חשבון נפש

אני מביט אל השמים, פתאום אני קטן.
מסתכל אל תוך עצמי ופתאום אני עקשן.
כל כך הרבה השתנה מאז, יכול שלא לשכוח?
ופתאום הזמן עוקף אותך, מאלץ אותך לברוח.

תמורתו של הגורל, האם יש פה הגיון?
האם אני הוא שבוחר? או סתם מחוג בשעון.
מקווה שהכל לטובה, אך פעם הייתי בטוח.
מחשבות והרעורים, חורטים עוד קו על הלוח.

אם יש מפתח שם למעלה, אני מקווה שהוא יפול.
סורגים וקירות בטון, מקיפים לי את הכל.
התחלה תמיד מבטיחה, זהו הסוף שלא ידוע.
וכשהמסך יורד, נשאר לשאול מדוע.

טיוטות ושרבוטים, אף פעם אין פה סדר.
יוצא בעצבנות, ונועל את החדר.
אם אי שם, ישנן מחשבות שקופות כמים,
אחפש אותן מיד, הפכתי צמא בינתיים.

הסקרנות מעולם לא הרגה את החתול,
ואולי משום כך, אני יושב פה כבול.
המשטרה עדיין חוקרת, קרה פה אסון.
יש מן הרגשה של ריקנות, מהולה בתימהון.

היכן הברק?, מדוע הוא לא מכה?
וחשוב יותר מכל, מדוע אני מחכה?

כנראה שלא אדע,
מקווה שזה לא נחוץ.
ישבתי פה מספיק,
כדאי שאמשיך לרוץ.


זה עושה טוב מידי פעם לשחרר קצת את הראש...

היי,

קודם תיקונים

בשתי השורות הראשונות מופיעה לך המילה "פתאום"- מה שקצת גורע מן הקריאה.
בבית השני, שורה שניה- הצעת ייעול שלי "או סתם מחוג שעון"
באותו בית, שורה רביעית- במקום הרעורים, צ"ל "הרהורים"

אהבתי את הקונספט ואת קו המחשבה בו אתה מוביל את הקורא.