קולה המלטף של דץ, למילותיו של יונתן כנען, מציג למאזינות פרשה עגומה של בגידה והתפכחות. בניגוד ל"ככה אני רוצה" הפסבדו פמיניסטי, דץ של "מזכירה לו אותי" נתפסת בריצת אמוק לעבר חשכת ימי הביניים של גבריות פעילה ונשיות בקצוות: פתיינית או פסיבית מזכירה לו אותי

לא, אני לא רוצה לראות
אני לא רוצה לשמוע
נמאס לי משמועות
רק שלא יגידו, עלי

די, ראיתי בעצמי
רגליי היו גם הם שם
לקחו משם אותי
אחרי שהוא עלינו, ויתר

השיר "מזכירה לו אותי" של אורנה דץ, מתוך אלבום הסולו שייצא בספטמבר, חושף פרסונה נשית בעלת שיגעון גדלות, שמחליפה בין אופציה אחת להיפוכה הגמור באבחה של רגע. האישה המוצגת בשיר היא גחמנית כמו ילדה בהתקף זעם, המושכת בכתפיה, רוקעת ברגליה, כל כולה מוחה: לא רוצה, לא רוצה!

בבית הראשון מתהדרת הדוברת בהתנהלות של בת יענה, הקוברת את ראשה בחול: לא רוצה לראות, לא רוצה לשמוע. איפול החושים הזה מעלה לזיכרון את שלושת הקופים החכמים מהמיתוס הסיני, אבל דא עקא, הקוף השלישי בסדרה חסר בשירה של דץ, מאחר שלמרות ההתכחשות למציאות היא ממשיכה להעתיר עלינו מפניני החוכמה שלה ומתעקשת להוסיף ולדבר.

בעוד המיתוס הסיני גוזר, ככל הנראה על פי קונפוציוס: "אל תדבר רוע, אל תראה רוע, אל תשמע רוע", המציאות הדצית מתעלמת מהחוקים עתיקי היומין ומלהגת כאילו אין מחר, מונעת על ידי גאווה פצועה: "רק שלא יגידו עליי". מהו אותו הדבר שהדוברת מסרבת לדעת, עתיד הקורא לגלות רק בבית השלישי, ובינתיים אין לו אלא להסתפק בכך, שרצות עליה שמועות, מהן נקעה נפשה.

בבית השני עוברת הדוברת ביעף למצב מנטאלי אחר, ומכירה במציאות האכזרית שנגזרה עליה: "די, ראיתי בעצמי". עכשיו כבר לא מדובר בשמועות אלא בהוויה מוגמרת, שקשה להתכחש אליה. המטאפורה של הרגליים שמשמשות גלגל הצלה לאישה בטראומה, מעתירה על השיר מימדים חדשים של נדושות.

עוד בטרם נגיע לרגעי השיא של השיר, זה הזמן לומר מילה אחת או שתיים על הפואטיקה שלו. שני הבתים הראשונים בנויים מארבע שורות עם חריזה שבורה. בבית הראשון "לראות" מתחרז עם "שמועות", אבל "לשמוע" לא מתחרז עם "עליי". בבית השני "עצמי" מתחרז עם "אותי", אבל "שם" לא מתחרז עם "ויתר". החריזה השבורה, אל דאגה, לא מבשרת פה על חתרנות אלא רק על התרסקות צורנית שהולמת את תכני השיר.

גם התחביר שבחר הפזמונאי לשתי השורות הסוגרות של הבתים הראשון והשני עשוי להצביע על חדשנות, מאחר שגם הוא, כמו החריזה והתוכן, שבור: שלא יגידו פסיק עליי/הוא עלינו פסיק ויתר. אלא שבשלב זה, יכולים כבר קוראי הטור להבין, שאין בבשורה הזו כדי לתרום לתנועת האוונגרד, וגם התחביר הלא שגרתי, לכאורה, רק מתווסף לקלקול הכללי.

ובצד השני,
כשהיא שם לידו מתפשטת
הוא נוגע בה, היא מתרגשת
הוא יודע כבר עשר שנים
מחייכת אליו, הוא מסכים
הוא אומר לה שזה אמיתי
מה היא עושה
היא מזכירה לו אותי

בפזמון של הפזמון נוסקת הדוברת למימדים טרנסצדנטלים, כשהיא הופכת בוחנת כליות ולב (או לחילופין דנידין) ומתארת לנו את המתרחש בחדרי חדרים, עת אהובה הבוגדני מתייחד עם אחרת. מה קורה שם, לא יכול הקורא לכבוש עוד את סקרנותו: ובכן, היא מתפשטת, היא מתרגשת, היא מחייכת והוא, איך לא: מסכים. שורה נשכחת של שלמה ארצי "היא מתפשטת ומפתה אותי" מתגנבת לחדרי הלב, ומעוררת מחשבות על טבען הפתייני של נשים, ועל קשיחותם האיתנה של גברים, שאיכשהו תמיד נמצאים בקצה שנעתר למעשה האהבה, ואף פעם לא יוזמים אותו.

אבל למה בעצם זה אמיתי, תוהה הדוברת, והיכונו למהלומת מגלומניות, שכמותה לא ידענו מאז "מה לעשות, מה לעשות, שאני

יפה כזאת?" האלתרמני. זה אמיתי (ככה הוא אומר לה), כי היא מזכירה לו אותי (זה מה שהיא עושה). לתובנה הכמעט אקסיומטית הזו חיכינו במשך שני בתים מייסרים ופזמון.

עיון מדוקדק בסינגל מגלה שמילות השיר נכתבו על ידי יונתן כנען "מהיוצרים המעניינים שצמחו כאן לאחרונה", ואשר, כך על פי יחצ"ני הדצית, "הצליח לנסח בכישרון רב אמירה נשית, מפוכחת, מקורית ואמיצה". נו, טוב. תמיד אפשר להתפכח עוד יותר או להבין באופן מקורי ונשי (כן, כן) את המהות הבוגדנית של הגבר שרועה בשדות זרים. כנען, אם כן, פורץ אל התודעה בשיעור בלתי נשכח לאוכלוסיית הנשים הנבגדות: אם מישהי מחייכת אל בן הזוג והוא מסכים, זה רק מתוך געגועים.

http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/768/093.html

Everybody Lies

ציטוט:

במקור נכתב על ידי תמי לוי יש דברים נסתרים-לא נבין לא נדע

לא מחבב אותה במיוחד...
גרושה עם גולדסטאר ביד מעורר בי יותר עניין.