|
08-02-2009, 16:21
|
|
|
|
חבר מתאריך: 11.08.04
הודעות: 5,005
|
|
ט"ו בשבט באקדמיה ללשון העברית
ציטוט:
שלום,
עובדי המזכירות המדעית אספו בעבורכם כמה שאלות ותשובות לט"ו בשבט.
חג שמח!
|
ציטוט:
שאלה: כיצד נקרא העץ המזוהה עם ט"ו בשבט – שָׁקֵד או שְׁקֵדִיָּה?
תשובה: בלשון המקורות ובתחום הבוטניקה שם העץ הוא שקד, ואילו שקדייה היא שם עממי. נראה שהמילה שקדייה היא חידושו של המשורר לוין קיפניס משנת תרע"ט (1919). חידוש זה מבוסס על ההבחנה שיש במשנה ובתלמוד בין שמותיהם של כמה עצים לשמות הפֵּרות שלהם, למשל: תמרה (עץ) לעומת תמר (פרי), אגוזה (עץ) לעומת אגוז (פרי).
שאלה: האם חייבים להוסיף את האות בי"ת לפני שם החודש בתאריכים עבריים כמו בצירוף ט"ו בשבט?
תשובה: אכן יש להוסיף את מילית היחס ב' לפני שם החודש הן בתאריכים עבריים הן בתאריכים לועזיים, כגון ט"ו בשבט, תשעה באב, אחד באפריל. נציין גם שהניסוח הנכון הוא אחד באפריל ולא ראשון באפריל, תשעה במאי (כמו תשעה באב) ולא תשיעי במאי.
שאלה: מה ההבדל בין עֵץ לאִילָן?
תשובה: חוקר הלשון גב"ע צרפתי מסביר בספרו 'העברית בראי הסמנטיקה' את ההבדל בין עץ לאילן, ואלו עיקרי דבריו:
המילה 'עץ' מציינת במקרא הן צמח בעל גזע קשה [tree] הן חומר המופק מאותו צמח [wood], אולם בלשון חכמים שימשה להוראה הראשונה המילה 'אילן' השאולה מן הארמית, ומשמעות המילה 'עץ' הצטמצמה להוראה השנייה. בעברית החדשה חזרנו לשימוש המקראי ['עץ' בשתי המשמעויות], ו'אילן' שרדה בצירוף 'ראש השנה לאילנות' (הלקוח מן המשנה) ובספרות.
אם כן, בספרות חז"ל המילה הרגילה לציון הצמח היא 'אילן'. עם זאת בלשון הברכות, הנוטה בכוונה ללשון המקרא, משמשת הצורה המקראית 'עץ': "כיצד מברכין על הפֵּרות? על פֵּרות האילן הוא אומר בורא פרי העץ" (ברכות ו, א).
שאלה: מה הצורה הנכונה – לִנְטֹעַ, לִטֹּעַ או לָטַעַת?
תשובה: שתי הצורות לִנְטֹעַ ולָטַעַת תקינות ושתיהן מתועדות כבר במקרא: "לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (ירמיהו א, 10), "עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ" (קהלת ג 2). הצורה לנטוע – על דרך השלמים (כמו לבלוע), הצורה לטעת בתוספת התי"ו נוצרה על דרך שמות פועל של פעלים מגזרת פ"י (כמו לשבת, לדעת, והשוו לקחת). בלשון חכמים שם הפועל נגזר על דרך צורות העתיד, וכך על פי ייטע נוצרה הצורה לִיטַע, והשוו ליקח (על פי צורת העתיד 'ייקח'), ליתן (על פי צורת העתיד 'ייתן'). לעומת הצורות לנטוע, לטעת וליטע – הצורה לִטֹּעַ בהבלעת הנו"ן איננה מתועדת במקורות ונחשבת צורה לא תקנית.
שאלה: מה הצורה הנכונה – שְׁתִיל או שָׁתִיל?
תשובה: במקרא מתועדת רק צורת הרבים בנסמך: "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים" (תהילים קכח 3), וממנה ברור שצורת הרבים היא שְׁתִילִים, אלא שצורה זו יכולה להיות צורת רבים הן של שְׁתִיל הן של שָׁתִיל. על פי החלטת האקדמיה הצורה היא שְׁתִיל בשווא. החלטה זו הולכת בעקבות הכלל המנחה במשקלים פְּעִיל-פָּעִיל:
- שמות הנוטים כשמות תואר (כלומר מעמידים גם צורת נקבה) יישקלו בדרך כלל במשקל פָּעִיל. לדוגמה: אָדִיב, בָּהִיר, טָעִים.
- השמות האחרים, שאינם נוטים כשמות תואר (כלומר אינם מעמידים צורת נקבה), יישקלו בדרך כלל במשקל פְּעִיל. לדוגמה: פְּרִיט, סְעִיף, צְמִיג.
שאלה: מה ההבדל בין כֶּרֶם למַטָּע?
תשובה: המילה מַטָּע (מן השורש נט"ע) היא מילה כללית מאוד ומתאימה לכל סוגי הצמחים. המילה כֶּרֶם משמשת בעיקר למטע של ענבים, אך במקרא בא גם הצירוף היחידאי כרם זית (שופטים טו 5). על פי 'מִלון כל בו לחקלאות' מאת ד"ר מ' זגורודצקי (משנת תרצ"ט, 1939!) בעבר 'כרם' (באנגלית: orchard) היה מקום גדור לגידול עצי פרי, לרוב בלי השקיה. בימינו מקובל על פי המקורות להשתמש במילה כֶּרֶם בעיקר בהקשר של ענבים ולעתים גם בהקשר של זיתים בהשראת המובאה מספר שופטים.
שאלה: האם נכונה הטענה שפירוש המילה כְּלוּם הוא 'כמו לוּם', ושלוּם הוא גרעין של זית?
תשובה: כְּלוּם פירושו 'דבר מה', 'משהו', ובהשמטגם 'לא כלום'. ככל הנראה מקורה של המילה ב'כל מאום', כמובא במילון אבן-שושן. פירוש המילה 'לוּם' כחרצן זית או כחפץ קטן אחר הוא פירוש הרווח בציבור, אבל אינו מאושש במקורות. אפשר שפירוש זה הומצא בהשראת קרבת המילה כלום לתיאור המידה כזית בכמה מקומות בתורה שבעל פה, למשל: "ניטלה הכבד וכו': הא נשתייר הימנה כלום – כשרה, אע"ג דלא הוי כזית, והתנן: ניטל הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה!" (בבלי חולין מו ע"א). ואולם נראה שהמילה כלום משמשת כאן ובהקשרים דומים כפשוטהּ.
שאלה: כיצד נקראות פעולות האיסוף של כל שבעת המינים?
תשובה: את החיטה ואת השעורה קוצרים, וכמוהן גם דגנים אחרים שאינם משבעת המינים. את הגפן בוצרים, את התאנה אוֹרים, את הרימון קוטפים, את התמר גודדים ואת הזית מוסקים.
שאלה: כיצד נכון לומר – פֵּרוֹת יְבֵשִׁים או פֵּרוֹת מְיֻבָּשִׁים?
תשובה: שני המונחים מהלכים בציבור, ואולם במילוני האקדמיה ללשון העברית משמש רק המונח פֵּרוֹת מְיֻבָּשִׁים (כלכלת בית: מטבח תרצ"ח; כלכלת בית: אפייה תשי"ט). על פי זה אפשר לומר פֵּרוֹת יְבֵשִׁים על פֵּרות שיבשו מעט ואינם טריים.
שאלה: בשיר הידוע 'גן השקמים' מאת יצחק יצחקי נאמר: "הכול כאן נבנה בקצבו של הדור – חנויות ובתי שחקים, אך רק אם נפנה מבטנו אחור ניזכר בשקמים ירוקים". האם צריך לומר שקמים ירוקים או שקמים ירוקות?
תשובה: מצד הדקדוק נכון לומר שקמים ירוקות, שהרי המילה שִׁקְמִים היא צורת הריבוי של שִׁקְמָה, כפי שאפונים היא צורת הרבים של אפונה, חיטים – של חיטה, שְׂעורים – של שעורה, תאנים – של תאנה, עדשים – של עדשה ועוד. אפשר אולי לראות בצירוף 'שקמים ירוקים' קיצור של 'עצי שקמים ירוקים', אך עדיין עדיף לומר 'שקמים ירוקות'.
שאלה של מנחם הלוי משנת תרצ"ח (1937) בעניין פעולת האיסוף של מלפפונים. השאלה הופנתה לעורכי המדור בענייני לשון של עיתון 'הארץ'
למערכת המדור "לשוננו לעם"
ח. נ. אבקשכם מאד לפרסם ברבים במדור החשוב שלכם את המונחים לאוסף ירקות שונים כגון עגבניות, מלפפונים, חצילים גזר ודומיהם. אצלנו החקלאים שוררת בורות בענין זה. כן, למשל, אומרים אצלנו: "להוריד מלפפונים", מונח לא הגיוני ביחס לפעולה זו. הדבר נחוץ, כי אוסף הפרי מתחיל בקרוב.
תשובת המערכת
מובן שאין כל טעם לבטוי "להוריד מלפפונים". לפעולת אוסף ירקות וגם פירות וכדומה משמש הפעל "לקט" בקל ובפיעל. דוגמאות: "דודי ירד לגנו... ללקט שושנים" (שה"ש ו' ב'). שנים לוקטין קשואין (סנהדרין ז, [י]א); "לא יהא לוקט ירקות ומוכרן לשוק" (תוספתא שביעית ה', י'). "הלוקט דלעת" (שם תרומה ה', א'). "מעשה באחד שלקט ירקה של גינה [מן הגוי]" (ירושלמי כלאים פרק ב' דף כ"ז), נתכוין ללקוט תאנים ולקט ענבים (כריתות ד', ג'); "ויצא אחד אל השדה ללקט (פיעל) ארת וימצא גפן שדה וילקט (פיעל) פקעות שדה מלא בגדו" (מ"ב ד, ל"ט). ושם הפעולה: לקיטה. "הירק (י' ור' בקמץ) אעפ"י שלקיטתו כאחת אין מכניסו לקיום" (תוספתא פאה א', ז'). אגב: אסיף הוא עונת הלקיטה. אוסף – עצם הפעולה. – הרבים של מלפפון בתוספתא מלפפונות. בכלל השם מלפפון הוא מהלשון היונית ופירושו האמתי: אפפעל מעלאנע, ולא גורקען. לירק זה יש שם עברי טהור: קשואים (במדבר י"א, ה) ואשר דור המדבר היה אוכל אותן במצרים חנם. עין ספר "ילקוט צמחים", הוצאת ועד הלשון.
מתוך: ס' ברק ור' גדיש (עורכות), שפה קמה – לקט מתוך המדור "לשוננו לעם", הוצאת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשס"ט, עמ' 141–142.
|
(מתוך: http://hebrew-academy.huji.ac.il/tu-beshvat.html#shvat)
_____________________________________
|
|