פרשת שבוע- בראשית

מה הביא לחטא אדם הראשון?

פרשת בראשית היא פרשה שבה משמשים יצירה, כשלון, התחלה וסוף בערבוביה. מצד אחד, עומדים יצירת העולם ובריאת האדם, ומאידך נמצאים חטא אדם הראשון והגירוש מגן עדן, רצח הבל, ובסוף הפרשה יש רמז לעתיד לקרות בפרשת נח.
ברצוני להתמקד בחטא אדם הראשון. במציאות של גן העדן, מציאות של שלמות ושכינת אלוהים, איך אדם הראשון הפר את מצוות ה' ואכל מעץ הדעת? מדוע הושחת האדם?
כדי לענות על כך, אבקש להתמקד בהבדלים בין סיפור הבריאה בפרק א', לבין סיפור הבריאה בפרק ב'.
הנה רשימה מתוך וויקיפדיה המתארת חלק מההבדלים:

תחילת ספר בראשית מופיעים שני סיפורים על בריאת העולם. הסיפור המוכר יותר הוא זה שבפרק א', לפיו ברא אלוהים את העולם מתוהו ובוהו, במשך שישה ימים: ביום ראשון ברא אלוהים את האור, ביום שני הוא ברא את השמים והבדיל בין המים העליונים לתחתונים, ביום שלישי הוא חשף את היבשה וברא את הצמחים, ביום רביעי הוא ברא את השמש, הירח והכוכבים, ביום חמישי הוא ברא את הדגים והעופות וביום שישי הוא ברא את שאר בעלי החיים ואת נזר הבריאה- אדם הראשון. בעוד שאת כל היקום על יצוריו השונים אלוהים ברא בדיבור בלבד ("ויאמר ה'..."), את האדם הוא ברא מתוך האדמה, ומכאן שמו. את האישה הראשונה, חוה, ברא אלוהים מתוך צלעו של האדם. ביום השביעי, הוא יום השבת, אלוהים שבת ממלאכה ובכך קידש אותו. בפרק ב', לעומת זאת, האדם נברא מיד לאחר בריאת הצמחים, בעוד שאת כל בעלי החיים, ואת האישה, החליט אלוהים לברוא רק משום שהאדם היה בודד בעולמו החדש: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב' י"ח). הפתרון הראשון שמצא אלוהים לבדידותו של האדם היה בריאתם של חיות השדה ועוף השמים: "ויצר אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם" (בראשית ב' י"ט). רק לאחר זמן, כשהתברר לאלוהים שאין בעלי החיים יכולים לשמש עזר לאדם - "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" (בראשית ב' כ'), החליט לברוא עבורו את האישה.

הבדלים אלו זוקקים בירור בפני עצמם, אולם הם אינם מסבירים את חטא אדם הראשון.
כדי לענות על השאלה, אני מבקש לקרוא את הדברים שמדגישה התורה בשני הפרקים, אולם בגלל הסיפור אנו נוטים להתעלם מהם.
נצטט מספר פסוקים מתוך סיפור הבריאה בפרק א':

א בראשית, ברא אלהים, את השמים, ואת הארץ.
ג ויאמר אלהים, יהי אור; ויהי-אור.
ו ויאמר אלהים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל, בין מים למים
ז ויעש אלהים, את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן.

וכך הלאה. תמיד "ויאמר אלהים"..."ויעש אלהים". רואים שלפי פרק א', מפעל הבריאה כולו הוא מפעלו של הקב"ה, שנעשה בגלל רצונו של הקב"ה.
בפרק ב', לעומת זאת, המצב אחר:

ה} וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה:
{ז} וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: {ח} וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:
{טו} וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: {טז} וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: {יז} וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: {יח} וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: {יט} וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:

בפרק ב', פתאום נכנס לזירה גורם מרכזי חדש: האדם. הקב"ה בורא את העולם סביב האדם, אם בגלל שהאדם מופקד על העולם -"לעבדה ולשמרה"- ואם בגלל שהוא צריך לתת שם לכל החיות. הקב"ה גם חושב על האדם, וברגע שהוא רואה שהוא בודד הוא בורא לו עזר כנגדו.
נוכל לראות את ההבדלים בין הפרקים בדרך נוספת: כמות הופעות שם אלהים לעומת הופעת המילה "אדם". בפרק א' המילה "אלהים" מופיעה 32 פעמים (ואם נצרף את פסוקים א-ג בפרק ב' לפרק א', כפי שמתבקש, יהיו אף יותר) בעוד המילה "אדם" מופיעה פעמיים בלבד. מאידך, בפרק ב' שם ה' (המופיע בפרק ב' בתור "ה' אלהים") מופיע 14 פעמים, והמילה "אדם" מופיעה 16 פעמים.

מה פירוש הדבר?

כאן אומר דברים שאינם כתובים, אלא אני אומרם מסברה. הרב סולובייצ'יק כותב ב"איש האמונה" על הביטוי "צלם אלהים":
"אין ספק שהמושג 'צלם אלהים' שבתיאור הראשון (התיאור של פרק א'- י"נ) בתורה מתייחס אל כשרונו הכריזמאטי של האדם היוצר. דמיונו של האדם לאלהים מתבטא בשאיפתו וביכולתו של האדם להיות יוצר. האדם הראשון שנברא בצלם אלהים נתברך בתנופה רבתי לפעילות יוצרת ובכוחות כבירים לשם הגשמת מגמה זאת..."
כלומר, האדם הראשון, כבר מרגע בריאתו, ניכן ברצון לשנות ולעצב את עולמו, ליצור דברים חדשים ולכפיף את הקיים לרצונו. אולם האדם היוצר הזה, נתון בעולמו של הקב"ה. והעובדה הזאת יוצרת התנגשות בלתי נמענת, אותה אנו רואים בכל התנ"ך, בין שלטון האדם לבין שלטונו של הקב"ה.
פרק א' מתאר שלטון טוטאלי של ה'. האדם מגיע אל עולם מוכן ומושלם, והקב"ה מתיר לו לנוע ולשלוט בתוך עולמו. אולם השלטון הזה הוא לא השלטון אליו משתוקק האדם בליבו, שהוא שלטון של יצירה, אלא שלטון של עולם נתון, ובהסכמת ה'.
פרק ב', מצד שני, מתאר עולם שהאדם הוא מרכזו. האדם נברא ראשון מבין בעלי החיים (ושני בבריאה כולה- לאחר הצמחים), ומטרתו היא לעבוד ולשמור את הגן. לכאורה, כאן הסיפור צריך להיות שלם- שהרי יש מקום ליצירתיות האדם, שהרי לצד השמירה על הקיים, הקב"ה בורא את אדם כדי לעבוד את גן העדן- ביטוי שכוונתו כנראה ליצור ולשלוט כפי רצונו. אולם בפרק ב' יש לאדם בעיה אחרת. האדם הוא בודד. מדוע האדם בודד? האם אומנם לא היה לו זוג עד בריאת האישה?
אני רוצה להציע כי לאדם היה בן זוג- הקב"ה. ה' בורא עולם שלם, המסוגל לפרות ולרבות, אולם האדם נברא לבד. האין זה תמוה? אולם אם נאמר שמראש, דווקא בגלל מעמדו העליון של האדם, האדם נועד להיות זוגו של הקב"ה.
אולם האדם לא בוחר באפשרות הזאת, ונשאר בודד, עד שהקב"ה בורא לו אישה. קשרו של האדם לאישה חזק כל כך, שמיד אחרי שהאדם קורא לה בשם התורה אומרת: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". הדבקות הזאת של אדם באשתו, על חשבון דבקותו בקב"ה, היא שתהיה בעוכריו של האדם בהמשך.

אם כן, שני תיאורי הבריאה מתארים בעיות במציאות האדם בעולם:
1.האדם מבקש ליצור ולשלוט, אולם הוא נתון בתוך עולמו המושלם של הקב"ה.
2.האדם בודד, ולא מסתפק בחברתו של הקב"ה.

שתי בעיות אלה הן שאפשרו לאדם לחטוא בעץ הדעת. מצד אחד, באדם בוערת השאיפה ליצור, והוא נתון בתוך עולמו השלם של ה'. המקום היחיד שבו הוא מסוגל ליצור יצירה עצמאית בעולם שלם הוא המקום בו הוא נאסר לפעול- העץ שאסר עליו ה'.
אולם בשאיפה הזו אין די. האדם צריך דחיפה נוספת מלבד רצונו ליצור כדי לעבור על דבר ה'. כאן נכנסת האישה. האדם חש אליה קשר חזק יותר מאשר אל הקב"ה, ולכן כשהיא הולכת אחרי רצונה לשלוט וליצור, הוא מעדיף להקשיב לה מאשר לדבר ה'.
אחרי החטא, הקב"ה מעניש את האדם במזון ("בזעת אפיך תאכל לחם") ובמוות ("...עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת"). את האישה מעניש ה' בהריון קשה ("בעצב תלדי בנים") ובנחיתות לעומת הגבר ("...ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך"). מדוע מעניש אותם ה' דווקא בדברים האלה?
הקב"ה מעניש את שניהם בדיוק בדברים אותם הם רצו להשיג: חיי יצירה וחוסר בדידות. מצד אחד, הקב"ה נותן להם את העולם הלא מושלם שהם יצרו, עולם בו יש מקום ליצירת האדם ולשלטונו, עולם בו הם יכולים לפרות ולרבות, אולם עולם זה קשה ומר, וזוקק עבודה קשה. מצד שני, הקב"ה גם מגביל את שביקשו שניהם. את חיי היצירה הוא ממרר בעבודה קשה. את הבדידות מנציח ה' בעזרת התשוקה של האישה לאיש, אולם גם כאן שלטונו של האדם הוא בעוכריו, ושלטונו מקבע את חוסר השוויון ביניהם.
את שלטון בני האדם כולם, מגביל הקב"ה ע"י המוות, תזכורת נצחית לכך שהשלטון האמיתי והיחיד של עולם, הוא שלטונו של הקב"ה.
וכך אנו, מאז ועד היום, נתונים בתוך עולם לא שלם, עולם מר וגזירת המוות, אולם בעולם זה אנו חופשיים לפעול וליצור, ומי ייתן ונזכה להשתמש בכוחות היצירה שלנו וברצון שלנו לחיות ביחד לתקן עולם שלם וטהור, מדובק ביראת ואהבת ה'.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

תודה, ישי.

הדפסתי והוספתי למאגר. חן, חן.
אבא יתן על זה שיעור בשבת.

תודה רבה.

לעיתים, אנשים משתנים.