|
15-04-2009, 12:52
|
מנהל צו"ב
|
|
חבר מתאריך: 02.05.02
הודעות: 7,828
|
|
|
מרץ 2009 - ערבי ישראלי שחדר לשדה מוקשים נהרג בעת שחיילים ניסו להצילו
ליאת שלזינגר | 15/4/2009 4:01
התאונה לפני חודש, בה צנח אל מותו מטייל פצוע לעיני מצלמות, פגעה קשות בשם היחידה. עכשיו מנסים אנשיה להבין מה בדיוק אירע שם
הכפפות השחורות נלבשות במהרה. קולות הירי והדי הפיצוצים נשמעים מרחוק, מתערבבים עם רעש המסוק בעת הנחיתה. רוח חזקה מכה בפנים. עשן כבד ממלא את העיניים, את הריאות. לוחמי יחידת החילוץ 669 רצים עכשיו לרכב הסופה שזה עתה עלה על מטען.
רק מקרוב אפשר להבחין בידו המדממת של הנהג, מוטלת מבעד לחלון. הוא לא מגיב לקריאותיהם. אין זמן. עוד במסוק, כותב מפקד הצוות על הלוח המחיק את ההוראות לפינוי, ומותח קו תחתון תחת המילה "זריז".
אין זמן. מחדירים צינורית לקנה הנשימה. דקה וחצי עברה והם כבר לא שם. רופא בחלוק לבן מקבל את פניהם כשהם נוחתים בבית החולים. הוא יחיה.
כעת הלוחמים מרימים עיניים חוששות אל מה שנראה בהצצה ראשונה כמו סוג של חדר "האח הגדול". טפטים פסטורליים של עצים גבוהים מודבקים על הקירות בהאנגר הגדול שבלב בסיס במרכז הארץ. מערכות סאונד מתקדמות, מכונות עשן ומאווררי ענק תורמים לאווירת התרגיל, אשר מצולם כל הזמן במעגל סגור.
בביתן הקטן הממוקם בקצה המתחם צפו בהם במצלמות לאורך כל התרגיל. עכשיו הם יכולים לנשום לרווחה. בבקרה מרוצים, התרגיל מוכתר כהצלחה. ככה זה "במגרש המשחקים", הכל דופק כמו שעון.
המצלמות קלטו הכל
אבל המצלמות היו שם גם ברגע הלא נכון מבחינת הלוחמים. זה היה בנחל בזק שבצפון, לפני חודש. אז, מגרש המשחקים היה שדה מוקשים אמיתי. הפצוע, למרבה הצער, נהרג ופעולת החילוץ הסתיימה בטרגדיה, ובכישלון החמור והמביך ביותר, ככל הנראה, בתולדות יחידת העלית אפופת התהילה.
זה ארך 22 שניות בדיוק. 22 שניות שנתפסו בעדשת מצלמות הטלוויזיה בבהירות מטרידה, השניות הספורות שבהן צנח עלא אגבריה בן ה-23 אל מותו הטרגי, המיותר. אגבריה טייל באותו היום עם אחיו באזור ונפצע קשה ברגלו לאחר שעלה על מוקש.
המצלמות קלטו הכל:
אגבריה, לבוש בחולצה כתומה בוהקת, מועלה בכבל על ידי שני מחלצים אל המסוק של יחידה 669 שהוזנקה לחלצו. הוא כבר כמעט שם, בבטן המסוק, אבל לפתע משהו משתבש באוויר, בתוך חלקיק שנייה שמפריד בין פעולת חילוץ מוצלחת לאסון.
הדמות בכתום החלה לצנוח במהירות אל האדמה, מנופפת בידיים וברגליים, זועקת לעזרה, עד הפגיעה בקרקע. אפילו הצלם מתקשה לעמוד במראה המזעזע. המראות הקשים לצפייה, השניות המצולמות המתעדות את הרגע המפריד בין חיים למוות, שודרו שוב ושוב. היחידה שתמיד מצילה חיי אדם תועדה כשהיא מאבדת אותם.
מחכים למסקנות הסופיות
"לראות אותו נופל ככה. . . בפעם הראשונה שראיתי את זה הרגשתי כאילו מישהו נותן לי אגרוף בבטן", אומר רס"ן ש', מפקד גף פינוי ביחידה, בהתייחסות ראשונה מאז התקרית. "אנחנו מתחקרים את זה בצורה פנימית, אבל ממשיכים להציל חיים אתמול, היום ומחר. בינתיים הוגשו מסקנות הביניים, אבל אנחנו עוד מחכים למסקנות הסופיות, אז אני לא יכול להתייחס לכל מה שהיה שם. אבל אין ספק, לא מדובר באירוע קל", מוסיף רס"ן ע', סגן מפקד היחידה.
בסיס היחידה היה בשבוע שעבר מצוחצח. שולחן הביליארד במועדון מכוסה, הדשא גזום, הפרחים רעננים ואפילו עין החתול הירוקה, סמל היחידה, ממורקת מתמיד. אבל גם הניקיון החגיגי לקראת סדר פסח לא יכול היה להסתיר את האווירה העכורה או להסיר את הכתם שדבק ביחידה.
"כתם זה משהו אמוציונלי, אני חושב על המקצועיות", אומר רס"ן ע'. "חשוב לנו להפיק לקחים, ולא לחשוב על כתמים או על מה שאנשים חושבים עלינו, או אם זה עכשיו ילווה אותנו כל החיים. אנחנו מרימים את הראש ויודעים להגיד שצריך להמשיך הלאה ולהכין כוחות לפעילות. לא הרגשתי שהציבור חובט בנו. אנחנו חבטנו בעצמנו", הוא אומר.
"את הביקורת שהופנתה אלינו", הוא מוסיף, "אנחנו הפנינו עוד יותר קשה לעצמנו. אלו רגשות קשים להתמודד איתם. החל מהלוחם שהיה שם, והצוות, דרך כל הלוחמים ביחידה. הביקורת העצמית היא כל כך קשה, שהאמת היא שלא עסקנו באם הציבור עוטף אותנו או לא. אני חושב שבמידה מסוימת לא צריך לכעוס עלינו. אנחנו מחלצים מאות אנשים בשנה, זה חלק מהמקצוע".
אבל בכל זאת, איך אתם מרגישים ברמה האישית עם הכישלון הזה?
"לא טוב. באת להציל חיים ולא הצלחת. אני רגיל לחלץ אנשים, להציל אותם, לא שום דבר אחר", משיב ע' בכנות. "אבל אנחנו צריכים ללמוד להתמודד גם עם כישלונות. לפעמים אנחנו מכינים צוותים רק לסיטואציה שהם הולכים להיכשל במשימה. נותנים להם דילמה של פצוע שלא שורד רק כדי שהם יידעו להתמודד עם החוויה הזאת".
"אין לי הפריבילגיה לשבת ולהיות בדיכאון"
אף על פי שהם מנסים לשדר עסקים כרגיל, אלו ימים מתוחים מאוד ביחידה. בשבוע האחרון התחלף מפקד היחידה שסיים את תפקידו, ואחרי החגים הם צפויים לקבל את תוצאות ועדת הבדיקה שיקבעו סופית מה גרם לתאונה. אם מדובר בטעות אנוש ובכשל בקשירת הרתמה, בכשל טכני, או אולי בניהול לא נכון של האירוע כולו. ביקורת נשמעה כלפי היחידה גם על כך שלא הורידו מספיק אנשים אל השטח עצמו.
"החילוץ לכשעצמו לא היה קל בכלל", מנסה ע' להסביר. "אתה מגיע לשדה מוקשים, בכל צעד אתה עלול להתפוצץ, אז אתה מוריד כמה שפחות אנשים כדי לא לסכן חיי אדם. כלומר, מראש אתה עם פחות כוח אדם שיכול לטפל בפצוע. תוסיפי לזה פציעה קשה מאוד וחשכה גמורה. זה היה מסובך להוציא אותו משם. אבל אנחנו לא עושים הנחות לעצמנו, ולצערי לא עמדנו במשימה. אנחנו מתחקרים ולומדים ומפיקים לקחים".
כך או כך, המציאות לא מחכה למסקנות הסופיות של ועדות בדיקה. עוד באותו הלילה קיימו אנשי היחידה שיחה פתוחה, בה החיילים דיברו על תחושותיהם הקשות לאחר המקרה, וכבר למחרת התאונה התקבלה ביחידה קריאה לחילוץ נוסף. המחלצים מהאירוע עצמו הושבתו לתקופה קצרה לצורך חקירת הוועדה, אבל כעת הם כבר חזרו לפעילות מלאה.
"חשוב לתת לאנשים תחושה שלמרות האירוע אפשר להצליח, אפילו אחרי כישלונות גדולים כאלה. צריך להתמודד", אומר ש', צריך להמשיך קדימה. אין לי הפריבילגיה לשבת ולהיות בדיכאון. אי אפשר לשקוע בעצמי. אני לא יכול לעצור פה, אחרי רבע שעה אני כבר יכול לקבל את הקריאה הבאה".
"שלושה ימים אחרי זה היה לנו עוד חילוץ בכבל", הוא מספר. "אין לך זמן לעצור ולחשוב. אתה מגיע למצב שיש לך פצוע בנחל ואתה צריך לחלץ אותו בכבל, ואין מה לעשות. אז אתה הולך עם מה שיש לך. אתה מוריד את הרופא למטה ואתה מחלץ את הפצוע שלך. בלי שאלות מיותרות".
מה אתה אומר לחיילים שחוששים לצאת למשימה הבאה?
"אני אומר להם שאני מאמין בהם, שאנחנו מאמינים בעשייה שלהם. אני לא אעשה הנחות, אלא אתאמן ואהיה טוב יותר. אני לא חושב שאנחנו מושלמים. לא בא אליי חייל ואמר שהוא חושש. אנחנו בתקופה רגישה לחיילים, במיוחד לחיילים שהיו שם בעצמם. אנחנו מנסים להרים את הראש. חשוב לזכור שזה קל להיכנס לבור חשוך כשאתה עם הפנים כלפי מטה, אבל זה לא כל כך קל לצאת ממנו. אנחנו חייבים לצאת מהאירוע הזה חזקים".
"הכל קרה מהר מאוד"
ע', בן 34, מתגורר בבסיס עם משפחתו. הוא גדל ביחידה, עבר בה את כל התפקידים לאורך שרשרת הפיקוד, עד שמונה לסגן המפקד. ספק אם מישהו מכיר אותה היום טוב ממנו. הוא מאמין שהיחידה יכולה להתאושש מהאירוע, להמשיך קדימה.
האמת, הוא אומר, אין אפשרות אחרת. "כמעט חודש עבר מאז, ולאחרונה האווירה השתפרה. הייתה תחושה קשה מאוד. היו לנו הרבה שיחות ותחקור אינטנסיבי ומשימות נוספות. אנחנו באנו להציל אותו. קודם כל, ולפני הכל, רצינו להציל אותו. לצערנו במקרה הזה לא הצלחנו, אבל אנחנו שמחים להציל חיים באשר הם"
חילוץ מטיילת שנפצעה מנחל חזורי שבצפון רמת הגולן צילום: חמד אלמקת.
סגן א' הוא מפקד הצוות שניהל את החילוץ הכושל של אגבריה. גם הוא, שגדל ביחידה, מתקשה להסביר את התאונה, במיוחד לאור ההקפדה הנוקשה על כללי הבטיחות, אחת מהסיבות למוניטין המרשימים שצברה היחידה.
"זה היה בצוות שלי, לוחמים מתחתיי", הוא אומר. "הצוות שלי מאוד חזק ואני לא חושב שאנשים הורידו את הראש אחר כך. ברור שזה טרגי, אבל אנחנו צריכים להמשיך את העבודה. אני מדבר איתם על הדברים ואנחנו רק משתפרים אחרי זה".
"הכל קרה מהר מאוד", הוא משחזר את השניות הגורליות. "התגובה הראשונית שלי הייתה שוק. הרגשתי כאילו פשוט נותנים לי מכה. אני מאמין שהסיפור האמיתי עוד ייצא, שעוד יבינו מה קרה שם בדיוק", הוא אומר.
"לא הרגשתי אשמה אישית"
על אשמה הוא לא מוכן לדבר. "לא הרגשתי אשמה אישית על זה שזה קרה בצוות שלי. אני מכיר את תרבות הבטיחות ביחידה שלנו, וזו תרבות בטיחות שאין שנייה לה בצה"ל. יורדים פה לפרטים הכי קטנים. אני חושב שאנשים לא מבינים כמה אנחנו משקיעים בבטיחות. שלושה ימים אחר כך היה לנו, לאותו הצוות, שוב חילוץ עם כבל. אין זמן לעצור, היחידה נועדה להציל חיים. צריך להמשיך הלאה".
את משפחתו של אגבריה, אומר ע', הם לא ביקרו עד היום, אך דוחה מכל וכל את הטענות כי בשל מוצאו הערבי היה היחס אליה שונה. "לא ביקרנו אותם באופן אישי, אולי מישהו בחיל האוויר הלך לבקר. זה טרי מדי, אני חושב. אבל הטענות על זה שאנחנו פועלים כך בגלל המוצא שלו הן פשוט מופרכות. אנחנו מטפלים במגוון עצום של אנשים. רק לפני חודש הוקפצנו כדי להציל תינוק פלסטיני בן שנה שטבע בשוקת. בשבילנו אין הבדל. פצוע הוא פצוע, ואנחנו נאבקים כדי להציל את חייו".
ביחידה חוששים, ובמידה לא מבוטלת של צדק, שעכשיו יצמידו להם את התאונה לכל פעילות. והם בכלל רצו לדבר בכתבה הזו על מה שעשו במבצע עופרת יצוקה. רק מעטים ערים לקפיצת המדרגה המשמעותית שביצעה היחידה במהלך המערכה בעזה. רבים מההישגים האחרונים שלהם נותרו חסויים, אבל במקרים רבים נוכחותם היא שחרצה גורלות.
הנתונים מדברים בעד עצמם: במהלך "עופרת יצוקה" חילצה היחידה לא פחות מ-83 פצועים וביצעה 33 גיחות, שמונה מהן אל לב הרצועה. הלקחים שהופקו ממלחמת לבנון השנייה, הם אומרים, הוטמעו היטב. הם עבדו על שיתוף הפעולה עם היחידות האחרות, עבודה בתנאי לחץ וחשכה. היום רופאי יחידה 669 מכינים את מנות הדם עוד טרם היציאה לאירוע, ואפילו נקנו שמיכות מיוחדות המסייעות בשמירה על חום גופם של הפצועים.
"זה נשמע טריוויאלי, אבל זה מציל חיים", אומר ע'. "בלבנון הגענו לשטח וחשבנו שאנחנו אוספים שלושה פצועים, ובעצם אספנו חמישה. אין לך שום שליטה על האירוע, אתה מבין שהוא בלתי צפוי לחלוטין. בלבנון למדנו תוך כדי לחימה, הפעם באנו הרבה יותר מוכנים".
"עזה הייתה שונה לחלוטין מלבנון"
רס"ן (מיל') דיוויד, אחד הרופאים ביחידה, מוכן להיות קצת פחות דיפלומטי. "בואו נהיה כנים. בלבנון היה בלגן. בלגן גדול. בהתחלה בכלל לא היו כוחות קרקע. אם אתה מתרסק שם, אתה בשטח אויב. אתה מרחף באמצע לבנון והמסוק חוטף, ואתה חושב על האופציה שצריך להימלט, ואתה יודע שאין כוחות על הקרקע, אבל אתה חייב לעשות את זה כי יש טייסים שצריך לשמור עליהם. עזה הייתה שונה לחלוטין מלבנון. הכול מאורגן. אתה נוסע מעל עיר ורואים שצה"ל שולט".
דיוויד, כירורג בכיר באיכילוב, קיבל את צל"ש מפקד חיל האוויר על חילוץ פצוע בלבנון, אבל עדיין לא מצליח להתרגל לשגרה המטורפת של השירות ביחידה הזו. "אני רופא בבית חולים", הוא אומר. "כל יום יש לי ניתוח, סבב בדיקות. אני הולך הביתה לאישה שלי, שותה קפה בתל אביב, חי חיים רגילים. יום אחד אני קם בבוקר ומוצא את עצמי יושב בתוך מסוק. הדבר הבא שאני רואה זה שפותחים את הדלת וקושרים אותי לכבל, ואני צריך עכשיו לרדת ללב עזה. זה מפחיד לא?", הוא שואל.
בעזה דאג לשחק היטב את תפקיד "הזקן המפחד". "היה לנו חילוץ אחד בעומק הרצועה. טיסה מאוד נמוכה", הוא משחזר. "קיבלנו מקרה של פצוע ראש שמשהו נפל עליו ממקום גבוה והוא איבד את ההכרה. זה נשמע כמו משהו הפיך, אם רק נגיע אליו בזמן. הטיסה ארכה 15 דקות, וכל שנייה היא נצח. הלוחמים הצעירים, אין להם פחד. אבל כשאתה זקן כמוני, אתה לומד לפחד".
"אתה יושב במסוק ואתה היחיד שמבין שאתה בסכנה", ממשיך דיוויד. "אתה יודע שכל הזמן מנסים להוריד אותך. זה נורא מסוכן להכניס מסוק ללב הלחימה וזה הכי דרמטי שיכול להיות. יש ארטילריה, וכוחות קרקע וכל המערך מתאסף סביבך, כדי שתוכל להיכנס. אבל לרופא אין נגיעה בדברים האלה. אז במסוק, אתה מבין כמה שאין לך מה לעשות. כולם נורא עסוקים במבצע המטורף הזה, ואני בעיקר יושב שם, מסתכל מעבר לחלון ומחכה שאיזה טיל יפגע בי. אבל ברגע שקיבלת את הפצוע, אתה שוכח את הכל. זה רק אתה והוא".
המאמץ העילאי: לקצר את זמן השהייה בשטח
אחד האירועים שחזרו על עצמם לא מעט פעמים וגבו מחיר יקר היו אירועי הירי הדו צדדי. הבולט שבהם היה גם הראשון, שבו הייתה מעורבת חטיבת גולני. באותה תקרית נפצע המח"ט, אלוף משנה אבי פלד, ושבעה חיילים נוספים באורח קשה.
חיילי 669 הגיעו לשם דקות לאחר האירוע. "אני הגעתי במסוק הראשון", משחזר ע'. "כבר בהזנקה הבנתי שמדובר באירוע גדול, אבל לא הבנתי עד כמה. רק כשהגעתי וראיתי את המראות הבנתי שמדובר במשהו גדול ומורכב מאוד. היו כוחות רפואיים בשטח והם הוציאו מסה של פצועים החוצה. כל הזמן זורמים אליך עוד ועוד פצועים, ואתה זה שצריך להחליט מי יפונה קודם ומי יחכה למסוק הבא. ברוגע הנדרש, ועם כל הקושי שבכך, אני מתחיל לספור את הפצועים. אצלי אין מצב שפצוע מחכה למסוק. זה נורא חשוב. אני כבר ראיתי אירועים שמגיעים לקריסה טוטאלית".
יחידת החילוץ ערן שקד
גם נ', פראמדיקית ביחידה, הוקפצה לטפל בנפגעים באירוע. את המראות הקשים היא מעדיפה להשאיר היום מאחוריה. "אני עוד לא בת 21, וכמות הפצועים וההרוגים שראיתי בחיי היא עצומה. חשוב לנתק את עצמך מהאירוע. אני מכניסה את זה לתא חשוך במוח שלי. אין לי ספק שיום אחד זה יתפוצץ", היא אומרת ומשחזרת את מה שהיה שם.
"את יודעת שפגז פגע בחיילים, אבל לא יודעת מה באמת מתרחש על הקרקע. כשמתקרבים אל המקום מחשיכים את אורות המסוק. דקה לפני הנחיתה אני רואה את התותחים למטה מגנים עלינו במסך עשן. אני לוקחת נשימה ארוכה ומתפללת שלא היה כאן מישהו שאני מכירה. טיפלנו בשבעה פצועים, חלקם פצועים קשה מאוד. מסביב צרחות, צעקות, אנשים זועקים לעזרה. כל שנייה קובעת. את פועלת על אוטומט, אין לך זמן להתחיל לחשוב על הרגשות שלך, או על מה את חושבת על הסיטואציה. יצא לי לחשוב על הפצועים אחר כך, אבל בהרבה מקרים אני מעדיפה לא לדעת מה קרה להם. זה קצת אגואיסטי, אבל אני לא רוצה להקשות על עצמי ולהיקשר יותר מדי", אומרת נ'.
רס"ן ש' לא יכול להתאפק כשהוא נשאל על הדבר המשמעותי ביותר בשבילו במלחמה האחרונה. הוא מחייך חיוך רחב, משלב את ידיו על החזה ואומר, "שעה וחצי". כולם בחדר מסתכלים עליו מבולבלים. "שעה וחצי שעברה מאז שנכנס קליע אל גופו של חייל, ועד שהקליע הזה מצא את עצמו בצלוחית הלבנה בחדר הניתוח", הוא אומר.
אולי רק רופאים יבינו את חשיבות הנתון המרשים הזה. ב-669 המאמץ העילאי הוא לקצר את זמני השהייה על השטח ולמהר להביא את הפצוע לבית החולים. במהלך חילוץ אחר ב"עופרת יצוקה", הם מספרים, הם נשארו על הקרקע רק 35 שניות.
שמחים להציל חיים
התרחישים שהם נערכים אליהם מכוונים כולם כמובן אל זירות הקרב, אפילו אל האיום מאיראן הם יודעים להתכונן. אבל האמת היא שימים אלו, ימי חופשת הפסח, הם הם "העונה הבוערת" האמיתית. למעשה, את רוב זמנם מעבירים לוחמי היחידה בחילוץ מטיילים ישראלים ששוכחים לקחת מימייה, נתקעים בנחל וממהרים להזעיק את 669. הרי במצב מצוקה, מי לא רוצה חילוץ יוקרתי?
המספרים מדברים בעד עצמם: בשנה האחרונה חילצה היחידה קרוב ל-400 אזרחים, והפעילות שלהם מתחלקת ל-70 אחוז פעילות אזרחית ,ו-30 אחוז בלבד פעילות צבאית. "בפסח אנשים מטיילים הרבה, ולא תמיד באחריות", אומר ע'.
"יש אנשים שלא לוקחים מספיק מים. נכנסים מאוחר מדי ובחשכה. מדובר באוכלוסייה שלא מטיילת בדרך כלל. ומה לעשות? המטייל הישראלי מטייל כמו שהנהג הישראלי נוהג". ש' לפעמים נדהם
כשהוא נוחת ופוגש את המטייל הישראלי. "אתה אומר לעצמך, רגע, איך הוא הגיע לכאן?! אתה מגלה איש מבוגר, מטייל לבד, עם בקבוק אחד של מים בשיא החום. איך הוא חשב לצאת מכאן?".
ע' מבקש להדגיש שזה לא כל כך פשוט להזמין חילוץ של 669. "זה לא חילוץ וי איי פי. משרד הביטחון רודף אחרי האנשים האלה ואחרי חברות הביטוח. יש מקרים שאתה נתקל בשאננות וחוסר הכנה לפני שיוצאים לשטח. אני מניח שאולי איפשהו, שם, קיימת הידיעה שאפשר להתקשר למסוק".
לוחמי היחידה כבר רגילים לחלץ אנשים מתוך ארובות, ספינות שוקעות בלב ים, נחלים, מצוקים ואפילו מנהרות. גם בחילוץ סוכני הנסיעות בתאונת האוטובוס הגדולה באילת הם השתתפו, ובין היתר, הם מספרים שלאחרונה הם מוקפצים יותר ויותר להציל פליטים סודנים שמסתננים אל הגבול. רק בשנה האחרונה הם הצילו 16 פליטים והעבירו אותם לטיפול בבתי החולים.
"זו תופעה חדשה. המצרים יורים בהם, והם גוססים על הגבול. חלקם לא שורדים את הפציעה. אני יודע שהם מפחדים לראות חיילים במדים, אבל חלקם במצב קשה מכדי להתנגד לטיפול. אם הם בהכרה הם מודים לנו כל הזמן על כך שאנחנו דואגים להם. בעינינו זה לא משנה מי הפצוע, אין שום הבדל".
יש לכם מנדט לבצע את החילוצים האלה? זה לא פוגע קצת ביוקרת היחידה?
"אם מקפיצים אותנו זה אומר שאין אף אחד אחר שיכול לעשות את זה. אנחנו שמחים להציל חיים והיחידה שלנו גמישה מאוד. אנחנו לא חושבים על השאלה אם זה במנדט שלנו, פשוט כי אין מישהו אחר שיעשה את זה", אומר ע'.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/...&loc=2&tmp=9425
|
|