ברוך צחור בן 83 התראיין ל"הארץ" וסיפר שד"ר קסטנר פגש אותו כשהסתתר בוינה במרץ 1945 והבטיח
לו שיסייע לו לעבור לשוויץ הנייטרלית. כעבור שבועיים הגיעו הסובייטים, ולא היה כבר צורך בהעברה
זו. באותה פגישה הביא קסטנר ממתקים לצחור. אע"פ שבפועל לא הציל קסטנר את חייו, זוכר צחור את
התנהגותו של קסטנר לטובה, וחש כאילו כן הציל את חייו (בראיון ב"הארץ" הוא טוען שקסטנר הציל חייו,
למרות שתוכן הדברים מלמד שבפועל הוא ניצל בזכות הסתתרות והגעת הסובייטים, לפני שקסטנר יכול
היה להספיק לעמוד במילתו).
הכתבה:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1045954.html

צחור מציין שרצה להעיד לטובת קסטנר במשפט, אבל מכיוון שהיה חבר באחדות העבודה וקסטנר היה
איש מפא"י, הוא קיבל הוראה לא לסייע להגנת קסטנר, ולכן לא העיד לטובתו.
הכתבה כוללת גם התייחסויות של הסטוריונים אוהדים לקסטנר כמו נילי ברק ויחיעם ויץ, שגם הם מביעים
דעתם על הצורך בשיקום תדמיתו של קסטנר.


הקמפיין המעניין של "הארץ" ושל גופים אחרים למען קסטנר, הגיע בכתבה זו לסוג של שפל: הקביעה
בכתבה זו, כאילו קסטנר "שלח שליחים לכל הקהילות כדי להגיד ליהודים: אל תעלו לרכבות", היא
נטולת שמץ של בסיס עובדתי, ובלי ספק היא חלשה יותר מהטענה של ניצולים שסיפרו כיצד אנשים
ספציפיים (שזוהו בשמות) שהיו קשורים בוועד ההצלה, המליצו על עלייה לרכבות, ואף הודיעו שכל
הקודם זוכה...
צחור חש הכרת טובה לקסטנר על מעשה נדיבות שזה לו, וטבעי שירצה להחזיר על הכרת התודה
(הוא גם חש אשמה שחיכה 50 שנה עד שסיפר את החווייה החיובית שהייתה לו עם קסטנר), אבל זה
לא מצדיק מצד העיתון לפרסם גירסא של צחור בנוגע לאירוע שכלל לא הכיר (הקביעה כאילו קסטנר
דאג להזהיר מפני עלייה לרכבות - שסותרת כל עובדה היסטורית אחרת, גם כאלה שהועלו במשפט
ע"י פרקליטות המדינה מטעם קסטנר - שם נאמר שקסטנר בעצמו לא ידע...).