צהריים טובים!!

בתחילת כל חודש, ייפתח אתגר כתיבה.
כל חודש, תוצג לכם מילה, ביטוי, ציטוט או תמונה, והמטרה שלכם היא לכתוב משהו שקשור למה שהוצג.

חוקים, פרסים והערות:
- כל משתמש יכול להעלות כמה יצירות שהוא רוצה, ולקבל עליהם תגובות, אבל כשהאתגר יסתיים חובה לבחור רק יצירה אחת שתיכנס לסקר שבו ניבחר את היצירה המנצחת של החודש (אם הועלו שתי יצירות ומעלה, והמשתמש לא בחר את היצירה שהוא רצה שתעלה לסקר, היצירה הראשונה שלו באשכול תעלה).
- רק במשך 3 השבועות הראשונים יהיה מותר להעלות יצירות, בשבוע הרביעי יפתח סקר שיציג את כל היצירות המשתתפות, וכל משתמש יוכל לבחור את היצירה שהוא הכי אהב.
- המנצח/ת י/תקבל צל"ש בפורום למשך חודש שלם, עד שיוכתר מנצח חדש באתגר הבא!

שיהיה לכולם המון בהצלחה!!

והנושא הפעם- בחירות

בחירות בחיים, בחירות פוליטיות, בחירות בעבודה- לשיקולכם!

כתיבה מהנה!

כשסברתי במי אבחר
ראיתי שזאת עבודה לא פשוטה
לא היה לי מרצ למחשבות
אז החלטתי שאזוז קדימה לרשם המפלגות
אייסד מפלגה חדשה בתקווה לעבור את אחוז החסימה

חמוד

תיקון לשוני:
*כשסברתי (ולא שסברתי)

וואו, הזכרת לי סיפור שכתבתי בגיל 9-10 בערך, בזמן שיעור בכיתה.
יש הרבה דברים שכיום לא הייתי בהכרח רואה כדברים חיוביים, והייתי כותבת אחרת אני מניחה. אבל סיפורים אני לא משנה, ולו במילה.
אז מעלה לכאן, בדיוק כמו שזה נכתב אז.

צרה או ברכה \ רעות לוי



עד שנרגעתי לקח המון זמן... וכשקלטתי.. התקשרתי מהר לירדן- חברתי הטובה ביותר.. עד שהצלחתי לקלוט את המשמעות של מה שקרה... לא עמדתי בזה כבר, לא חזקה יותר כמו פעם... הייתי חייבת! אז בכיתי..

ואיזה בכי, בכי שהצטבר שנים על גבי שנים, בכי עמוק וכואב.. הרגשתי שהוא לא רוצה להיגמר, וככל שניסיתי להפסיק אותו, להיות חזקה-כך בכיתי יותר!!! ירדן כבר הייתה בחדרי, מתנשפת מהריצה..

היא לחשה בנימה מעט תוקפנית "לילך מה קרה?" שתקתי. לא הצלחתי להפסיק לבכות... "לילך , מה קרה מתוקה?" חזרה ירדן על דבריה, אך הפעם, בלחישה...

כשלא עניתי היא אמרה: תספרי לי מה קרה! אל תבכי ילדה יפה.. לא מתאים לילדה כמוך, כל כך חזקה- לבכות... את חזקה מזה !!! לילך שלי, מה קרה?"

לאחר כרבע שעה, היא הפסיקה לשאול, היא כבר הייתה לידי, מלטפת את שיערי, מחבקת את ראשי.. מנסה להרגיע אותי.. ואני..? אני רק המשכתי לבכות...לבסוף, כשהצלחתי להפסיק לבכות, תגובתי הראשונה הייתה להתנער ממנה, וריצה.. קמתי מהמיטה, לא בטוחה מה אני הולכת לעשות, אבל הגוף שלי אמר לי לקום.

אז קמתי, ומיד אחרי שקמתי, הגוף שלי אמר לי לרוץ לאמבטיה.. קמתי ורצתי.. שטפתי את הפנים שלי ואחר כך קינחתי את אפי וניגבתי את פניי.. ורק אז- נשמתי עמוק.

"זה קשור אליו, נכון?" שתקתי, הסתכלתי במראה, הסתובבתי, הסתכלתי לעיניה, והפשלתי את מבטי..

"ידעתי!!! איזה בן זונה, מה הוא עשה ה-פ-ע-ם?!?!"

"הוא לא עשה כלום.. הוא לא עשה כלום.." אמרתי, והיה אפשר לשמוע את האכזבה בקולי.

"פששש.. פתחת את הפה! יפה, יפה זאת התקדמות!" שתקה לשניות מספר ומיד אחר כך הוסיפה: "רגע, אם זה קשור אליו, והוא לא עשה כלום- מסקנה שאת לא מרוצה מזה שהוא לא עשה כלום, לא כך?"

שבתי והבטתי בעיניה, תכולות, כל כך חכמות... תמיד קראה את מחשבותיי... כנראה שהפרצוף הכלבלבי שהיה לי גרם לה להבין שהיא שוב צדקה..

"אולי תפסיקי לשתוק ותספרי לי כבר מה האידיוט- לא עשה ?"

"הוא לא אידיוט!!!" צעקתי... היא עשתה לי פרצוף והשתתקה. הייתה שתיקה במשך כדקה, עד שנימאס לה והיא יצאה מהאמבטיה לכיוון חדרי- ואני? אחריה.

היא נעמדה זקופה, ואני לעומתה- התיישבתי על המיטה... לאט, לאט הרמתי את רגליי על המיטה ואת ראשי הנחתי על הכרית... מקופלת...מהופנטת – בקיר!

היא הביטה בי ולא ידעה מה להגיד, אף פעם לא בכיתי בגלל בחור.. ושנים שבכלל לא בכיתי!

היא לא ידעה מה לעשות... לבסוף החליטה לעשות משהו... היא באה אליי.. התיישבה לידי במיטה וליטפה את שערי... ואני, מהופנטת לקיר- שותקת.

"אמרתי לו..." לחשתי. "מה?! אבל למה?! אני חושבת שהיית צריכה לחכות קצת כדאי להיות בטוחה! נהגת בטיפשות!" "הייתי חייבת!!!!" קטעתי אותה.. "מה הוא אמר" שאלה.. באנחת אכזבה ממני.. ואני, שכבר דומעת, ועומדת לפרוץ שוב בבכי, עונה לה- "כלום". "מה זאת אומרת כלום?!"

"מה ששמעת! פשוט שתק- וליטף לי את השיער".

"טיפש!" כעסה.. רציתי להגיד שהוא לא טיפש... אבל ראיתי כמה היא עצבנית, והעדפתי לשתוק.

"הוא לא יודע מה הוא מפסיד!" ממש צעקה..

השתקתי אותה.. אמרתי לה שלא תצעק! דאגתי שלא ישמעו הוריי- את הדבר הנורא מכל, או שלא כל כך נורא? לא ידעתי כבר מה להחליט אם זו ברכה או...."אני אוהבת אותו!" פסקתי.

"והוא, בשעת סכנה, עזב אותך! ממש גבר מה אני אגיד לך..."

"הוא מתגייס עוד פחות מחודש!! מה ציפית? שיתחתן איתי?!" הטלפון קטע את דבריי.. "אולי... אולי זה הוא?" שאלתי.. והיא, כהרגלה, לא סובלת המתנות.. ענתה מיד לקו, "כן עידו, לילך פה, שנייה"

"אחיך" הפטירה בקצרה וזרקה לעברי את האלחוטי. "עידו מה אתה רוצה? לא, אני לא יכולה לבוא לקחת אותך!" זה 5 דקות הליכה!! תבוא לבד!" ניתקתי, כל כך לחוצה, צועקת על כולם... ופתאום, בחילה.

רצתי לשירותים.. והקאתי.. כאב לי כל כך.. איבדתי כל תיקווה, וחזרתי לבכות.

כבר לא היה איכפת לי מי ישמע ומה ישמע, פשוט צעקתי: "ירדן אני לא יודעת מה לעשות! לראשונה בחיי אני לא יכולה לשלוט על תהליך ששולט עלי ויוצר עוד בנאדם בתוכי! אני לא רוצה ילד!!!!!! אני לא רוצה לגדל ילד לבד! אני רוצה להתגייס! אני רוצה להיות כמו כולם! אני לא רוצה להפסיד את החוויה הזו של הגיוס! אמרתי לו שייתכן מאוד שאני בהריון והוא החוויר, עצר לרגע מללטף את שיערי ואז המשיך.. אמרתי לו: יריב, אני אוהבת אותך! אני לא רוצה שזה יפריד ביננו! אתה תישאר איתי נכון?

והוא שתק!!! שם הבנתי... שזה נגמר"

כמה דמעות זלגו על לחי, הן פשוט סירבו להפסיק לזלוג... לבסוף נירדמתי, וירדן- לצידי... כמו חברה אמיתית..

בבוקר למחרת כשקמנו, היא הכריחה אותי לבוא איתה לגניקולוג.. היא התקשרה על הבוקר לקבוע תור ושמחה שאפשר עוד היום.

הוא הציע לי לעשות הפלה או פשוט ללכת על זה. שאלתי אותו כמה זמן עוד נישאר לי להחליט... והוא אמר שלא הרבה ושהוא מציע לי כבר ביום שבת הקרוב.

לא ידעתי מה לעשות, וירדן לא עזרה לי כל כך... היא אמרה שזאת צריכה להיות בחירה שלי ושאם היא הייתה אומרת לי לעשות והייתי מתחרטת- אז הייתי כועסת עליה, או להפך לא אומרת והייתי משאירה ואז כל היום הייתי מתלוננת ומתעצבנת עליה..

נישארו לי 3 ימים להחליט. וממש לא ידעתי כבר מה לעשות... צקעתי על כולם, הקאתי.. התעצבנתי.. ולא יכלתי לחיות!

לבסוף.. החלטתי שכן, לעשות את זה ולגמור עם זה! לא יכלתי לסבול את זה יותר או לתת לילד לחיות בלי אבא.

הגיע יום שבת, פחדתי, שקשקתי.. כבר לא ידעתי אם אני כ"כ מוכנה לעשות את זה... ירדן, כמובן, הייתה לידי, הרגיעה אותי.

אמרתי לה שאני כבר לא כל כך בטוחה שאני מסוגלת לזה.. והיא רק לחשה, תיהיי חזקה, תיהיי חזקה.

הם הזריקו לי חומר הרדמה, בדיוק כשכבר הייתי בטוחה שאני לא רוצה לעשות את זה... צעקתי...!

"זהו, זה נגמר..." לחשה לי ירדן, כשהתעוררתי.

לאחר 9 חודשים, נולד לי ילד קטן.. וירדן, שוב לחשה לי... זהו, זה נגמר..

ותאמינו לי, היה שווה לצעוק ברגע האחרון שאני לא רוצה לעשות את ההפלה... ולהרוויח, ועכשיו אני בטוחה בזה: ברכה.









נכתב בהשראה של חברה של אחותי שנכנסה בתיכון להריון, החבר נטש, והיא מגדלת את הילד לבד. כיום הוא כבר בן 9 בערך...
וואו, נוסטלגיה.
סתם הוספתי בשביל הכיף
תות

פעם אחת ירדה תורה,
פעמיים עלה הבית באש,
שלוש פעמים קם העם,
אין ספור פעמים חטא.

"בסדר, בסדר, הבנתי," צעקתי לעבר השטן, "לא הולך לי כל כך טוב."
" 'לא טוב' אפילו לא מגרד את זה" הוא השיב לי בחיוך. "למרות שההצלחה לשמר אותם ראויה לציון אתה לא ממש טוב בלהפנות את עורפם לעבר הבחירה ברע".
בני אדם, חשבתי לעצמי, למה האל נתן להם את היכולת לבחור ואותי שם לא רק כדי לדאוג שיבחרו נכון אלא עוד הניח בידיי את צאן מרעיתו?."אתה מעוות את המחשבה שלהם, מכשיל מנגנוני ביקורת והכוונה ועוטף את מוחם, איך אחרי זה הם לא יבחרו ברע?" שאלתי בעוד השקופית על הקיר הוחלפה לתמונה של מהומות חרדים.
"אל תתחיל להתבכיין," דרש כהורה מילדו, "אלו כללי המשחק ואיתם אתה צריך לפעול. אף אחד לא אמר שהבחירה בטוב תהיה קלה" חייך שוב והתמונה התחלפה למצעד הגאווה.
"זה לא מה שאמרת בתקופת הממלכה המאוחדת" השבתי לו בחיוך. תקופת המלוכה אולי לא הייתה מושלמת אך גרמה לשטן להזיע יותר בנושא.
"בסדר, אבל גם לא בדיוק ישבתי בחיבוק ידיים וחיכיתי לשינוי, הלא כן?". התמונה התחלפה ועל הקיר התנוססו מתנדבות במד"א.
"אל תגיד שאינני עובד," הגבתי בכעס, "אתה יודע כמה אני משקיע בשנים האחרונות בשביל לקרב ולאחד אותם בתור עם אחד." עשרות כנסים, ארגונים, מחשבות ורגשות. מאז תקופת ההשכלה שקדתי על לנסות ולגרום לאנשים לבחור באהבת אחים במקום במלחמת אח באח. לפעמים זה היה קרוב לזה, יותר מדי קרוב. המתנדבות הוחלפו בקבוצת רופאים באפריקה.
השטן לא אמר דבר לכמה רגעים ורק עיין בכמה מהמסמכים שלפניו, עד שמצא את מה שחיפש- "אינני מכחיש את העובדה שאתה אכן פועל וזו האמת שרציתי לקרוא לך. יש משהו תמוהה בנוגע למסלול של כמה אנשים." הוא זרק את הדף שהחזיק אליי ומייד ראיתי את הנבחרים שלי, האנשים שאמורים להכריע את הכף לטובתי. ידעתי שאסור לספר לו דבר.
"מה תמוהה בנוגע אליהם? העובדה שהם העדיפו לבצע את הבחירה שלהם לפי עצתי ולא לפי עצתך?" ניסיתי לעקוץ אותו. הוא כנראה ראה דרך ניסיון המיסוך.
"זה לא זה", התחיל ומאחוריו התנוססו יהודים מכים ערבי, "הם בעלי רקעים שונים ובכל זאת מתקדמים לעבר אותה נקודה." השטן, שחקן השחמט המושלם.
"ראה..." התחלתי לומר והתפללתי שמשהו יציל אותי מליפול למענה שלו. למזלי באותו רגע הזימונית של השטן ציפצפה.
"נהדר, מועצת הביטחון שוב עומדת להתכנס," אמר בעייפות," טוב, הלכתי אך אל תחשוב שהשיחה הזאת נגמרה." הודיע ונעלם בענן עשן, מאחוריו נער נותן צדקה לעני ברחוב.
"וואו, זה היה קרוב" פלטתי לחלל האוויר בהקלה.
"יותר מדי קרוב" הודיע קולו של גבריאל שהופיע בכל הדרו מולי. "אתה משחק שח לא חכם מספיק עם השטן וכולנו מתחילים להיות מודאגים מזה". מהיום הראשון שנבחרתי ידעתי שהרבה עיניים יעקבו אחרי, אך כשרפאל בא לשיחה אישית חשבתי שהמצב כנראה גרוע ממה שחשבתי.
"בחרתי בהם ממקומות שונים לגמרי והעברתי אותם דרך כל כך הרבה פיתולים שאני בקושי הצלחתי לעקוב אחרי זה" הצהרתי בהתגוננות. "יש פה אתאיסט מוחלט, אומנית עם דיכאון קליני, רב של הציונות הדתית ו..." לפני שהספקתי לסיים את המשפט קטע אותי רפאל.
"אתה חושב שזה מה שיסתיר את המהלך שלך?", שאל בתקיפות אך המשיך לפני שאפילו הספקתי להנהן, "השטן רואה בחירות ברמה שמתקרבת לאלוהית." את המידע הזה ידעתי אך ניסיתי להתעלם ממנו, כמי המנסה לדחוק אחורה מחשבה טורדת.
"אהא... אז יש לך במקרה איזה פתרון?" שאלתי בהיסוס.
"קאנט" השיב ונעלם, מאחוריו הפעם שוד קשישה.
קאנט?, תהיתי באותו רגע, מה יעזור לי קאנט?. לימים גיליתי מדוע הזכיר את קאנט- עיקרון האוטונומיה איפשר לאדם לבחור במנותק מהשטן וכך נעלם ממנו. אני כמובן גם הושארתי מחוץ לאוטונומיה של התבונה אולם בטחתי בהם שימשיכו את דרכי לבד. אחרי הכול, האין הבחירה האידיאלית היא הבחירה שבה המכריע הוא רק אתה?

שעשועון

אני מדליק את הטלביזיה באנחה,
ומתמוטט על הכורסא אחרי עוד יום.
מביט בדמויות המקפצות, ללא מנוחה,
כאילו אין להן שום מקום.
הראשונה עולה, עוד פרחה מטומטמת,
שיער צהוב פלטינה, רזה ומבוסמת.
צוחקת צחוק של פלסטיק,
מבעד לשפתי סיליקון.
המנחה, שנראה כמו מלך הבוטיק,
משיב בחיוך של קרטון.
האיש מזכיר בדיחה ישנה, כולם בקהל מחייכים,
ואני מביט, ללא הבנה, תוהה לאן כולם בורחים.
טובעים בים הכחול של המרקע,
שותים בצמא את יין התרעלה.
סובלים חרפות ומשיבים בשתיקה,
מזינים בעזרת העיניים את הקללה.
האישה עומדת בפני בחירה,
הגדולה בחייה, כך אומר השדרן.
עיני מצטמצמות, מחפש אמירה,
אולם אני רואה רק את השוטה התורן.
ברוך הוא הדור, אני מהרהר לעצמי,
שבחירותיו החשובות עומדות אל מולו.
בזמן שבחוץ הסערה משתוללת,
אשרי האדם שמתעלם מהעולם כולו.
ובינתיים, גורלה של האישה נח על הכף,
זמן הבחירה הנה הגיע עכשיו:
האישה מזיעה, קמט חוצה את הראש,
וכל עולמה מתמקד:
האם לבחור בדלת אחת, שתיים או שלוש.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

לעיתים, אנשים משתנים.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

חשבתי לכתוב משהו בנוגע לאירועים האחרונים אבל משהו שלדעתי תמיד יהיה תקף.


חלקת האלוהים הקטנה / marin

תמיד אנחנו אומרים שאנחנו רוצים לחיות בשקט ובמנוחה,

לחיות כאן בארצנו - בחלקת האלוהים הקטנה.

אנחנו לא מחפשים מריבות ולא סכסוכים ובכלל היינו מעדיפים,

שההפסקה תימשך במקום שנה אחת – עשר שנים.

אבל המציאות מכה בפרצופינו כאשר בכל העיתונים,

עוד טרור, סכסוך ומלחמה ניבטים מבין כל הדפים.

מלחמה פנימית צבעונית - על רקע התנתקות חד צדדית,

מלחמה בצפון, מלחמה בדרום ומלחמה כללית.

עוסקים אנו בחיי היום יום אך כל הזמן טרודים,

מה יאמרו ברדיו, בטלוויזיה או בעיתונים.

אבל חוץ מהמלחמות הרגילות ישנה עוד מלחמה,

מלחמה בה אנו עוסקים בכל שלוש שנים בממוצע.

באותו מאבק עיקש בה כמה אישים מתנצחים עד כלות,

מי מהם יעמוד בראש ויקבל את ההחלטות.

ובינתיים אנו העם – מה לנו הדעה?

הרי בכל מקרה נתבאס מכל החלטה.

ההוא קיצוני, ההיא בלי עמוד שידרה,

הוא שקרן והאחר כשל בפעם שעברה.

ואולי בעצם מה שאנו רוצים לראות,

בסלון על המסך וברדיו בחדשות

זה משהו חדש שיסעיר את הרגע,

עוד אייטם שולי שנופח בדרך הטבע.

כי בכל זאת בחרנו עמוק בלב בפנים,

לחיות דווקא כאן מבין כל העמים.

וכאן בחלקת האלוהים הקטנה

לעולם לא יהיה שקט ודממה.



אמנם באיחור אבל גם בלי שייכנס רציתי לכתוב,
חוו"דים יתקבלו בברכה