עד שתגובות יזרמו לעבר הפרק האחרון של "אגודת הפיקניק" החלטתי לפרסם עבודה קצת יותר ישנה שלי עם אחת הדמויות האהובות עליי ביותר, גם בשביל להוציא את המוח שלי מחשיבה רק בשביל יצירה אחת. תהנו.
פרופסור מצגר היקר,
מה שלומך? אני מקווה שבסדר, בהתחשב במה שמחכה לך בימים הבאים. אם לשלומי אתה דואג, תוכל לגלות די מהר מה מצבי על ידי הקשבה לצלילים בחוץ והרחת האוויר- קול הסירנות של מכבי האש וריח עשן אמורים כבר להגיע אלייך ולהצביע על העובדה ששרפתי את עצמי למוות. אגב, אין צורך לדאוג לשכני במעונות, ווידאתי שהשריפה תהיה נקודתית.
האם אתה מופתע מאדישות במכתב התאבדות? לכל הפחות מסוקרן מהמחסור בפתיחה מלאת רגש ותלונות, כמו איזה ילד בן 3 שמתעצבן מהקושי של משחק ולכן מפסיק לשחק בו. האמת שעצם הגדרת המכתב הזה כ"מכתב התאבדות" מחטיאה את מטרתו. אני חושב עליו יותר כ"הסבר פילוסופי לעלייתי השמימה במרכבת אש".
אם זכור לך, לפני כמה ימים דנו בכיתה ב"מדוע החברה אוסרת על בני אדם להתאבד". אתה טענת שהחברה מחויבת לשמור על הפרטים שלה ולא לאפשר להם לפגוע בעצמם, בכך שומרת על היעילות שלה. אני טענתי לעומת זאת שההתאבדות מייצגת את מוסר האדונים של ניטשה-ההתאבדות כביטוי הגדולביותר של האדם של שליטה על חייו, היכולת להחליט מתי לסיים אותם ללא שום קשר לדבר אחר חוץ מרצונו. החברה, משום היותה מושתת על מוסר העבדים, אינה יכולה להשלים עם האקט הזה.
אחרי השיעור הזה המשכתי לפתח את המחשבה והבנתי לבסוף מה מגלמת ההתאבדות, איזו מטרה- "הבה נמחא כף עוד פעם אחת אחרונה לעליבות האנושית, לפני שזאת תוחלף על ידי העל אדם". ההתאבדות היא מחיאת הכף כלפי העליבות האנושית, כלפי העובדה שמעולם לא הצלחנו לשבור את החוק האלוהי הבסיסי ביותר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", אך היא גם חלק בהפיכתנו לעל אדם (Übermensch) שמורד בערכי המוסר של החברה ומתריס כנגד האלוהים עצמו.
ההתאבדות הזאת פרופסור היא הפגנת הבוז שלי נגד החברה שלנו, נגד אלוהים ונגד אדם. גם ביצועה הוא חלק מהבוז-השאריות השרופות שלי אינן ישובו לעפר כפי שציווה הבורא אלא יתפזרו בעולם ויהיו בכל מקום, בדיוק כמוהו.
לצערי, הפגנת הבוז הזאת עדיין לא יכולה להיקלט בחברה של ימינו והבושה שתיגרם להוריי אם אוכתר כמטורף היא מעבר למה שאוכל לסבול גם במצבי החדש. לכן חשבתי שאם לא אוכל לחרוץ לשון אל מול החברה כך שגם היא תדע על כך, לפחות אוכל לחלוק איתך את הסוד המתוק הזה, סוד ההתרסה הסמויה...
אה, דבר אחד אחרון- אין לך צורך לדאוג בנוגע לדיווח על המכתב לרשויות. השארתי עוד מכתב לפי המבנה הקלאסי של מכתבי התאבדות- הלחץ באוניברסיטה הכריע אותי..
שלך,
קארל ליאופולד הס
דוקטור מצגר הסיר את משקפי הקריאה שלו והאזין בשקט לקול הסירנה שבקע מבחוץ. זאת הייתה שעת אחר-צהריים ואור השמש שטף את המשרד והבליט את דמותו הישובה בכיסא לנוכח הרקע הירוק של חצר האוניברסיטה. הוא קירב את אפו לרגע לנייר וניסה לאתר את הניחוח הכול כך מוכר לו... כן, זה היה דם. הדיו החום היה דם שנקרש, מקורו בלי ספק בוורידיו של קארל.
"כמה עצוב קארל", לחש מצגר חלושות, "שלא הצלחת להבין מהי התרסה אמיתית ומהו באמת העל האדם." הוא הכניס את המכתב למגירה והוציא משם את צרור המפתחות שלו.
בעודו חולף על פני סטודנטים מפוחדים תהה הדוקטור האם לספר לחוקרים על תחושת הדיכאון שניכרה בסטודנט לשעבר או אולי להגיד שדבר לא העיד על הצעד הזה? האפשרות השנייה הייתה אטרקטיבית יותר, לאור השכיחות שלה בקרב מרצי העולם.