 |
24-08-2008, 09:37
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 02.06.07
הודעות: 6,321
|
|
|
"פושון"
פושון
"פושון"..............רק אזכור השם האגדי הזה היה פעם מעורר בי חשק עז לצאת למסע מיוחד של עליה לרגל למקדש קולינרי זה. ויהי יום – ובמסע הראשון שלי לפריז – זה אכן היה אחד מהמקומות הראשונים שביקרתי. נכנסתי בדחילו ורחימו, מנסה ללכת לאט ובשקט, שלא להפריע למנוחת אלילי המזון שמזבחותיהם בוודאי פזורים במרחבי החנות. השתדלתי להתעלם מצקצוקי המצלמות והבזקי הפלש של המוני התיירים היפאניים, והתחלתי לשאוף לקרבי את שפע הארומות והמראות הנדירים. מה אין שם? הבחנתי בצנצנת קטנה של "קוויאר חלזונות" שהכיל ביצי חלזונות בנוזל חצי עכור. התקרבתי קצת ואז ראיתי שמדובר במדף שלם, וכולו ביצי חלזונות. היו שם ביצים קטנות כגרגרי פרג, היו ביצים בינוניות כגרגרי חרדל, וענקיות – כגרגירי אפונה. היו אפרפרים, היו צהבהבים, שחורים, בצבע קרם, עם שמן זית, עם תחמיץ של יין אדום.........וזה רק סעיף ביצי החלזונות. זחלתי לי הלאה עם התחלה של סחרחורת.
היות וקודם לכן דיברנו על כל מיני תבלינים, שמנו את פנינו אל מדור התבלינים שבחנות. חשבתי שאצא משם עם אספקה לשנה! איזו ימרה! רק לבזיליקום תאילנדי הם הקדישו חצי מטר של מדף. חיפשתי תבלין סיני מסוים: אני לגמרי בטוח שהיה להם, אבל הצרפתים, בהיגיון המיוחד שלהם, חושבים שאם אתה כבר רוצה תבלינים סיניים, אז אתה בוודאי גם קורא סינית. התוויות היו כמובן בסינית ברורה מאד, אבל........
לא שלא היו תוויות בצרפתית, אלא שזה לא עוזר אם כתוב בצרפתית משהו כמו: "עלי שן-ז'נג, מאיזור קואנג טאו. לך תבין.
לא אלאה אתכם בתיאורים של מסע מפותל שהתחיל בחרדת קודש, ונגמר עם חרדה וגודש. בהגיענו למדור הבשרים, צד את עיני מייד במבי חמוד שהוצג בגודל טבעי במקרר פתוח. לא שיש לי משהו נגד בשר כמעט מכל סוג, אלא שאינני חובב צייד. אני מעדיף לאכול בשר שגודל לצורך זה, ולעזוב את הטבע בשקט. כאן שכב לו דומם, עופר איילים, עם תעודה, שהעידה שהוא ניצוד הבוקר, בציון מדויק של המקום והשעה. צוין שהוא נהרג מכדור בודד שהוצא מייד ואין חשש להרעלת עופרת. צוין מה משקלו ברוטו, ומה צפוי להיות משקלו נטו לאחר פשיטת העור והכנת הבשר. תאבוני סר ממני מייד.
"בואי ונצא מכאן" לחשתי לזוגתי.
"מה פרוש לצאת? הרי עוד לא קנינו כלום."
"למעשה – חבל להיסחב מכאן עם שימורי היפופוטם, או עיני לטאות כבושות. אפשר להשיג גם בשוק הכרמל" ניסיתי לענות.
"בוא נקנה לפחות קפה" עמדה אשתי על עקרונותיה.
"כן יקירתי!" אמרתי אוטומטית. לאחר שנות נישואין רבות ומאושרות , ידעתי כי אין מקום לויכוחים. אנחנו חיים במשפחה דמוקרטית למהדרין: היא עושה מה שהיא רוצה, אני עושה מה שהיא רוצה, וכולנו מאושרים! מה שאישה צריכה זה זמן. תן לה מספיק זמן, והיא תסכים אתך! זה אמנם יכול לקחת שנים, ובשום מקרה היא לא תזכור או לא תודה שהייתה לה אי פעם דעה שונה, אבל אתה – אתה תדע, ותשים עוד V אחד על המשבצת המתאימה בלוח הצדק שלך.
הגענו אל מדור הקפה. זה מאד הזכיר לי בית מרקחת אירופאי מן המאה השבע עשרה. מדפים עד התקרה עם קופסאות וצנצנות מעוטרות, מאזניים עם מערכת משקולות מנחושת קלל, תוויות חרסינה עם כתב יד כחול, וארומה משכרת של קפה. מאחורי הדלפק עמדה זבנית בשנות העמידה, עם פרצוף סוס. שלא תבינו אותי שלא כהלכה: זה היה סוס מאד אינטליגנטי. זה היה מאותם פרצופים עשירי הבעה, שבאיזושהי צורה מצליחים לבטא ללא מילים את מה שהאיש חושב.
"שלום" פתחתי בצרפתית העילגת שלי "באנו לקנות קפה".
"אלא מה, קקאו?" אמרו פני הסוס, אך בקול רם אמרה "כמובן, אדוני, ואני גם דוברת אנגלית".
"אה, כן, תודה, באמת תודה, הצרפתית שלי אכן קצת מוגבלת. אז כמו שאמרתי" חזרתי ואמרתי באנגלית - "אנחנו מבקשים לקנות קפה".
"כן" – אמרו פניה "את זה כבר הבנתי. מה אני בכלל עושה כאן? בוגרת האקדמיה הפריסאית לאנשי מכירות, בהצטיינות, ואני צריכה לעמוד כאן מול תיירים ארורים אלה ו...." וכאן כנכסו גם כמה מחשבות על רגלי הכואבות, השאלות הדביליות כל כך שחוזרות על עצמן, ומשהו בעניין פי-פי, שבהמשך התברר שהוא שמו של הפודל שלה.
"איזה קפה ירצה אדוני?"
"אההה - מוקה" אמרתי כי זה הדבר הראשון שעלה בדעתי.
"מצוין" ענתה לי ("אם הוא יודע מה זה מוקה – אז אני קשת הניצחון" אמרו פניה) – איזה מוקה, בבקשה?"
"איזה מוקה..........?" מלמלתי חלושות.
"יש לנו מוקה ממרוקו, מבליז, ממדגסקר – סליחה, אני אמורה לקרא להם הרפובליקה המלגשית, מזנזיבר, או מקראלה – זה בהודו. לצערי, השבוע אין לנו מוקה מרודזיה".
"אה – מוקה מרוקאי זה טוב" מלמלתי בפה חרב.
"אדוני בוודאי יודע שלא מגדלים קפה במרוקו. הם רק משווקים אותו, ולמעשה מקורו בסומליה, או בחוף השנהב".
"כמובן, אבל אני אוהב את שניהם" עניתי בקול ענות חלושה.
"בוודאי," אמרה הזבנית בנימוס צרפתי, שאיים לגרום לפניה להיסדק "באיזו קלייה אדוני בוחר?"
קלייה? קלייה??!!! גם על זה אני צריך לענות? מי בכלל רוצה קפה מוקה? מרגע זה אני שונא קפה מוקה! אולם מרפק חד בצלעותיי מזוגתי, החזירני למציאות.
"אני סומך על שיפוטך, גבירתי." זרקתי את הכדור אליה.
"אהההם, קלייה מזרח תיכונית, אם כן" אמר פיה "ושלא ישאל מה זה, כי אני אתפוצץ!" אמרו פניה.
"אדוני רוצה את הקפה שלו בגרגרים שלמים או טחונים?" שאלה.
"טחון" עניתי – אללי, כמה החלטות כבר צריך לקבל הבן אדם? כולה קפה!
"אני מבינה – איזו טחינה?"
מה? גם בענייני טחינה יש סוגים?
"במחשבה שנייה – גרגרים שלמים!"
"טוב מאד" ענתה ("אהא! עוד בור אחד לאוסף" צהלו פניה).
"ובעניין האריזה....." שאלה.
לאחר שיעור מאלף בנושא אריזות שונות לסוגי קפה שונים לשימושים שונים, סיכמנו על שקית עם ציפוי אלומיניום פנימי וסגירה הרמטית לאחר שאיבת האוויר.
"נשאר לנו רק לדעת, באיזו כמות מעוניין אדוני?"
בשלב זה, נהיה פיק הברכיים שלי מאד מורגש, אך ליד דלפקי החנות לא מוצבים כיסאות. נשענתי בכבדות על הדלפק המגולף מעץ נדיר, ונזכרתי במספרים הקטנים הרשומים בדיסקרטיות על הקופסאות השונות, וההבנה שמדובר במחירים הכתה בי בעצמה של רכבת דוהרת. לאחר תרגום זריז מפרנקים לשקלים, והערכה זריזה שלא יכול להיות שמדובר במחיר לקילוגרם, חלילה, עניתי:
"רבע קילוגרם".
"רבע קילוגרם? שלא תהייה אי הבנה חלילה" דאגה לי "אם אדוני אינו מתמצא במידות המטריות, אזי מדובר בערך בחצי פאונד........" הבהירה ("ובשביל רבע קילו מז@#$%^& אני מבזבזת עליך תואר ראשון בזבנות?" - סיננו פניה).
"רבע קילוגרם" עניתי.
יצאתי כל עוד נפשי בי, מסוחרר, נבוך, אך מאד לא רעב. לימים – קראתי בעיתון על השערורייה הנוראית בפושון: עכבר חי נראה משוטט לו בחלון הראווה של החנות ודוגם את מרכולתה. החנות נסגרה לשבועיים ועברה ניקיון יסודי שלא נראה בה מאז ביקורו האחרון של הקיסר נפוליון השלישי.
כיום הם בוודאי לא היו טורחים, אלא שמים שלט המסביר שהשף הנודע "רטטוי" כיבד את המקום בביקור אישי. זה היה עובר היום, ואף מגדיל את המכירות, אלא שהפיאסקו היה שנים לפני העכבר הגאון הזה.........
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
