הקירות הלבנים של חדר המיון נגלו לנגד עיני בשניה שעברתי את הפיתול האחרון מעבר למסדרון. ידי הייתה מונחת סביב כתפיה של אימי בעוד שניווטתי אותה אל עבר אחד הכיסאות בחדר ההמתנה. ריח חזק של צחנה תקף את נחיריי. שיעול חלוש נפלט מריאותיי כתוצאה מתחושת המחנק ששררה בחדר. העברתי את מבטי על שלל האנשים שהיוו חלק מנוף חדר המיון. חלקם היו ישובים וחלקם עומדים, פניהם מראות דאגה לקרוב חולה או כאב ואי נוחות. יכולתי להבחין שמעטים מהם אף בהו בהתרחשות בשעמום וחוסר עניין. הדלתות האוטומטיות נפתחו ונסגרו ללא הרף, מלוות את האנשים בכניסתם או ביציאתם מן חדר המיון הנמרץ. יכולתי להבחין מזווית עיני באישה צעירה. שיערה הערמוני היה אסוף בקודקוד ראשה ולגופה היו מדים כלשהם, ככל הנראה של בית החולים. ידיה של האישה היו מעוקלות סביב פיה בעוד היא נאבקת להשמיע את קולה מעל קול השאון וההמולה. חיפשתי בעיני מיקרופון או מכשיר הגברה כלשהו. לפני שהספקתי לאתר אותו, שיעול חזק וקולני הסיח את דעתי.
"אמא," הבטתי אל אימי בעיניים מודאגות, "את בסדר?" שאלתי אותה, מבחינה בגוון האדום העז שלחייה קיבלו לפתע.
"כן, כן. אל תדאגי יקירתי," שילחה לעברי בין שיעול למשנהו.
"הנה, עוד מעט אנחנו," הבטחתי לה. שמעתי מעל לרחש ההמולה קול נשי קורא בשם אימי.
"בואי אמא, תורנו עכשיו," הושטתי לה יד וסייעתי לה להתרומם מהכיסא. עברנו גם אנחנו את הדלתות האוטומטיות. רופאים ואחיות מיהרו מצד לצד וממיטה למיטה, מגישים עזרה לחולים. אח צעיר התקרב לעברנו וסימן לנו להתקדם אל עבר חדרון קטן. הוא עבר על כל הפרטים האישיים ועל השאלות הרגילות ולאחר פנה לבדוק את סימני החיים החיוניים. לאחר מכן הוא הוביל אותנו הלאה למתחם יותר גדול עם אלונקות אשר מופרדות בווילונות כחולים של בית החולים. האח הושיב אותנו ליד אלונקה ואמר שהוא הולך לקרוא לרופא. איש לבוש גלימה לבנה ולוח ביד התקדם לעברנו. לאחר עוד בדיקות, זריקות ומדידות נוספות, חולה נוסף מגיע והאחות מושיבה אותו מצידו השני של הווילון. מלבד קולה של האחות נשמעים שני קולות נוספים; האחד של אישה קשישה והשני הוא קולו הסדוק מגיל ולעיתים שיעולים כבדים של איש ישיש.

"אוקי, חבר'ה, בוא נראה מה אנחנו יכולים לעשות פה. אתם כבר מכירים את התהליך..." האחות אמרה בקול חברותי לשני הזקנים.

"ברור שאני מכיר, מותק. אני הלקוח הטוב ביותר שלך!" קולו הסדוק של הגבר נשמע מבעד לווילון.

"בטח שאתה הלקוח הכי טוב שלנו, ואנחנו אוהבים אותך." נשמעה תשובתה של האחות, מלווה בצחוק נשי ומתגלגל.
"תזהרי. אשתי כאן..." הגבר הזהיר את האחות בקול משועשע.
"בחייך, תפסיק להתבדח, תן לריאות שלך קצת לנוח," האישה נזפה קלות בגבר שלה.
"טוב, בואו נתחיל את התשאול," אמרה האחות ופנתה לשאול אותם את השאלות הרגילות לאחר היא מדדה את הגבר ובדקה את מצבו. מפעם לפעם נשמעו מבעד לווילון שיעולים כבדים שלוו בקולות נשימה כבדה גם כן.

"האם נפלת לאחרונה?" שאלה האחות את הגבר בקול מקצועי לגמרי.

"כן. נפלתי ברשת האהבה." ענה הגבר בקול מלא קסם אישי.
"הו? ברשת האהבה של מי?" האישה שאלה בעניין בעוד היא חובטת לו בבדיחות דעת על היד.
"שבוע הבא זה יום הנישואין השישים ואחד שלנו," הגבר ממשיך לדבר כאילו לא קטעו אותו. יכולתי לדמיין את עיניו מביטות בעיניה באהבה טהורה, גם אחרי כל כך הרבה שנים.

"וואוו! זאת סיבה למסיבה," האחות קראה בקול נלהב.

"אני הולכים ללכת לאכול המבורגרים ב'מקדונלדס'. אני לקחתי אותה להמבורגר משותף בפגישה הראשונה שלנו. היא גנבה את הלב שלי על צ'יזבורגר. היא מלכת הלבבות שלי,"
הלב שלי התמוסס לנוכח הרומנטיקה של המצב. לבן אדם בהחלט יש קסם אישי, חשבתי בשעשוע.
לאחר שהתשאול הסתיים והרופא פנה להביא את המרשם של התרופות של אימי, הזזתי קצוות שיער חומה וסוררת מפני והפנתי את עיני מהווילון הכחול אל עבר עיניה החומות והעייפות.

"אמא, בא לך ללכת לאכול צי'זבורגר?"

הקירות הלבנים של חדר המיון נגלו לנגד עיני בשניה שעברתי את הפיתול האחרון מעבר למסדרון. הייתי מוחקת את המשפט הזה כדי להגביר את המתח של הפתיחה - המשפט הבא מתאר חדר המתנה וככל שיש יותר חוסר ידיעה זה יותר טוב למתח, הקורא יכול לתהות איפה חדר ההמתנה ומה בדיוק קורה, זה מעלה יותר שאלות. ידי הייתה מונחת סביב כתפיה של אימי בעוד שניווטתי אותה אל עבר אחד הכיסאות בחדר ההמתנה. ריח חזק של צחנה תקף מילה חזקה מדי לדעתי.. את נחיריי. שיעול חלוש נפלט מריאותיי בד"כ אני רואה "מגרוני", "מבין שפתי", מוזר לי הראותיי כתוצאה מתחושת המחנק ששררה בחדר כמה שפחות הסברים שלא חייבים יותר טוב. העברתי את מבטי על שלל האנשים שהיוו חלק מנוף חדר המיון. חלקם היו ישובים וחלקם עומדים פרט ברור מאליו, פניהם מראות דאגה לקרוב חולה או כאב ואי נוחות כנ"K. אם כבר, יהיה יפה את תתמקדי בבנאדם מסוייםפ או בכמה ותתארי הבעה ספציפית או הרגל נוירוטי של לחץ לפרטים כדי שתחרט לקורא בראש. יכולתי להבחין ש אני מסמנת באדום את מה שהייתי מוחקת מכאן והלאה מעטים מהם אף בהו בהתרחשות לא באמת הייתה התרחשות אז הייתי מחליפה את המילה הזאת בשעמום וחוסר עניין. הדלתות האוטומטיות נפתחו ונסגרו ללא הרף, מלוות את האנשים בכניסתם או ביציאתם מן חדר המיון הנמרץ הדלתות לא באמת מלוות את האנשים, הן פשוט שם... יכולתי להבחין מזווית בזווית עיני באישה צעירה. שיערה הערמוני היה אסוף בקודקוד ראשה ולגופה היו מדים כלשהם תתארי את המדים, נדמה מהמשפט שאין לך כוח לדמיין את הפרט הזה ואת יוצאת ידי חובה, ככל הנראה של בית החולים. ידיה של האישה היו מעוקלות סביב פיה בעוד היא נאבקת להשמיע את קולה מעל קול השאון וההמולה. חיפשתי בעיני מיקרופון או מכשיר הגברה כלשהו. לפני שהספקתי לאתר אותו, שיעול חזק וקולני הסיח את דעתי.
"אמא," הבטתי אל אימי בעיניים מודאגות, "את בסדר?" שאלתי אותה, מבחינה בגוון האדום העז שלחייה קיבלו לפתע.
"כן, כן. אל תדאגי יקירתי מיושן לי," שילחה לעברי בין שיעול למשנהו.
"הנה, עוד מעט אנחנו," הבטחתי לה. שמעתי מעל לרחש ההמולה קול נשי קורא בשם אימי.
"בואי אמא, תורנו עכשיו," הושטתי לה יד וסייעתי לה להתרומם מהכיסא. עברנו גם אנחנו את הדלתות האוטומטיות. רופאים ואחיות מיהרו מצד לצד וממיטה למיטה, מגישים עזרה לחולים. אח צעיר התקרב לעברנו וסימן לנו להתקדם אל עבר חדרון חדר קטן. הוא עבר על כל הפרטים האישיים ועל השאלות הרגילות ולאחר פנה לבדוק את סימני החיים החיוניים. לאחר מכן הוא הוביל אותנו הלאה למתחם יותר גדול עם אלונקות אשר מופרדות בווילונות כחולים של בית החולים. האח הושיב אותנו ליד אלונקה ואמר שהוא הולך לקרוא לרופא. איש לבוש גלימה לבנה ולוח ביד התקדם לעברנו. לאחר עוד בדיקות, זריקות ומדידות נוספות, חולה נוסף מגיע עברת מכאן לדבר בזמן הווה כשכל הסיפור עד עכשיו היה בעבר, צריך להחזיר כאן והלאה למצב עבר והאחות מושיבה אותו מצידו השני של הווילון. מלבד קולה של האחות נשמעים שני קולות נוספים; האחד של אישה קשישה והשני הוא קולו הסדוק מגיל ולעיתים שיעולים כבדים של איש ישיש.

"אוקי, חבר'ה, בוא נראה מה אנחנו יכולים לעשות פה. אתם כבר מכירים את התהליך..." האחות אמרה בקול חברותי לשני הזקנים.

"ברור שאני מכיר, מותק. אני הלקוח אני חושבת שהיה נחמד פה לשים "החולה הכי טוב שלך" הטוב ביותר שלך!" קולו הסדוק של הגבר נשמע מבעד לווילון.

"בטח שאתה הלקוח הכי טוב שלנו, ואנחנו אוהבים אותך.נשמע לי דביק מדי לאחיות, כשאני הייתי בבית חולים הם התייחסו לכולם כמו גושי בשר, זה נשמע לי לא אמין לדמות.." נשמעה תשובתה של האחות, מלווה בצחוק נשי ומתגלגל.
"תזהרי. אשתי כאן..." הגבר הזהיר את האחות בקול משועשע.
"בחייך, תפסיק להתבדח, תן לריאות שלך קצת לנוח," האישה נזפה קלות בגבר שלה.
"טוב, בואו נתחיל את התשאול," אמרה האחות ופנתה לשאול אותם את השאלות הרגילות . לאחר היא מדדה את הגבר ובדקה את מצבו. מפעם לפעם נשמעו מבעד לווילון שיעולים כבדים שלוו בקולות נשימה כבדה גם כן.

"האם נפלת לאחרונה?" שאלה האחות את הגבר בקול מקצועי לגמרי.

"כן. נפלתי ברשת האהבה." ענה הגבר בקול מלא קסם אישי.
"הו? ברשת האהבה של מי?" האישה שאלה בעניין בעוד היא חובטת לו בבדיחות דעת על היד.
"שבוע הבא זה יום הנישואין השישים ואחד ואחת שלנו," הגבר ממשיך חזרה לזמן עבר לדבר כאילו לא קטעו אותו. יכולתי לדמיין את עיניו מביטות בעיניה באהבה טהורה, גם אחרי כל כך הרבה שנים.

"וואוו! זאת סיבה למסיבה ביטוי שנות השבעים ," האחות קראה בקול נלהב.

"אני אנחנו הולכים ללכת לאכול המבורגרים ב'מקדונלדס'. אני לקחתי אותה להמבורגר משותף בפגישה הראשונה שלנו. היא גנבה את הלב שלי על צ'יזבורגר. היא מלכת הלבבות שלי,"
הלב שלי התמוסס לנוכח הרומנטיקה של המצב. לבן אדם בהחלט יש קסם אישי, חשבתי בשעשוע.
לאחר שהתשאול הסתיים והרופא פנה להביא את המרשם של התרופות של אימי, הזזתי קצוות שיער חומה וסוררת מפני והפנתי את עיני מהווילון הכחול אל עבר עיניה החומות והעייפות.

"אמא, בא לך ללכת לאכול צי'זבורגר?"

חמוד כרגיל, תמשיכי ככה

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.