|
יום שישי ה13 מאוחר
בהשראת קרידנל, סיפור אימה שכתבתי לפני כמה שנים..
הצווחה.
היה לילה. הם הגיעו בריצה אל הבניין הראשון שנראה בטווח ראיה מהיער. היה שם אור מפנס רחוב שעמד בסביבה והם הרגישו בטוחים מספיק בכדי לעצור שם להרגע קצת, הם חשבו שמה שרדף אחריהם לא יגיע רחוק כל כך.
בין ההתנשמויות להתנשפויות, כשהוא עומד מכופף וידיו נשענות על הברכיים שלו, אמר תמיר לחברו, דרור, שהוא חושב שהם בטוחים כאן.
"תזכיר לי למה לעזאזל הלכנו ליער הזה בכלל?" דרור, גם מתנשף, היה מעט עצבני כי הוא לא רגיל שיצורים שהוא עוד לא ראה או דמיין כמותם מעולם רודפים אחריו בלילה ממעבה היער ועד לקצהו.
"כל מה שאני יודע זה שאני בחיים לא חוזר לשם." הוא השפיל מבטו למדרכה, והוסיף במין מלמול : "לא חשבתי שהוא באמת קיים ושהסיפור עליו אמיתי..."
"אתה יודע מה זה?"
"אם מה שסיפרו לי נכון."
"מה סיפרו לך?"
"אף פעם לא שמעת את הסיפור על הרוח של היער? זה היה נשמע לי יותר מדי..יותר מדי מוזר מכדי להיות אמיתי...וזה... בדיוק כמו בסיפור..." תמיר נראה כמי שלפתע הבין משהו.
הוא הזדקף והסתכל לאחור אל היער. החשיכה של הלילה וצמרות העצים הצפופות גרמו לו להראות כצל דמוי ניצני כרובית. מעל היער זהרו הירח המלא וגם כמה כוכבים, השמים היו נקיים מעננים ורוח קלילה וקרירה הניעה קלות את הדשא ואת העלים על השיחים וצמרות העצים. היער היה מלא בכל מיני סוגי עצים, שאת רובם תמיר כלל לא זיהה. פרחים לא היו בו. למעשה, המראה הכי קרוב לחיים ולבלוב ביער היה על גזע עץ ישן שכבר לא היה נטוע באדמה, ואשר היה חלול ועליו ובתוכו התגוררו כל מיני סוגי פטריות לא למאכל שצצו אחרי הגשמים וגם לא מעט טחב.
תמיר נשם נשימה עמוקה והסתכל על דרור, שהשיב לו במבט שואל וקימט את מצחו.
"טוב," תמיר החל לספר, "אף אחד לא יודע מאיפה הוא הגיע לשם או מה הוא עושה ביער, ואנשים שנכנסו לשם בכלל לא ראו שם בקתה, או מאורה, וגם אנחנו לא ראינו, אז חשבתי שזה סיפור כדי להפחיד ילדים קטנים כדי שלא יכנסו ליער בלילה."
"אז מה כן יודעים עליו?"
"לא הרבה." תמיר חייך.
לפתע נשמע קול מאחוריהם. דרור ותמיר הסתכלו אל הכיוון ממנו הגיע הקול, היה שם עץ בודד בעל גזע עבה וצמרת עשירה בעלים. העץ היה נטוע קרוב אליהם על המדשאה הרחבה שהפרידה בין היער לאיזור העירוני, שהתחיל במדרכה שעליה עמדו.
שניהם הסתכלו על העץ לזמן מה.
לפתע ממאחורי הגזע זינק חתול שחור שרדף אחרי חרק, החתול פלט יללה ורץ מהר לאורך המדרכה עד שעבר את דרור ותמיר במהירות.
השניים נשמו לרווחה והתחילו לצחוק.
"איך קפצת!" דרור אמר למרות שהוא עצמו נבהל לא פחות.
תמיר צחק ואמר לדרור לשתוק תוך כדי שהוא דחף אותו קלות והם התחילו לריב בצחוק. תמיר פרע את שיערו הארוך של דרור תוך כדי שזה ניסה להפיל אותו על הדשא.
הם תמיד היו שובבים, והיו משתעשעים ככה. לרוב תמיר היה מפיל את דרור ומכריז שניצח, היה לו יתרון כי היה גבוה יותר. הם היו חברים זה זמן רב ולא היה קשה לטעות ולחשוב שהם אחים.
שוב נשמע קול מאחוריהם, צליל חריקה. הם נעצרו בפתאומיות ונזדקפו כאילו לא השתוללו כלל רגע קודם לכן. ההתכתשות על הדשא הותירה את שערו של דרור פרוע ונתפסו בו עלעלים. הוא העביר את ידו על שיערו, והוציא אותם ממנו במהרה.
הפעם מאחוריהם היה הנוף שהיה מולם רגע קודם לכן - שורת ספסלים שהשקיפו אל המדשאה והיער. כשהסתובבו שוב לאחור, כבה לפתע פנס הרחוב והם עמדו מבוהלים בחושך המוחלט של הלילה, כשהם לא רואים כלום מלבד צללים ואת הירח בליווי כמה כוכבים. הם הסתכלו סביב למשך כמה רגעים, עד שלפתע קלטו מולם, על אחד הספסלים, צללית שבחנה אותם ורק עיניה נראו. הם ראו את העיניים האלה. במעבה היער לפני זמן לא רב זיהו צללית בחושך, רק עיניה היו בולטות וזרחו בחשיכה המוחלטת בצבע אדום בוהק שהפגין את תאוות החיה לדמם, נימים כהים ובולטים שכאילו אחזו בעיניים פנימה אל תוך חוריהם כיסו אותן, אלה היו עיניים מלוכסנות ולא אנושיות שהזכירו בדרך בה זהרו את הירח הצופה אל תוך האפלה. הן היו אדומות לגמרי מלבד אישונים מוארכים כשל נחש.
כשראו את העיניים המאיימות ההן לראשונה, ביער, הפחד שיתק אותם והם נעמדו דום בחשיכה. הם החלו לצעוד אחורה באיטיות. צעד, ואז עוד אחד, עד שלפתע אחד מהם דרך על ענף, שנשבר וגרם לצליל בקיעה שהדהד בין העצים שסבבו אותם. עופות לילה ועטלפים יצאו בבהלה ממחבואם בין צמרות העצים כשלפתע היצור בעל העיניים האדומות קפץ מהשיחים ודלק אחריהם במהירות כה גדולה שבקושי ניתן היה להבחין בתזוזות רגליו. הקצב שהשמיעו צעדיו היה מהיר פי שניים מקצב פעימות ליבם של הנערים המבוהלים, והעלים והעשב אף נעו קלות מההדף שנוצר בריצתו. הם לא ראו אותו כשקפץ מהשיחים והחל לרדוף אחריהם כי לאחר שנשמע קול שבירת הענף הם הסתובבו מהר והחלו לנוס על נפשותיהם חזרה למקום ממנו באו, עד שהם כבר לא שמעו את הצעדים הזריזים של היצור ההוא, שכנראה איבד אותם כשהתפצלו ורצו לכיוונים שונים. הם נפגשו בשנית ליד עץ בעל גזע עבה יותר משל שאר העצים, שהכירו כעץ המבשר על כך שהגיעו שוב לנקודת ההתחלה ויצאו מהיער ומכלל סכנה, כך לפחות היה נראה.
כעת הדבר ממעבה היער הסתכל עליהם שוב. הם הסתובבו מהר והחלו לרוץ ברחובות הריקים מאדם. הכבישים היו ריקים גם כן, חוץ מכמה מכוניות חונות פה ושם. העיר נראתה כעיר רפאים הלילה מבלי שום סיבה נראית לעין. חלונות הדירות והבתים היו סגורים והתריסים והוילונות מוגפים. ניתן היה להאשים את הרוח החזקה והקרה של חודש דצמבר בכל זה, אך כל מי שטען שזו הסיבה היחידה לכך, שיקר במצח נחושה, או פשוט לא היה מודע כלל למתרחש.
דרור הסתכל אחורה וראה את הצללית שוב, הולכת בצעדים איטיים מאוד ושלווים, ולמרות זאת הייתה קרובה אליהם. עיניה האירו את הלילה. היא הילכה בקו ישר, דמיוני ומדויק על אמצע הכביש. מצורתה של הצללית דרור הבחין שהייתה שייכת לאישה. שערה הארוך התבדר ברוח ועיניה הצטמצמו כי חייכה אליו כשידעה שהוא רואה אותה. הרוח פתחה שסע בשמלתה, אך לא נראו רגליים. היא אחזה במשהו שנראה חד והבריק בחושך.
הם רצו דרך פניה חדה בין שני בניינים גדולים וכשהבחינו שהרוח מהיער עדין לא הגיעה לבצע את הפניה הם פנו בשנית אל מאחורי קיר בטון שמאחוריו היו בלוני גז של בניין סמוך. הם ידעו שהיא לא ראתה אותם פונים לשם, אך לא ידעו אם תמצא אותם בכל זאת. הם התישבו על הבטון הקר וחיכו.
הם כבר לא שמעו את רחש צעדיה ולאחר דקה או שתיים שנראו הרבה יותר ארוכות, דרור לחש לתמיר –
"בוא נצא מכאן בשקט, ונרוץ הביתה, כאילו כלום לא קרה."
"השתגעת? בוא נקרא למישהו כדי שיתפסו את היצור הזה, עדין לא סיפרתי לך מה סיפרו לי עליו, אתה לא יודע כמה הוא מסוכן, צריך להזהיר את כולם שהיצור יצא מהיער ולברוח לאנשהו כדי שלא יתפוס אותנו."
"אה כן? אז לא נראה לי שאנחנו מדברים על אותו יצור, כי אני הסתכלתי אחורה כשרצנו, והיה ל'יצור' שלך גוף של אישה. כל הסיפור הזה הוא סתם סיפור, והאישה הזאת לא גרה ביער, ובטח בכלל לא רודפת אחרינו. מה שהיה ביער לא קשור לזה. בוא הביתה."
"אני נשאר כאן. אולי אומרים שזה יצור כי לא ראו אותו אף פעם, גם אנחנו קראנו לזה יצור לפני שראית שזה אישה. אלה העיניים שראינו ביער ואני חושב שאנחנו צריכים להתקשר למישהו שיבוא לקחת אותנו"
"ומה תעשה? תספר להם שהיינו ביער שאסור להיות בו ושרדפו אחרינו? ושעכשיו היצורה הזאת מסתובבת חופשי בעיר כי לכאן היא רדפה אחרינו? רק הגענו לגור במקום חדש וכבר אנחנו עושים צרות. אני הולך הביתה ושוכח מכל זה, אם זאת הרוח מהיער היא בטח חזרה לשם כבר, ואני בכלל לא מבין מה אתה כל כך מפחד מהנקבה הזאת."
"אם אתה לא מפחד למה ברחת? חוץ מזה, זאת לא 'נקבה' זאת מפלצת, ראית את העיניים שלה?"
"אני הולך."
העיניים של תמיר כבר הסתגלו לחושך והוא ראה די בברור את פניו של דרור. הבעתו הייתה רצינית והוא הסתכל על תמיר בעינייו החומות והגדולות. קצוות שיער שחמקה ממאחורי אוזנו חצתה את פניו. תמיר הכיר את דרור זה זמן רב וראה בעיניו שהוא לא רוצה לעזוב אותו, אך הוא גם הכיר אותו כעקשן לא קטן וידע שהוא מסוגל ללכת למרות הכל - רק משום שזה מה שטען קודם לכן שיעשה. דרור התרומם ופנה ללכת. תמיר נשאר שם והסתכל על הצל של דרור מתרחק.
לאחר כמה שניות תמיר קם ממקומו גם כן ונשם נשימה עמוקה. אולי דרור צודק, הוא חשב לעצמו, סתם סיפורים.
תמיר התחיל ללכת וחשב על דרור כשחלף על פני הבניינים רבי הקומות שעמדו בשורה מסודרת לאורך כביש שאמור היה להיות סואן, אך לא היה סואן בכלל בשעת לילה מאוחרת שכזאת, ולמעשה היה ריק לחלוטין. תמיר כלל לא שם לב לשקט המוזר של העיר, שלרוב הייתה תוססת ורוחשת חיים, הוא היה כל כך מרוכז במחשבותיו שלא שם לב עד כמה מוזר היה שהכביש הראשי היה ריק לחלוטין. תמיד עוברות בו מכוניות, לא משנה עד כמה מאוחרת או מוקדמת השעה. הוא ודרור גרים בעיר הזאת רק חודש, אבל הם כבר הספיקו לקבל את הרושם שזו עיר עם לא מעט תעסוקה ומקומות בילוי ליליים. לפחות היה הולך יחד איתי אחרי כל הבלאגן הזה...אולי אני אפנה פה ואמצא אותו כדי שנמשיך יחד, הוא בטח הגיע כבר לאזור של הספריה הנטושה.
תמיר נעמד לפתע במקום ועיניו הירוקות נפערו.
"הספריה הנטושה!" הוא פלט.
הוא התחיל לרוץ לכיוון הספריה הנטושה, מבנה שפינו לפני הרבה מאוד שנים, אף אחד לא זוכר בדיוק כמה, לשיפוצים שמעולם לא החלו.
תמיר לא היה פחדן מעולם, אך הוא נמנע מלעשות דברים הכרוכים בסיכון מסוים, וכשעשה דברים מסוג זה, זה היה בגלל שדרור שיכנע אותו, דרור דוקא נמשך לסכנות. לא היה אכפת לתמיר לרוץ בחשיכה למבנה נטוש אחרי מה שעבר ביער. הוא שמע את הסיפור והוא ידע מה הולך לקרות, הוא ידע שהוא חייב להגיע לשם ושאסור לו לבזבז זמן.
הוא נעמד מול פתח הספריה, הדלת והחלונות פרוצים, כרגיל. הוא הסתכל לכיוון ממנו הגיע ולא היה שם איש, אחר כך הסתכל לעבר השני של הרחוב וגם שם לא היה איש. גם לא דרור.
הספריה ניצבה שם ועמדה חזקה ויציבה. נוכחותה הייתה מורגשת גם כשלא הסתכלו לעברה. היא הייתה בנויה מלבני בטון אפורים, שגרמו לה להראות גדולה יותר ומאיימת. הספריה הייתה בנויה בשתי קומות, כשבעליונה הייתה מרפסת גדולה ולידה עוד חדר עם חלון, ובקומה התחתונה היו רק חלונות קטנים של כמה חדרים שונים. מסביבה היו כמה עצים חסרי עלים, עם הרבה ענפים יבשים שהתמתחו אל כיוון הכביש, כאילו ניסו לברוח ולהתרחק מהמבנה. בגזעי העצים היו בליטות ונקבים שנראו כמו פרצופים מבועתים ומעוותים. בחלק האחורי של המבנה היתה כניסה אחורית, אך לא נראה שמישהו העז לעבור דרך העצים האלה כדי להגיע לשם. שביל בטון הוביל אל הספריה, ומסביבו היו לא יותר מהעצים, חול וחצץ. דשא ועשבים לא צמחו שם. היה חשוך ורוח חזקה נשבה, כמה עננים כהים כיסו את השמים. ענן אחד שלח זרוע ארוכה וכיסה מחצית מהירח. רק החלק העליון שלו בצבץ והיה נראה לעין וקרניו ציירו שולי עננים צמריריים.
אנשים שהיו גרים בסביבה, כולל דרור, טענו שלעיתים בקע מהספריה הנטושה בלילות צחוק רם ומתגלגל. פעם, לפני שנה או שתיים, שכנה קשישה אף התקשרה למשטרה כדי לדווח על הרעש הנורא שנשמע משם וכשזו הגיעה למקום, הקולות פסקו. השוטרים פנו ללכת, כשלפתע נשמעה צווחה מחרישת אוזניים, ונוראית כל כך, נשמע בה כאב ופחד עזים ולא היה ניתן להתעלם ממנה, צווחה שמי ששמעה לא ישכחה לעולם. השוטרים נכנסו לניידת במהרה ונסעו לכיוון מקור הרעש האיום. הוא הוביל אותם לבית הקשישה שהתלוננה על הרעשים, אך הבית היה ריק מאדם, והאישה מעולם לא נראתה שוב. מאז, אף אחד לא מעז להתלונן על הקולות הנוראיים, או אפילו להזכיר את הספריה עצמה, וכששוטרים עוברים בסביבה מדי פעם ושומעים את הצחוק המרושע, הם מתעלמים ממנו וממשיכים בדרכם. מדי פעם, ילדי רחוב או שיכורים וחסרי בית יושבים בפתח הספריה ומעשנים או שותים. רק כשהם שיכורים במידה רבה הם מעלים בדעתם להיכנס לשם, וגם זאת, רק באור יום, מעולם לא בערב. כשהיו יוצאים מהספריה, טענו שלא ראו דבר שהוא יוצא דופן או משונה. ובכל זאת, אף אדם פיקח לא העז להיכנס למקום. דרור ותמיר מעולם לא נכנסו לשם, אבל עכשיו המצב שונה – דרור נעלם וכל מי שהכיר את הסיפור יודע שכדי למצוא אותו צריך לחפש באזור הספריה. אבל אף אחד לא היה טורח לעשות כן, מרוב פחד, או חוסר תקווה למצוא אותו. תמיר, לעומת זאת, לא יוותר בכזאת קלות על דרור, שחשוב לו כל כך, והוא עמד ברחוב הנטוש, חסר אונים נוכח האיום שהוא הרגיש שאין לו ברירה אלא לעמוד מולו.
"דרור!" הוא צעק.
הוא המשיך להסתכל לצדדים, עד שלפתע, בעבר השני של הרחוב נכבה הפנס האחרון. לאחר רגע נכבה השני. תמיר עמד ארבעה פנסים אחרי זה שנכבה כרגע. שלושה.
הוא הסתכל אל הספריה הנטושה וראה את דרור עומד ליד החלון בקומה השניה עם מקל גדול בידו ומסמן לו להיות בשקט, או משהו כזה. היה קשה להבין את התנועות שעשה לאחר מכן. בחדר אחר בספריה נדלק ונכבה לפתע אור במהירות. דבר שמצא לא הגיוני בהתחשב בעובדה שהספריה נטושה כבר כמה שנים ולא מחוברת יותר לרשת החשמל.
קצת לפני שהפנס שליד תמיר הספיק לכבות, הוא רץ אל תוך הספריה הנטושה כשבדרך הוא הרים בקבוק זכוכית ירוק ששכב על אחת משלוש המדרגות בכניסה.
דרור שוב עשה לו תנועות בידיו, הפעם מסמנות לו שיחכה בחוץ, אבל תמיר התעלם מהן והמשיך להתקדם פנימה. הוא הסתכל מסביב, והלך צמוד לקירות, אוחז בבקבוק, מוכן להכות בכל דבר שיעמוד בדרכו. כשראה שאין אף אחד בסביבה הוא רץ במדרגות אל הקומה השניה, בזריזות ובשקט, ונעצר על המדרגה האחרונה. הוא גישש באפלה בצעדים איטיים עד שראה חלון שהירח שנראה ממנו האיר במעט את החדר. רק אז, יכול היה להניח למגע עם הקיר שהנחה אותו, והתקדם בצעדים זהירים לכיוון החלון. תמיר נעמד לידו מהסס, וצפה בירח. הוא נזכר איך בעבר ליווה אותו הירח בהליכותיו הליליות בעיר, כאשר יצא לטיולים בשדות או בפארקים, לעיתים עם כלבו ולעיתים לגמרי לבד. לאחר הליכה ארוכה היה מתיישב על הדשא וצופה בירח הזה שנראה לו יפה וענוג כל כך. הוא היה מוציא סיגריה מהחפיסה האדומה שעליה היה כתוב באותיות גדולות "מאלבורו" ומשעשע עצמו עם טבעות עשן שניסה להשחיל סביב הירח. כשסיים את הסיגריה, נשכב כשידיו תומכות בעורפו ולקח לראותיו נשימה מהאויר הקר, מהרהר בדברים עמוקים על סדרו של עולם לצד דברים פעוטים ושטחיים שהאדם חושב שמתרחשים רק בחייו, אך בעצם הם מנת חלקם של כולם. הוא ידע שהוא לא יחיד ומיוחד, ושהבעיות שצצות בחייו הן רק שלבים שכל בני האדם עברו לפניו, ימשיכו לעבור אחריו, ואף עוברים כרגע, אך לא חש כל מרמור להיות עוד בורג קטן במערכת - דרך החיים קסמה לו והוא לא חתר להבינה מעבר למה שמגלה לו הזמן.
לאחר שהיה מתעורר ממחשבותיו ומעיף מבט בשעון על פרק ידו, היה מתרומם וחוזר על עקביו, כשהירח עדין לצידו כמשגיח עליו.
אך הלילה הזה היה שונה, לילה שאם ישרוד אותו לא יוכל להסתכל על הירח בהערצה ובנחמה כשם שהסתכל עליו עד עתה. עכשיו הוא ידע שכל שנותר לו לעשות הוא לחכות בסבלנות. הוא הסתובב כשגבו אל החלון, מפנה עורף לגרם השמים בו מאס כעת, ונשם נשימה עמוקה.
הוא נשען על הקיר שהפריד בינו לבין החדר שדרור היה בו. הוא הסתכל סביב והמשיך להתקדם כשהוא צמוד לקיר ההוא.
הוא לא ראה אף אחד מסביב, ונכנס לחדר שבו דרור היה.
"היא בספריה" דרור לחש לתמיר כל כך חלש עד שבקושי שמע את עצמו.
תמיר הסתכל אל מחוץ לחלון. לפתע הוא נשכב במהירות, ומשך אחריו את דרור בכוח מהחולצה שלו.
"לא היא לא, היא עומדת פה ממול" תמיר לחש ונראה חיוור.
"מה היא עושה?"
"עומדת. רק עומדת ומסתכלת...עלינו.."
רוח חזקה פרצה אל בניין הספריה הנטוש וענן גדול כיסה את הירח.
"איך נצא מפה?"
"שמע, אני צריך לספר לך את הסיפור עליה."
"זה לא הזמן, עכשיו צריך לתכנן איך יוצאים מכאן!"
"אמרת שאתה לא מפחד מה'נקבה' הזאת."
"כן, אבל אז היא הרגה מישהו ושיניתי את דעתי." דרור יצא מהאדישות שלו ודיבר בטון עצבני. הוא הסתכל לצדדים בחוסר רגיעה ולא חדל מלהזיז את אישוניו.
"אל תפחד, הכל יהיה בסדר" תמיר אמר ברגיעה מטרידה במקצת. הוא חייך חיוך רחב ועייניו נפערו.
דרור קימט את מצחו.
"תמיר? מה יש לך?" דרור הסתכל על תמיר, כשהאחרון לא זז והמשיך לחייך חיוך רחב ועיניו בוהות ופקוחות לרווחה.
"זה לא הזמן" קולו רעד והוא לא יכל למצמץ בעודו מסתכל על חברו מתנהג כפי שמעולם לא ראה אותו.
לפתע עיניו של תמיר שינו צבען, והחלו לזהור. כמו הירח. אישוניו המאורכים נבלעו אט אט בתוך הלובן של עיניו, שנראו כאילו עמדו לצאת מחוריהן. מרגע לרגע הן נראו גדולות יותר וזוהרות יותר.
דרור קם מהר ממקומו וקפץ אחורה בבהלה, הוא עדיין הסתכל על תמיר, כשזה קם לאיטו ופניו עדיין היו עם אותה הבעה מפחידה.
רוח חזקה נשבה בחוץ והלמה על חלונות הבתים. שריקותיה נשמעו בחוזקה ונדמה היה לדרור שהכל רעד סביבו.
אנשים לא עברו בחוץ בלילה הזה, אך אלה שגרו בקרבת הספריה, ואפילו אלו שגרו רחוק ממנה, שמעו כעת צווחה איומה, צווחה שהתושבים הותיקים של העיר כבר הכירו. הם נזכרו בגברת הנחמדה והזקנה שחילקה סוכריות לילדים הקטנים ששיחקו בחצרות ומעולם לא הזיקה לאיש, שיום אחד נעלמה, לאחר שהתלוננה על הקולות המחרידים שבקעו מהמבנה הנטוש.
כמובן, הפחד שיתק את אזרחי המקום מלקרוא לעזרה, הם לא ידעו מה יקרה להם בעקבות זאת, והם לא רצו לגלות. הם לא רצו להיות אלה שישמיעו את הצווחה הבאה.
דרור ותמיר מעולם לא נראו בעיר שנית. אף אחד לא יודע מה קרה להם ולאן נעלמו. הם תמיד נזכרו בתור אלה שלא נפרדו בחייהם, וכעת אף נעלמו יחדיו, מי יודע מה עלה בגורלם.
ברחבי העיר כולם מתלחששים בחשש שמא הרוח תישא את דבריהם אל מעבה היער ותלחש באזני היצור את הדברים, וזה יבוא לנקום, שמאז היום בו נעלמו דרור ותמיר בוקע מהספריה בלילות קול צחוקם של שני נערים, צחוק שטוענים שנשמע כצחוקו של אדם מטורף, ולאחר הצחוק, נשמעות צרחות צרודות וחנוקות.
עד היום איש אינו יודע מה קורה בספריה הנטושה, ולמה פעם בשנה, ביום בו נעלמו דרור ותמיר, הקשישה ההיא ורבים אחרים, מספרים סיפורים על הספריה ועל יצור מפחיד שבכלל גר ביער. ביום זה איש אינו יוצא מביתו, עד אשר נשמעת הצווחה הנוראית שמציינת שהסכנה חלפה, עד לאותו יום בשנה הבאה.
_____________________________________
when injustice becomes law, rebellion becomes duty.
נערך לאחרונה ע"י oshritallica בתאריך 14-02-2009 בשעה 15:21.
|
ראשי
צ'אט
14-02-2009, 15:17
).
מצב כלאיים
