הטקסט של הכתבה דלעיל לטובת קצרי הרואי
בתגובה להודעה מספר 24 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "ובינתיים עד שתחליטו מי יהיה הרמטכ"ל החדש, הנה כתבה מידיעות על הנוכחי"
גבי אשכנזי יודע לחטוף
הרמטכ"ל מאמין שככל שנספוג פחות, נחזיק מעמד יותר. אלה גם מאפייניה של הלחימה שתכנן בעזה: כבדה, מוגנת, עתירת אש
עפר שלח | 10/1/2009 9:22
בימים שבהם התמודד מול דן חלוץ על הרמטכ"לות, כמה זה נראה עכשיו רחוק, בחר גבי אשכנזי, מכל היתרונות האפשריים שלו על מתחרהו, לציין דווקא אחד לא צפוי: אני יודע מה זה לחטוף. זה לא משהו שבצה"ל מציינים בדרך כלל בארסנל הניסיון המעשיר של קצין, אבל אשכנזי היה חוזר לימים נעדרי התהילה של ההתשה בחזית הסורית, אחרי מלחמת יום הכיפורים.
הוא מפקד מחלקה צעיר בגדוד 12 של גולני (המלחמה תפסה אותו באמצע קורס הקצינים), החטיבה מחזיקה קו במובלעת שנכבשה במלחמה, ומדי יום אנחנו והם יורים וחוטפים. לקחי המשמעת המבצעית, ההתמדה, היכולת להחזיק מערכת גם בתנאים שלא הורגלה בהם ושכל מהותה (בוודאי בצה"ל, המצטיין כשהוא מסתער ולוקה במגננה ובאורך רוח) מתנגדת לו, ובעיקר ההבנה שהקרב אינו רק ניצחון מהיר, חלק ואלגנטי - כל אלה היו בעיניו נכסים חיוניים למי שרוצה לפקד על הצבא.
אשכנזי עלול להטעות את מי שאינו מכיר אותו, בוודאי את מי שכל מה שהוא יודע עליו הוא דיוקנו אוכל העקרבים מ"ארץ נהדרת". הוא הרמטכ"ל הראשון זה עשרות שנים שבקורות חייו הצבאיים לא מופיעה המילה המיתולוגית "סיירת", אבל בכל רמה, מקמב"ץ גולני ועד ראש חטיבת המבצעים ועוזר ראש אג"ם (מקביל לראש אמ"ץ של ימינו), היה גם בתפקידי מטה.
הוא אדם חם, פיקח, חד חושים, מיומן מאוד במערכות אנושיות וזהיר. ההימנעות הנזירית שלו מתקשורת מאז נכנס לתפקידו אינה רק מסר שצה"ל חוזר לצניעות ולהסתגרות, אחרי הפריצות התקשורתית והפוליטית בימיהם של חלק מקודמיו. היא גם תואמת את הזהירות שלו, לעתים גם בזמנים שחלק מפקודיו היו רוצים שידבר.
שם דגש על הימנעות מנפגעים
כאלוף פיקוד הצפון ירש את עמירם לוין הסוער, שדור של מפקדי שדה - רובם, כמה אירוני, דווקא מגולני - ראה בו מורה דרך. הימים היו נעדרי תהילה, הנסיגה כבר ריחפה באוויר וזמן לא רב אחרי שנכנס לתפקידו כבר הפכה לעובדה פוליטית. אשכנזי למד שלפעמים הקברניט לא ייתן לאיש הצבא כלים להתכונן כראוי למשימה שלו - מהלכים שרצה לבצע כהכנה לנסיגה חד-צדדית, למקרה שהתקווה הלא-ריאלית של אהוד ברק להסכם בינלאומי תתנפץ, לא אושרו - והאלוף צריך לפעול מתחת למסך הרדאר של מי שמעליו.
בחודשים שלפני הנסיגה הוא הכין אותה בקפידה, על אף שברק דיבר על הסכם אפילו בשעה שצד"ל כבר התמוטט. בינתיים ניהל פעילות מוגנת, תוך שימת דגש על הימנעות מנפגעים. הכוחות בשטח הרגישו שיד זהירה, לעתים זהירה מדי עבור מפקדי השדה הכמהים לפעולה, מנהלת אותם.
אבל אשכנזי זכר מה זה לחטוף: מלמעלה, מלמטה, מהצדדים. תכונות האופי, הניסיון המצטבר והשקפת העולם של הרמטכ"ל הנוכחי חשובות להבנת מה שאירע בשבועיים האחרונים בעזה לא פחות, ואולי יותר, מלקחי מלחמת לבנון השנייה.
העיסוק הכפייתי של התקשורת ב"מה למדנו מהמלחמה ההיא" מיטיב עם תדמיתו של הצבא: כמעט כל דבר הוא אנטי-תזה מוצדקת ללבנון, שנתפסת ככישלון כה מוחלט עד שמספיק שאלמנט כלשהו יהיה שונה ("המפקדים הולכים עם הכוחות!", "יש אוכל בשפע!") ומיד יהפוך למוצדק. היחס האינפנטילי לצה"ל והחרדה הלא רציונלית שמא קודש הקודשים של החברה הישראלית פגום, יצרו לחץ עצום לראות צבא אחר. איש לא יודה בזה, אבל בתנאים האלה אי אפשר היה שלא להיכנס קרקעית לעזה, מתוך צורך פסיכולוגי הרבה יותר מאשר הצורך בהישג בשטח.
לא לחזור על טעויותיו של חלוץ
מהדרג שמעליו - והכוונה לממשלה ולא לשר הביטחון, איתו הוא רואה עין בעין בכל מה שנוגע לעזה - לא היו לרמטכ"ל ציפיות. בחודשים שקדמו ל"עופרת יצוקה" הוא חזר על המנטרה: "אתם תגידו מה אתם רוצים, אנחנו נדע לעשות", בלי שום תקווה שאכן מישהו יגיד משהו.
הוא ידע היטב כמה העמימות נוחה לפוליטיקאים, אבל גמר אומר לא לחזור על טעויותיו של חלוץ, שלפני שנתיים הוביל את מהלכי המלחמה ברטוריקה בוטה ובביטחון עצמי שגימד את עמיר פרץ ואת הקבינט. המשימה העיקרית מבחינתו הייתה שברק והוא יהיו בקו אחד. בדרך שבה המערכות בישראל פועלות זה היתרון של שר שהיה רמטכ"ל ויש לו תדמית ביטחונית יצוקה.
ימי לבנון התאפיינו, בין השאר, בוויכוח שנוסח באופן מקאברי מעט כ"עשר שתיים או שתיים אפס". לוין האמין שהקזת דם מתמדת, תוך פעילות מפתיעה (לעתים במאפיינים של כמעט גרילה מהצד הצה"לי), תכריע לאורך זמן ארגון קטן יחסית במספר לוחמיו כמו חיזבאללה של אז. אשכנזי, שנכנס לתפקיד בימים אחרים - הקונצנזוס כבר נטה נגד השהייה בלבנון, הסובלנות לאבדות בקרב כוחותינו הלכה וקטנה - האמין שככל שנספוג פחות, נחזיק מעמד יותר. אלה גם מאפייניה של הלחימה שתכנן בעזה: כבדה, מוגנת, עתירת אש.
בתפיסה הזו יש לא רק זהירות טבעית ורצון לחסוך בחיי אדם, אלא גם הבנה שמצביא שהדרג הפוליטי שמעליו לא מסוגל לקבל החלטה, שצריך לשחק על זמן לא פחות מאשר על תוצאה.
חמאס לא נשבר כל כך מהר
המתכנן העיקרי של המבצע היה מפקד אוגדת עזה הקודם, תת-אלוף צ'יקו תמיר. לתמיר יצאו מוניטין של פרא אדם, אבל הרבה יותר מזה הוא מפקד שדה מסוג נדיר, שכמעט נעלם מצה"ל הנוכחי. ספרו "מלחמה ללא אות" מתאר את המאבק בחיזבאללה כעולם סגור של מלחמה זעירה, מאבק מוחות מתמיד בין כוחות קטנים שבו ינצח מי שישים לב לפרט קרקעי נקודתי, לאופיו של השטח ולנטיותיו של האויב.
תשומת הלב הזו, יחד עם המקצועיות של סגן-אלוף ת', קצין המודיעין האוגדתי, הניבו ניתוח נכון של השטח והבנה שחמאס יורה קסאמים מ"נקודות חמות", בורות שיגור קבועים בצפון הרצועה. ההתקפה היעילה של חיל האוויר על הנקודות האלה הקטינה מאוד את כמות השיגורים בימים הראשונים למבצע. אבל בחינה של גרף השיגורים לשטח ישראל מעידה שחמאס התכונן גם הוא, וגם כמה הפריז מי שביקש לשבור בכוח את הזרוע הצבאית של הארגון.
בימים הראשונים ירה החמאס כמיטב יכולתו, שכאמור נפגעה בגלל הפצצת "הנקודות החמות". אחר כך עבר למדיניות של שמירה על היכולות ועל אורך הנשימה. מספר הרקטות בכל יום הוא כמעט קבוע. ביומיים שבהם דובר על הפוגה הומניטרית הוגבר הקצב, בהתאם לתפיסה (הלקוחה מחיזבאללה) של מטח אחרון לפני הפסקת אש אפשרית, ואחר כך חזר לנתונים כמעט קבועים עד לדיבורים הרציניים יותר על הפסקת אש שלשום.
הזהירות רק קונה עוד זמן
במערכת הביטחון דיברו השבוע על המבנה המבוזר והרשתי של חמאס, המאפשר לכוחות שלו בשטח לתפקד כמעט עצמאית בכל שכונה, בלי צורך בהנחיות מפיקוד מרכזי, ומצד שני עדיין משמר מספיק קשר כדי שהחלטות גדולות, הפסקת אש למשל, יישמרו. זה מה שקרה ביום רביעי השבוע, כשישראל הכריזה על עצירת האש לשלוש שעות וגם החמאס עצר. זהו מבנה אופייני לארגון טרור-גרילה. הבנה אמיתית שלו ושל תנאי השטח בעזה הופכת את הדיבורים על ריסוק חזיתי (או את האזהרות שהשמיעה מערכת הביטחון שוב ושוב על התארגנות של החמאס בחטיבות וגדודים) לחסרי תוכן אמיתי.
חמאס לא מסוגל להילחם בצה"ל, וניסיון שלו להפעיל מסגרת גדולה יסתיים באסון מבחינתו. אפילו חיזבאללה ניסה מהלך כזה רק פעם אחת במלחמת לבנון השנייה, וזה הסתיים במארב מוצלח של חטיבת הצנחנים וב-26 הרוגי חיזבאללה ללא נפגעים לכוחותינו. השטח הפתוח והמכוסה בדלילות, הבנייה הגבוהה והצפופה בהשוואה לכפרי דרום לבנון וסוג החימוש של החמאס מקטינים מאוד את סכנת טילי הנ"ט שאיימה על הכוחות בלבנון. אז הוא לא נלחם, לפחות לא מלחמה כמו שאנחנו מבינים אותה.
אשכנזי, מודע לכל אלה, הכין התקדמות אטית, כבדה, עתירת אש, ואחריה לחימה שבעיקר מייצרת זמן. בהתקדמות היה דגש על פינוי המטענים שהניח חמאס, כי הכוחות הניידים והירי המזדמן של הארגון הם סכנה קטנה יותר. אחרי שהגיעו ליעדים, הכוחות מבלים חלק גדול מזמנם ב"מגננים", תוך שימוש בשריון ובבתים להגנה עצמית.
כשהם נעים, בחיפוי עם יכולות אש ומודיעין גבוהות של כלי טיס, האויב מסתכן מאוד אם הוא מבקש לצאת ולפגוע בהם. זו לחימה שלא תשבור את החמאס. באמצע השבוע מנו גורמי מודיעין לא יותר מ-200 הרוגים שהוגדרו "קשורים ללחימה על פי שיוך ארגוני והנסיבות בהן נהרגו".
כל השאר, מי יודע כמה, הם אזרחים, ועם התוצאות של הפעלת האש הכבדה בתוך עזה, ולא פחות ממנה של הכמעט-חדווה שבה תוארו על ידי גורמים פוליטיים וצבאיים והתקבלו בחלקים גדולים של הציבור אנחנו נצטרך לחיות הרבה זמן. אבל זו לחימה שמאפשרת לכוחות מינימום חשיפה לאירוע מכונן, שיעצב את התודעה ויכפה החלטות על המנהיגים. זו הלחימה שבחר האיש הזהיר והגנרל הנבון גבי אשכנזי, בתנאים המדיניים והחברתיים הסבוכים שבתוכם הוא חי. אבל גם הזהירות הזו יכולה רק לקנות זמן, לא להחליף החלטה.
_____________________________________
אז מה
נערך לאחרונה ע"י salak בתאריך 14-01-2009 בשעה 22:30.
|