בס"ד



ראש ישיבת סלוצק, הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, חי בסוף ימיו בירושלים, שם כיהן כראש ישיבת "עץ החיים". פעם הבחינו בו כשהוא פוסע הלוך ושוב ליד ביתו, ונראה היה שמסיבה כלשהי אינו רוצה להיכנס לביתו, בחור ישיבה ניגש אל ראש הישיבה והציע את עזרתו. ראש הישיבה סירב להצעה באמרו שאין לו כל צורך בעזרה. כיון שהמשיך בפסיעותיו אנה ואנה, ניגש אליו הבחור שוב, והפציר בו להניח לו לסייע בידו. ראש הישיבה חזר והשיב שאין לו כל צורך בעזרה, והסביר את התנהגותו: "כשנכסתי לביתי הבחנתי במשרתת, אשה גלמודה וענייה, שהייתה עסוקה בשטיפת הרצפה. המשרתת, נהנית לשיר לעצמה בשעת העבודה, אך כיון שהיא יודעת שאסור לי לשמוע את שירתה, היא מפסיקה מיד שהיא מבחינה בי, אין ברצוני לגזול מאשה אומללה זו את הנאתה, וכן אני מעדיף להניח לה לסיים את מלאכתה, ורק לאחר מכן אכנס לביתי. בינתיים, אני ממתין כאן בחוץ"

ר' איסר זלמן לא יכול היה לחמוק הביתה פנימה, משום שהמשרתת הייתה ממשיכה לשיר, ואסור היה לו לשמוע את שירתה מפאת האיסור של "קול באשה ערוה". מאידך, הוא לא רצה לגרום לא להפסיק את שירתה, מתוך התחשבות ברגשותיה. לכן למרות שזמנו היה יקר לו, נשאר בחוץ עד שסיימה, ועמדה לעזוב.



כך היא דרכם של גדולי הדור. דאגתם לקיום ההלכה {בין אדם למקום} ודאגתם לזולתם{בין אדם לחברו} מושלמת למופת. יתר על כן, הם אינם מקריבים בחינה אחת על חשבון חברתה, אלא תמיד ימצאו דרך כיצד למלא התחייבויותיהם כלפי שמיא וכלפי אדם, פעמים רבות במחיר נוחיותם האישית.