 |
27-01-2009, 22:53
|
 |
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
|
בחרוב נפש
בחודש שעבר תרגלו חיילי חרוב לחימה נגד פעילי חמאס - אבל לא באמת האמינו שיום יגיע והם ייצאו מגזרת יהודה ושומרון המוכרת. השבוע, הפך האימון למציאות. מפקד הפלוגה המסייעת, רס"ן רועי רוזנר, נהרג מפגיעת טיל נ"ט במבצע של הגדוד בתוך הרצועה. חייליו, שהתקשו בתחילה לעכל את הבשורה, התאוששו במהירות ורק מחכים למשימות הבאות
מיכל קליין ויהלי סער במחנה
צוות "במחנה" ליווה את גדוד חרוב לפני הכניסה לרצועה ולאחריה. בנקודת הכינוס הוא פגש את רס"ן רועי רוזנר, שנפל מאוחר יותר בקרב. הכתבה הזו מוקדשת לזכרו.
השעה הייתה שעת לילה. לוחמי גדוד חרוב הגיעו למפקדה על קו הגבול, והתקשו להסתיר את התרגשותם. הם חיבקו זה את זה, החליפו צ'אפחות, דפקו חיוכים - סיכמו את היום הראשון בהיסטוריה בו פעל הגדוד שלהם בתוך גזרת עזה. "קפצנו אחד על השני בשמחה, כי בכל זאת, זו הייתה הפעם הראשונה שלנו ברצועה והורדנו הרבה מחבלים", מספר רב"ט עידו בוקובזה, "היינו בסוג של אופוריה".
בסביבות השעה 23:00 הגיע למקום מפקד חטיבת כפיר, אל"ם איתי וירוב. הוא ביקש מהחיילים להסתדר בצורת ח' - ואז אמר להם את שעל לבו. "רועי נהרג", בישר ללוחמים שעמדו סביבו. באחת, התחלפה הצהלה בדמעות. "נשברנו", מספר סמל חן שאמלי. "היינו בטוחים שהמח"ט רוצה לברך אותנו על העבודה הטובה, ואז, פתאום, הוא סיפר על התקרית. התחלנו לשיר את 'התקווה', ובאוטובוס, בדרך חזרה, הייתה דממת מוות. רק כשהתחילו החדשות, מישהו החליט להגביר את הווליום. השדרן דיבר על היתקלות שהייתה לכוח צה"ל בדרום הרצועה. יכולתי לשמוע שחלק מהחבר'ה חזרו לבכות".
רס"ן רועי רוזנר ז"ל, מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד, היה מפקד אהוב במיוחד. "לפי התגובות של החיילים, רואים עד כמה הוא היה יקר להם", מספר סרן ליאור שושן, קצין האג"ם של חרוב. שושן השתתף עם רוזנר בפעולה בה מצא את מותו, בכפר עבסאן אל-כביר. את האירועים משם הוא מסוגל עדיין לשחזר בפרוטרוט. "נכנסו בערך שלושה קילומטר לתוך הרצועה, השתלטנו על השטח, והפלוגה של רועי קיבלה את היעד האחרון שהיינו צריכים לתקוף", הוא מספר. "אני הייתי מקדימה, ובמרחק 70-60 מטר מאיתנו, זיהינו 5-4 מחבלים בתוך בית. עוד לפני שהספקנו להגיב, הם התחילו לירות לעברנו - בעיקר טילי נ"ט.
"רועי חטף את האר-פי-ג'י הראשון ונפצע בצוואר", ממשיך שושן. "לכולנו היה ברור שהסיכויים שהוא ישרוד פגיעה כזו הם לא גבוהים. הוא חולץ בטנק תחת אש, ואנחנו המשכנו בתקיפה כמתוכנן, עד שחיסלנו את המחבלים שהיו בתוך הבית. במקביל, הקפצנו מסוק לאוויר, שחיסל אנשי חמאס נוספים. מאוחר יותר התברר שהמחבלים התכוונו למשוך אותנו לתוך הבית, לפוצץ אותו, ולקחת את הגופות לתוך מנהרה שהם חפרו מתחתיו".
"ללחימה יש מחיר", אומר המח"ט. "המחיר הזה הוא הנפגעים והנופלים משני הצדדים, ורועי ידע את זה כשהתחיל המבצע. הוא אפילו אמר את זה ללוחמים שלו". ובכל זאת, נדמה שחיילי חרוב ציפו לקבלת פנים קצת יותר רגועה מצדה של עזה. "באיו"ש הורגלנו ללכת ברחובות כמו גנגסטרים, בשליטה מוחלטת. כאן התפוצצה לנו הבועה. פתאום אנחנו עוברים דברים לא קלים", אומר סמל גולן אלבז. "בובות דמה בחלונות, הספק תחמושת אדיר, מחבל שמנופף בדגל לבן ורגע אחרי זה מחליף אותו בקלצ'ניקוב - זה לא משהו שהיינו רגילים אליו באיו"ש", מוסיף סמל דור קרגולה.
למרות אובדן המפקד, מתקשים לוחמי חרוב להסתיר את גאוותם על קור הרוח שהפגינו בתקרית הקטלנית. "אף פעם אי-אפשר להתכונן לטיל הראשון", אומר רב"ט בוקובזה, "אבל מיד לאחר מכן, תפקדנו בצורה שאפילו לא חלמנו עליה. אנשים שבאימונים אפילו לא דידו עם הפק"ל שלהם, התחילו לרוץ ולקפוץ כשטילים וכדורים שורקים מסביבם". "אנחנו תמיד שומעים על מורשת קרב של חטיבות אחרות, ועכשיו אנחנו מספרים את הסיפורים הללו", מתגאה סמ"ר רמי סוקולוזוב. "בצלקות שלנו אנחנו יוצרים את המורשת לדורות שיבואו אחרינו. כשהבן שלי יתגייס, הוא ירצה להתגייס לכפיר".
חלום שמתגשם
בחמ"לים הבלתי רשמיים שמסביב לרצועה - כלומר בתחנות האוטובוס - מצטופפים לוחמים מ"ותיקי" עזה. הם עומדים במעגל מאולתר, מרוקנים את פחיות הקולה לתוך גרונותיהם, ומתחילים להזרים זה אל זה חוויות. "אחי, אתה לא מבין, 20 מטר מאיתנו נפל קסאם, כל האדמה רעדה, הייתי בטוח שזהו, נגמרנו", אומר לוחם תותחנים לחייל גבעתי שנפצע בידו ונשלח לבדיקה. "כן, גם חברים שלי סיפרו שפצמ"ר נפל וכמעט הייתה לנו תקרית 'גולני'", משיב סגול הכומתה. לצדם עומד לוחם, בעל נעליים אדומות ותג מכונף. "תגיד", שואל אותו הלוחם מגבעתי, "מה איתך, צנף? למה אתה פה?" "אני לא צנחן", עונה החייל ומוציא מתיקו כומתה מנומרת, "אני בכלל מכפיר, מגדוד חרוב".
לקולגות מהחטיבות האחרות עדיין קשה, אולי, להפנים את נוכחותם של לוחמי כפיר ברצועה, אבל כשחיילי גדוד חרוב חוצים את הגבול אל שטחי הכינוס בפעם השנייה מתחילת המבצע, נראה שהם כבר מרגישים לגמרי בבית. אחרי פגיעה ביותר מעשרה מחבלים והתחמקות מניסיון חטיפה אחד, הלוחמים מבינים עם מה ומי יש להם עסק.
רגע לפני הירידה לרצועה, ביצעו לוחמי הגדוד אימון שאמור היה לדמות לחימה מול פעילי חמאס. האמת? גם הם לא ציפו שהתרגול, שעורר אצלם בשעתו הרמת גבות, יהפוך מהר כל-כך לממשי. "במהלך האימון יצא לי ולמג"ד לדבר על הגזרה הבאה שנתפוס כשנסיים", נזכר סרן שושן. "המג"ד שלי אמר 'עזה', ושנינו צחקנו. מה לכפיר ולעזה? ביום שבת, לפני שבועיים, אני חוזר מבית-הכנסת לארוחת צהריים, חלות שבת חמות ומתוקות מחכות לי השולחן, והטלפון מצלצל. על הקו המג"ד: 'שושן, תגיע לעזה'. הדבר הראשון שעשיתי זה לנשום לרווחה - סוף-סוף החלום מתגשם".
הימים הראשונים בגזרה, עוד לפני הכניסה הקרקעית, לא היו קלים. האיום הראשון שעמו נאלצו הלוחמים להתמודד היה הרקטות ופצצות המרגמה שנפלו ללא הרף. "הלילות הראשונים היו מבלבלים", נזכר סמ"ר אלעד קבלן, רס"פ פלוגת המסלול של הגדוד. "כל שנייה היה 'צבע אדום', ועד שאנשים הספיקו לעלות על שכפ"ץ וקסדה, כבר שמענו את ה'בום' של הנפילה. בהתחלה לא התייחסנו לנפילות ברצינות. אמרנו שהכל מלמעלה ומה שיהיה יהיה. אבל אחרי שנפל פצמ"ר 20 מטר מאיתנו, התהפכה הגישה ב-180 מעלות, ואחרי שכמעט 20 לוחמי גולני נפצעו מכזו פצצה, כבר הפנמנו מה יכול להיות הנזק".
בימים הארוכים של הפצצות חיל האוויר, חשו חיילי הגדוד מעט מיותרים. "אני לא מפחד מכל הטילים שנופלים לידנו, אבל זה משגע אותי", אמר אז סמל מקס סיומין, מ"כ בפלוגה המסייעת. "אם יש משהו שאני מתקשה להתרגל אליו זה העובדה שאנחנו לא יכולים לעשות כלום עם האיום הזה. אני מרגיש פה כמו זבוב על החלון, לא יודע מתי תנחת עליי היד". "מהיתקלויות עם מחבלים, מאלמנות קש וממארבים אני לא מפחד, כי התאמנו על זה המון", חיזק אותו רב"ט עומרי קנפו, לוחם בפלוגה. "אבל לפצמ"ר, לנפילה של טיל, אי אפשר להתכונן. אם זה נופל אין לך מה לעשות, זה לא תלוי בך".
גם החרובניקים נתפסו בלהט הכללי שאחז את לוחמי החי"ר טרם המבצע הקרקעי. "אנחנו מתים להיכנס מהרגע הראשון שהגענו לפה, אנחנו רואים את פטריות העשן מעל עזה, אנחנו נמצאים במרחק שני מטרים מכל הבלגן ואם זה היה תלוי בנו כבר מזמן היינו בפנים", התרעם רב"ט קנפו. "אנחנו תותחים בכל מה שקשור לשטח בנוי", השלים את דבריו סמל יוני וייצנר, מ"כ בפלוגה המסייעת, "זה הייעוד שלנו". "השינוי בגישה הוא מה שחשוב", טען סרן שושן. "אנשים פה הפנימו שהם לא בבט"ש, שזה לא עוד קו רגיל. זאת מלחמה, זה הדבר האמיתי. לא מדובר בלחימת פלנגות - זו מלחמה מול אויב מאורגן וחושב, מול גוף שהוא כמעט צבא".
מתרגלים לשינויים
אף על פי שניסו להימנע מהשוואות, קשה היה ללוחמי חרוב לעכל את השינוי - מחיכוך יומיומי עם אוכלוסייה בשטח שבו הם מכירים כל סמטה וכל בית, הם עברו לקו האש. "בשכם היינו נכנסים לכפר, עובדים בבתים של ערבים ויוצאים החוצה", מתאר סמ"ר יעקב וולקוב, לוחם בפלוגה המסייעת. "אנחנו רגילים שמורידים אותנו 500-400 מטר מהמטרה, הולכים, מטפלים בה וחוזרים. היום, המרחק הזה הוא הסופי בינינו לבין המטרה, אין נגיעה יותר קרובה מזו".
"בשכם היינו נכנסים למחנות פליטים וכל היום יושבים להם על הווריד", אומר סמל סיומין, "אף אחד לא היה יכול לפגוע בך, כי ידעת לצפות הכל. פה היוצרות התהפכו. האויב כל הזמן צופה עליך ומשחק בול-פגיעה".
אתה מפחד מחוסר הוודאות הזו?
"ממש לא", אומר סיומין, "הגדוד חווה כל כך הרבה בשכם, כך שאנחנו מוכנים לכל. הפחד חסר לנו, כי אני יודע שכמו שלפני שנתיים הפכנו את שכם לרגועה, גם לעזה אנחנו יכולים לעשות את אותו דבר. אנחנו רוצים לביית את עזה, להפוך אותה לשכם החדשה".
במהלך הציפייה לפקודת הכניסה, ניסו הלוחמים לצמצם פערים. את מה שהם לא למדו בכיתות, בשיחות או בנוהל הקרב, למדו הלוחמים על בשרם. "אין ספק שעכשיו אנחנו לומדים עולם מושגים אחר", הסביר סרן שושן, "אבל אף אחד לא נולד רמטכ"ל. בפעם האחרונה שהייתי בעזה, שמרתי בכפר ים והייתי בטוח שעכשיו אני מכיר את השטח כמו אז. היום, כשאני פה, אני מבין שהדברים השתנו. פתאום אני מבין מה זה אויב שחושב כמוך, שחושב צבא. מדובר באויב שנמצא בהגנה ויוצא גם להתקפות - הוא מבריח דרך מנהרות, מנסה לחטוף. אלו דברים שלא אופייניים לשכם, אבל זה לא אומר שאלו אתגרים שאנחנו לא יכולים להתמודד איתם".
גדוד ורסטילי
בשלושת השבועות שקדמו ל"עופרת יצוקה", עבר חרוב עשרות השלמות ואימונים שנועדו להפוך אותו לגדוד חי"ר לוחם בכל רמ"ח מחלקותיו. לפלוגה המסייעת חברו צוותי גיל ומרגמות, ללוחמים הועברו הכשרות שונות בתחום התמרון, כמו שימוש באכזריות ובנגמ"שים, וב"שבוע המלחמה" הלכו החיילים לא פחות מ-90 קילומטר, כשעל גבם ציוד במשקל של יותר מ-40 קילוגרם. האינטנסיביות באימונים ובהכשרות לא הייתה לחינם: ללוחמים ברור שהם בעצמם עתידים לפרוץ ליתר גדודי החטיבה את דרך היציאה מכלובה של הגדה המזרחית.
"לוחם בכפיר לא שונה בדבר מלוחם חי"ר אחר", מדגיש סרן שושן. "אני מצטנע ואומר שיש לנו כשירויות שמאפילות על יחידות אחרות, כמו לוחמה אורבנית, ויש גם פערים שאנחנו מנסים לצמצם. אבל אם אני מסתכל כמה שנים אחורה, אני חושב שהחטיבה נמצאת היום במקום אחר. היום אנחנו כשירים ללחימה בכל מקום, בכל עת ובכל שלב. היום החטיבה הזו מוכנה למלחמה".
גם הלוחמים מזדהים עם הדברים. "אנחנו מרגישים שהגדוד בעלייה", אומר סמל דבורה. "במלחמת לבנון השנייה עוד היינו חטיבה חדשה יחסית ולא ציפינו שייקחו אותנו בחשבון", מוסיף רב"ט איבנוב ולדימיר, לוחם בפלוגה המסייעת, "אבל עכשיו אנחנו פשוט צריכים את ההזדמנות להוכיח שאנחנו יכולים לעשות דברים כמו שצריך גם במקום אחר שהוא לא איו"ש". "זה שינוי טוב שאנחנו לא תקועים רק בתוך איו"ש", ממשיך דבורה, "אנחנו מוכשרים כלוחמים כדי שנוכל להגן על הבית, ואם עשינו את זה באיו"ש בתקופה של המהומות, אין סיבה שעכשיו, כשהדרום מופגז, לא ניתן יד ללחימה בחמאס".
בעוד חצי שנה מהיום, איפה הייתם רוצים לראות את הגדוד?
"איפה שאנחנו יכולים לעשות ולתרום הכי הרבה, אבל לא רק באיו"ש", חורץ דבורה. סרן שושן מסכים: "הכניסה שלנו לרצועה תסלול מהר מאוד את הדרך גם ליציאה של יתר הגדודים מאיו"ש. יש לנו צפון ויש לנו מצפן ואנחנו יודעים לאן אנחנו מכוונים. בסוף המלחמה, בכירים יבינו שאנחנו ייעודים לא לעיר מסוימת ולא לתא שטח כזה או אחר, אלא לאיפה שצריך להגן על תושבי הבית - בין אם זה בצפון, במרכז, בדרום או במערב".
קישור לקובץ : שם הקישור : כתובת : בחר מגלריית המשאבים
בחר עמוד הקיים במערכת
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
|
|
ראשי
צ'אט
ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח! 
מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000
)
מצב כלאיים
