|
20-12-2008, 23:36
|
|
|
|
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 12,666
|
|
הלוחמים שצללו בקישון מדברים.
מדהים ודי עצוב לקרוא. קשה להאמין שכך אנו מתייחסים ללוחמים אשר נתנו הכל, אבל הכל ומה קיבלו בתמורה...
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/include/img/forms/lheader.png] אנחנו האויב: הלוחמים שצללו בקישון מדברים
שלב גביית העדויות במשפטם של הלוחמים שטבלו בקישון הסתיים. רובם לא יגיעו כלל לרגע הכרזת הדין. כך נשמעו הלוחמים בעדותם האחרונה
טל אריאל-אמיר, מוספשבת | 20/12/2008 14:15
הרצל אלוני, לוחם שייטת 11
ב-23 ביוני 1972 המריאו ארבעה מטוסי פנטום לתרגול קרבות אוויר מעל לים התיכון. לפתע נגעה כנף מטוס אחד בכנף האחר ושני מטוסים יצאו משליטה. הטייסים והנווטים צנחו לים ושלושה מהם נאספו אל מסוק חילוץ.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images//archive/300x225/1/008/220.jpg] הלוחמים על רקע הקישון צילום: אלכס רוזקובסקי
טייס אחד נותר פצוע במים הקרים כשראשו מונח על סירת הצלה. מסוק נוסף הגיע למקום והשליך למים שני לוחמים צעירים משייטת ,11 חוליית החוף של חיל הים. אחד הלוחמים אחז בפצוע בחוזקה בעודו קשור לכבל החילוץ והשניים נמשו כלפי מעלה.
הלוחם השני חיכה במים. לפתע השתח רר כבל המסוק ונפל לים כשעליו עדיין הפצוע והלוחם. במשך שעות ארוכות שחו שני הלוחמים האוחזים בטייס כשהם מחכים להצלה. לבסוף איבדו את ההכרה.
חליפות הציפה מנעו את טביעתם, אולם הטייס נשמט מידיהם. הלוחמים חולצו, הטייס הוכר כנעדר. לאחר ששבו ליחידה, קיבלו שני הלוחמים - הרצל אלוני ודוד נחמיאס - צל"ש מפקד חיל הים.
36 שנה לאחר מכן, בספטמבר ,2008 נאלץ אלוני, הלוקה בפרקינסון מתקדם, לגונן על הצל"ש שקיבל בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. אחד מעורכי הדין המייצגים את המפעלים סביב הקישון ניסה להמעיט בכבודו וציין שמדובר "רק" במכתב הערכה. [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/1/008/225.jpg] הרצל אלוני, לוחם צילומים: אלכס רוזקובסקי, מקס ילינסון, יהונתן שאול
"עורכי הדין נראו לי כמו 30 עורבים שמטרתם להשפיל את הלוחמים ולהפוך אותם לשקרנים," הוא אומר. "הם התעקשו שעסקתי בריסוס וכך הגיעו רעלים לגופי. אחד מהם שבר אותי בסוף. הוא אמר לי 'ואם אגיד שראו אותך זורק את התרופות שלך לאסלה.'? הייתי המום. הוא הציג אותי כמתחזה".
"אנחנו האויב האמיתי"
"פניתי לשופט, ד"ר עדי זרנקין, ואמרתי שאני לא מוכן לענות. הייתה דממה באולם. אמרתי שאני מאחל לעם ישראל להילחם בנחישות כזו בחיזבאללה, כמו שנלחמים בנו, כי אז מצבנו הביטחוני היה טוב הרבה יותר. יש לנו סוריה, חמאס, עזה, אבל עכשיו הבנתי מי האויב האמיתי. אנחנו, הלוחמים שצללו בקישון."
אלוני, תושב כפר יחזקאל, שהה מאות שעות בקישון. עד היום הוא יכול להרגיש את השמן המזוהם שדבק בעורו, להיזכר בריח החריף, לחוש את טעם המים המלאים מתכות. בתמונות מתקופת שירותו הצבאי מופיע עלם תכול עיניים ותמיר.
כיום נותר ממנו בחור חולה, המתקשה בהליכה ובדיבור, שאינו מצליח להילחם בתנועת העיניים הנוטות להיעצם, ושהרעד החזק בגפיו נשלט רק באמצעות קוצב שהושתל בחזהו ושולח פולסים למוח.
"בשנת 1997 עבדתי בחברת הובלות ופתאום לא הצלחתי לשלוח יד לטלפון. היד הייתה נפוחה ולא הבנתי מה קורה לי. כשהגיעו תוצאות הבדיקות ונאמר לי שמדובר בפרקינסון, הרגשתי שפטיש נוחת על הראש שלי".
"התמוטטתי. מי חושב על המחלה הזו בגיל ?46 מומחה למחלה הסביר לי שהפרקינסון פרץ מהחומרים הכימיים שנספגו בגוף שלי, אבל משרד הביטחון מכיר רק בסרטן ולא במחלות הנוירולוגיות".
"במדינה שהאלילים שלה הם אלפרון, אברג'ל ובובליל, אין פלא שאני האויב. בבית המשפט לא הרגשתי אפס, הרגשתי מינוס".
"קראו לי מתחזה"
מנחם (אקי) קורן, לוחם שייטת 13
4,100 שעות הצלילה שביצע מנחם קורן בקישון מסוכמות היום בדף תוצאות מעבדה מארצות הברית. בדמו התגלו אחוזים גבוהים מאוד של ניקל, קדמיום, כסף, אלומיניום, טיטניום, אורניום ושלל מרכיבים רדיואקטיביים המחסלים ביסודיות את הסידן בגופו.
היקף החומרים גורם לכל מגנומטר לצפצף בחוזקה בכל פעם שקורן רק מתקרב אליו. מגופו נודף ריח חריף כאילו הרגע סיים לגרז טנק מרכבה. "במשך שנים הייתי הבדיחה של החברים והם קראו לי האיש הביוני. היום אני יודע עד כמה זה לא מצחיק," אומר קורן, הסובל כמו אלוני מפרקינסון מתקדם.
אלא שהבעיות של קורן מורכבות יותר והוא אובחן כלוקה גם בניוון שרירים, כסובל מפגיעה כוללת במערכת העצבים (פולינוירופתיה,( וכנושא גידולים ממאירים במעי הגס וגידולים שפירים בכליות, בבלוטת המגן ובשד.
כיום כמעט אינו מסוגל ללכת או לעמוד ללא תמיכה, בעקבות חוסר תחושתיות בגפיים התחתונות. למרות מצבו הקשה התעקש קורן להגיע בספטמבר השנה לבית המשפט בחיפה כדי למסור את עדותו ונתקל בסוללת עורכי דין שרמזו כי מחלותיו נובעות מעישון סיגריות.
"כבר על ההתחלה קראו לי מתחזה," הוא מספר בעודו יושב על כורסה ארגומטרית גדולה. "זה היה מעליב. אני מעשן מדי פעם מקטרת או סיגריה ולא מהם התמלא לי הגוף בחומרים פירוטכניים".
רוצה ציאניד בכיס
"סיפרתי בעדות כיצד כחייל הייתי נענש בשתיית מי הקישון מתוך הסנפיר, והם שואלים על עישון. במהלך העדות קם המפקד שלי בצבא והתנצל בפניי על העונשים האלה, והם ממשיכים עם העישון".
"בסוף השופט העיר להם. הם נתנו לי תחושה שמעדיפים אותי מת, שלא אהיה לנטל. קשה למפעלים להודות שהם גרמו למחלות שלנו, אז הם מעלימים אותן. אחרי העדות חשבתי שלו משרד הביטחון היה לוקח על עצמו את הטיפול בנו ותובע בעצמו את המפעלים, הייתה נחסכת מאיתנו ההשפלה".
קורן, תושב תל אביב, אינו יכול לשכוח את הצלילות בקישון. "צרבו לנו השפתיים והעיניים והמים חדרו לאף ולפה, אבל האמנו שהכל ייעלם עם מים חמים וסינטבון. המים שבלענו, כך חשבנו, ייצאו בדרך הטבעית. זו הייתה בושה להתפנק.
"כל השירות סבלתי מדלקות באוזניים. בכלל אני שבר כלי. הגוף מתפורר לי מבפנים. בשנים הראשונות לא ידעתי מה יש לי, עד שיובל תמיר, הלוחם שחשף את פרשת הקישון, הציע לשלוח בדיקות דם ושיער למעבדה בארצות הברית".
"כשקיבלתי את התוצאות, קברתי את כל התוכניות שלי לעתיד. סגרתי את העסק ופשטתי רגל. לא מיציתי את החיים שלי, כי יצאתי לפנסיה בגיל .54 היום אני רוצה להחזיק כדור ציאניד בכיס. אני לא חושש מהמוות, רק מפחד להיות נטל על המשפחה".
לא אספיק לראות את הכסף
גיורא צ,' שייטת 13
הוא הגיע כמה פעמים לדיונים בבית המשפט וראה את חבריו נבוכים מול השאלות של נציגי המפעלים. גיורא, לעומת אלוני וקורן, לא נדרש להעיד. "הייתי חוסך את ההשפלה של האנשים האלה שתרמו את חייהם ובריאותם למדינה, ועכשיו נאלצים להתמודד עם הביזוי," הוא אומר במבט רציני.
"אני חושב שעדיף לשופט לשלוח את שני הצדדים לגישור, עדיף למפעלים להוציא את הכסף על הנפגעים מאשר על עורכי דין. התדמית של המפעלים תשתפר לאין ערוך אם רק יבינו שמי שסובל כאן הם אנשים שלא עשו רע לאף אחד".
"הגשתי את התביעה כצעד מחאתי. הבריאות שלנו נפגעה ומגיע לנו פיצוי. גם כך נראה לי שלא אספיק לראות את כסף, אולי ילדיי ייהנו ממנו".
גיורא צ' מסתכל על הסרטן בעיניים פקוחות. הוא נראה צעיר מגילו, ללא כל סימני מחלה, ובולע את החיים כשהוא דוהר על אופנוע קוואסאקי. רק לאחרונה חשב שגמר עם הסרטן שפגע בגרונו, ובאפריל 2004 בישרה לו הרופאה שעכשיו יש לו סרטן בריאה הימנית עם גרורות לריאה השמאלית.
הסרטן הפך לחלק ממני
עם קבלת התוצאות החליט לא להילחם, רק לחיות. "אני לא יודע מתי מלאך המוות ידפוק לי בדלת, אז בינתיים אני רוצה לחיות את הרגע כאן ועכשיו. שיגידו שאני מדחיק. המצב שלי חרא. לפי התפשטות הסרטן אין טעם לעבור ניתוח".
"בדיוק היום ראינו שגם המקום הנקי התמלא בכתמים כהים. אם אקבל הקרנות וכימותרפיה, אתמוטט. אז אני מעדיף לחיות על זמן שאול עד שארגיש חולשה ולחץ בחזה. אולי אז אסע לטיפולי היפרתרמיה בגרמניה".
גיורא התגייס לשייטת באוגוסט 1963 והשתתף, בין היתר, בפשיטה על האי גרין. כשהשתחרר, המשיך לעסוק בצלילה. באוגוסט 2004 ישב במרינה בהרצליה עם ידידה ולפתע איבד את ההכרה.
בבדיקות התגלה סרטן בשקד וההקרנות שרפו לו את הגרון. מאז אין לו תחושה בחלק השמאלי של הראש, הוא אינו יכול לשתות אלכוהול או לאכול בשר אדום וכן איבד כמעט את כל חוש הטעם.
"הסרטן הפך לחלק ממני," הוא אומר. "למדתי לחיות איתו. תמיד אני אומר שאני לא חולה, פשוט יש לי סרטן".
מפקד? תישאר בחוץ
אלי סורסקי, מג"ד בהנדסה ימית
"היום יש לי כרטיס לכיוון אחד," אומר סא"ל (מיל(' אלי סורסקי כבר בתחילת השיחה. "יש לי סרטן אלים בראש בדרגה הגבוהה ביותר. עברתי כבר שלושה ניתוחים ואי אפשר להוציא את הגידול בגלל מיקומו".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/1/008/223.jpg] אלי סורסקי, מג''ד צילומים: אלכס רוזקובסקי, מקס ילינסון, יהונתן שאול
"פעם עוד הייתי שוכב במיטה ומנסה להיכנס למוח שלי כדי להוציא ממנו את המחלה, אבל ראיתי שזה לא עוזר אז הפסקתי. ברור לי לאן המצב הזה מוביל".
הוא מסרב ללכת בעזרת קביים או הליכון ומעדיף את תמיכתה של אשתו פרידה. לעדות בית המשפט, ביוני השנה, הגיע לאחר טיפול כימותרפי. התעקש לא להיכנע לשאלות הנתבעים.
ענה בשקט ובסבלנות לשאלות המנסות להסיט את המחלה שלו מהקישון ולקשרה לתדלוק בתחנות דלק או לאכילה ממחבתות טפלון. "פתאום שאלו אותי למה בכלל נכנסתי לקישון, אמרו לי שאני מפקד ויכולתי להישאר בחוץ," הוא כועס.
"מי אמור לבדוק את החיילים? מי יאשר שהם פעלו כמו שצריך? זה חלק מהתפקיד ומפקד לא שולח את חייליו למים ונשאר בחוץ. הרגשתי שעורכי הדין מנסים למתוח ביקורת על תפקודי כמפקד, אבל לא היה לי כוח לצעוק".
"אני מקווה שלמישהו אכפת מאיתנו, זה הצ'אנס האחרון לשמוע אותנו. אני תוהה כמה מתוכנו יזכו לראות את סיום המשפט".
מלחמת קיום יומיומית
סורסקי, המתגורר בקריית מוצקין, התאמן בנחל הכימיקלים מאות פעמים. הוא לא חשב מעולם על הזיהום או על מחלות, רק על אידיאלים וביטחון. בשנת 1991, במהלך מסיבת סיום קורס חובלים של בנו, נפל כשגופו מפרכס בחוזקה.
אז התגלה הגידול. לאחר חמש שנים של ניתוחים וטיפולים קשים החליט לסגור את העסק והמיר את הנדסת הבניין בנגרות ביתית. גם על תחביב זה נאלץ לוותר לאחר הניתוח האחרון, לפני כשמונה חודשים.
מאז הוא בביתו, מתקשה ללכת או להתרכז. "המחלה הזו היא עונש," אומר סורסקי בשקט. "הייתי רוצה ללכת לים לחצי שעה, אבל אני לא יכול. חסרה לי העצמאות שלי וקשה לי להיות תלוי באחרים. אין לי סבלנות לקרוא עיתון או לדבר עם אנשים. המחלה היא מלחמת קיום יומיומית".
אולי זה בגלל אשתך?
ניר פלטיאל, מ"פ בהנדסה ימית
לפני כשלושה שבועות עמד רס"ן (מיל(' ניר פלטיאל מול נציגי המפעלים, אולם כעת הוא מקווה שהמעמד יישכח מזיכרונו במהרה. הוא הרגיש כי השעות הרבות שעשה בקישון מדומות לנופש בהרים.
ולסרטן שהתגלה אצלו בבלוטות התריס, בצוואר ובכליה נמצא גורם חדש - אשתו הראשונה, שנהגה לעשן. "אחר כך הם ניסו לשכנע אותי שאולי מדובר במחלה תורשתית, למרות שאף אחד במשפחה אצלנו לא חלה בסרטן.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/1/008/232.jpg] ניר פלטיאל, מ''פ צילומים: אלכס רוזקובסקי, מקס ילינסון, יהונתן שאול
"את כולנו הם חקרו באותה צורה ושאלו אותן שאלות, אבל אני לא כועס עליהם. הם בסך הכל עושים את העבודה שלהם. אני כועס על בעלי המפעלים, ואם היה לי כוח הייתי מפגין להם מול השער".
"המפעלים האלה הם הון ושלטון, שמנצלים את העובדה שאנחנו אנשים איכותיים ומוסריים. במקום לקנות לווילות שלהם עוד ציור של ואן-גוך, הם צריכים להפנים שיש פה כבר אלמנות ויתומים. ויש מישהו שיודע מה הורשנו מהמחלות האלו לילדים ולנכדים שלנו?".
"אני לא יכול לשכוח איך אחד העדים מטעם המפעלים ניסה לגונן על הקישון ואמר שהוא מוכן לשתות מהמים שלו. התפרצתי ואמרתי לו שאני מוכן לנסוע להביא לו כוס ונראה אותו עושה את זה. ככה הם נותנים תחושה שאנחנו פסיכים, כאילו אנחנו עובדים עליהם עם המחלות שלנו".
בארץ לא מכירים בפגיעה הנפשית
פלטיאל הגיע לקישון כחייל צעיר. הוא התקדם בסולם הדרגות, אולם את הקישון לא עזב עד לסיום השירות. הוא חי במים, ישן באוהלים שליד גדת הנחל ואכל את מזונו כשברקע מרחף הריח המטריד.
עד שנת 2002 הוא חי עם גופו בשלום, אולם אז התגלה גוש מטריד בצוואר. כששמעו הרופאים על הצלילות בקישון, חייבו אותו לעבור בדיקות מקיפות יותר, מהן עלה כי גם הכליה נגועה במחלה.
בשנה אחת עבר שלושה ניתוחים, כשבאחד מהם הוציאו מגופו 78 גרורות. הוא נאלץ לסגור את עסקי המוזיקה שלו ומגיל 55 הפך לפנסיונר.
"הפחד שלי הוא הביקורות כל חצי שנה. רגע אחד אתה שמח שאתה בנסיגה, ושנייה אחר כך אתה מקבל תאריך לבדיקה הבאה ושוב נכנס לחרדה של חצי שנה. זה פחד שהולך וגובר ככל שהתאריך מתקרב".
"הקטע הפסיכולוגי הזה אינו ניתן לתיאור ובארץ לא מכירים בפגיעה הנפשית הזו, אלא אם פרופסור מגהה יחתום שאתה לא שפוי. אני הולך עם שרוולים ארוכים כי אני מפחד מסרטן העור, ואני כמעט לא מדבר בסלולרי".
"אם החרדות לא יפוצו, לפחות קריסת העסק תוכר. הוכח שהמחלה הגיעה מהקישון, אז שהמפעלים המזהמים ישלמו את המחיר".
הם הלכו אחריי והאמינו בי
אבי זוהר, מייסד גדוד הנדסה ימית
תא"ל (מיל(' אבי זוהר מוטרד פחות מסרטן הלימפומה שהתפשט בכל גופו. גם 40 שנה אחרי שאימן חיילים, הוא מצר על שנתן לאנשיו להתאמן בקישון. הוא שבחר למקם את הבסיס על גדות בריכת הרעל, הוא שנתן את ההוראה לצלול, הוא זה שזרק חניך עיקש שסירב להיכנס למים המזוהמים.
"כואבת לי הבטן על שהחיילים שהו במים יום-יום, מהבוקר עד הערב, בלי חליפות צלילה, רק עם מדים", הוא אומר בקול רועד. "הבגדים היו מלאים שמן שחור, אבל אנחנו הסתכלנו קדימה. הייתה תחושת שליחות".
"קשה להסביר את ההרגשה שלוחמים מתים בגלל הוראה שלך. הם הלכו אחריי, האמינו בי, ולמי שחי עדיין אין איכות חיים".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/1/008/221.jpg] אבי זוהר, מג''ד צילומים: אלכס רוזקובסקי, מקס ילינסון, יהונתן שאול
זוהר ניהל את מד"א ישראל עד שנת .2005 למרות זאת, הוא לא טרח לבדוק במשך שנים מדוע אינו מצליח לסובב את ראשו לצדדים. רק ב־,2003 לאחר שהכאב ברגליים, בידיים ובמפשעות לא הרפה, החליט להיבדק.
"אני מבין שאני עומד להיות קירח," אמר לרופאו אחרי שקיבל את תוצאות הבדיקות. בתקופה האחרונה התגלה בגופו סרטן נוסף בגרון, אולם זוהר מעדיף להדחיק. "אני לא מפנים את הסרטן עד היום ואני לא מפחד מתוצאות המחלה. קשה לי רק עם איבוד החיוניות," הוא אומר.
עדיף להגיע לפשרה
"לפני כשלוש שנים הצטרפתי למחקר בינלאומי, הממומן על ידי חברת תרופות צרפתית, ומאז אני בטיפולים כל חודשיים. אני אמנם לא מרגיש טוב מהטיפול וכל הזמן יש לי תחושה של שפעת, אבל אולי בכל זאת זה יעבוד".
"חוץ מזה, התרופות הן בחינם במחקר. לא הייתי עומד בעלות התרופות כי נאלצתי לעזוב את העבודה במד"א בגלל המחלה."
זוהר, תושב חיפה, הצטרף לתביעה לפני כשנה ולכן לא נאלץ להעיד בבית המשפט על מצבו. עם זאת, הוא מותח ביקורת קשה על בעלי המפעלים וחולם על האפשרות להפגין מול שעריהם.
"אין שום סיבה שהלוחמים ייאלצו להתמודד עם תביעות מסוג זה. המפעלים מגלגלים כל שנה מיליארדים ובעליהם אוהבים לתרום כספים. אז מדוע שלא יתפשרו עם הלוחמים? הרי הם יכולים לסגור את הנושא עם פחות ממאה מיליון שקל".
"עדיף לשני הצדדים להגיע לפשרה, כי מבחינת בעלי המפעלים מדובר בכסף המוכר במס, ומבחינתנו מדובר באנשים שאולי יזכו לראות את הכסף בחייהם".
אנחנו, הקטנים
טוביה טישל, לוחם בשייטת 11
לטוביה טישל היה פעם הכל. בית גדול בשיקגו, בריכה בחצר ומטוס פרטי. היום אין לו כלום, אפילו לא בית. הסרטן בשפתיים, שהוביל להסרת שפתו התחתונה, והגידולים הסרטניים בדרכי השתן טרפו את הקלפים.
ההוצאות רוששו אותו והוא חזר לארץ רק עם מכולה אחת של ריהוט. "הסרטן שלי נחשב ליקר ביותר בעולם," הוא אומר במרירות. "אם תפסת אותו בזמן, לא תמות ממנו, אבל הוא יחייב אותך כל הזמן לטפל בו.
"כשאובחן אצלי הסרטן בכליות, תיאר אותו הרופא כיער של גידולים. עברתי עד היום חמישה ניתוחים והסרטן הזה שם אותי במקום אחר. התחלתי לחשב כמה זמן נשאר לי".
גם טישל לא נאלץ להעיד בבית המשפט לאחר שאף הוא הצטרף לתביעה נגד המפעלים רק בשנה שעברה. הוא מקפיד להגיע לדיונים, לתמוך בחבריו. כאשר מי מעורכי הדין שואל שאלות שאינן רלוונטיות לדעתו, הוא מתפרץ וצועק מספסלי הקהל.
גם אני בסטטיסטיקה
"מדוע אני צריך לחזות בעורך דין בן 30 קורע לוחם ותיק בשייטת, שנאבק בסרטן, ושואל אותו אם הוא יכול להציג את ספר הצלילות שלו מלפני יותר מ-40 שנה רק כדי להשתכנע שהלוחם אינו משקר ושהוא צלל בקישון?".
"צעקתי על עורך הדין אם הוא זוכר מה עשה שלשום. הלוחמים לא צריכים לעמוד ככה על דוכן העדים, זו בושה. למה אנחנו, הקטנים, שעוד מעט הולכים לעולמנו, צריכים להצדיק את העובדה שהיינו ממושמעים וחדורי התלהבות?".
טישל, המתגורר כיום בנתניה, טוען כי השנה הקריטית בחייו היא 1975. הוא היה משוחרר מהצבא אולם התנדב לחודש וחצי מילואים להשתלמות בנושא פינוי מוקשים ימיים. "זו כבר לא הייתה צלילה של שעתיים או חמש שעות, הפעם היינו כל יום וכל היום בתוך המים".
"לא התייחסנו לצריבות בעיניים ולריח הנורא, היינו עסוקים רק במשימות. 20 שנה אחר כך כבר הופיע הסרטן בשפתיים. לא ייחסתי אותו בתחילה לקישון, אולם כשהתגלה הסרטן השני הבנתי שגם אני בתוך הסטטיסטיקה".
הסרטן זה בגלל השמש
מייק עצמון, לוחם בשייטת 13
הראשון מבין הלוחמים שעלה על דוכן העדים היה מייק עצמון. הוא גם הראשון שהגיש את התביעה האזרחית נגד המפעלים, הכוללת היום 90 לוחמים ואלמנות. במאי השנה, זמן קצר לאחר שהתברר לו כי הלוקמיה האלימה פרצה שוב בגופו, הוא ישב מול סוללת עורכי הדין ובמשך שעות ענה על שאלותיהם בקור רוח.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/1/008/227.jpg] מייק עצמון, לוחם צילומים: אלכס רוזקובסקי, מקס ילינסון, יהונתן שאול
עצמון זוכר שהשאלות לא הפסיקו לחזור על עצמן. "המעמד היה משונה. כל הזמן הם שאלו איפה צללתי, כמה שעות הייתי מתחת למים, הציגו מפות לא מעודכנות של הקישון והתעסקו המון עם שאלות על מחבתות טפלון".
"בשלב מסוים ביקשתי שישאלו אותי כבר על הקישון, אבל הם היו עסוקים בלהתווכח איתי עם איזה סוג של חליפות צללתי ולשכנע אותי שהסרטן שלי נובע בעצם מהשמש".
עצמון חי את הים, אף שבהתחלה לא חשב להתגייס לשייטת. גם לאחר שחרורו מהצבא פתח את מועדון הצלילה דוגית בתל אביב, שאותו נאלץ לסגור רק לאחר שחלה בסוג של לוקמיה האופייני לקשישים ולא לבחור בן .40
כשנה לאחר שהתגלה הסרטן הוא עבר אירוע מוחי, כתוצאה מהמחלה, וכיום הוא מתקשה להפעיל את צד שמאל של גופו. לא רק בריאותו נפגעה, אלא גם מצבו המשפחתי. עצמון התגרש, משפחתו התפרקה.
"אני לא מחפש אשמים בפרשה," הוא מבהיר. "לא אני שפכתי חומרים כימיים לקישון, והמפעלים צריכים לקחת אחריות. הגשתי את התביעה מתוך עיקרון והיא נועדה לאזרחים כדי שישמרו על תרבות של איכות סביבה ונחלים נקיים. הכסף הוא לא העיקר כאן, אלא המאבק על צביון של חברה".
_____________________________________
"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)
אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם
לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה
אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו
|
|