.
במבט מבחוץ קשה לזהות את הדמיון בין מרכבה 4 הטנק החדש שנחשף אתמול בפעם הראשונה על ידי צהל ומשרד הביטחון, ובין טנקי המרכבה הקודמים, שמוכרים כבר שנים ארוכות.
למרות השם הדומה, הטנק החדש נראה שונה לגמרי : למרכבה סימן 4 חזות עגולה יותר ושטוחה יותר מטנקי מרכבה קודמים .
מבפנים נראה הטנק החדיש כמו תא טייס , המכיל אינספור צגי מחשב ומערכות תקשורת.
הטנק לא רק נראה מאיים. מדובר בקפיצת דרך טכנולוגית ענקית, שמצעידה את עוצמת מערך היבשה של צהל ואת התעשיות שייצרו את הטנק דור אחר קדימה, אמרו אתמול בגאווה ראשי מערכת הביטחון שהציגו בפעם הראשונה את הבייבי שלהם.
הטנק נחשף בבסיס חיל החימוש בתל השומר, בטקס בהשתתפות שר הביטחון בנימין בן אליעזר, הרמטכ"ל רא"ל שאול מופז, מנכ"ל משרד הביטחון עמוס ירון ומפקד זרוע היבשה האלוף יפתח רון-טל.
בכירי מערכת הביטחון אמרו כי קשה להגזים בחשיבות ההישג. מרכבה סימן 4 הוא הטנק הטוב ביותר בעולם כיום.
היסטוריה:
פרוייקט מרכבה סימן 4 הוא מהגדולים שבוצעו בארץ. לפי ההערכות בכל שנה מושקעים לא פחות ממיליארד שקלים בפיתוח ובייצור טנק המרכבה.
לפרוייקט שותפים משרד הביטחון, חיל השריון, חיל החימוש ויותר מ200 מפעלים וחברות היי טק ברחבי הארץ ביניהם:
חברת "אל אופ" מקבוצת "אלביט מערכות", אשר פיתחה ומספקת כמה מערכות מרכזיות לטנק כמו כן מייצרת החברה את מערכת האש "בז" המשופרת, הכוללת מחשב בליסטי חדיש ומערכת ראיית לילה מהדור המתקדם בעולם.
היא גם יצרה לו עבורו מערכת כוונת מפקד פנורמית חדישה וסיפקה לו מערכת הנעה וייצוב חשמלית חדישה, המקנה לצריח יכולות יוצאות דופן.
התעשייה הצבאית (תעש) ייצרה את התותח בקוטר של 120 מ"מ וחלק מהמיגון המיוחד. חברות ישראליות אחרות סיפקו לטנק מערכות שנות שכולן תורמות למעמדו כאחד הטנקים הטובים בעולם.
על פי הערכות כעשרת אלפים איש מעוסקים בישראל באופן ישיר או עקיף בפרוייקט מרכבה 4 .
" הפרוייקט הזה מציב את החברות המשתתפות בו בחזית הטכנולוגיה העולמית, דבר שמאפשר לנו אחר כך להגדיל גם את היצוא של ישראל." דבריו של מנכ"ל משותף בחברת "אל אופ" יהודה אדמון.
עם זאת הטנק לא ייוצא לחול. קצין השריון הראשי, תא"ל אביגדור קליין מבהיר כי אין שום כוונה למכור בעתיד את הטנק, כדי לא לחשוף את הסודות הכרוכים ביתרונותיו הטכנולוגיים , הוא מסביר-
"הטנק אינו למכירה". הטנק אמור להיות עמיד במיוחד במקרה של מלחמה בלתי קונבנציונלית, למשל אם יהיה שימוש בנשק כימי.

מרכבה סימן 4 בניסוי ירי

נספח: על ההבדל בין נגמ"ש לטנק
התכלית העיקרית של הטנק היא לייצר כח אש תוך תנועה ומיגון לצוות. ככזה הטנק נושא עימו
רק את הצוות המיועד לתכלית הזאת קרי, מפקד, נהג, תותחן וטען/קשר. בעבר היו טנקים שכללו גם
איש צוות חמישי, קשר.
בעבר היו קיימים מספר וואריאנטים של טנקים: טנקטים שהם טנקים זעירים, טנקים קלים, בינוניים
וכבדים. עם השינויים בתפיסות של הפעלת שריון נעלמו רוב הדגמים הללו וכיום קיימים בדרך כלל
טנקי המערכה העיקריים Main Battle Tank - MBT.

מה שאתה מכנה נגמ"ש הינו רכב הנושא עימו אנשים נוספים בדרך כלל אנשי חי"ר, הנדסה או
מקצועות אחרים הממוגנים במיגון הכלי.
כלים משוריינים המשמשים לנשיאת חי"ר קיימים במספר מאפיינים והעיקריים שבהם:
נושא גייסות משוריין - נגמש" או באנגלית Armored Personel Vehicle - APC.
התכלית העיקרית אליה תוכנן היא נשיאת כח לוחמים אל שדה הקרב בצורה ממוגנת. אין הוא מיועד
על פי תיכנונו לשמש לתפקידי לחימה. כך הוא נגמ"ש ה M-113 האמריקאי או משפחת
רכבי ה BTR הסובייטיים ששמם מעיד על תפקידם Bronye TRansporter רכב קרבי לנשיאת חי"ר.
סוג נוסף הוא רכב לחימה לחי"ר או באנגלית Armored Fighting Vehicle - AFV או ברוסית
Bronye Mashinye Pekhotu - BMP. רכבים אלה תוכננו מראש לנשיאת חי"ר לשדה הקרב
וללוות אותו בתוכו תוך מתן סיוע צמוד בכח אש. כלים אלה מסוגלים לשאת כח בסדר
גודל של בין 6 ל10 ללוחמים תלוי בכלי. את כח האש מספק בדרך כלל תותח מהיר ירי נוסף
על מקלעים המותקנים בכלי.
במערב ידועים כלים דוגמת הבראדלי שקיים בתצורת
נושא חי"ר או בגירסת סיור עם מספר פחות של חיילים, הוורייר הבריטי או המארדר הגרמני.
במזרח ידועה משפחת ה BMP-1,2, 3. נוסף להם יוצרו בברית המועצות גירסאות מיוחדות
לכוחות המוטסים של רכבי לחימה לחי"ר הידועים כמשפחת ה- BMD. כלים אלה נראים כגירסה
מוקטנת של ה BMP ומסוגלים לשאת עד 6 לוחמים נוסף לצוות והם מצויידים בתותח מהיר ירי.
כלים אלה מוצנחים יחד עם הכוחות, ובדגמים המתקדמים, כח החי"ר מוצנח כשהוא ישוב בתוך הכלי.‭ ‬דבר זה מצמצם למינימום את הזמן הקריטי על הקרקע הנדרש להתארגנות.

הערה:
בתיכנון של כלים מהסוג הזה מתבססים בראש ובראשונה על הדוקטרינה הצבאית של המדינה
המתכננת ושל בעלות בריתה. לכן ניתן לראות את ההבדלים בתפיסות התיכנון של הכלים
בין המדינות השונות.

פריסת זחל

הפריסות היותר קלות נגרמות כשהזחל לא עומד בלחץ ונקרע, החוליות או הפינים שמחברים בינהם כבר שחוקים או שבורים או בכלל לא נמצאים, אפשרות נוספת היא שהזחל היה מתוח מידי ולכן נקרע.
במצב כזה הזחל פשוט יורד מהבוגים (הגלגלים של הרק"ם, בחימושניקית "גלגלי מרכוב, או מרכובים). כדאי להמשיך להתקדם מהר יחסית, כדי שהזחל הקרוע יפול בצורה מסודרת, לא יתבלגן ולא יסתבך במנגנוני התובה השונים.
אם הזחל נפל ישר, כל מה שצריך זה לחברר אותו חזרה.
אם הוא התבלגן, צריך ליישר אותו ורק אז לחבר חזרה.
אם הוא הסתבך... חבל"ז, זה כבר כמו פריסה מסובכת יותר בשלב השני, קרא בהמשך.
אפשר למנוע פריסות כאלו ע"י הכנה נכונה של הטנק לפני הפעילות (טל"ת= טיפול לפני תנועה), בדיקת חוליות ופינים, וכן בדיקה שמתח זחל תקין, לא מתוח מידי ולא רפוי מידי.
.
הפריסות המסובכות יותר הן כשהזחל לא נקרע אבל ירד מחלק מהבוגים או מכולם, בדרך כלל במצב כזה הזחל מסתבך במנגנוני התובה וקשה מאד לחלץ אותו מהם. ברגע שמגלים פריסה כזאת חשוב לעצור מיד! כל המשך תנועה רק יחמיר את המצב.
הסיבה לפריסה כזאת היא התרחקות של הזחל מהבוגים או מחלק אחר במזקו"ם (מערכת זחלים קפיצים ומרכובים).
גורמים אפשריים להתרחקות:
* התמלאות בחול ואבנים בין הזחל למזקו"ם.
* אין מתח זחל - הזחל לא מתוח ולכן יכול ליפול מהבוגים.
מבחיני בין שני סוגי פריסות:
* פריסה חיצונית - הקלה יותר, הזחל נפל מהמזקו"ם החוצה.
* פריסה פנימית - המסובכת יותר, הזחל נפל בין המזקו"ם לתובה.
תמיד ננסה לנתק את הזחל,
להוציא פין
ואם זה לא הולך לחתוך את הזחל ע"י (במדרג מהקל לכבד
* חוליה טכנית עם רתכת.
* הפעלת לחץ עד לשבירת פין/קריעת חוליה.
* פיצוץ הזחל ע"י מטען ייעודי לכך.
אחרי שהזחל נחתך צריך להוריד אותו לבדוק שהוא ישר ושלם, שאין חוליות נוספות מפוצצות ולהעלות אותו חזרה.
אחרי שהעלינו כדאי לבדוק שלמות ונוכחות של כל הפינים.
אפשר לפתוח זחל, להוריד אותו, להעלות חזרה ולסגור תוך פחות משבע דקות! באחריות! זה רק תלוי במיומנות של הצוות.
פריסה נגרמת בד"כ באשמת הנהג:
* לא בדק זחל ומתח זחל בטא"ת כמו שצריך.
* נתן היגויים חזקים במשטחי חול או חצץ שגרמו לכניסת החול והאבנים לתוך הזחל (כאן יש קשר גם למפקד שנתן פקודה לעשות זאת או שלא מנע מהנהג לעשות זאת).
* נתן היגויים בלי גז שמתחו את הזחל וגרמו לקריעתו.

כמעט כל המידע הנ"ל נלקח מאשכולות שונים בפורום הישן!
ברצוני להודות לגולשים: לבני, מיכאל מס, יאשה, ינשוף (גם ינשוף המדבר וגם הינשוף הימי) ועוד רבים וטובים שבדברי ההסבר ובתמונות שהביאו השתמשתי.
תודה!

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.19 שניות עם 11 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה