|
האם טומי לפיד ניצול שואה?
מתוך עניין היסטורי בתקופה קראתי בעניין את כל הכתבות על טומי לפיד, טומאש בן יקטרינה למפל, את השם יוסף לפיד קיבל ע"י עורך מעריב קרליבך, והרגשתי חוסר נחת מהתיאור שהוא ניצול שואה.אולמרט, חברו הטוב, נתן לו את המשרה של יו"ר יד ושם מכיוון שהוא במידה רבה הפך לדוברם של ניצולי שואה.
אבל בראיון אחרון לשבועון הגרמני "שפיגל" מה שהוא מתאר לא נראה לי כניצול שואה אלא חיים תחת הכיבוש הנאצי בהונגריה הכבושה. חיים שלא היו שונים בכלום ממה שחוו כלל האוכלסיה.
לילה אחד בא שליח מהגסאפו (המשטרה החשאית) של שלטונות הכיבוש הגרמני נאצי את אביו ד"ר בלה למפל והוא לא חזר משם. משפחתו היתה מתבוללת.
מעט ישראלים יודעים אבל הגרמנים אסרו גם פעילים פוליטים כמו קומוניסטים ושאר אינטלקטואלים.אביו ד"ר למפל נעצר כנראה כאינטלקטואל אחרת מדוע איש הגסטפו המנומס (כפי שהוא מתאר בראיון) לא לק איתה את המשפחה במסגרת הפיתרון הסופי נגד היהודים.
במשך כל המלחמה המשפחה חייה את חייה בגיטו היהודי של בודפשט אבל הוא עצמו אומר שהיו אלה חיים רגילים תחת הכיבוש הנאצי (המחסור היה נחלת הכלל) אבל בשום אופן אי אפשר להשוות את המצב למחנות והגאטות בפולין, כך הוא מודה בראיון לשפיגל.
אח"כ לקראת סוף המלחמה "נאצים הונגרים" ניסו ולא הצליחו להרוג אותם, הרוסים באו והכיבוש הסתיים.
לפי כל הידע ההיסטורי שלי על מלחמת העולם השניה והחיים באירופה הכבושה לא מדובר בחיים שונים. ואין מדובר בניסיון של שואה ופיתרון סופי. אז מדוע הוא הציג את עצמו כניצול שואה?
בהמשך הראיון הוא מספר שבשנותיה הראשונות "ניצולי שואה" (אולי מכיוון שחי חיים רגילים בגטו היהודי אחרי שנים של התבוללות ראה את עצמו כחלק מהשואה?) היו מבוזים. מדוע לא נלחמו. נראה שעם הזמן ניצול שואה הפך לתואר שכבוד בצידו. כזכור טומי לפיד במסגרת מאבקיו הפופוליטים הפך את השואה לקרדום לחפור בו. הוא השתמש באנטישמיות בוטה נגד יהודים חרדים ובגזענות נגד המזרחים. אם הישראלים היו יודעים שמה שהוא מתאר כשואה תחת הכיבוש הנאצי לא היו שונים מחיי הונגרים סתם היה להם מה לענות לו. אבל בחייו אף אחד לא ענה לו. משפחתו הייתה מתבוללת ומכאן ניכורו ושינאתו ליהודים. ה"שואה" הגנה עליו כשכפ"ץ.
אחרי מותו יד ושם הציג אותו כ"פליט" שהצליח למרות הכל. בראיון לשפיגל הוא מתאר תיאור של הגירה מארצו של טיטו כמה שנים אחרי שהמלחמה הסתיימה כבר.
בהיסטורוגרפיה של מלחמת העולם השנייה פליטים הם אלו העקורים במחנות, Displaced Persons, היהודים שהיו חלק מ"הבריחה" ו"ההעפלה". אבל הוא ואימו באו בצורה חוקית על רכושם. בראיון בערוץ 10 הוא מספר שאישתו התחתנה מייד עם אדם אמיד וגרה בפנטהאוז ברח' דובנוב בתל אביב. לא בדיוק חיים של פליט יהודי רגיל
http://www.spiegel.de/international...,552281,00.html
Spiegel German weekly magazine, published in Hamburg. English language international edition of the German news source
May 08, 2008
ISRAEL'S 60TH ANNIVERSARY
'A Jew from Morning to Night'
Holocaust survivor Tommy Lapid, his wife, writer Shulamit Lapid, and their son, journalist and television presenter Yair Lapid, talk about their life, their successes and their day-to-day fears in Israel, which celebrates the 60th anniversary of its founding this week.
SPIEGEL: Tommy, where were you on May 14, 1948, when David Ben-Gurion proclaimed the State of Israel in Tel Aviv?
Tommy Lapid: I was living in Yugoslavia, under the Tito regime. When I heard about the declaration of independence, I was very happy that my people had finally gotten a state of their own. But I couldn't have dreamed that I myself would become an Israeli. Tito had hermetically sealed off Yugoslavia. But then something unexpected happened. Tito had a friend, the painter and communist Moshe Pijade. They had been in prison together, and when Tito became president, Pijade said to him: We have been friends for 40 years. I have never asked you for a favor. But now I beg you: Let my people go. In the middle of the Israeli war of independence, my mother and I arrived at Haifa on a ship. It was my 17th birthday. We were still at the harbor when I signed up for the army.
SPIEGEL: But you felt at home in Palestine?
Shulamit Lapid: Every child spoke the language of his or her parents at home, but outside we only spoke Hebrew. We were ashamed of the languages of our parents, because they symbolized the Diaspora, the past. We, on the other hand, were the future. We had come into the world as the "new Jews." There is a big difference between those who immigrated before the Holocaust and those who came after the Holocaust. My parents were Zionists who had immigrated out of idealism. Those who came after the Holocaust were, for the most part, seeking refuge -- like Tommy and his mother.
Tommy Lapid: I was originally from Novi Sad, which was occupied by Hungary in World War II and is part of Serbia today. When the Germans came, my mother was visiting her sister in Budapest. It was the night of March 19, 1944. My father, my grandmother and I had gone to bed, not knowing what was about to happen. At 5 a.m. a man from the Gestapo rang our doorbell. He was very polite when he said to my father: "Are you Dr. Bela Lampel? Please get dressed and come with us." I had no idea what this meant, but my father understood only too well. He embraced me and said: "My son, either I will see you again or not." I never saw him again.
Shulamit Lapid: Nevertheless, Tommy always says that compared with the Polish Jews, he had a relatively easy time of it ...
Tommy Lapid: ... because my mother and I were not sent to a concentration camp, Shula. We were taken to the Budapest ghetto. We lived in a cellar. Outside, people were dying like flies from hunger and cold. One morning, the Hungarian Nazis forced us to march through the snow. We knew what was about to happen. They would cut holes in the ice on the frozen Danube, line up the Jews in front and shoot them, so that they would fall through the holes into the water. We were already outside the ghetto when a Soviet plane suddenly came in low over our heads. The crowd scattered, and at that moment my mother pushed me into a toilet building. We waited until the group was gone. When we came out we were standing in the snow in the middle of Budapest, with the yellow Star of David on our coats. It sounds absurd, but my mother smuggled me back into the ghetto, because it was by far the safest place for us. That was where we were liberated by the Soviets a short time later.
SPIEGEL: Many Holocaust survivors complain that no one wanted to listen to their stories in the first few years after the foundation of Israel. How long did it take before you told your wife about it?
Shulamit Lapid: You didn't tell me anything. I didn't hear your story until the children were old enough and you told them about it.
Tommy Lapid: Somehow we were ashamed of what had happened to us. In the early years, we thrived on the myth of the heroic Sabres, as the Jews born in Israel are called. They looked down on us, because they assumed that they would have fought against the Nazis if they had been in our shoes. What nonsense.
Yair Lapid: I grew up with this myth. It was like a flame that was handed to me, to keep the memory alive. We flew to Budapest together when I was 22.
Tommy Lapid: I showed him the cellar and the toilet building.
Yair Lapid: We both wept there. The Hungarians walking by were wondering why two grown men are standing in front of a toilet building, weeping. |
ראשי
צ'אט
03-06-2008, 14:33
מצב כלאיים
