 |
23-01-2009, 23:40
|
 |
אדמין לשעבר
|
|
חבר מתאריך: 28.10.01
הודעות: 42,600
|
|
|
אבן סעוד וחסין בן עלי הם שתי דמויות שההבדל ביניהן הוא הסיבה לכך שאחד מחק את השני:
חסין אבן עלי נחשב היה לטרבל מייקר עוד מצעירותו, ולכן ישב בגולה באיסטנבול במשך יותר משני
עשורים (עבדאללה בנו כתב באוטוביוגרפיה די הרבה על התבגרותו שם, עד לשובם לחג'אז ב1908).
הוא היה אדם נטול טאקט, והעת'מאנים לא ממש בטחו בו, גם כאשר מינו אותו, בסופו של דבר, לשריף
של מכה, ולמושל הדתי של חג'אז.
חוסר נאמנותו כלפיהם היה קונסיסטנטי והם החזיקו כוח במקום בעיקר מחשש שיתמרד. מסילת הברזל
לחג'אז נועדה, במידה לא מועטה, לדכא מרד ערבי פוטנציאלי, בהנהגתו. הוא הוכיח את פוטנציאל המרד
שבו כשניהל מו"מ חשאי עם הבריטים, ומרד בעת'מאנים, אחרי שקיבל מהבריטים הבטחות אינספור
במסגרת "איגרות מקמהון".
אבן סעוד, לעומת זאת, שמצעירותו נלחם על כל פסיק שקיבל (הוא גדל כפליט בכוית אחרי שבית רשיד
סילק את משפחתו מריאצ', בירת האמירות שלו, נג'ד), וידע שמעבר להתחייבות שלו לכהני הדת, לקיים
את הוהאביזם (מה שהביא לו עדת לוחמים שלא ידעה פשרה או פחד - ונודעה בשם האח'ואן, האחווה),
יש צורך לקיים יחסים גם עם האימפריות מסביב, דהיינו בריטניה (ששלטה במפרץ הפרסי, הסמוך
לנג'ד), והאימפריה העת'מאנית) ששלטה בעראק, ובחג'אז (צפונית ומזרחית לנג'ד), ועל כן הקפיד לא לריב עימן, מתוך ידיעה שגורלן של שתי הממלכות הסעודיות הקודמות (בעיקר זו הראשונה) נחרץ
בגלל שליטים טמבלים שהתעמתו באופן ישיר עם אחת האימפריות (העת'מאנים, בהקשר זה, בדמותו
של שליחם באותה עת, שליט מצרים מחמד עלי).
אבן סעוד היה פנאט דתי בתוך ממלכתו ומול האמירים שסביבו, אבל היה סמל לפרגמטיזם מוחלט
בכל מה שנגע לאימפריות מסביב. התוצאה הייתה שנמנע מלחימה כלשהי בזמן המרד הערבי,
ופשוט המתין לתוצאות. המרד עצמו, שזכה לפרסומות אדירות בזכות היחצ"ן הגאוני לורנס, היה סוג
של בדיחה (כמות הכוחות העת'מאנים שהוא ריתק, הייתה אפסית, ובעצם רוב המאחזים העת'מאניים
בחג'אז לא סולקו עד סוף המלחמה, והבדווים של לורנס ושל האמיר פיצל, פשוט עקפו אותם...),
והבריטים למדו בתוך-תוכם עד כמה השריף חסין ובניו הם פקה-פקה...
עם זאת, הם כיבדו הבטחתם לעשות את חסין למלך חג'אז, והוא מיהר לתקוף את שכניו הוהאבים
השנואים ממזרח, הלא הם הסעודים. בלילה אחד נשחט כל צבאו, בפיקודו של בנו עבדאללה, בקרב
שנערך בתוראבה (עבדאללה היה מהיחידים שברחו), והבריטים איבדו את שארית האמון שהיה להם
באיש וביכולותיו.
יחסיו של חסין עם בנו התערערו מאוד אחרי תקרית זו, וכאשר סולק הבן השני פיצל, מסוריה (שם
הכתיר עצמו למלך) ע"י הצרפתים, עבדאללה ניצל ההדמנות לגייס צבא ולעלות צפונה "כדי לנקום
נקמת אחיו". לא הוא ולא הבריטים חשבו שצבא דמיקולו יזיז לצרפתים, אבל בהברקה של רגע עלה
במוחם הרעיון לנצל את היחסים בין עבדאללה לאביו, ואת העובדה שעלה צפונה, בכדי לבנות מדינת
חיץ בין סוריה לבין חג'אז (שם ישב חסין וקיטר על שהפרו את ההבטחה שיקבל גם את סוריה, ועשה
לבריטים ה-ר-ב-ה כאב ראש...), כך באה לעולם אמירות עבר-הירדן, בהברקה של רגע...
חסין עצמו ישב בחג'אז ולא חדל לתלונות על בוגדנות הבריטים, שהיו מיואשים ממנו לחלוטין. בנו עלי,
יורשו המיועד, לא נראה כמוכשר יותר, ובמקביל ערך אבן סעוד את צבאותיו והלך מחיל אל חיל. הוא
כבש שטח אחרי שטח - וכל שטח שכבש, מיהר לפייס יושביו ולשאת אשה מבנות השיח' (כך לקח אישה
מבנות רשיד, אלה שגירשוהו בילדותו, ובנהּ של אותה אישה הוא המלך הנוכחי של סעודיה, עבדאללה),
דבר שהוכיח לבריטים שלאיש תבונה מדינית ולא רק יכולת צבאית.
באותו זמן ישב חסין והצליח לקומם עליו כמעט כל שיח' שאפשר היה לקומם, וכשפרץ הקרב הסופי בין
ההאשמים לסעודים בחג'אז, הסיפור נגמר תוך כמה חודשים.
הבריטים עמדו מן הצד וראו איך הסעודים מטאטאים את ההאשמים מחג'אז, ורק סייעו במילוט
ההנהגה (חסין המושפל מצא עצמו בתחילה בקפריסין ולבסוף אצל בנו המנוכר בעמאן), ובבלימת
האח'ואן, כאשר אלה התלהבו יתר על המידה ותקפו גם את אמירות עבר-הירדן...
אחרי העימות הקצר עם כוחות בריטיים (שהסתיים בתוצאות החד משמעיות שבהן יסתיים כל עימות
של פרשים חמושים ברובים ישנים שתוקפים משוריינים מצויידים במקלעים ומחופים ע"י מטוסי קרב -
שרוב הפרשים ראו לראשונה בחייהם...), חזר אבן סעוד לשפיות, ומיהר להגיע עם הבריטים לסדרה
של הסכמים, שהראו להם שוב ש"יש עם מי לדבר".
העובדה שסיכומים אלה הביאו אותו לעימות ישיר עם ראשוני תומכיו באח'ואן, והעובדה שהוא לא נרתע
ויצא נגדם למלחמה שנמשכה שנתיים (ובמהלכה הוא קיבל סייע בנשק חדיש מהבריטים), הייתה
הגושפנקא הסופית לכך שלמרות שמדובר בוהאבי בתואר - הרי שיש עניינים שבהם אפשר לסמוך
עליו יותר מאשר ההאשמים המתונים וחסרי היכולת, שהיו תלויים בבריטים כמעט בכל תחום.
לגבי השאלה האחרונה: בזמן כיבוש מכה והדחת ההאשמים מתפקידם כשריפים אירע משבר גדול
בהרבה בעולם האסלאם, משבר שעדיין מדובר גם בימינו: ביטול הח'ליפות ב1924 ע"י אתאתורכ.
ביטול הח'ליפות הוא משבר גדול בהרבה מבחינת האסלאם הסוני מהשאלה מי שולט במכה, כל זמן
שהחאג' מתקיים (והחאג' המשיך להתקיים, גם אחרי חילופי השלטון).
ההאשמים אמנם מקובלים כצאצאי הנביא, אבל איבדו את תוארם כח'ליפים כבר לפני 1400 שנה אחרי רצח
הח'ליף הרביעי, עלי. הח'ליפים המקובלים מאז 1517 היו העת'מאנים, שהמשיכו לקיימו גם שנתיים
אחרי הדחת הסלטאן האחרון ב1922. ביטול הח'ליפות שאירע ממש בסמוך לכיבוש חג'אז, היה חשוב
בהרבה מהדחתו של שריף קשיש ונרגן במכה... |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
